דברי הימים – פרק 41: דַנַאִלֻ איש רַפִּאֻ – על עלילות אקהת א'

עלילות אקהת הן מאבני היסוד של הספרות האוגריתית.

מעבר לסיפור עלילה מרתק, הרי בין עלילות אקהת למקרא ישנם זיקות רבות וקשרים איתנים.

על דנאל השופט, אקהת בנו, הקשת הפלאית, ותככיה של האלה ענת – בפרק מרתק זה

האזנה נעימה 🙂

הורדת הפרק


קריאת הפרק:

עלילות אקהת הם שירת עלילה שהתגלתה באוגרית. אוגרית היא עיר נמל חשובה בצפון סוריה של ימנו. העיר אוגרית פרחה בתקופה הברונזה המאוחרת (1550 – 1200 לפני הספירה), והייתה מרכז תרבותי ומסחרי חשוב באגן המזרחי של הים התיכון.

העיר חרבה על ידי גויי הים ככל הנראה, בנדידת העמים הגדולה שהתחוללה במפנה תקופת הברונזה ותקופת הברזל.

השפה האוגריתית היא שפה שמית צפון מערבית, ככל הנראה, והיא שפה קרובה לארמית ולכנענית, שאחד מגלגוליה היא השפה עברית.

ניתן לומר, שכל פרקי התכנית באשר הם הוקלטו בכנענית מודרנית. בפרק שיוקדש למכתבי אל עמארנה נדון בקצרה בסוגיית הזהות שבין העברית לכנענית.

הכתב האוגריתי הוא כתב א"ב בן 30 סימנים. סופרי אוגרית לקחו את כתב היתדות האכדי, שהוא כתב הברתי, בררו מתוכו 30 סימנים, ובהם הם השתמשו לצורך כתיבת שפתם.

המשמעות היא, שכל הכתבים האוגריתיים חרוטים על לוחות טין.

וברשותכם נפתח סוגריים ונאמר כמה מילים על כתב הברתי לעומת כתב עיצורי.

הברה היא צירוף של עיצור ותנועה (ואז זו הברה פתוחה) או עיצור, תנועה ועיצור (ואז זו הברה סגורה). כתב הברתי הוא כתב בו כל סימן מייצג הברה אחת. למשל השם אי-לן, ייכתב בשני סימנים. אי ולן. השמות א-בי, וח –יים יכתבו גם כן בשני סימנים. הצירוף 'בי-ת"ר י-רו-ש-ל-ים' – יכתב בשבעה סימנים.

כל הברה מיוצגת בסימן אחד. כך אָ (A), אֶ (E), אִ (I), אֹ (O) ואֻ (U) – מיוצגים בחמישה סימנים שונים. בנוסף, כל צירוף עיצורים מיוצג בסימן אחר. נם, בן, גיל, אור, כור – מיוצגים בסימנים שונים. וכמספר הצירופים האפשריים כך מספר הסימנים. המשמעות היא שבאכדית (וגם במצרית המתבססת גם על כתב הברתי) יש אלפי סימנים שונים לציון כל ההברות האפשריות בשפה. שימו לב, אני מדגיש 'אפשריות בשפה' ולא אפשריות בכלל. יש צירופי הברות שאינם קיימים בשפה – ולהם אין סימן.

יש אלפי סימנים, אם כי בפועל השתמשו ב600 – 700 סימנים. די מזכיר את הסינית והיפנית אגב.

כתב עיצורי הוא חסכוני בהרבה. במקום לציין את הבהרה, מציינים רק את העיצור. היות ובעברית היו 22 עיצורים – הרי ישנם 22 סימנים. הערה. בעברית מודרנית יש פחות מ22 עיצורים. סמ"ך ושין שמאלית נשמעות אותו דבר, טי"ת ות"ו. כ"ף דגושה וקו"ף, חי"ת וכ"ף רפה הנשמעות אצל דוברים רבים כזהות. אל"ף ועי"ן (אני משתדל שלא אצלי J ) וכו'…

אגב, אותו תהליך שקרה עם האוגריתים בכתב היתדות, קרה לכנענים עם הכתב המצרי.

