דברי הימים – פרק 37: שניים אוחזים בגופה – על המצבה מתל דן

המצבה מתל דן התגלתה בשנים 1993 (שבר אחד) – 1994 (שני שברים).

הכתוב במצבה חולל רעידת אדמה בהיסטוריה המקראית.  התברר כי, בעוד שבמקרא נכתב כי יהוא הרג את יורם בן אחאב מלך ישראל ואת אחזיה בן יהורם מלך יהודה, הרי במצבה נכתב כי מישהו אחר (כנראה חזאל מלך ארם) הוא שהרגם.

זאת ועוד, לראשונה נזר השם 'דוד' במקור חוץ מקראי. סנוקרת הגונה לפניהם של ה'מינימליסטים'.

על מצבה מרתק זו בפרק זה.

האזנה נעימה 🙂

הורדת הפרק

קריאת הפרק:

סיפור מותם של יורם מלך ישראל ואחזיה מלך יהודה (שהיו בני דודים) מופיע במלכים ב' פרק ט'. הסיפור הוא דרמטי ומרתק. לאיש לא היתה סיבה להטיל ספק בסיפור זה, עד שנת 1993. בשנה זו התגלה שבר של מצבה ארמית מתל דן (ב1994 התגלו שני שברים נוספים). המצבה מספרת סיפור אחר ושונה מזה המופיע במקרא. תמונת הנושא של דף הפייסבוק היא המצבה מתל דן. אנא הציצו בתמונה. המצבה נמצאת היום במוזיאון ישראל.

הסיפור המקראי והמצבה סותרים זה את זה. נתחיל בגרסה המקראית לאירועים.

ראשית הסיפור היא בשליחות שהטיל אלישע על אחד מבני הנביאים. שליחות זו כבר נרמזה בהתגלות של אליהו בחורב: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל-אֲרָם.  טז וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ (מלכים א' 15 – 16).

והנה הגיע עת המימוש: וֶאֱלִישָׁע, הַנָּבִיא, קָרָא, לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים; וַיֹּאמֶר לוֹ חֲגֹר מָתְנֶיךָ, וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ, וְלֵךְ, רָמֹת גִּלְעָד. ב וּבָאתָ-שָּׁמָּה; וּרְאֵה-שָׁם יֵהוּא בֶן-יְהוֹשָׁפָט בֶּן-נִמְשִׁי, וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹךְ אֶחָיו, וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ, חֶדֶר בְּחָדֶר.  ג וְלָקַחְתָּ פַךְ-הַשֶּׁמֶן, וְיָצַקְתָּ עַל-רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר יְהוָה, מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל-יִשְׂרָאֵל; וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה, וְלֹא תְחַכֶּה. (מלכים ב' ט' 1 – 3).

יש פה בעיה כרונולוגית. האירוע קודם 40 – 50 שנה בערך לפעילות אלישע. לכן, סביר כי, אלישע נתחב לסיפור ע"י המספר (אוהד בית יהוא), שהעניק להמלכת יהוא (מייסד השושלת) לגיטימציה מכובדת של נביא ידוע כאלישע, ולא נביא אלמוני. בגוף הסיפור עצמו, נשמר זכרו של הנביא האלמוני, שנשא את הנבואה. חז"ל שלא אהבו דמויות אלמוניות, מיהרו לזהות את הנער עם לא אחר מאשר יונה בן אמיתי: וילך אלישע לדמשק ומשח את חזאל למלך על ארם ושלח את יונה בן אמתי ומשח את יהוא ברמות גלעד (סדר עולם רבא י"ח).

יהוא נמשח, וכבר רמז לבעיה. הרי מי שנולד נסיך, לא צריך משיחה. משיחה נועדה עבור מי, שיש ערעור על הלגיטימיות שלו. שאול המלך הראשון  – נמשח. צריך להתחיל היכן שהוא. דוד שחתר תחת שאול  – נמשח. שלמה שחתר תחת אדוניה – נמשח. ולמרות שלא צוין במפורש, הרי סביר שגם אבשלום, רחבעם (בנסותו להיות מלך ישראל) וירבעם הראשון.

המשיחה היא קבלת לגיטימציה מהאל. המלך מושל בחסד האל, והוא אחראי בפניו. על מנת להחליף מלך מכהן (שליט לגיטימי לכל ימי חייו) – יש צורך בהיתר מהאל.

כך שאול הודח לאחר המלחמה בעמלק (שמואל א' ט"ו 28 – 29). כך שלמה (בעצם רחבעם) הודח מהמלוכה על ישראל (מלכים א' י"א 13), כך ירבעם הראשון (מלכים א' י"ד 10 – 11) ועוד.

