דברי הימים – פרק 11: ימשיך כבודו – על עשרת הצדיקים שנכנסו לגן עדן. חלק א'

כולנו זוכרים את עשרת הצדיקים שעוד בחייהם הובטח להם להיכנס לגן עדן, מסרט המופת 'חגיגה בסנוקר'.

מיהם אותם צדיקים? ומדוע דווקא הם זכו, מכל שלל הצדיקים, שהנפיקו המקרא והתלמוד, להיכנס לגן עדן, ועוד בחייהם? (מה? ככה? נכנסו חופשי?).

האזינו לפרק מרתק ומשעשע זה, ותהפכו למסמר הערב בכל אירוע חברתי.

האזנה נעימה 🙂

הורדת הפרק

 

צדיקים

קריאת הפרק:

 

בסרט המופת 'חגיגה בסנוקר': מי הם עשרת הצדיקים שהובטח להם עוד בחיים להכנס לגן עדן? זה הוא יודע!

והתשובה כמו שכל ילד יודע היא:

חנוך בן ירך, אליעזר בן אברהם, בתיה בת פרעה, שרח בן אשר, אליהו הנביא, משיח בן דוד, חירם מלך צור, אבן מלך הכושי, יבש בן רבי, יהושע בן לוי.

בסרט נזכרו השמות הבאים: חנוך בן ירך, אליעזר בן אברהם, בתיה בת פרעה, שרח בן אשר, אליהו הנביא, משיח בן דוד, חירם מלך צור, אבן מלך הכושי, יבש בן רבי, יהושע בן לוי.

למעט אליהו הנביא, משיח בן דוד ויהושע בן לוי (ומחלקות לגבי בתיה בת פרעה)  – שאר השמות הם עיוות מכוון של השם המקורי. בפרק הנוכחי ובפרק הבא נעסוק באותם צדיקים שהובטח להם עוד בחיים להכנס לגן עדן, חלקם, למרבה ההפתעה, אינם מעם ישראל בכלל.

למען האמת מספר הצדיקים שנכנסו לגן עדן עוד בחייהם (בניגוד לאמור בסרט שרק הובטח להם) שנוי במחלוקת במקורות השונים. באוצר המדרשים, עליו התבסס אלי תבור, התסריטאי של חגיגה בסנוקר, נזכרו עשרה: עשרה צדיקים נכנסו בחייהם לגן עדן ואלו הן: חנוך בן ירד, אליעזר עבד אברהם, בתיה בת פרעה, סרח בת אשר, אליהו הנביא, משיח בן דוד, חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, יעבץ בן רבי, ויהושע בן לוי. – עשרה הרוגי מלכות ואלו הן: רבי ישמעאל בן אלישע, רבי ישבב הסופר, רבן שמעון בן גמליאל, רבי חוצפית המתורגמן, רבי עקיבא בן יוסף, רבי חנניא סגן הכהנים, רבי שמעון בן עזאי, רבי אלעזר בן חרסום, רבי יהודה בן בבא, ורבי חנניה בן תרדיון. (אוצר המדרשים עמוד תלג פרשה ב). מובן שיש הקבלה בין אלו שנכנסו לגן עדן בחייהם, לבין עשרת הרוגי מלכות שנכנסו לגן עדן לאחר מותם.

במסכת דרך ארץ זוטא נזכרו רק תשעה, ללא יהושע בן לוי. בסוף הרשימה צויין כי, יש המבצעים הצרחה, ומחליפים את חירם מלך צור ביהושע בן לוי. במסכת כלה רבתי נזכרו רק שבעה, כשחנוך בן ירד, אליהו הנביא, משיח בן דוד ויהושע בן לוי – נפקד מקומם. אך בן בנו של רבי יהודה הנשיא נוסף לרשימה. וגם פה יש המוסיפים את רבי יהושע בן לוי.

הירידה מ-10 ל-9 ל-7 היא ההוכחה הניצחת לכך שהדור הולך ופוחת. בפרק זה נעסוק באותם עשרה שזכו לתהילת עולם בסרט 'חגיגה בסנוקר'.