הכנענים לקחו את הרעיון המצרי, ומכתב הברתי הפכו אותו לכתב עיצורי, כאשר האותיות נקראו על שם מילה המתחילה בעיצור זה. אלוף, שור – הפכה לאל"ף. בית הפך לבי"ת, מים הפכו למ"ם. עין הפכה לעי"ן, וכן הלאה. ממש כמו בשיר של נעמי שמר.

היות ואוגרית חרבה, אבל הכנענים המשיכו, הרי הא"ב הכנעני ניצח את הא"ב האוגריתי. מה עוד, שמבחינה מעשית קל ונוח לכתוב על פפירוס ולא על טין. חשבו למשל אם בביתכם הייתם צריכים להחזיק את התנ"ך בכתב יתדות. איזה חיזוק הייתם צריכים לשים לספריה שלכם.

החסרון של כתב עיצורי הוא ברור. בעוד שבכתב הברתי התנועה כבר כלולה בסימן, הרי בכתב עיצורי אין תנועה. הצירוף ד.ב.ר יכול להיות דבר (davar), דבר (dever), דיבור (dibur), דובר (dubar), דבר! (daber), דביר (dvir) ועוד.

את הבעיה יפתרו היונים, שיאמצו את הא"ב הכנעני, ובאותיות המייצגות עיצורים שאינם קיימים ביונית, הם ישתמשו לצורך סימון תנועות. כך למשל החי"ת, הפכה לאטה, המייצגת תנועת E. העברית תפתור את הבעיה באופן חלקי בהכנסת אימות קריאה, ובאופן מוחלט עם המצאת הניקוד.

הכתב האוגריתי, ככתב עיצורי, מבוטא כיום על סמך השוואה לשפות אחרות (בעיקר עברית מקראית. ממש כמו מצבת מישע אגב). מלבד העיצורים, יש באוגריתית סימן לA, סימן I וסימן לU (שלוש תנועות. בדיוק כמו ערבית). השמות דנאל ואקהת, באים בסיומת המבוטאת כU. לכן בציטוט שמם הוא דנאילו ואקהתו. סגור סוגריים J

היצירה המכונה 'עלילות אקהת' הגיעה לידנו בצורת שיר כתוב בעל חזרות רבות, שימוש בתבניות לשון, ומוטיבים רווחים כמקובל בסוגת שירי העלילה. כמו בעלילות גלגמש (ואני מזכיר את ארבעת הפרקים על עלילות גלגמש. חלק א, ב', ג' וד'. בדף הפרק שמתי קישור), אנומה אליש ועוד.

העלילה מספרת על אירועים מהעבר הרחוק וסביר שהיא הושרה ו/או דוקלמה מול קהל. הקהל הכיר את העלילה, והיה מאזין פעיל. אין ספק כי החזרות, התבניות והמוטיבים סייעו בידי הקהל להיות מאזין פעיל. הנסיבות בהן הושמעה היצירה אינן ידועות לנו ורבו ההשערות.

עלילות אקהת הן חלק משלושה אפוסים שהתגלו באוגרית. הנוספים הם עלילות בעל, ועלילות כִּרְתַ. עלילות בעל דנות במאבק בין אלי אוגרית על השליטה בעולם: אל – אבי האלים, בניו – בעל, מות, ים וענת, ועוד אלים זוטרים נוספים. עלילות כִּרְתַ דנות במלך כִּרְתַ ובנסיונו להשיג צאצאים.

עלילות אקהת המצויות בידנו הן מהמאה ה13 לפה"ס, אך ברור, כי הם קדומות בהרבה לזמן העלאתן על הכתב.

היצירה עצמה נמצאה על גבי שלושה לוחות טין, שהתגלו בשנים 1930 – 1931, בבית הכהן הגדול של אוגרית. מוסכם על רוח החוקרים, כי העלילה הכילה לוח רביעי, בו היה סוף הסיפור. לוח זה לא שרד, או טרם התגלה.