אלישע שלח, והנער הלך: וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הַנַּעַר הַנָּבִיא רָמֹת גִּלְעָד. ה וַיָּבֹא וְהִנֵּה שָׂרֵי הַחַיִל יֹשְׁבִים וַיֹּאמֶר: 'דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר'. וַיֹּאמֶר יֵהוּא: 'אֶל-מִי מִכֻּלָּנוּ?'. וַיֹּאמֶר: 'אֵלֶיךָ הַשָּׂר'. ו וַיָּקָם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל-רֹאשׁוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ: 'כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל-עַם יְהוָה אֶל-יִשְׂרָאֵל. ז וְהִכִּיתָה אֶת-בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל-עַבְדֵי יְהוָה מִיַּד אִיזָבֶל. ח וְאָבַד כָּל-בֵּית אַחְאָב וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל. ט וְנָתַתִּי אֶת-בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה. י וְאֶת-אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר'. וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹס. (מלכים ב' ט' 6 – 10).

בנער הנביא התקיים הפסוק: 'באתי, משחתי, ברחתי'. למעשה זו נבואת חורבן לבית עמרי. גורל בית עמרי הוא כגורל בית ירבעם ובית בעשא. ונמשיך: וְיֵהוּא יָצָא אֶל-עַבְדֵי אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: 'הֲשָׁלוֹם מַדּוּעַ בָּא- הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ?'. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: 'אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-הָאִישׁ וְאֶת-שִׂיחוֹ'. יב וַיֹּאמְרוּ: 'שֶׁקֶר הַגֶּד-נָא לָנוּ'. וַיֹּאמֶר: 'כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל-יִשְׂרָאֵל'. יג וַיְמַהֲרוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ בִּגְדוֹ וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו אֶל-גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ: 'מָלַךְ יֵהוּא'. יד וַיִּתְקַשֵּׁר (כלומר קשר קשר) יֵהוּא בֶּן-יְהוֹשָׁפָט בֶּן-נִמְשִׁי אֶל-יוֹרָם וְיוֹרָם הָיָה שֹׁמֵר בְּרָמֹת גִּלְעָד הוּא וְכָל-יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי חֲזָאֵל מֶלֶךְ-אֲרָם (מלכים ב' י' 11 – 14).

שימו לב, הנביא כונה 'משוגע', כינוי מוכר לנביאים במקרא. כך הושע: אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ (הושע ט' 7). אכן, מי שמנסה להתפרנס ממדעי הרוח הוא אכן משוגע. וכך ירמיהו: לְכָל-אִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא (ירמ' כ"ט 26).

יהוא מצטייר כצנוע, אחד שקבל את "דין התנועה". מזכיר את נבונאיד מלך בבל (556 – 539 לפה"ס), שהשלטון "נכפה" עליו, לאחר שקודמו (לבשי מרדוך) נרצח (ללא "קשר" במרכאות לנבונאיד כמובן).

תקיעת השופר היא האות למרד. בדיוק כמו שאבשלום החל את מרידתו בתקיעת שופר. ובינתיים כמה עשרות קילומטרים משם (בקו אוירי מדובר על 65 ק"מ. על הקרקע 80 – 85 ק"מ) הכל מתנהל על מי מנוחות: וַיָּשָׁב יְהוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל מִן-הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת-חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיֹּאמֶר יֵהוּא אִם-יֵשׁ נַפְשְׁכֶם אַל-יֵצֵא פָלִיט מִן-הָעִיר לָלֶכֶת לגיד (לְהַגִּיד) בְּיִזְרְעֶאל.  טז וַיִּרְכַּב יֵהוּא וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה כִּי יוֹרָם שֹׁכֵב שָׁמָּה וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה יָרַד לִרְאוֹת אֶת-יוֹרָם. יז וְהַצֹּפֶה עֹמֵד עַל-הַמִּגְדָּל בְּיִזְרְעֶאל וַיַּרְא אֶת-שִׁפְעַת (אבק הכוונה)  יֵהוּא בְּבֹאוֹ וַיֹּאמֶר שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם קַח רַכָּב וּשְׁלַח לִקְרָאתָם וְיֹאמַר הֲשָׁלוֹם. יח וַיֵּלֶךְ רֹכֵב הַסּוּס לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ הֲשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר יֵהוּא מַה-לְּךָ וּלְשָׁלוֹם סֹב אֶל-אַחֲרָי וַיַּגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר בָּא-הַמַּלְאָךְ עַד-הֵם וְלֹא-שָׁב.

