דבר היום – פרק 33: היית לי כמלאך האל מתוך הערפל – על מילים אוגריתיות בעברית

השפה האוגריתית היא קרובת משפחה של העברית. כמה וכמה מילים עבריות מתבארות היטב לאור האוגריתית על מילים ממקור אוגריתי, שנטעמו בעברית בפרק מרתק זה.

בפרק זה הושמע קטע מהשיר 'הפרח בגני' מאת אביהו מדינה בביצוע זוהר ארגוב ז"ל. וקטע מהפיוט 'אדון הסליחות' בביצוע מידד טסה.

האזנה נעימה.

powered by podcast garden

הורדת הפרק

קריאת הפרק:

בשירו של אביהו מדינה (לחן אביהו מדינה ומשה בן מוש) 'הפרח בגני', שר זוהר ארגוב: מיום אביב בהיר וצח אותך אני זוכר. וכבר מאז היטב ידעתי שלא אוותר . כי לי היית בבת עיני בכל יום וכל ליל, היית לי כמלאך האל מתוך הערפל.

השורה המעניינת אותנו, שכל כלוה אוגריתית היא השורה האחרונה: היית לי כמלאך האל מתוך הערפל.

השפה האוגריתית התגלתה במקרה, עת איכר מקומי (ויש גרסה הטוענת כי הייתה זו אשתו דווקא, שחרשה בשדה) נתקל בשבר אבן במחרשתו, עת חרש בשדהו שבראס שמרה שבצפון סוריה. בעקבות מפגש זה בין האבן ללהב המחרשה, נחפר האתר והתגלו לוחות רבים מספור, מהם עלה כי שם המקום הוא אוגרית. אגב, 90% מהלוחות בערך כתובים באכדית. אבל עשרת האחוזים הנותרים האירו את המקרא באור יקרות. האוגריתית היא שפה שמית צפון מערבית המגלה זיקה רבה לשפה העברית. העיר אוגרית הגיעה לשיא פריחתה בתקופת הברונזה המאוחרת (1550 – 1200 לפני הספירה). העיר חרבה בתום תקופת הברונזה המאוחרת, כפי הנראה על ידי גויי הים.

כמה וכמה מילים עבריות הגיעו מאוגריתית, או מתפרשות היטב לאור האוגריתית.

ההקבלות והקשרים בין לשון המקרא, ובעיקר השירה המקראית, לבין האוגריתית רבים הם ועצומים. ואני מזכיר את הפרק על עלילות אקהת. בדף הפרק שמתי קישור.

בפרק זה נדון בכמה מילים, בבחינת טעימה על קצה המזלג.

המילה הראשונה בה נדון היא 'מלאך'. מלאך הוא שליח. זה עולה מפשוטו של מקרא. ראוי לציין, כי המילה מלאך מופיעה 160 פעמים בקירוב במקרא. 80 פעמים מדובר על שליח בשר ודם. למשל: וּבֶן-הֲדַד מֶלֶךְ-אֲרָם, קָבַץ אֶת-כָּל-חֵילוֹ, וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ, וְסוּס וָרָכֶב; וַיַּעַל, וַיָּצַר עַל-שֹׁמְרוֹן, וַיִּלָּחֶם, בָּהּ.  ב וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, הָעִירָה (מלכים א' כ' 1 – 2).

ואילו 80 פעמים מדובר בשליח האל. למשל: וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים (מלכים ב' י"ט 35).

רק בשלב מאוחר יותר, התייחד הכינוי מלאך לשליח האל.

מלאך הוא שליח כאמור. והנה באוגריתית השרש לא"ך, משמעו של"ח. הבחור שמביא לנו את הפיצה הוא 'מלאך הפיצה'. זאת ועוד, השרש לא"ך נשמר בעברית גם במילה מלאכה, שהיא מילה נרדפת למונח 'משלח יד'.

והנה הזדמנות פז להרוג שני גו'קים בריסוס אחד. הראשון הוא המילה 'כרוב'. משום מה, רבים (בעיקר פותרי תשבצים) בטוחים שכרוב הוא מלאך. אז זהו, שלא. כרוב הוא שור מכונף. Karubu באכדית. כך למשל במעשה המרכבה של יחזקאל נכתב: וּדְמוּת פְּנֵיהֶם, פְּנֵי אָדָם, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן; וּפְנֵי-נֶשֶׁר, לְאַרְבַּעְתָּן (יחזקאל א' 10).