ראש וראשון הוא חנוך בן ירך, שאינו אלא חנוך בן ירד.

חנוך נזכר במקרא ברשימת יחס של צאצאי האדם. חנוך הוא החוליה השביעית בשרשרת בת 10 חוליות, שהחלה באדם – שת – אנוש – קינן – מהללאל – ירד. אציין רק (ולא נכנס לזה) כי, ישנה רשימה מקבילה ודומה פרק אחד קודם. ובפרקנו: וַיְחִי-יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-חֲנוֹךְ.  יט וַיְחִי-יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.  כ וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי-יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת. כא וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-מְתוּשָׁלַח.  כב וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.  כג וַיְהִי כָּל-יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.  כד וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים  (בראשית ה' 18 – 24).

הסיום חריג כיוון שחנוך התהלך את (הכוונה עם) האלהים (מה שזה לא יהיה) ובעיקר כי, הקללה של אשתו ('שאלהים יקח אותך.הלואי') התממשה במלואה ('לקח אותו אלהים', ולא 'וימת' כמקובל אצל כולם) – לפיכך דמותו של חנוך משכה תשומת לב של דרשנים, פרשנים וקוראי המקרא לאורך הדורות. זאת ועוד, אגדות רבות מספור נקשרו בשמו של אותו אחד שלא מת.

כך, כבר בספר היובלים, ספר חיצוני מהמאה השניה לפה"ס, שנשמר בשפת געז (חבשית קדומה), וקטעים ממקורו העברי התגלו בקומרן, נכתב על חנוך: הוא היה הראשון מבני אדם הילודים על הארץ אשר למד את הכתב את הדעת ואת החכמה. (כב) ויכתוב את אותות השמים לסדר חדשיהם בספר, למען ידעו בני אדם את עת השנים לסדרי חודש וחודש במספרם… וילקח מתוך בני האדם, ונביא אותו אל גן העדן לכבוד ולתפארת. (לא) והנהו כותב פה בספר את פתשגן הדין ואת העונש לצמיתות, וכל רעת יוצאי חלצי בני האדם. (לב) ובעבורו הביא ה' את המבול על הארץ (ספר היובלים. פרק ד' 21 – 30).

חנוך הצדיק נלקח לגן עדן, והוא מנהל החשבונות של בורא עולם. בשל אחד הדו"חות שהגיש – הגיע המבול לעולם.

בתרגום יונתן (תרגום ארמי ארץ ישראלי לתורה), נחשף טפח ממה שיוחס לחנוך באגדות  (בתרגומי החופשי של פסוק 24 בחזרה לעברית): ועבד חנוך באמת לפני ה' והוא איננו עם דרי ארץ כי גווע, ועלה לרקיע בדבר ה', וקרא שמו מטטרון. (וּפְלַח חֲנוֹךְ בְּקוּשְׁטָא קֳדָם יְיָ וְהָא לֵיתוֹהִי עִם דַיְירֵי אַרְעָא אֲרוּם אִתְנְגִיד וְסַלִיק לִרְקִיעָא בְּמֵימַר קָדָם יְיָ וּקְרָא שְׁמֵיהּ מִיטַטְרוֹן) המתרגם שזר מידע מעניין על הפיכת חנוך למלאך הידוע מטטרון. מטטרון הוא מלאך מפתח במיסטיקה היהודית (הוא זה שכותב את זכויותיהם של ישראל, אגב). כך למשל סופר על ארבעה שנכנסו לפרדס. אחד מהם, אלישע בן אבויה ראה את מטטרון.

מקום של כבוד תופס חנוך אצל חז"ל. העיסוק המרובה של חז"ל בחנוך והניסיונות החוזרים ונשנים שלהם להסביר שחנוך דווקא כן מת, נותנים לנו מושג כללי על עוצמת האגדות שנקשרו בשמו של חנוך.

