דברי הימים – פרק 39: נדמה לי שאתה מאוד דומה לי – על התורה השומרונית

התורה השומרונית מגלה דמיון מפתיע לתורה היהודית. ואין להתפלא בדבר, כי מדובר ביצירה אחת שהתפצלה בין שני הפלגים של עם ישראל. הפלג הצפוני – השומרוני והפלג הדרומי – היהודי.

על התורה השומרונית – בפרק מרתק זה.

בפרק הושמעו קטעים מהשיר 'חבר בתוך ראי' מאת דתיה בן דור ובביצוע עוזי חיטמן ז"ל ואפי בן ישראל.

הורדת הפרק.

קריאת הפרק:

בספקטרום כתבי הקודש, ניצבים היהודים במקום טוב באמצע. היהודים מקדשים את כ"ד ספרי המקרא ככתבי הקודש. אותם ואותם בלבד. נכון, המשנה ובעיקר הגמרא הם ספרים חשובים, המקבלים יחס של כתבי הקודש, ובישיבות לומדים בעיקר גמרא, אך הם אינם כתבי הקודש, אלא ספרים על כתבי הקודש. רק אציין, את המחלוקת הפנים יהודית בנוגע לתורה שבעל פה, בין הרבניים לקראים. אבל לעניננו, גם אלה וגם אלה רואים בכ"ד ספרי המקרא את כתבי הקודש שלהם.

בקצה אחד של הקשת ניצבים הנוצרים, המקדשים את כ"ד הספרים (הקרויים בפיהם 'הברית הישנה'), ועליהם נוספו עוד כהנה וכהנה ספרי קודש. כמו הבשורות, מעשי השליחים, אגרות שונות וכן כמה ספרים חיצוניים, שנדחו מכתבי הקודש היהודים כספרי מקבים, יהודית ועוד. מה שמכונה 'הברית החדשה'.

בקצה השני של הקשת ניצבים השומרונים, המקדשים רק ואך ורק את חמשת חומשי התורה. אמנם יש לשומרונים גרסה כלשהי של ספר יהושע, אבל זהו ספר שנכתב בערבית בימי הביניים, ואינו כלול בכתבי הקודש השומרונים. הבחירה ביהושע כגיבור שומרוני ברורה. מדובר בגיבור צפוני, שקיים טקס בהר עיבל, ובעיקר שכרת ברית בין העם לה' בעיר שכם, שהיא העיר הקדושה בעיני השומרונים.

התורה השומרונית כתובה בעברית כמובן, ולא זאת אף זאת – בכתב עברי קדום, הכתב העברי של ימי בית ראשון. נוסח המסורה היהודי כתוב בכתב המרובע.

על התורה השומרונית, שדומה דמיון מפתיע לנוסח המסורה נדון בפרק זה.

ובטרם דיון על התורה השומרונית, הקדמה קצרה (במגבלות הפרק) על השומרונים. בדת ישראל יש שני פלגים. הפלג הדרומי והפלג הצפוני. ממש כמו בתנועה האיסלמית. הפלג הדרומי רואה בהר הבית את המקום הקדום, בירושלים את המקום הנבחר, ובכרוב (שהוא שור מכונף) את מייצג האל. הפלג הצפוני רואה בהר גריזים את המקום הקדוש, את שכם כמקום הנבחר, ואת העגל כמייצג האל. הפלג הדרומי מכונה 'יהודים', והפלג הצפוני מכונה שומרונים. במקרא יש סיפור על היווצרות השומרונים. סיפור זה נוצר בימי שיבת ציון, עת הקרע בין היהודים לשומרונים הפך עובדה מוגמרת. לפי הסיפור המופיע בספר מלכים, השומרונים הם צאצאי גולים שהביא מלך אשור, לאחר חורבן שומרון. מדובר בגויים גמורים, שקבלו על עצמם את דת ישראל, וגם זה באופן חלקי, בגלל חששם מהאריות שטרפו אותם. לשומרונים יש סיפור אחר. לשיטתם הם השומרים האמתיים של דת ישראל המקורית. לתפיסתם, לא השומרונים התפלגו מעם ישראל המקורי, אלא היהודים!