הלוחות התגלו במצב השתמרות שונה. בלוח הראשון היו ששה טורים, כאשר שני הטורים האמצעיים נפגעו. בלוח השני היו ארבעה טורים, כאשר גם בהם טורי האמצע נפגעו. אף בלוח השלישי היו ארבעה טורים. בלוח זה לשם שינוי נפגעו חציו הראשון של טור א', וחציו השני של טור ב'.

המשמעות של הטורים החסרים (ונזכור גם שיש לוח שלם שאיננו כלל) היא, שהעלילה כמות שהיא מכילה פערים רבים. אולם ניתן לשחזר את מרבית קוי העלילה באופן סביר.

הסופר שכתב את היצירה על הלוחות שהתגלו (להבדיל מהסופר שהגה את העלילה, שקדם לו בדורות רבים) הוא ככל הנראה אִלִמִלְכֻּ (ilimilqu). בתחתית טור ו' (בלוח הראשון) נמצאה המילה פ]רלג, ("המ]נחש" בעברית). מילה זו היא חלק מהקולופון (כלומר חתימת הסופר הכוללת את שמו). מילה זו נמצאת בשני קולופונים נוספים בשני עותקים על עלילות בעל. שם הסופר המעתיק הוא אִלִמִלְכֻּ. היות וכתב היד שבעלילות בעל הנזכרות ובעלילות אקהת דומה למדי, נוטים ליחס גם את כתיבת העותק של עלילות אקהת לאִלִמִלְכֻּ. הערה בנוגע לכתב היד. עוצמת וזוית אחיזת הקנה, חוזק הלחיצה, עוצמת התמיכה ביד הנגדית ועוד – יוצרים כתב יד ייחודי לכל סופר וסופר. ממש כמו, שבימנו כתיבה על ניר שונה מאדם לאדם.

ראוי לציין כי בימי קדם, סופרים לא נהגו לחתום על יצירותיהם. כך איננו יודעים מי כתב את עלילות גלגמש (רק מי הסופר שהעתיק אותן בנוסח המאוחר שהתגלה. בחור בשם סין לקה אוניני), מי כתב את אנומה אליש? מי כתב את ספר שופטים? או מי כתב את ספר דברי הימים? לכן בכל פעם שיש קולופן על יצירה כלשהי, הרי זו דרישת שלום מאחד ממלומדי קדם.

גיבור העלילה הוא דַנַאִלֻ (dani'ilu. דנאל בהגייה עברית). מדובר בגיבור, חכם ובעיקר צדיק. אבל כמו אברהם אבינו עליו השלום – אין לו בן. בהתערבות האלים נולד לו בן בשם אַקְהַתֻ. אבל אנו נמשיך לקרוא להם דנאל ואקהת.

סביר, כי עלילות אקהת היו ידועות במזרח הקדום. וכמה ראיות לדבר. לא תופתעו לגלות, כי דנאל נזכר גם במקרא, בספר יחזקאל. פעמיים. בנוסף, אחד מהביטויים הסתומים בקינת דוד, מתפרש היטב לאור עלילות אקהת: הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם–וּשְׂדֵי תְרוּמֹת (שמואל ב' א' 21). לבסוף, חותם שהתגלה בסוריה (לא הצלחתי לברר היכן) המתוארך בין השנים 1750 – 1600 לפני הספירה מתאר, ככל הנראה, שתי סצנות מעלילות אקהת. נדון בנקודות אלה, בהמשך, לאחר שנתוודע לתוכן העלילה, ואז הדברים יובנו מהקשרם הראוי. ניגש איפוא לעלילה, ונרחיב בנקודות שונות, תוך כדי או לאחר מכן, בהתאם לצורך.