כך למשל מדרש בראשית רבא (מדרש אגדה לספר בראשית מהמאות החמישית – שישית לספירה). הדרשנים התמודדו עם המידע המשונה על חנוך: ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים (כמקובל, מביאים את הפסוק ומתחילים לדון בו).
אמר ר' חמא בר הושעיאאינו נכתב בתוך טימוסן (ספרם) של צדיקים, אלא בתוך טימוסן של רשעים. אמר רבי איבוחנוך חנף היה פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקדוש ברוך הוא: עד שהוא בצדקו אסלקנו
רבי חמא ורבי איבו הסבירו כי חנוך היה צדיק על סף החטא, ועל מנת להקדים תרופה למכה, ולהותיר אותו בצדיקותו – אלהים המית אותו. ככה ליתר בטחון. ונמשיך:
אפיקורסים (ואין אפיקורסים אלא ביטוי לדעות שונות בבית המדרש, שמטעמים שונים יוחסו לגורם זר) שאלו לרבי אבהו אמרו לו:  אין אנו מוצאין מיתה לחנוך. אמר להםלמה
אמרו לו: נאמרה כאן לקיחה, ונאמרה להלן (בספור עליית אליהו השמימה מל"ב ב' 5): כִּי הַיּוֹם יְהוָה לֹקֵחַ אֶת-אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ (כשם שאליהו לא מת אלא נלקח, אז גם חנוך לא מת. ונמשיך). אמר להם: אם ללקיחה אתם דורשים, נאמר כאן לקיחה, ונאמר להלן (יחז' כ"ד 16): הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת-מַחְמַד עֵינֶיךָ (כשם שמותה של אשת יחזקאל נרמז בפועל לקחת, הרי גם חנוך מת) (בראשית רבה כה א).

כלומר לפי הדרשנים חנוך מת ככל האדם, ורק נסיבות מותו היו מעט חריגות. הא ותו לא.

אף סוד העיבור נמסר בידיו של חנוך: ועיבורין היו לפני הקדוש ברוך הוא, והיה מעבר את השנה, ואחר כך מסרן לאדם הראשון בגן עדן דלגתי קצת אדם מסר לחנוך, ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה שוב דלגתי קצת וחנוך מסר לנח סוד העיבור (פרקי דרבי אליעזר, ח').

מקום מיוחד תפס חנוך בספרות החיצונית. לפחות שני ספרים חיצוניים יוחסו לחנוך המקראי, מה שמכונה 'פסאודו אפיגרפיה'. כלומר ספר שחנוך לכאורה כתב במו ידיו.

הראשון הוא חנוך האתיופי או חנוך החבשי. הספר נשמר רק בשפת געז (חבשית קדומה כאמור), ומכאן שמו. כיום הוא יודע גם כחנוך א', וזאת לאחר שנמצא עוד ספר המיוחס לחנוך, שכונה (כמה מפתיע) חנוך ב'. הספר נכתב בארמית במאה השלישית לפה"ס, וקטעים ממנו נמצאו בקומראן. הספר תורגם ליונית, וממנה לגעז.

בספר, חנוך מגלה את רזי העתיד. ביום הדין ישפטו הרשעים לחומרא, והצדיקים יזכו בהטבות מפליגות.

ספר חנוך ב', שאינו קשור לחנוך א', מכונה גם חנוך הסלאבי, היות והוא התגלה בספריה בבלגרד בסוף המאה ה19. אף ספר זה הוא ספר חיצוני. תאריך כתיבתו ושפת המקור שנויים במחלוקת, אך הדעה הרווחת היא כי הספר חובר במאה הראשונה לספירה, כנראה בעברית (או לכל היותר בארמית), תורגם ליונית וממנה תורגם לסלאבית עתיקה. בספר יש תיאור מפי חנוך כביכול על מסעו המופלא בשבעת הרקיעים. בסוף המסע הפך חנוך למלאך מטטרון.

ראוי לציין כי ישנו ספר בשם חנוך ג'. זהו חיבור עברי, שנשמר בעברית, מהמאה החמישית לספירה (כלומר עמוק בימי חז"ל, ולא מימי בית שני. כלומר אין מדובר בספר חיצוני). הספר עוסק בעיקרו במסעו של חנוך לשמיים והפיכתו למלאך.