הפילוג החל כבר בימי עלי הכהן (המופיע בראשית ספר שמואל), שנטש את הר גריזים, ויסד מקדש שוא בשילה.

עיקרי אמונת השומרונים הם: 1) אל אחד. 2) משה הוא הנביא האחרון. המשמעות היא, שכל נביאי המקרא הם נביאי שקר לפי התפיסה השומרונית. משמעות נוספת היא, 3) שרק ספרי התורה קדושים בעינהם. כל מה שבא אח"כ – הוא סטיה מדרך הישר. 4) בית אל הוא הר גריזים הוא המקום הנבחר. 5) יום הדין צפוי באחרית הימים. ענין יום הדין מופיע בכתבים מאורחים, והוא התפתחות שומרונית של ימי בית שני.

לשומרונים יש שבעה חגים: 1) פסח בי"ד בניסן (!), ולא בט"ו בו. 2) חג המצות – שבוע לאחר מכן. 3) שבועות – 50 יום לאחר השבת שאחרי הפסח (ממש כמו הקראים, אגב). 4) א' בחודש השביעי (כלומר ראש השנה). 5) יום כיפור (בי' בחודש השביעי). 6) סוכות 7) שמחת תורה. בקיצור כל החגים הנזכרים בתורה.

בין הנוסח היהודי (להלן 'נוסח המסורה') לנוסח השומרוני קיים דמיון רב, אבל אנו נתמקד, מטבע הדברים בשינויים המרתקים בין הנוסחים.

ההבדלים בין נוסח המסורה לנוסח השומרוני נחלקים להבדלים מדעת ושלא מדעת. נתחיל בהבדלים שלא מדעת, שהם הבדלים חסרי חשיבות מעשית.

רוב ההבדלים שלא מדעת, נובעים מהתאמת הנוסח השומרוני ללשון בית שני, התקופה בה התגבש והתעצב הנוסח השומרוני (וגם נוסח המסורה אגב).

השינויים מעידים, שנוסח התורה לא היה מגובש באופן סופי, והסופרים השומרונים (וגם היהודים אגב), הרגישו חופשיים לתקן את הכתוב, כל אימת שמצאו לנכון. עדויות לנוסחים שונים של הטקסט מצאנו הן בתרגום השבעים (ואני מזכיר את הפרק 'זאבי ערב – על תרגום השבעים'), והן במגילות קומראן. רק בסופו של התהליך (למעשה בתחילת ימי הביניים המוקדמים, עם המצאת הניקוד) – התגבש באופן סופי, מוחלט והרמטי נוסח המקרא, כפי שהוא מוכר לנו כיום. אגב, גם כיום, בדפוסים שונים (המבוססים על כתבי יד שונים) יש הבדלים קלים בנוסח המקרא.

אחד התחומים בהם השוני בין עברית של ימי בית ראשון וימי בית שני (וגם עברית של ימנו) הוא מערכת ה"זמנים". למעשה אין לדבר על 'זמנים' במובן המודרני: עבר, הוה, עתיד, אלא במערכת המציגה היבטים או אספקטים של הפעולה. בעיקר פעולה שתמה, ופעולה שלא תמה. הזמנים במקרא הם לא מוחלטים (כמו בימנו, בהשפעת שפות אירופה), אלא יחסיים. השאלה היא מה קרה לפני מה, ומה קרה אחרי מה. נוסיף לכל זה את ו"ו ההיפוך – והשמחה רבה. אתן רק דוגמא קצרה להבהרת הנקודה ונמשיך הלאה. במהלך הנדודים במדבר התלונן העם: זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, (זה לא הקישוא של ימנו, שהגיע מאמריקה. הכוונה למה שאנו מכנים 'מלפפון') וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים (במדבר י"א 5).

הפועל נֹאכַל בימנו מציין זמן עתיד. אבל הם זוכרים מה קרה בעבר, כשהיו במצרים! במקרה זה הפועל מציין פעולה נמשכת וחוזרת בעבר. לא בעתיד.