העלילה נפתחת בתיאור הגיבור דַנַאִלֻ המתפלל לאלים על מנת שיעניקו לו בן. זה לא ברור מיד, אבל מתברר בהמשך: ]אזי דַנַאִלֻ איש רַפִּ[אֻ, אז>י< הגיבו]ר, איש הַרְנָמִי[ֻ, חָגוּר, את האלים מאכיל, ]חָגוּר, משקה [את בני הקודש. מסיר ]בגדו, עולה [ושוכב, מסיר ]חגורתו [ולן.  הנה יום אחד, ]ושני חָגוּר, [את האלים, דַנַאִלֻ -]חָגוּר, את האלים[ מאכיל, חָגוּר, ]משקה את ב[ני הקודש. וזה ממשיך עד היום השביעי (לוח 1 טור א). מידי יום ביומו, דנאל מאכיל ומשקה את האלים. פושט את בגדיו ולובשם. עד היום השביעי. שבע – מספר טיפולוגי ידוע. המספר שבע וכפולותיו – נמצאים לאורכו ורוחבו של המקרא, ובכל רחבי המזרח הקדום. רק אזכיר את כתובת בר רכב, בה דובר על 70 אחי אביו שרנצחו (וזה מזכיר את שבעים בני גדעון ושבעים בני אחאב).

ביום השביעי בעל פנה אל 'אל' אביו (אִלֻ באוגריתית), ובקש שיעניק לדנאל בן 'אידאלי'. בן זה עומס על כתפיו ציפיות רבות, היות והוא אמור למלא מגוון חובות פולחניות ומשפחתיות: והנה ביום השביעי, ]ו[בעל (האל המוכר לנו היטב מהמקרא)  קָרֵב בתחינתו:

"אביונות ]דַ[נַאִלֻ, איש רַפִּאֻ, אנחת הגיבור, איש הַרְנָמִי:ֻ  אשר אין בן לו, כמו לאחיו, ושורש, כמו לקרוביו!  האין בן לו, כמו אחיו, ושורש כמו לקרוביו?  חָגוּר, את האלים מאכיל, חָגוּר, משקה את בני הקודש!  הלוא תברכהו, הו השור אִלֻ, אבי? (שימו לב, שהאל מגולם בדמות שור. קשור לעגל הזהב בו יוצג אלהי ישראל בתקופת המקרא כזכור לכל) הלא תחזקהו, הו בורא הבריות?  ויהיה בנו בביתו, שורש בקרב היכלו, (פה מתחילה רשימה של חובות הבן) אשר מקים את מצבת רוחות אבותיו, במקדש, את חַמָּן קרוביו המתים. אשר מן הארץ מוציא את רוחו, ומעפר את כוח מקומו.  אשר סוגר את פיות מנאציו, אשר מגרש את אשר הלינו נגדו.  אשר אוחז את ידו בעת שיכרון, אשר מעמיסו ]כ[אשר הוא שבע יין (זה מזכיר כמובן, את המסופר על חם, שראה את נח בשכרונו. והדברים ידועים). אשר אוכל חלקו בבית בעל, ואת מנתו בבית אִלֻ. אשר מטייח את גגו ביום מָאוּס, אשר רוחץ את מדיו ביום בוץ". (לוח 1 טור א).

האל 'אל' הקשיב בדבקות, ונעתר לבקשה: ]כוס[ אוחז אִלֻ בידו,  מברך את ]דַנַאִ[לֻ, איש רַפִּאֻ, מחזק את הגיבור, ]איש הַ[רְנָמִי:ֻ חי נפשילוּ יחי דַנַאִלֻ ]איש רַפִּ[אֻ, ברוחיהגיבור, איש הַרְנָמִי,ֻ ] [ הוא ישׂגה.  לערשו יעלהנא ] בנשקו את אשתו – ] [,ובחבקו אותההיריון. יולדת, היריון ] לאיש רַ[פִּאֻ, ויהיה בנו ]בביתו, שורש[ בקרב היכלו, אשר מקים את מצבת רוחות א[בותיו, במקדש, את ]חַמָּן קרוביו המתים.  אשר מן הא[רץ מוציא את ]רוחו, ומעפר את כו[ח מקומ]ו[. אשר סוגר את פיות מנאציו, אשר מגר[ש את אשר  הלי]נו נגדו[. ]אשר אוחז את ידו בעת שיכרון, אשר מעמיסו כאשר הוא שבע יין. אשר אוכל חלקו בבית בעל, ואת מנתו בבית אִלֻ. אשר מטייח את גגו ביום מָאוּס, אשר רוחץ את מדיו ביום בוץ"[. (לוח 1 טור א).