היריעה תקצר מלספר על קורות חנוך והספרות הקשורה בו, ועל כן, אפשר שאחד הפרקים הבאים יוקדש לחנוך ולספרות המשתלשלת ממנו. אם מספיק מאזינים יביעו ענין בחנוך ומעלליו.

הצדיק השני הוא אליעזר בן אברהם, שאינו אלא אליעזר עבד אברהם. אליעזר נזכר למעשה רק פעם אחת ויחידה, לפני ברית בין הבתרים בכינוי הסתום מעט 'דמשק אליעזר': וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יְהוִה מַה-תִּתֶּן-לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר (בראשית ט"ו ). בסיפור אירוסי רבקה נזכר: עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ . מדרשי חז"ל השונים (למשל בבראשית רבא, פרקי דרבי אליעזר ועוד) מזהים את אליעזר עם אותו עם עבדו זקן ביתו, שהביא את רבקה ליצחק. ראוי לציין כי, חז"ל לא אוהבים אנשים אלמונים, ועל כן אם נזכר אדם ללא שם שעשה דבר מה, ובסמוך, המקרא נקב בשמו של מן דהוא, סתם כך, ולפי התפיסה שאין שום דבר מיותר הרי חז"ל מיהרו לרתך בין השניים לכלל דמות אחת. כך למשל נעמה בתו של למך זוהתה עם אשת נוח. דתן ואבירם הם העברים הניצים שאחד מהם איים להלשין על משה. איש בנימין שהודיע על נפילת ארון הברית ביד הפלשתים הוא שאול, הארמי שמשך בקשת לתומו ופגע באחאב בן עמרי מלך ישראל הוא נעמן שר צבא ארם, אשה אלמונית בשם הצללפוני המופיעה ברשימות היחס של שבט יהודה – היא אם שמשון. וכן הלאה.

יצחק הוא היחיד מבין האבות שלא עזב את הארץ, והיות ואברהם לא רצה לחתן אותו עם אחת מבנות הארץ, נשלח העבד להביא ליצחק רעיה. המשימה בוצעה על הצד הטוב ביותר , למרות הקשיים. כך נולד יעקב הוא ישראל והשאר הוא היסטוריה.

הסיבה בעטיה אליעזר נכנס לגן עדן היא הסיום של סיפור הבאת כלה ליצחק. הסיפור מסתיים באופן מוזר מעט: וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל.  סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס (בראשית כ"ד 64 -65). הנפילה מהגמל וההתכסות בצעיף שימשו כר פורה לאגדות ומדרשים על מה שקרה בין רבקה לבין העבד בדרך הארוכה מחרן (דרום תורכיה של ימנו) ועד לכנען.

באותם מדרשים (ילקוט שמעוני, בראשית רבתי ועוד) נכתב כי הנפילה מהגמל הפכה את רבקה ל'מוכת עץ'. כלומר נערה שאיבדה את בתוליה כתוצאה מתאונה, ולא כתוצאה מיחסי מין. ושוב, המאמץ המרוכז להוכיח כי לא קרה דבר וחצי דבר בין רבקה לבין העבד, רומז כי מסורות אחרות על יחסי מין בין השניים היו גם היו. נקרא את המדרש מילקוט שמעוני (מדרש שמחברו וזמנו לא ידועים. כפי הנראה מימי הביניים בגרמניה. הילקוט הוא אוסף של אגדות ומדרשים ממקורות חז"ל השונים):