ברשותכם שלוש דוגמאות קטנות לעניני הדקדוק, כי זה נושא לבלשנים בעיקר: העתיד המקוצר בעברית (צורת העתיד בה האות ה"א המופיעה בסוף הנטיה נופלת) הופך לא פעם, בנוסח השומרוני לעתיד רגיל. כך למשל, בעקדת יצחק: וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה (בראשית כ"ב 12). בנוסח השומרוני כתוב: ואל תעשה לו מאומה.

גם המקור המוחלט סבל קיצוץ נרחב. כך בסיפור המבול: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, הָלוֹךְ וָשׁוֹב (ברא' ח' 3). בנוסח השומרוני נכתב: הלכו ושבו.

עוד עדות לרוח הזמן היא נטיית נוסח השומרוני להמיר צורות סבילות בצורות פעילות.

לאחר שקין רצח את הבל נולד לאדם וחוה בן בשם שת, עליו סופר: וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה (בראשית ד' 26). בנוסח השומרוני נכתב: אז החל. כלומר אנוש התחיל לקרוא בשם ה'.

שינויים אחרים הם הבנה שונה של אותן אותיות בדיוק. כזכור, הניקוד הומצא בתחילת ימי הביניים, כך שמסורת הקריאה שעברה מדור לדור, היא שקבעה את ניקוד המילים. שינויים אלה הם מעין חולית מעבר מהשינויים הלא מכוונים לשינויים המכוונים.

לאחר שאדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת נכתב: וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה? (בראשית ג' 9). הקריאה השומרונית גורסת: אֵיכָה. כלומר כיצד קרה הדבר?

בלוח העמים נכתב: וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ.  ט הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה (בראשית י' 10). בנוסח המסורה 'נמרוד' מובן כשם פרטי של אדם כלשהו. בנוסח השומרוני כתוב: כַּנִּמּרוֹד. 'נמרוד' נתפס כשם עצם, שמשמעו 'מורד'. דבר המתאים לכמה מדרשי אגדה על נמרוד.

בפסוק הבא נכתב: וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר (בראשית י' 10). בגרסת הנוסח השומרוני כתוב במקום כלנה – כֻּלָּנַה. כלומר בבל ארך ואכדן, כולנה בארץ שנער. זה אגב, מתאים לגיאוגרפיה. בבל, ארך ואכד נמצאות כולן במרכז ודרום עירק. כלנה, נמצאת בצפון סוריה – מאות רבות של קילומטרים צפון מערבה. אין באמת קשר.

בעת מכירת הברכה של עשו ליעקב נכתב: וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים (בראשית כ"ה 34). בנוסח השומרוני המילה 'עדשים' התפצלה ונכתב: 'עד שִֹים'. כלומר עד שובע. עשו היה רעב, ויעקב השביע את רעבונו.

יש עוד דוגמאות רבות, אבל הנושא ברור.

מעניינים ומרתקים יותר הם השינויים מדעת, שנעשו בכוונת מכוון. השינויים המכוונים נחלקים לשינויי לשון, ולשינויי תוכן (שמצידם נחלקים לתתי שינויים, בהם נדון להלן).

סוג השינוי הראשון הוא עריכה לשונית. כלומר סילוק צורות ומבנים חריגים ו/או נדירים. צורות קדומות בתורה, הוחלפו בצורות רגילות.

כך למשל בסיפור הבריאה נכתב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן (בראשית א' 24). בנוסח השומרוני נכתב: וחית הארץ.

בשירת הים נכתב: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה  וָפַחַד (שמות ט"ו 16). בנוסח השומרוני נכתב: אימה ופחד. והדוגמאות לענין רבות.

בעוד נוסח המסורה אינו מקפיד בהתאמת מין ומספר, הרי נוסח השומרוני מקפיד הקפדה יתרה הן בזה והן בזה. כך למשל בסיפור על רועי לוט ורועי אברם נכתב: וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו (בראשית י"ג 6). בנוסח השומרוני נכתב: ולא נשאה אותם הארץ. ארץ היא נקבה.