בקטע זה הלוח פגום, וחסרות כעשרים שורות בערך. כפי הנראה סופר על בעל, שהלך לבקר אצל דנאל, והודיע לו על לידת בן (מזכיר את ה' שבקר אצל אברהם לפני חורבן סדום).

לאחר הקטע החסר ישנן, שוב, חובות הבן, הפעם בגוף שני. כלומר מה הבן יעשה לדנאל:

]"יולד בן לך, כמו לאחיך, ושורש, כמו לקרוביך, אשר מקים את מצבת רוחות אבותיך, במקדש[, את חַ]ָן קרוביך המתים. אשר מן הארץ מוציא את רוחך[, ומעפר את ]כוח מקומך. אשר סוגר[ את פיות מנאציך, וזה ממשיך ממש כמו הקטע הקודם, כך שאין צורך לחזור (לוח 1 טור ב).

כצפוי דניאל שמח: בדַנַאִ]לֻ[ הפנים מאירים, ומעל צוהל המצ]ח[, פוער פה וצוחק  (מזכיר את צחוקו של אברהם לשמע הבשורה על לידת הבן) פעמיו על ההדום מניח, נושא קולו וקורא: "עתה אשבנא אנוכי, ואנוחהנא, ותנוח בחזי נשימתי.  כי אכן ייוולד בן לי, כמו לאחי, ושורש, כמו לקרוביי אשר מקים את מצבת רוחות אבותיי, במקד]ש[, את חַמָּן קרובי המתים. אשר מן הארץ מוציא את רוחי,< ומעפר] [את כוח מקומ]י[.  אשר סוגר את פיות מנאציי גם זה ממשיך כמו בקטע שנזכר לעיל, ואין צורך להרחיב (לוח 1 טור ב).

החזרה על קטעים שלמים, היא חלק מהאמצעים האומנותיים של האפוס כזכור.

דנאל החוגג מציין את הבשורה במשתה (שוב, מזכיר את אברהם אבינו, שחגג לאחר לידת יצחק): דַנַאִלֻ לביתו מגיע, בא דַנַאִלֻ להיכלו. נכנסות לביתו הכושרות, בנות הֻלַלֻ הסנוניות.  אזי דַנַאִלֻ איש רַפִּאֻ, אזי הגיבור, איש הַרְנָמִי,ֻ  פר טובח למען הכושרות, מאכיל את הכושרות, ומשקה את בנות הֻ]לַלֻ[ הסנוניות. הנה יום אחד, ושני מאכיל את הכושרות, ומ]ש[קה את בנות הֻלַלֻ הסנוניות.  יום שלישי, ו]ר[ביעימאכיל את הכושרות,

ומשקה את בנות הֻלַלֻ הסנוניות. יום חמישי, ושישי מאכיל את הכושרות, ומשקה את בנות הֻלַלֻ הס]נוניות[.  והנה, ביום הש]ביעי[, (לוח 1 טור ב).

הכושרות הם אלות ההריון והלידה הכנעניות. הן מכונות גם בנות הֻלַלֻ  וכן 'הסנוניות' (יש ויכוח האם הכוונה הוא לציפור או כינוי ל'זורחות' או 'טהורות'). יש הסבורים כי הביטוי 'הסנונית הראשונה' קשור לאלות אלו, המבשרות על ההריון.