ויצא יצחק לשוח בשדה – שוב מתחילים בפסוק.
מהיכן יצא? מגן עדן (מתייחסים פה למדרש אחר, כי בעקדה אברהם שחט את יצחק, שעלה לגן עדן, ובסופו של דבר קם לתחיה).
ותפול מעל הגמל –
לפי שראתה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנו עשו הרשע, נזדעזעה ונעשית מוכת עץ ויצא ממנה דם בתולים. מיד אמר הקב"ה לגבריאל: 'רד ושמור את הדם שלא יסריח ולא יהיה בו מום'. בא יצחק עליה ולא מצא לה בתולים חשדה מאליעזר.
(כלומר שהבתולים אבדו בגלל אליעזר).
אמר לה: בתולותיך היכן הן?
אמרה לו: כשנפלתי מן הגמל נעשיתי מוכת עץ.
אמר לה: שקר את מדברת, אלא אליעזר פגע בך, ונשבעה לו שלא נגע בה.
הלכו ומצאו העץ צבוע דם
(כזכור המלאך גבריאל מנע את התייבשות הדם) מיד ידע יצחק שהיא טהורה.
אמר הקב"ה: מה אעשה לעבד הזה שהיה חשוד?
אמר למלאכי השרת: הכניסוהו חי בגן עדן, הוא אליעזר בן נמרוד
(ושוב קישור למדרש אחר על אליעזר שהוא בנו של נמרוד גיבור החיל, שניתן לאברהם לאחר שניצל מהכבשן), והוא תמיהה גדולה, יצחק יצא מגן עדן חי ואליעזר נכנס לגן עדן חי. (ילקוט שמעוני סימן קט).

בדומה לחנוך, אף דמותו של אליעזר (הזהה עם העבד כאמור) משכה את תשומת לב חז"ל. כשאברהם יצא לשחרר את לוט מהשבי, נכתב כי הוא לקח עמו 318 איש. שזה בגימטריה 'אליעזר', ומכאן חז"ל למדו שרק אליעזר לבדו היה עם אברהם. אליעזר זוהה גם כאחד משני הנערים שליוו את אברהם ויצחק לעקדה. הוא זוהה גם עם כנען בן חם (עבד כאמור), הוא זוהה עם עוג מלך הבשן ועוד כהנה וכהנה.

הצדיקה השלישית היא בתיה בת פרעה. למרבה ההפתעה, בספר שמות אין נזכר כלל שמה של בת פרעה! בת פרעה נוספת שאינה נזכרת בשמה היא אשת שלמה המלך. אולם אשה בשם ביתיה בת פרעה נזכרת בשולי המקרא, בספר דברי הימים, ברשימת יחס של כלב בן יפונה: וּבְנֵי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה… יח וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת-יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת-חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת-יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת-פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד (דברי הימים א' ד' 16 – 18).

חז"ל כדרכם, מיהרו לחבר את ביתיה בת פרעה מדברי הימים עם בת פרעה האלמונית שהצילה את משה. כך נכתב בויקרא רבה (מדרש אגדה על ספר ויקרא מתקופת המשנה והתלמוד): וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת-פַּרְעֹה
ר' יהושע דסכנין, בשם רבי לוי: אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה: 'משה לא היה בנך וקראתו בנך אף את, לא את בתי ואני קורא אותך בתי, שנאמר: וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת-פַּרְעֹה בת יה (כלומר בתו של ה') אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד – זה כלב (חז"ל זהו את מרד עם כלב בן יפונה. כלומר כלב בן יפונה נשא לאשה את בתיה בת פרעה. מעט בעייתי, היות ובזמן יציאת מצרים כלב היה בן 40, ומשה יצא ממצרים בגיל 80. כלומר בתיה, שהצילה את משה התינוק הייתה סביב גיל 100. אבל אין  ומוקדם ומאוחר בתורה. אז מי יודע? וממשיכים בהסבר מדוע מדובר בזיווג ראוי):

ר' אבא בר כהנא ור' יהודה בר סימון: חד אמר: זה מרד בעצת מרגלים (כלב ויהושע היו שני המרגלים היחידים שקראו לעם לעלות ולכבוש אתה ארץ. המדרש, אגב, חיתן את יהושע עם רחב) וזו מרדה בעצת אביה (רומזים למדרש אחר, על כך שבת פרעה המרתה את פי אביה והצילה את הילד העברי). יבא מורד ויקח את המורדת.
וחד אמר: זה הציל את הצאן
(אולי הציל את עם ישראל מכליה בפרשת המרגלים) וזו הצילה את הרועה (משה רבנו כמובן).
י' שמות נקראו לו למשה: דילוג על פירוט שמות משה רבנו…

אמר לו הקב"ה למשה: חייך! מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך, אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה, (וציטוטים מהמקרא לחיזוק הטענה) 'ותקרא שמו משה' 'ויקרא אל משה' (ויקרא רבה א' ג).