כשיעקב מתכנן את בריחתו מלבן הוא אמר ללאה ורחל (בנות דודו, כזכור): וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת-מִקְנֵה אֲבִיכֶם (בראשית ל"א 9). בנוסח השומרוני כתוב: אביכן, לפי שלאה ורחל – נשים הן.

באותו סיפור נכתב: וַיַּרְא יַעֲקֹב, אֶת-פְּנֵי לָבָן; וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם (בראשית ל"א 2). הספר המקראי ייחס את נטית 'אין' אל לבן. הסופר השומרוני, דבק בנושא הדקדוקי (פנים) וכתב: אינם.

בברית בין הבתרים נכתב: וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה (בראשית ט"ו 16). לשון רבים, כי הסופר חשב על בני הדור. בנוסח השומרוני לעומתו חשבו על הנושא הדקדוקי (דור), וכתבו: ישוב הנה.

יש עוד דוגמאות לרוב אבל הענין ברור.

השינויים המכוונים מבחינת עריכת התוכן הן המעניינים ביותר, כי יש בהם צוהר נדיר אל הבנת עולם המחשבות והאמונות של השומרונים עת התגבש נוסח התורה השומרוני.

שינויי התוכן נחלקים ל: תיקון "הגיוני" (במרכאות) של הכתובים (במרכאות כי ההגיון הוא של המסדר), יישוב כתובים המתנגשים זה עם זה, חילופי הצטדקות (אפולוגטיקה בלעז), והמעניינים מכל: חילופים אידאולוגיים – אמוניים.

ונתחיל בסידור ההגיוני של הכתובים. מקומות לא מעטים בנוסח המסורה סוטים (לכאורה לפחות) מן ההגיון הספרותי, והנה בנוסח השומרוני הכתובים המקבילים הם תקינים לחלוטין מבחינת ההגיון.

דוגמה מפורסמת מצויה בסיפור קין והבל: וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו;       וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ (בראשית ד' 8). מה אמר קין להבל? פירושים ותרגומים רבים חשו למלא את החסר. בדומה לכמה מדרשים ותרגומים גורס נוסח השומרוני: וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו נלכה השדה, וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וכו' נוסח השומרוני פותר את השאלה מה נאמר בין האחים.

קטע דומה יש בסיפור על עשו לאחר פרידתו מיעקב: וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו, וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ… וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ, מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו (בראשית ל"ו 6). לאיזו ארץ הלך עשו? היינו מצפים לציון שם ארץ כלשהי. בנוסח השומרוני יש נוסח בעל הגיון סיפורי ברור: וילך מארץ כנען מפני יעקב אחיו.

בתיאור ההתגלות בהר סיני נכתב: וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן… (שמות כ' 14).

העם רואים את הקולות. תופעה זו קרויה 'יעורב חושים'. כלומר החוויה היא כה מרשימה, עד שחוש אחד משמש למטרה שונה. כך המשפט המוכר (ויש שיר של ששי קשת): וּמָתוֹק, הָאוֹר; וְטוֹב לַעֵינַיִם (קהלת י"א 7).

ואילו בנוסח השומרוני נכתב: וכל העם שמע את הקולות ואת קול השופר ורוֹאים את הלפידים ואת ההר עשן. מה ששייך לחוש השמיעה  – נשמע. מה ששייך לחוש הראיה – נראה.

שינוי מעניין נכרך בקבלת עול תורה ומצוות נכתב: וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ"ד 7). כבר פרשני קדם הקשו בנוגע לשאלה כיצד ניתן להתחייב על דבר לא ידוע. היו שדרשו לשבת את עם ישראל, המקבל את התורה מראש, וללא תנאים, מבלי לדעת את תוכנה. בנוסח השומרוני לא קבלו את התורה בעיניים עצומות (ציטוט): ויאמרו כל אשר דבר יהוה נשמע ונעשה (סוף ציטוט).