במקרא המילה מופיעה באופן יחידאי: אֱלֹהִים, מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה  מוֹצִיא אֲסִירִים, בַּכּוֹשָׁרוֹת; אַךְ סוֹרְרִים, שָׁכְנוּ צְחִיחָה (תהילים ס"ח 7). המזמור דן ביציאת מצרים, ונראה כי, יש לפרש את הביטוי בהקשר זה (האסירים הם עם ישראל או משהו כזה). מצד שני, כמה פסוקים קודם נזכר לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, שהוא כינוי מקובל לבעל בכתבי אוגרית. בפרק הקרוב בדבר היום, על מילים אוגריתיות נרחיב בנקודה. אז אולי יש קשר.

כצפוי, אשת דנאל מתעברת: מנעמים ערשו  [ ] יִפְעַת הערש [ ]  יושב דַנַאִלֻ ]לס[פור את ירחיה, ירח אחד ]ושני [ שלישי ורביע]י[, יַרְחַיִם מגי]עים (לוח 1 טור ב).

כאן חסרות 10 שורות מטור ב'. למרבה הצער טור ג' וד' חסרים בשלמותם. גם בטור ה חסרות 11 שורות. בקטעים החסרים סופר, על לידת אַקְהַתֻ. השם קרוב לשם המקראי קְהָת שהוא בנו של לוי, ונכדו של יעקב אבינו (בראשי מ"ו 11). יש הקושרים את השם גם לצירופים: יִקְּהַת עַמִּים (בראשית מ"ט 10), בברכת יעקב ליהודה, וכן יקְּהַת-אֵם (משלי ל' 17) בספרות החכמה, הקשור לכבוד וציות. לאור חובות הבן הנזכרים, כפי הנראה משמעות השם אקהת היא 'הצייתן' או 'היורש' (שהרי הבן הצייתן הוא היורש את אביו). בנוסף סופר, ככל הנראה ימי ילדותו, וכן על יצירת הקשת הפלאית. והנה מתקרב רגע המפגש בין הקשת לאקהת. ובעוד אקהת גדל דנאל ממלא את תפקידו כשופט בנאמנות: [ ]  אוביל את הקשת, לשם אביא את החצים(ציטוט מדברי כותר וחסיס)  והנה, ביום השבי]עי[ –  אזי דַנַאִלֻ איש רַפִּאֻ, א>ז<י הגיבור איש הַרְנָמִ]י[ֻ, נושא עצמו ויושב בפתח השער, בין הנכבדים אשר בגורן  (מזכיר את המסופר על בועז במגילת רות)  דן את דין האלמנה, שופט את משפט הי]תום[. (דנאל שופט הצדק מצדיק את שמו. דן-אל) בנושאו עיניו, והוא רואה: מאל]ף[ שדות מרבבות כֻּמַנ,ֻ הליכת כֻּתַ'רֻ אכן הוא רואה, והוא רואה את צעדת חַ'סִסֻ. הנהקשת מוביל, הנהמביא חצים. אזי דַנַאִלֻ איש רַפִאֻ, אזי הגיבור איש הַרְנָמִ]י[ֻ,  בקול רם לאשתו קורא: "שמעי, הגבירה דַנַתִיַ!  הכי]ני[ כבש מן העדר (מזכיר את דברי אברהם לשרה, בעת ביקור המלאכים) לנפש כֻּתַ'רֻוַחַ'סִסֻ, לגרון הַיַנ,ֻ חרשהיד. האכילי, השקי את האלים, סעדי, כבדי את שניהםאת אדון מֹף הגדולה, כולה!" (לוח 1 טור ה).

כֻּתַ'רֻ-וחַסִסֻ הוא המקבילה האוגריתית להפייסטוס היוני. כלומר אל האומנות והמלאכה. אל זה שוכן בכרתים ובמצרים. הד לתפיסה הרואה במקומות אלו מרכזי אומנות.