יט וַיִּשְׁלַח רֹכֵב סוּס שֵׁנִי וַיָּבֹא אֲלֵהֶם וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיֹּאמֶר יֵהוּא מַה-לְּךָ וּלְשָׁלוֹם סֹב אֶל-אַחֲרָי. כ וַיַגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר בָּא עַד-אֲלֵיהֶם וְלֹא-שָׁב וְהַמִּנְהָג כְּמִנְהַג יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג (מלכים ב' ט' 15 – 20).

יהוא ידע, שבתוך העיר המוגנת, סיכוייו להמית את המלך, ולצאת בחיים, הם נמוכים. על כן הוא התנהג באופן מוזר, על מנת להוציא את יורם מחוץ לחומות. כמו הנביא אף יהוא "משוגע". יורם התפתה לצאת מהעיר. מקרה קלאסי של 'הסקרנות הרגה את החתול': וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם אֱסֹר וַיֶּאְסֹר רִכְבּוֹ וַיֵּצֵא יְהוֹרָם מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַאֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה אִישׁ בְּרִכְבּוֹ וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת יֵהוּא וַיִּמְצָאֻהוּ בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. כב וַיְהִי כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת-יֵהוּא וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם יֵהוּא וַיֹּאמֶר מָה הַשָּׁלוֹם עַד-זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים. כג וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו וַיָּנֹס וַיֹּאמֶר אֶל-אֲחַזְיָהוּ מִרְמָה אֲחַזְיָה. כד וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת-יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ.  (מלכים ב' ט' 21 – 24).

שימו לב, המפגש היה בחלקת נבות – מידה כנגד מידה. יורם הבין שיש פה מלכודת, אולם יהוא הרג אותו, בירי מטווח קצר. והנה ציטוט מרתק מפי יהוא, ציטוט המתייחס ישירות לסיפור כרם נבות: וַיֹּאמֶר אֶל-בִּדְקַר שָׁלִשֹׁה: 'שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי כִּי-זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו וַיהוָה נָשָׂא עָלָיו אֶת-הַמַּשָּׂא הַזֶּה. כו אִם-לֹא אֶת-דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת-דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ נְאֻם-יְהוָה וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם-יְהוָה וְעַתָּה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר יְהוָה'. (מלכים ב' ט'  25 – 26).

למעשה יש לנו פה גרסה אחרת לסיפור כרם נבות. בפרק עתידי על אחאב בן עמרי ארחיב בנושא. ונמשיך: וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ-יְהוּדָה רָאָה וַיָּנָס דֶּרֶךְ בֵּית הַגָּן וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו יֵהוּא וַיֹּאמֶר גַּם-אֹתוֹ הַכֻּהוּ אֶל-הַמֶּרְכָּבָה בְּמַעֲלֵה-גוּר אֲשֶׁר אֶת-יִבְלְעָם וַיָּנָס מְגִדּוֹ וַיָּמָת שָׁם. כח וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עֲבָדָיו יְרוּשָׁלְָמָה וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִקְבֻרָתוֹ עִם-אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד (מלכים ב' ט' 27 – 28).

אחזיה מלך יהודה, היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, הבין שזה הזמן להעלם – אך ללא הצלחה. לאור המצבה מתל דן (עליה נרחיב עוד מעט), יש אפשרות כי מסע אחזיה הוא שכפול ספרותי של יאשיהו. כך נכתב על יאשיהו מלך יהודה: … וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ. ל וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ (מלכים ב' כ"ג 29ב – 30).

וכך נכתב על אחזיה כזכור: וַיָּנָס מְגִדּוֹ וַיָּמָת שָׁם. כח וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עֲבָדָיו יְרוּשָׁלְָמָה וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִקְבֻרָתוֹ (מלכים ב' ט' 28).

אם אחזיה נמלט מיזרעאל לכיוון שומרון או ירושלים, הרי הוא היה צריך לפנות דרומה, לא צפונה למגידו!

כך או אחרת, לאחר שיורם נהרג, הגיע יהוא ליזרעאל: וּבִשְׁנַת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיוֹרָם בֶּן-אַחְאָב מָלַךְ אֲחַזְיָה עַל-יְהוּדָה. ל וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת-רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן. לא וְיֵהוּא בָּא בַשָּׁעַר וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו. לב וַיִּשָּׂא פָנָיו אֶל-הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר מִי אִתִּי מִי וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים.