שינויים אחרים הם יישוב כתובים המתנגשים זה עם זה, צורמים לעין או האחדת כתובים. כך בסיפור גן עדן נכתב: אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים (בראשית ג' 16). הנוסח השומרוני גורס: בעצבון תלדי בנים. כלומר העצב מיישר קו עם 'עצבנוך'.

בעת העלייה לתיבת נח נכתב: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה–אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם–אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ (בראשית ז' 2). הנוסח השומרוני מייחס את התואר 'איש ואשה' רק לבני אנוש, וכותב: זכר ונקבה. בדיוק כמו שנכתב על העופות, בפסוק הבא.

בעת ביקור המלאכים אצל אברהם נכתב: וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו (בראשית י"ח 2). אותם אנשים נזכרים אף בהמשך (פסוקים 16, 22). בנוסח השומרוני, כל אימת ש'אנשים' הנזכרים בתורה הם למעשי מלאכי האל, בנוסח השומרוני נכתב: אנושים. דהיינו מלאכים. סביר שהכינוי 'אנושים' ל'מלאכים' נוצר בהשפעת אנוש בן שת, שבימיו החלו לקרוא בשם ה'.

הדוגמה המפורסמת נמצאת בעשרת הדברות. בספר שמות נכתב: זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ' 7). בנוסח המקביל בדברים נכתב: שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. נוסח השומרוני כתב גם בספר שמות: שמור.

יש ושני כתובים מרוחקים מתיישבים זה עם זה, במקרה כזה יש לנוסח השומרוני נטיה לקרב אותם. כך למשל סופר על עמרם בספר שמות: וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת-יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה (שמות ו' 20). בספר במדבר נכתב (ציטוט): וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם, יוֹכֶבֶד בַּת-לֵוִי, אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי, בְּמִצְרָיִם; וַתֵּלֶד לְעַמְרָם, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה, וְאֵת, מִרְיָם אֲחֹתָם (סוף ציטוט. במדבר כ"ו 59).

בנוסח השומרוני נוספה לפסוק בספר שמות התוספת: וְאֵת, מִרְיָם אֲחֹתָם, בהתאמה למסופר בספר במדבר.

ודוגמא אחרונה ליישוב כתובים היא מברית בין הבתרים שם נכתב: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה (בראשית ט"ו 13). פסוק זה סותר פסוק אחר בספר שמות: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם–שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (שמות י"ב 40). נוסח השומרוני חש ליישב את הסתירה, בכך שהפסוק בספר שמות שונה מעט: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ואבותם, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בארץ כנען ובארץ מִצְרָיִם–שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. כך תוספת 30 השנה מתייחסת לתקופה אחרת, ואין סתירה.

יש עוד דוגמאות, אבל הענין ברור.

חילופי הצטדקות (אפולוגטיקה בלעז), נועדו לטשטש דברים העלולים ליצור רושם לא רצוי, או להכניס רעיונות מיותרים לראשיהם של אנשים חלשים.

בספור המרגלים נכתב: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר י"ג 1 – 2). הסופר השומרוני לא העלה על דעתו שהאל הכל יכול ויודע הכל, צריך מרגלים על מנת לדעת מה קורה בארץ כנען. לכן, לפני קטע זה, הועתק הקטע מספר דברים, המטיל את האחריות למשלוח המרגלים על הקהל  הרחב. בספר דברים נכתב: וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר–אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן (דברים א' 22). ואילו בנוסח השומרוני, בספר במדבר, בתוספת לפרק י"ב (תוספת מנקודת נוסח המסורה כמובן) נכתב: ויאמר משה לבני ישראל, באתם עד הר האמורי אשר יהוה אלהינו נותן לנו. ראה, נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ. עלה רש, כאשר דבר יהוה אליה אבותיך לך, אל תירא ואל תחת (והנה הקטע הדומה מספר דברים) ויקרבו אל משה ויאמרו: נשלחה אנשים לפנינו, ויחפדו (שיבוש של 'ויחפרו' כמובן. חילופי ד' ור' הם תופעה ידועה) לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא עליהן, וייטב הדבר בעיני משה.