האל כֻּתַ'רֻ-וחַסִסֻ בכבודו ובעצמו בא לבקר אצל דנאל ולמסור לו את הקשת הפלאית. אליו מתלווה עוזרו הַיַנ,ֻ חרשהיד. אורחים נכבדים כאלו מצדיקים שחיטת כבש לכבודם. שימו לב, שהאל מכונה אדון מֹף, רמז למושבו במצרים. הגברת עושה את אשר התבקשה. האל העניק את הקשת לדנאל: שומעת הגבירה דַנַתִיַ, מכינה כבש מן העדר, לנפש כֻּתַ'רֻוַחַ'סִסֻ, לגרון הַיַנ,ֻ חרש הידיים.אחר כך מגיע כֻּתַ'רֻוַחַ'סִסֻ, ביד דַנַאִלֻ נותן אותהאת הקשת, על ברכיו עורך את החצים.  אזי דַנַתִיַ הגבירה,  מאכילה, משקה את האלים,

מסעידה, מכבדת את שניהםאת אדון מֹף הגדולה, כולה!  הולך כֻּתַ'רֻ לאהלו, הַיַנ הולך למשכנותיו. אזי דַנַאִלֻ אי]ש[ רַפִּאֻ, אזי הגיבור, אי]ש[ הַרְנָמִי, לקשת קורא בשם, בקול מב[רך על אַקְהַתֻ כאשר ק]רב[: "ראשית צידך, הו ב]ני[, ] [ ראשית צידך -)?(] [ ציד בהיכ]לה[ (לוח 1 טור ה).

בסוף טור ה ובתחילת טור ו חסרות 20 שורות. כפי הנראה סופר על אקהת שיצא עם קשתו החדשה לסיבוב דאווין, ומוצגת האלה ענת, העורכת משתה כלשהו.

כך או אחרת האלה רואה את הקשת, חושקת בה, ומציעה לאקהת הצעה שלא יוכל לסרב לה: ]בח[רב שלו]פהנתח מריא. (פר מפוטם הכוונה)  שותה מגביע[ – יין, מכוס חָרוּ]ץ[ – ]דם עצים.  גביע ועוד גביע, ] [ עולה התירוש, יין. (והנה עברנו לאקהת) מן החגורה מוריד וקנה מרכיב ]על הקשת[. בנשוא עיניה, והיא רואה:  חזק מיתרהכברק, ] [ נוֹרָה)?( מזמזם)?(, מבריק. [משתוקקת לקשת, בת)?(]כֻּתַ'רֻ[, ] עֵ[ינֶיהָ כמו נחש פוגשות ב …,(הלוח פגום) קנקנה מרוקנת[ לארץ, כוסה שופכת ]לעפר, נושאת קולה[ וקוראת: שמענא ]הו אַקְהַתֻ הגיבור!  ב[קש כסף ואתנך, ]חָרוּץ(כלומר זהב)  ואעני[ק לך.  אך תן את קשתך ל]בתולה ע[נ]ת[, חציך לִיבֶמֶת לִאמֻ (לוח 1 טור ו).

אקהת לא התלהב בלשון המעטה, ומפנה אותה אל מי שיצר לו את הקשת: ועונה אַקְהַתֻ הגיבור: "האדיר שבעצי הלבנון, האדיר שבגידי הראמים, האדירה שבקרני היעלים, >האדיר< שבמיתרי עקב השור, האדיר שבקני הסבך הגדול, תני לכֻּתַ'רֻוַחַ'סִסֻ. יעשה קשת לענת, חצים ליבמת לִאמֻים (לוח 1 טור ו).

בקיצור, נפנף אותה. אבל ענת לא התייאשה, והעלתה את המחיר: ועונה הבתולה ענת: "בקש חיים, הו אַקְהַתֻ הגיבור, "בקש חיים, ואתנך, אלמוות, ואעניק לך. אגרום לך לספור כמו בעל שנים, כמו בניאִלֻ תספור ירחים. כבעלכאשר מְחַיֶּה, מזמין, את השב לחיים מזמין, ומ]ש[קה אותו, קם ושר עליו נעיםהקול, ]והוא ע[וננו בשיראף אנוכי אֲחַיֶּה את אַקְהַ]תֻ הגיבו[ר (לוח 1 טור ו).