לג וַיֹּאמֶר שמטהו (שִׁמְטוּהָ) וַיִּשְׁמְטוּהָ וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל-הַקִּיר וְאֶל-הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה. (מלכים ב' ט' 29 – 33). 

הפסוק הפותח על השנה בה עלה אחזיה לכס, לא ממש שייכת, ולא ברור מדוע היא פה? מה עוד, שבפרק הקודם נכתב שהוא עלה לשלטון בשנה ה-12 ליורם. במאמר מוסגר אציין, כי הכרונולוגיה של ספר מלכים היא ברדק אחד מטורף. וזאת בלשון המעטה.

לאחר הריגת המלך יהוא ניצל הצלחה ונכנס ליזרעאל, במטרה להרוג את אנשי בית המלוכה.

איזבל התאפרה לכבודו. יש הסבורים כי היא ניסתה לפתות אותו, ויש הסבורים כי היא צעדה אל המות באופן מכובד. כך או אחרת היא הושלכה מהחלון ונרמסה ע"י סוסים: וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיֹּאמֶר פִּקְדוּ-נָא אֶת-הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ כִּי בַת-מֶלֶךְ הִיא.  לה וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא-מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם-הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם.  לו וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ וַיֹּאמֶר דְּבַר-יְהוָה הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר  בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת-בְּשַׂר אִיזָבֶל.  לז והית (וְהָיְתָה) נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל  אֲשֶׁר לֹא-יֹאמְרוּ זֹאת אִיזָבֶל (מלכים ב' ט" 34 – 37).

יהוא דרך על גופות בדרכו לכס (פשוטו כמשמעו). ארורה או לא – צריך לקבור אותה. אבל אין כל כך מה. והנה לנו התגשמות נבואת אליהו. ככתוב: וְגַם-לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר 

הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת-אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל (מלכים א' כ"א כ"א 23).

חז"ל לא נתנו לכזה סיפור עסיסי לחמוק מידיהם: גמילות חסדים לאבלים מנין? אנו למדים מאיזבל, שהיה ביתה סמוך לשוק, וכל חתן (+וכלה) שהיה עובר היתה יוצאת מביתה ומצלצלת בכפיה, ומקלסת בפיה ומהלכת עשר צעדות. וכל מת שהיה עובר בשוק, היתה יוצאת מביתה וממחה בכפיה ומקוננת בפיה, ומהלכת אחריו. ונבא עליה אליהו זכרונו לברכה, ואמר 'בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל'. והאיברים שהיו גומלין חסד – לא שלטו עליהם הכלבים, שנאמר: וילכו לקברה ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים (פרקי דרבי אליעזר, י"ז).

לא הייתה כל סיבה לפקפק בסיפור זה עד 1993 כאמור, עת התגלתה המצבה מתל דן.  המצבה מורכבת משלושה שברים. השבר הראשון התגלה באזור השער ב1993. השבר היה חלק מריצוף השער, ופניו (החלק הכתוב) כלפי מטה. האגדה אומרת שרק חופר ערני, שחש במשהו מוזר עמד בין המצבה לערמת השפכים. ב1994 (חיפשו יותר טוב) נמצאו שני שברים נוספים. חלקה העליון של המצבה (מספר שורות לא יודע) – חסר. לפיכך, זהות מציב המצבה אינה ידועה. על סמך שיקולים שונים, מקובל להניח כי חזאל מלך ארם, הוא מציב המצבה. זוהי מצבת נצחון שהציב אחד ממלכי ארם, שכבש את דן. המצבה כתובה בארמית, בכתב עברי (ארמי/ מואבי…) קדום.

דן היא עיר גבול ידועה בישראל, לה מסורת קדושה עתיקה. העיר נקשרה אל אברם במלחמתו נגד ארבעת המלכים. בני דן הקימו בה מקדש, ואף אחד מעגלי ירבעם הראשון הוצב בה.

נקרא את המצבה, בתרגום לעברית. השורה הראשונה היא לא ברורה: (ת) שר. ע וגז[ק]  – שורה לא ברורה.

משורה 2 ואילך זה מתחיל להתבהר. אני אקרא עם ההשלמות המקובלות:

[   ] אבי עלה    [עליו     בה]לחמו בא[…] ([   ] .אבי.יסק [.עלוה. בה]תלחמה.בא[ ])

בשורה זו נזכר מאבק בין אבי חזאל לבין מלך אחר. אפשר שמדובר בעמרי או אחאב, אך גם מלך אשורי או נאו חיתי בא בחשבון. ארם  – אויבים סביב לה.