קטע זה בנוסח דומה מופיע גם בספר דברים. גם שם אגב כתוב 'יחפדו'.

בסיפור אונס דינה נכתב: וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו, בְּמִרְמָה–וַיְדַבֵּרוּ:  אֲשֶׁר טִמֵּא, אֵת דִּינָה אֲחֹתָם… וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ (בראשית ל"ד 13, 31). מפשוטו של מקרא עולה, כי שכם בן חמור אנס את דינה, אבל כל אנשי שכם נענשו. נוסח השומרוני (שהעיר שכם הייתה יקרה ללבו כזכור), הפך את הפעלים מיחיד לרבים: טמאו ו-יעשו. כלומר כל אנשי שכם השתתפו באונס דינה (בין במישרין או בין בעקיפין), ועל כן עונשם הוא מוצדק. ענין הצדקת העונש נמשך גם לברכת יעקב לבניו.

יש עוד דוגמאות, וניתן להתקדם הלאה.

חילופים אידאולוגיים – אמונים, הם החילופים המרתקים ביותר, המשקפים את תפיסת העולם השומרונית, שעיקרה הוא העדפת הר גריזים כאמור.

הבחירה בהר גריזים, ובעיר שלמרגלותיו שכם נזכרת ומודגשת במקומות רבים בספרות העדה. גם בתורה השומרונית קבל הענין הזה משנה חשיבות.

בדברי יעקב ליוסף נכתב: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד–עַל-אַחֶיךָ (בראשית מ"ח 22). ליוסף יש כתף (שכם) אחת מעל אחיו, כלומר יוסף עולה על אחיו (סוף סוף יוסף הוא בנה הבכור של רחל האהובה). אצל השומרונים קוראים: 'שכם אחת', כשם העיר, ומתקנים את המין הדקדוקי מ'אחד' ל'אחת'.

הר גריזים, הנכתב תמיד במילה אחת: הרגריזים, הוא הוא המקום הנבחר על ידי האל לייחד בו את הפולחן. כלומר מה שהר הבית עבור היהודים, כך הר גריזים הוא עבור השומרונים. על הר גריזים היה המקדש השומרוני, שחרב על ידי יוחנן הורקנוס החשמונאי.

בספר דברים ישנו קטע המצווה על הקמת מזבח בהר עיבל: וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-הָעָם לֵאמֹר: שָׁמֹר, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹםב וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂידג וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת–בְּעָבְרֶךָ:  לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי-אֲבֹתֶיךָ, לָךְ. ד וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בְּהַר עֵיבָל; וְשַׂדְתָּ אוֹתָם, בַּשִּׂיד. ה וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. ו אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָז וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ח וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת—בַּאֵר (כלומר לחרות) הֵיטֵב (דברים כ"ז 1 – 8).

מפשוטו של מקרא עולה, כי לאחר הכניסה לארץ, יש להקים אבנים גדולות ולסייד אותן, להקים מזבח, להקריב קרבנות, ולכתוב את התורה על האבנים (ברור שלא כל התורה, כי אין מקום על האבנים, אלא תמציתה. עשרת הדברות או משהו כזה).