היות וכבר ביתיה זוהתה עם בת פרעה, המדרש מפליג בשבחיה של בת פרעה מספר שמות, ומכנה אותה בתיה, כדבר מובן מאליו. כך בשמות רבה בדיון על מכת בכורות נכתב: הנקבות הבכורות, אף הן מתות, חוץ מבתיה בת פרעה, שנמצא לה פרקליט טוב, זה משה (שמות רבה בא יח ג). הנה, פרקליט טוב יכול להציל אדם מעמוד התליה אפילו.

הנה אם כן, הצלת משה זיכתה את בת פרעה גם בשם 'בתיה' וגם בכרטיס כניסה לגן עדן. יש עליה עוד מסורות ומדרשים, אבל נתקדם לצדיקה הבאה. רק אזכיר את פרק 4 בתכנית 'דומם נחה – משה רבנו, יציאת מצרים ומה שבינהם', ושם יש התייחסות רחבה להצלת משה מהיאור.

הצדיק הרביעי הוא סרח בן אשר, שאינו אלא הצדיקה הרביעית שרח בת אשר. שרח (סין שמאלית, ולעיתים בסמך) היא בתו של אשר ונכדתו של יעקב אבינו. ברשימת יורדי מצרים בספר בראשית נכתב: וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל (בראשית מ"ו 17). כלומר שרח בת אשר נולדה בארץ כנען, וירדה עם משפחתה למצרים. והנה, בספר במדבר ברשימת יוצאי מצרים נכתב: בְּנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחֹתָם… מו וְשֵׁם בַּת-אָשֵׁר שָׂרַח.  מז אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי-אָשֵׁר לִפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת (במדבר כ"ו 44 – 47).

האזכור הכפול יצר מיד מסורת על היות שרח בת אשר בת כמה מאות שנים. גם אם נקבל את הנתון המדרשי על 210 שנות שעבוד בלבד (ולא את הנתון המקראי על 400 או 430 שנה), עדיין – מדובר בקשישה רצינית.

צדיקותה של שרח באה לידי ביטוי בשתי נקודות מפתח בגאולת ישראל ממצרים. לאחר ההתגלות בסנה חזר משה למצרים, ועשה מופתים לזקני ישראל על מנת שיאמינו בו ובעיקר באלהים ששלח אותו. בפרקי דרבי אליעזר (מדרש מתקופת הגאונים, מאה שמינית לספירה, מארץ ישראל, המיוחס לתנא אליעזר בן הורקנוס) נכתב: ולא נמסרו האותיות (אותות הגאולה) אלא לאברהם אבינו, ואברהם אבינו מסרן ליצחק, ויצחק מסרן ליעקב, ויעקב מסרן ליוסף, ויוסף מסרן לאחיו. ואשר בן יעקב מסר סוד הגאולה לסרח בת אשר. וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם (כדי לחזק את אמינותם כאמור) הלכו זקני ישראל אצל זקנתם סרח בת אשר אמרו לה בא אדם אחד ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם אין באותות האלה ממש. אמרו לה והרי אמר 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם' אמרה להם הוא האיש שעתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכך שמעתי מאבא שנאמר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם מיד האמינו העם באלהים ובמשה שנאמר וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (פרקי דרבי אליעזר. מ"ח).

משה ואהרון הפליאו בלהטיהם מול זקני ישראל. זקני ישראל שחשדו בצמד המוזר הזה, הלכו להתייעץ עם סרח, שתאשר האם מדובר בגואל ישראל או שמא במתחזה. בתחילה טענה סרח כי מדובר בצמד נוכלים, אך לאחר שהזקנים ציטטו את משה 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם', היא אישרה כי, זוהי ה'סיסמה הסודית', וכי מדובר בגואל ישראל. אישורה הוא שאיפשר למשה להתחיל ולגלגל קדימה את יציאת מצרים. אולם המדרש הועיד לשרח תפקיד חשוב עוד יותר, בעת שיציאת מצרים כבר הייתה בעיצומה. במכילתא דרבי ישמעאל (מדרש הלכה מתקופת המשנה) נכתב: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ – להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בביזה – ומשה עוסק במצות עצמות יוסף ומשה, מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? – אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: 'במקום הזה שמוהו!'. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס, נטל צרור וזרק לתוכו, וזעק ואמר: 'יוסף, יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל, ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לאו – נקיים אנחנו משבועתך! מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה. (מכילתא דרבי ישמעאל. בשלח י"ג 19).