ונמשיך: וישכב אבי, הלך אל      [אבותי]ו. ויבוא מלך י[ש]ראל קודם לארץ אבי,

(וישכב.אבי.יהך.אל [.אבהו]ה.ויעל.מלכ. י[ש] ראל.קדם בארק אב)

אבי חזאל הלך בדרך כל בשר, ומלך זר (י[ש]ראל) פלש לארץ האב. המצבה הוצבה בעיר ישראלית (לשעבר…)- כך שברור מי התחיל. התוקפן נענש ע"י האלים – לכן חשוב תמיד להצטייר כמי שמגיב לתוקפנות! חזאל רק "החזיר" במרכאות את העיר לארם. זאת ועוד,  האב הוא כשלון מהדהד. אבל חזאל הוא גיבור. תופעת השמצת הקודם על מנת לרומם את הנוכחי מוכרת וידועה כמו מצבת מישע, עת אביו של מישע הוא מפסידן עצום, ואילו מישע הוא הגיבור המושיע את מואב. א כמו שאול ודוד. והדברים ידועים.

ונמשיך במצבה: [ו]ימלך הדד א[ותי] אני ([.ו]יהלך.הדד[.]א[יתי.] אנה)

שימו לב, חזאל הדגיש את העובדה כי האל הדד בחר בו. מי שמציין את הלגיטימיות שלו – מעורר חשד… (חתושילי הג', דוד, יהוא…). חזאל כונה בכתובות שלמנאסר הג': mar la mannam -> בן של אף אחד. כינוי מזלזל ורמז למוצאו הלא מלכותי. גם במקרא נזכר כי חזאל תפס את השלטון, למרות שלא היה בנו של המלך הקודם ככתוב: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיִּקַּח הַמַּכְבֵּר וַיִּטְבֹּל בַּמַּיִם וַיִּפְרֹשׂ עַל-פָּנָיו וַיָּמֹת וַיִּמְלֹךְ חֲזָהאֵל תַּחְתָּיו. (מלכים ב' ח' 15).

המצבה: וילך הדד לפני [ו]אצא (למלחמה) משבע[ת…]  י מלכים ואהרוג מל[כים שב]עים אוסרי א[לפי ר]כב ואלפי סוסים (ויהך.הדד.קדמי [.ו]אפק. מן.שבע[ת…] י.מלכי.ואקתל.מל[כן.שב]ען.אסרי.א[לפי.ר] כב.ואלפי.פרש.[)

חזאל יצא למלחמה בעזרת הדד ההולך לפניו. תופעת האל היוצא לפני הצבא מוכרת גם בישראל. כך דבורה, כך דוד ועוד.

ההתפארות לא מאחרת לבוא: הוא הרג 70 מלכים, ולא סתם אלא חמושים היטב (אוסרי אלפי רכב ופרשים). האדרת האויב משמעה האדרת הנצחון. 70 הוא מספר טיפולוגי ידוע ומוכר: בני גדעון, בני אחאב, בר רכב ועוד…

ונמשיך: [הרגתי את יהו]רם בן [אחאב.] מלך ישראל והרג[תי את אחז]יהו בן [יהורם מל]ך בית דוד (קתלת.אית.יהו]רם.בר.[אחאב.] מלך.ישראל. וקתל[ת.אית .אחז]יהו.בר[.יהורם.מל] ך.ביתדוד)

שורות אלה חוללו שתי רעידות אדמה. הראשונה היא: סתירה למסופר במקרא על מות יורם בן אחאב ואחזיה בן יהורם. והשניה היא אזכור ראשון של 'דוד' במקור חוץ מקראי. נרחיב להלן. נמשיך במצבה: ואשים [את עריהם חורבות ואהפוך א]ת ארצם ל [שממה] (ואשם [אית.קרית.הם.חרבת.ואהפך.א] ית. ארק.הם.ל[ישמן ]).

כפי הנראה מדובר בתבוסה שהנחיל חזאל למלך ישראל, ומלך יהודה בעל בריתו. המסורת המקראית מספרת על מאבק בין חזאל ליורם בן אחאב: וַיֵּלֶךְ אֶת-יוֹרָם בֶּן-אַחְאָב לַמִּלְחָמָה עִם-חֲזָאֵל מֶלֶךְ-אֲרָם בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיַּכּוּ אֲרַמִּים אֶת-יוֹרָם.  כט וַיָּשָׁב יוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל מִן-הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בָּרָמָה בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת-חֲזָהאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַאֲחַזְיָהוּ בֶן-יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה יָרַד לִרְאוֹת אֶת-יוֹרָם בֶּן-אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל כִּי-חֹלֶה הוּא (מלכים ב' ח' 28 – 29).