הקשת תמורת חיי נצח. עסקה שוה בהחלט. הצעה זו מזכירה את הצעת אישתר לגלגמש: הבה גלגמש לו חתני יהיה, הענק תעניק לי מגדיך, לו תהיה אתה בעלי, לו אהיה אני אשתך. דלגתי קצת  ואל ביתנו תבוא עם ניחוחות ארז, אל ביתנו תבוא (VI 7 – 14). בשני המקרים אלה מציעה כח על אנושי. אבל אקהת כגלגמש בשעתו, לא מתלהב מההצעה. ושניהם כאחד עוד פחות מתלהבים מהמציעה… יש גברים שלא מבינים מה טוב להם…  איני פסיכולוג, אבל המאזינים חדי האוזן מבחינים בצליל יהירות והתנשאות של אקהת. תופעה ידועה אצל בני תשחורת, הבטוחים שכל העולם מונח לרגליהם: ועונה אַקְהַתֻ הגיבור: "אל ת]ר[מי, הו הבתולה! כי לגיבור המרמה שלך נתעבת. איש באחריתו, מה הוא לוקח? מה לוקח איש בסופו? זיגוג יוּצַק ]ל[ראשי, טיחעל קודקודי. ]הרי [ כמות כל אדם אמות, ואני אכן כמו אישאמות! ]ואף דבר ש[ני דבר אדברה: קשתות ]הן נשק[ ללוחמים, האם תצודנה נשים ]בהן"? (לוח 1 טור ו).

לא רק שהוא סירב, אלא אקהת הטיח בה שהיא רמאית (ממש כמו גלגמש בשעתו), שהוא לא מאמין לה, וקנח בהערה, שבימנו הייתה נחשבת כשובניזם טהור. אבל אז לא היה מושג כזה. הקשת היא לגברים  – לא לנשים. אקהת שכח שהוא מדבר עם אלת המלחמה. אלה שיודעת דבר או שניים על ירי בחץ וקשת.

ענת פונה אל אביה. ממש כמו אישתר, שסורבה על ידי גלגמש: בקו[ל רם צוחקת ענת, ובלבה היא חורשת ]מזימה[: "הקשב לי, אַקְהַתֻ הגיבור, הקשב לי, ואתה ] [:אם אפגשך בנתיב פשע, ] [ בנתיב גאווהאפילך תחת ]פעמייא[ני! – הנעים, החכם באנשים". ]לוחצת פע[מיה מטה ומנתרת מן הארץ. אזי, ]אכן היא נותנת פ[ניה, לעבר אִלֻ, במוצא שני הנהרות, ]בקרב אפי[קי שתי התהומות. מתגלה בתחום אִלֻ, ]ובאה במ[חנההמלך, אבישֻנַמַ. לרגלי אִלֻ כ[ורעת ונופלת, משתח]ווה ומכבדת[ אותו.  מלשינה נגד אַקְהַתֻ הגיבור, ] ילדו של דַנַ[אִלֻ איש רַפִּאֻ. ועונה ]הבתולה ענת, נושאת[  קולה וקוראת: דבר-] [ אַקְהַתֻ  (לוח 1 טור ו).

ענת פונה  לאביה. בסוף הטור חסרות 20 שורות, בהן, ככל הנראה ענת התלוננה על אקהת, ועל דברי חוצפתו כלפיה. היא בקשה רשות להרגו, אולם 'אל' סירב. בצד השני של הלוח נכתב הקולופן אותו הזכרנו מקודם. הקולופון הושלם על בסיס קולופונים בעלילות בעל כאמור: ]הסופר אִלִמִלְכֻּ, השֻבָּניִ, תלמידו של אַתַּנ המנ[חש. (לוח 1 טור ו).