והנה בנוסח השומרוני הקטע הזה זז ממקומו, אל עבר עשרת הדברות! בתורה השומרונית הקטע הזה הוא הדיבר העשירי! הדיבר הראשון אצל היהודים (אנכי ה' אלהיך וכו') – נחשב אצל השומרונים כפתיחה או ככותרת. כלומר הבחירה בהר גריזים היא אחת מעיקרי התורה! כבר בהר סיני נבחר הר גריזים כמקום היחידי המותר לעבודת האל. וכך נכתב בדיבר השומרוני העשירי: והיה כי יביאך יהוה אלהיך אל ארץ הכנעני אשר אתה בא שמה לרשתה. וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂידג וְכָתַבְתָּ על האבנים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת-. ד וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בהרגריזים (בנוסח המסורה כתוב: בְּהַר עֵיבָל, ועוד מעט נרחיב בחשיבותו של הר גריזים לשומרונים). ה וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. ו אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָז וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ההר ההוא בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני הישב בערבה מול הגלגל אצל אלון מורא מול שכם (שמות נוסח שומרוני כ' 17). הסיפא של הדברים נלקחה ישירות מפרק י"א בספר דברים: הֲלֹא-הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה–מוּל, הַגִּלְגָּל, אֵצֶל, אֵלוֹנֵי מֹרֶה (דברים י"א 30). שימו לב, אצל השומרונים הוסיפו גם את הציון 'מול שכם'. הלוא מנוסח המסורה ניתן לחשוב שהר גריזים נמצא באזור הגלגל, כלומר ליד יריחו, אבל השומרונים, הרואים בשכם, ולא בירושלים, את העיר הקדושה, דאגו להבהיר לכל, כי את הטקס שי לערוך בהר גריזים, מול שכם. שכם היא העיר הקדושה השוכנת בין הר גריזים להר עיבל. לשכם יש מסורת קדושה כבר מימי האבות. שכם היא התחנה הראשונה של אברם בהגיעו לכנען, יעקב קנה שם חלקת שדה והקים מזבח, בשכם היה סיפור אונס דינה, בשכם קבור יוסף, בשכם יהושע כרת ברית עם האל, ובשכם התפלגה המלוכה. אני מזכיר את הפרק 'האלה אשר עם שכם – על מקדש שכם', בו הרחבנו בנושא שכם.

כך, המצוה להקמת מזבח על הר עיבל (הר הקללה בספר דברים) הועתקה להר גריזים.

ספר דברים מרבה להזכיר את 'המקום אשר יבחר'. כלומר בעתיד (ספר דברים הוא לכאורה נאום של משה, בפועל הספר נכתב עמוק בימי בית ראשון, כשירושלים היא בירת ממלכת יהודה מזה דורות) – ה' יצביע על מקום אחד, בו יש לייחד את פולחן האל. בדיעבד, המקום הנבחר הוא ירושלים. השומרונים הכופרים בקדושת ירושלים רואים במקום הנבחר את הר גריזים. כמעט בכל פעם שבספר דברים נכתב: וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר- יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם (דברים י"ב 11), הרי בנוסח השומרוני נכתב: וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר- בַּחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. כלומר בחירת הר גריזים היא עובדה מוגמרת כבר מימי הנדודים במדבר. כל מי שלא עובד את ה' רק בהר גריזים – הרי הוא עובד אלילים.

בספר שמות נכתב: בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (שמות כ' 20). השימוש בלשון עתיד – ברורה. בעת הנדודים במדבר, טרם נקבע המקום הנבחר לעבודת האל. רעיון זה, אינו מקובל על השומרונים, ובנוסח המקביל נכתב: במקום אשר אזכרתי את שמי. כלומר, המקום הנבחר – נבחר כבר בעת הנדודים במדבר.

יש מקומות בהם נוסח המסורה סוטה מעקרון ייחוד האל. במקרים אלה נחלץ נוסח השומרוני ומעמיד את הנשוא ביחיד, ולא ברבים. כך בדברי אברהם לאבימלך מלך גרר: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי, אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי (בראשית כ' 13). נוסח השומרוני קובע: התעה אותי. לאחר שיעקב חזר לארץ כנען נכתב: וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל:  כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו (בראשית ל"ה 7). נוסח השומרוני גורס: נגלה אליו האלהים.

יש גם דומה להרחקת האנשת האל. בשירת הים נכתב: יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, שְׁמוֹ (שמות ט"ו 3). בנוסח השומרוני נכתב: 'ה' גיבור מלחמה', גיבור ולא איש.

ישנם עוד הבדלים רבים ומרתקים מכל הסוגים והמינים, אך הצלחנו לקבל טעימה מהתורה השומרונית המרתקת.