בימי הדדעזר ואחאב יחסי ישראל – ארם היו טובים (בעלי ברית בקרקר). בימי חזאל השתנה המצב, וארם וישראל הפכו לאויבות. ונסיים את המצבה: אחרון ולה[   ויהוא(?) מ ] לך על יש[ראל   …ואשים] מצור על [. אחרן.ולה[    ויהוא(?) מ]

לך.על.יש[ראל… ואשם.] מצר.על […).

השורות האחרונות לא מתחברות לתיאור רציף. אולי נזכר יהוא (השלמה), וכן נזכר מצור על…?

שתי נקודות מרכזיות עולות מהמצבה. הראשונה היא, שהורגם של יורם ואחזיה הוא חזאל. הנקודה השניה היא, דוד הנזכר לראשונה במקור חיצוני.

נתחיל דווקא בדוד. תיאור הגדולה של דוד ושלמה במקרא, לא זכה לאישוש מהממצאים הארכיאולוגיים. ממצאים שפעם יוחסו לשלמה – מיוחסים היום (בצדק) לעמרי ואחאב. זאת ועוד, ממלכת דוד ושלמה אינה נזכרת במקורות חיצוניים כלל ועיקר. על כן, היו חוקרים שגרסו כי דוד לא היה ולא נברא, אלא דמות מיתית מדומיינת. יתר על כן, היות וממלכת ישראל נזכרת במקורות האשוריים 150 שנה לפני ממלכת יהודה (קרב קרקר 853 לפה"ס – מסע סנחריב 701 לפה"ס), יש חוקרים הסבורים כי, ממלכת יהודה נוסדה בכלל רק אחרי חורבן ישראל (722 לפה"ס). לשיטתם, עד אז יהודה הייתה אזור ספר מיושב בדלילות.

דוד אם היה בכלל, היה, לכל היותר, שייח' מקומי, ראש עיריית ירושלים, שמצידה הייתה כפר דל ועלוב. גישה זו קרויה: מינימליסטית. כלומר רק מה שמוכח ממקורות חיצוניים – תקף. המקרא הוא ספר מטעם, שנערך שנים רבות לאחר האירועים, ועל כן אין לו כל ערך היסטורי כלשהו (אלא במקרים בהם מקורות חוץ מאשרים את הממצא).

והנה, עם גילוי המצבה, שוללי דוד (שעיקר כוחם הוא באמירת 'לא ולא') ספגו מכה אנושה.

התברר כי 150 שנים לאחר אותו דוד "שלא היה ולא נברא" (במרכאות), "ראש עיריית ירושלים" במרכאות – הרי ממלכת יהודה קרויה על שמו של מייסד השושלת.

כלומר דוד היה דמות היסטורית! רוב המינימליסטים, הו הגונים דיים, והודו, כי דוד מלך ישראל חי וקיים, אבל היו כמה שבנו קריירות מפוארות על שלילת דוד. והם לא יתנו לעובדות לבלבל אותם. לפיכך הם נחלצו להסביר את הביטוי 'בית דוד' בכל דרך שהיא, ובלבד שלא מדובר בדוד המלך. והרי ההצעות:

הצעה אחת גורסת כי מדובר במקדש לאל 'דוד' (האהוב = ה'). במצבה כתוב ך בית דוד. המ' ול' של 'מלך' הם השלמה. חסידי המקדש טוענים שאין לקרוא 'מלך בית דוד', אלא 'נסך בית דוד'. כלומר נסך למקדש. בעיה קטנה: שורה קודם נזכר מלך, ופתאום נזכר נסך ומקדש???

הצעה מוזרה אף יותר היא, כי מדובר במקדש לאל עלום בשם דוד (DUD). הבעיה: זהו אל לא ידוע כלל, שקיומו התבסס על תיקון פסוק בספר עמוס (ציטוט): הַנִּשְׁבָּעִים, בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן, וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן, וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר-שָׁבַע; וְנָפְלוּ, וְלֹא-יָקוּמוּ עוֹד (סוף ציטוט. עמוס ח' 14). במקביל ל'אלהיך דן', היו שגרסו: 'וחי דדך באר שבע' (חילופי ד' ור' הם תופעה ידועה). ואז דדך = אלהיך. כלומר אלוהות בשם 'דוד'.

הצעה שלישית היא כי, מדובר בבית של פקיד בשם דוד. הבעיה: ממתי נזכרים פקידים במצבות? לא נזכרו לפני ולא נזכרו אחרי. למען הסר ספק- גם עתה לא נזכרו.