כלומר, בני ישראל שהושבעו על ידי יוסף להעלות את ארונו ממצרים, התעכבו, ולא יכלו לצאת לדרך. המצרים שידעו את השבועה הטמינו את יוסף בארון מתכת, שישקע טוב טוב ביאור. שרח, שזכרה היכן נקבר דודה, חשפה בפני משה את המקום המדויק בו נח הארון, ומשה כבר דאג לשאר. שרח בכח זיכרונה אפשרה לבני ישראל לקיים את השבועה ליוסף, ולהיגאל ממצרים.

על כך, המדרש זיכה אותה בכרטיס כניסה לגן עדן.

הצדיק החמישי הוא אליהו הנביא. צדיק בעייתי משהו, שרק אחריתו המפורשת הכניסה אותו לגן עדן.

בדרכו לגן עדן דרך אליהו על גופות, תרתי משמע. אליהו פרץ לזירה במלכים א' י"ז עת הוא הכריז על בצורת קשה. לאחר מכן הוא ברח לנחל כרית, שם העורבים כלכלו אותו בלחם ובשר. לאחר שהנחל יבש הוא עבר לעיר צרפת (סרפנד של ימנו בין צור לצידון), שם הוא חולל את נס כד הקמח וצפחת השמן, והחיה את בן האלמנה.

אני מזכיר את השיר 'כד הקמח' מאת נעמי שמר בביצוע להקת פיקוד צפון.

לאחר מכן הוא חזר לממלכת ישראל, ולאחר התחרות בכרמל, בה האש שירדה מהשמיים הכריעה את התחרות בין נביאי הבעל לבינו, הוא הפגין את היותו צמא דם: וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.  מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם (מדובר  ב450 איש, כן?!) וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם (מלכים א' י"ח 39 – 40).

לאחר ששחט את נביאי הבעל, ולאור כעסה של איזבל אליהו נמלט לחורב. שם הוא לכלך על עם ישראל.  בסופו של דבר אליהו הודח מתפקידו, והוחלף על ידי שלושה: בן הדד כמלך בארם, יהוא כמלך ישראל, ואלישע כנביא תחתיו.

אגב, חז"ל מאוד לא אהבו את העובדה שאליהו השמיץ את עם ישראל: כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (מלכים א' י"ט 14). על דברי בלע אלו, נענש אליהו:  אמר לו הקדוש ברוך הוא… חייך שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך'. מכאן התקינו חכמים שיהיו עושים מושב כבוד למלאך הברית (הוא אליהו) (פרקי דרבי אליעזר. כ"ט ). וכך מברית לברית, אליהו הוא מחזיק שיא גינס באכילת בורקסים ביממה.

שיא הקריירה הנבואית שלו היה בסיפור כרם נבות, עת עמד באומץ מול אחאב מלך ישראל והוכיח אותו על מעלליו.

גם המשך הקריירה של אליהו היה רווי גופות. בסיפור על מחלת אחזיה בן אחאב סופר: וַיִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְּׂבָכָה בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּחַל (בלשון המקרא לחלות פירושו גם להיפצע) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם-אֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה (מלכים ב', א' 2), הכינוי 'בעל זבוב' הוא שיבוש מכוון של הסופר המקראי, שרצה לעקוץ את האליל. שמו הנכון הוא בעל זבול. ואין זבול אלא קודש, כמו בשם זבולון או איזבל (שלא קשורה לאשפה.