הצעה רביעית, היא שמדובר בבית אוכל (בו מבשלים בדודים). הבעיה: ממתי מזכירים בתי אוכל במצבות?

הכל על מנת לא להודות שדוד היה דמות היסטורית.

הענין השני והמרתק לא פחות הוא ענין אחר הוא ענין מותם של יורם ואחזיה. זהו מצב קלאסי של 'שניים אוחזין בגופה. זה אומר: 'כולה שלי'. וזה אומר: 'כולה שלי'.

לפי המקרא היה זה יהוא כזכור: וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת-יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ… דלגתי קצת וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ-יְהוּדָה רָאָה וַיָּנָס דֶּרֶךְ בֵּית הַגָּן וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו יֵהוּא וַיֹּאמֶר גַּם-אֹתוֹ הַכֻּהוּ אֶל-הַמֶּרְכָּבָה בְּמַעֲלֵה-גוּר אֲשֶׁר אֶת-יִבְלְעָם וַיָּנָס מְגִדּוֹ וַיָּמָת שָׁם (מל"ב ט' 24 – 27).

אז מי הרג אותם? יהוא או חזאל? הוצעו ארבעה פתרונות לישוב הסוגיה. הרמוניזציה, ניתוק הקשר, העדפת גרסת מלכים והעדפת גרסת המצבה.

הרמוניזציה:

גישה זו מנסה לישב את הסתירה (לשיטתה לכאורה) בין ספר מלכים למצבה. לפי גישה זו חזאל לא הרג, אלא רק פצע את יהורם, ככתוב: וַיַּכּוּ אֲרַמִּים, אֶת-יוֹרָם. וַיָּשָׁב יוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל, מִן-הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בָּרָמָה, בְּהִלָּחֲמוֹ, אֶת-חֲזָהאֵל מֶלֶךְ אֲרָם (מלכים ב' ח' 28 – 29)

יהוא, לבד או כשליח חזאל, הוא שהרגם. גישה זו מוצאת חיזוק בסיפור על הדחת אליהו. ככתוב: וְהָיָה, הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא (מלכים א' י"ט 17).

אחרים בחרו בנתיב שונה מעט. לפועל ק.ת.ל (ב'ת'! ולא בט' כמקובל בימנו) יש גם משמעות של הביס / הכה. כלומר חזאל פצע ויהוא הרג. בעלי גישה זו סבורים כי, לא סביר ששני מלכים מוגנים היטב נהרגו יחד בקרב.

זו תופעה נדירה אמנם, אבל בעלת תקדימים אחדים.  כך למשל, בקרב קאני (216 לפה"ס) נהרגו הקונסול פאולוס והפרו קונסול סרביליו (שניים מארבעת הבכירים). בקרב וארנה (1444 לספירה. קואליציה הונגרית – אפיפיורית נגד העות'מאניים) נהרגו המלך ההונגרי ולאדיסלב ומפקד כוחות האפיפיור הקרדינל צזאריני. גם לנו יש דוגמא. במלחמת יום כיפור נהרגו בו ביום (7.10.1973)  מח"ט 188 אל"מ איציק בן שהם וסגנו סא"ל דוד ישראלי.

בעלי הגישה ההרמונית גורסים כי, התיאור במלכים והמצבה דרים בכפיפה אחת, בבחינת 'זה נהנה וזה אינו חסר'.

ניתוק הקשר:

לפי גישה זו, זוהי בעיה התלויה בדבר. בטל הדבר בטלה הבעיה. מלכתחילה אין בעיה, וממילא אין צורך לפתור אותה. בעלי גישה זו סבורים כי, שברים B1 וB2 צריכים לבוא לפני שבר A, ולא במקביל אליו. כלומר אין קשר אין קשר בין מציב המצבה (בן הדד בן חזאל לדעת בעלי דעה זו) לבין יהורם ואחזיה (שנזכרו בקשר למפעלי חזאל). זאת ועוד: התיבות ...ך. ביתדוד מתיחסות ליואש מלך יהודה ולא לאחזיה (אבי יואש). כך חזאל לא הרג את יורם ואחזיה (אלא עשה דבר מה שזכרו לא נשמר בשברי המצבה). וממילא אין סתירה בין ספר מלכים לבין המצבה.

גישה זו מעוררת שתי בעיות. הראשונה היא, שהסיומת 'יהו' במצבה, לא מתאימה לשמו של יואש / יהואש מלך יהודה. בנוסף, גם יואש מלך יהודה נרצח, כך שהסתירה עם המקרא לא נעלמת, אלא מדלגת דור אחד הלאה.

העדפת גרסת מלכים:

לפי גישה זו המצבה היא מסמך התפארות והגזמה של חזאל (מה שנכון). חזאל התהדר בנוצות לא לו. הרי הכותב הישראלי מכיר טוב יותר את מלכי ישראל ויהודה מאשר כותב המצבה.

יש הסבורים כי יהוא היה וסל של חזאל, ופעל בשמו (לכן הריגת המלכים יוחסה ע”י חזאל לעצמו). כמו השאלה: מי שחרר את ירושלים: מוטה גור המח"ט בשטח? רבין הרמטכ"ל? או דיין שר הבטחון?

בנוסף, טוענים אלה המעדיפים את ספר מלכים כי, הסיפור על יהוא, חורג מהעריכה הדויטרונומיסטית של ספר מלכים. חריגה המעידה על אמיתות הסיפור.

כמו כן, ישנם אחרים הרואים בחזאל אדם שלא דייק בפרטים הקטנים, ויחס לעצמו, ללא הצדקה, את ההריגה. בעלי גישה זו מביאים את פרשת מות גיאמו, כתנא דמסייע. בכתוב שלמנאסר הג' (מהשנה השישית ואילך) נכתב, כי גיאמו נרצח ע"י אנשי עירו. אולם בכתובת מהשנה ה20 כתב שלמנאסר הג' כי הוא הרג את גיאמו. כלומר שלמנאסר נכס לעצמו את מות גיאמו! ואם שלמנאסר עשה זאת, מדוע לא חזאל.

אבל אני בחור רציני כידוע, ובדקתי מה באמת נכתב אצל שלמנאסר. וכך מצאתי: להרוג באכדית זה dakum ('לדכא' בעברית). בכתובת מהשנה ה-20 כתוב: GAZ. כלומר שומרוגרמה (סימן מסוים המבוטא בדרך אחרת. כמו ימנו שני עיגולים וקו חוצה %מבוטאים כ 'אחוזים'. האותS וקו חוצה $ מבוטא כ'דולר' וכו'). שומרוגרמה זו פירושה להרוג (מקביל לdakum). כלומר ניתן להבין כ'הרגו' או 'הרגתי'. זאת ועוד, בכתובת מהשנה ה-35 נכתב GAZ-ku. הרגתי באכדית זה aduk הרגו זה iduku. כלמור הסיומת היא של גוף שלישי רבים. אם בשנה ה-20 שלמנאסר "הרג" במרכאות את גיאמו, מדוע בשנה ה35- שוב חזר ה"כבוד" במרכאות לאנשי עירו? המסקנה היא, כי גם בשנה ה-20 אנשי העיר הרגו את גיאמו, וכי שלמנאסר הג' לא ייחס שום רצח לעצמו.

בניגוד לשתי הגישות הראשונות, העדפת ספר מלכים היא אפשרית ולגיטימית. רק שגיאמו לא ממש עוזר…

העדפת גרסת המצבה:

לפי גישה זו להעדיף את גרסת המצבה על פני המקרא. למרות היותה מסמך מטעם (המצניע כשלונות ומרומם הישגים), היא נכתבה סמוך לאירועים, וזמן רב לפני התיאור המקראי, המושפע מכתיבה אידאולוגית מאוחרת ומרוחקת (עריכה דויטרונומיסטית למשל).

המצבה מתארת את מעשי חזאל, ואין סיבה להתרברב לשוא במשהו שכולם מכירים.

לדעתי, הורגם של יהורם ואחזיה היה חזאל. הסיפור המקראי על הפיכת יהוא הוא סיפור נבואי מאוחר, סיפור בו הנביאו/ או התגשמות דבר האל הם ציר העלילה

הסיפור הועלה על הכתב זמן רב אחרי האירועים המתוארים בו. האירועים תוארו דרך עדשה אידאולוגית מעוותת (התגשמות דבר ה' כאמור). הסיפור משקף את זמן כתיבתו ופחות את זמן התרחשותו. בעל מלכים, שאהד את יהוא בשל השמדת פולחן הבעל, ייחס לו את הריגת יהורם ואחזיה, וע"י כך פאר את תפקידו ההיסטורי של יהוא. בעל מלכים התבסס על גרעין היסטורי (השמדת בית עמרי), וסביבו טוה סיפור שלם המותאם לתפיסת עולמו.

בעוד שימי שושלת עמרי היו ימי שגשוג ופריחה, הרי ימי שושלת יהוא (במחצית הראשונה שלהם) היו ימי שפל ונסיגה. על כן, בעל מלכים האדיר את דמותו של מייסד השושלת, שהיה כשלון די רציני.