אליהו נשלח לפגוש את שליחי המלך ולנזוף בהם, על עצם הפניה לבעל זבול, ולא אל ה' אלהי ישראל. השליחים שבו אל המלך, שהבין שאליהו עצר אותם. ושימו לב לתיאור החיצוני של אליהו: אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו. אם נקבל את התיאור כפשוטו הרי מדובר במוש בן ארי המתרוצץ בתחתונים, ואם נפרש 'שער' כאדרת שיער, עדיין מה שעטף את "מותניו" היה גלוי לעין כל.

כך או אחרת, אחזיה בן אחאב בקש לדבר עם אליהו ישירות, ושלח שר חמישים וחייליו לקחתו, השר וחמישיו נשרפו. גם שר שני וחמישיו נשרפו. רק השלישי הצליח במשימה.

אמנם גם חנוך עלה לגנזי מרום, אך היו כאלה שניסו להסביר מדוע חנוך נפח את נשמתו כדרך כל בשר. אך במקרה של אליהו, הכתוב הוא חד משמעי ואין מערערים על העובדה שאליהו לא מת, אלא עלה בסערה השמיימה. תיאור עליית אליהו הוא דרמטי למדי: וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם.  יב וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים (מלכים ב' ב' 112 – 12).

היו שראו בתיאור זה עדות לחוצנים שביקרו בכדור הארץ. הוסיפו את חזון המרכבה של יחזקאל, את קוי נסקה ועוד דבר או שניים – והרי לכם רב מכר בדמות 'מרכבות האלים' של אריך פון דניקן. דוגמא מופתית לאלכימאי שהפך זבל לזהב.

אולם רוב קוראי המקרא לדורותיהם ראו בתיאור זה הוכחה כי, אליהו לא מת. ואם הוא עלה לשמיים – אז יש רק מקום אחד הבא לחשבון עבורו. גן עדן כמובן.

באבות דרבי נתן (עוד מדרש, המסונף למסכת אבות, מתקופת הגאונים ככל הנראה) נכתב במפורש: ואליהו חי וקיים עד שיבוא משיח (אבות דרבי נתן ל"ח).

כבר במקרא, בספר מלאכי, נביא מראשית ימי הבית השני, הספר החותם את קובץ תרי עשר בפרט ואת חלק הנביאים בכלל נועד לאליהו תפקיד: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.  כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.  כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם (מלאכי ג' 22 – 24).

כשם שהחצב מבשר את בוא הסתיו, כך אליהו, המכונה פה אליה, מבשר את בוא יום ה' הגדול והנורא.

ספר מלאכי נתן את האות, ומבול של תפקידים ואפיונים לאליהו שטף את מסורת ישראל.

אליהו זכה, כאמור, לבקר בכל ברית וברית. בנוסף, בליל הסדר משאירים לו את 'כוס אליהו' הזכורה לטוב. ואני לא רוצה לחשוב על מצב הכבד שלו בכלל. בהבדלה במוצאי שבת הוא נזכר בכמה וכמה פיוטים. כמו הפיוט המפורסם, שגם קשור לצדיק הבא: אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי. במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד

מילים מן המקורות. לחן עממי. ותודה לזמרת שאת שמה לא הצלחתי לברר. אך זה נלקח מאלבום 'שירי פסח'. אם מי מהמאזינים מזהה את הזמרת, אנא כתבו לי, ואתן לה את הכבוד הראוי בפרק הבא.

לתפיסת חז"ל, אליהו, עם חזרתו, יפסוק בכמה סוגיות הלכתיות שאין בהן הכרעה. הסוגיות שלא יושבו, הן עומדות. ובארמית 'תיקום', שהתקצר לתיקו. היו שמיהרו לדרוש את התיקו כנוטריקון של 'תשבי יתרץ קושיות ושאלות'. אולם תרומתו העיקרית בתחום היא לטובת הטוטו כמובן. 1 (נצחון בית) 2 (נצחון חוץ) או X (תיקו).

וכך, בתהליך מרתק הפך אליהו מרוצח המונים צמא דם לסב החביב המושיע את עם ישראל. ללא כל ספק גולת הכותרת של פעולותיו למען נזקקי ישראל היא, הניקוי המהיר והאלגנטי של שמלת השבת של חנה'לה.