והנה, בהתגלות המשך נכתב: וְאַרְבָּעָה פָנִים, לְאֶחָד: פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב, וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם, וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה, וְהָרְבִיעִי פְּנֵי-נָשֶׁר (יחזקאל י' 14).

הכנפיים של הכרוב נרמזות בבירור בשירה המקראית: וַיִּרְכַּב עַל-כְּרוּב, וַיָּעֹף (שמואל ב' כ"ג 11). יש עוד פסוקים אבל הנקודה ברורה.

גו'ק שני, הקשור ומשתלשל מהראשון הוא ענין הכנפיים. למלאכים במקרא לא היו כנפיים. גדעון בן יואש שוחח עם מלאך ה', ורק בסוף השיחה התברר לו, לאחר שהמלאך העלה באש את האוכל שגדעון הכין הרי: וַיַּרְא גִּדְעוֹן, כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא; וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן, אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה–כִּי-עַל-כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים.  כג וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה שָׁלוֹם לְךָ, אַל-תִּירָא:  לֹא, תָּמוּת (שופטים ו' 22 – 23).

אילו למלאך היו כנפיים, גדעון היה מזהה אותו בו במקום. דבר דומה אירע עם הורי שמשון, שלא הבינו שמדובר במלאך, עד לאחר שהוא הסתלק מהמקום. ואולי הסיפור הכי משמעותי. בחלום יעקב סופר כי: וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ (בראשית כ"ח 12). אם יש להם כנפיים למה הם צריכים סולם? (מילה יחידאית שמשמעה, על פי האכדית, הוא גרם מדרגות, ולא סולם במובן המודרני)?

הם נזקקו לסולם, כי אין להם כנפיים.

בשיר נזכר 'אל'. 'היית לי כמלאך האל'. 'אל' הוא אביו של בעל במיתולוגיה האוגריתית. האל 'אל' נזכר במקרא כמה פעמים. אבל הפיכתו לשם עצם כללי, גרמה לכך שגם ה' אלהי ישראל מכונה 'אל', כך שלא תמיד ניתן לדעת בודאות מתי הכוונה היא ל'אל' כשם פרטי ומתי לאל כשם עצם. בפרק עתידי על פולחן הבעל בישראל – נרחיב בנקודה.

עוד מילה הנזכרת בשיר היא 'ערפל'. ערף באוגריתית זה ענן. הערף השתרבב לעברית כמילה לתיאור ענן המצוי על פני הקרקע. ערף + למ"ד אנקליטית (כלומר מוספת). המילה ערף נזכרת גם בשירת האזינו שבספר דברים: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי.  ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,  תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי (דברים ל"ב 1 – 2).

אין הכוונה לעריפת ראש כמו בגליוטינה, אלא שהלקח יזל כמו טל מענן. גם בברכת משה נכתב: אַף-שָׁמָיו, יַעַרְפוּ טָל (דברים ל"ג 28).

ערף בשיכול אותיות הוא הרעף המונע מהמים לחדור לבית. בספר משלי נכתב: וּשְׁחָקִים, יִרְעֲפוּ-טָל (משלי ג' 20). אותה מילה בשיכול אותיות.

המילה ערף מופיעה במקרא בצורת משנה: ערב, וליתר דיוק בצורת הרבים: שִׁירוּ, לֵאלֹהִים- זַמְּרוּ שְׁמוֹ: סֹלּוּ, לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת–בְּיָהּ שְׁמוֹ  וְעִלְזוּ לְפָנָיו (תה' ס"ח 5). ה' הוא הרוכב על הערבות, כלומר על העננים. רוכב ערבות או באוגריתית: 'רכב ערפת' הוא בדיוק הכינוי של בעל בעלילות בעל. והנה הכינוי של בעל ניתן גם לה'. ובאופן עקיף משהו, בעל נזכר גם בפיוט הידוע מיום כיפור. פיוט הבנוי כאקרוסטיכון א"ב. (כל משפט או קטע מתחיל באות מסוימת. בד"כ לפי סדר א"ב, אבל לא רק): אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת בּוֹחֵן לְבָבוֹת גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת דּוֹבֵר צְדָקוֹת. חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ וכו'

והנה בהמשך, שימו לב לאות ר': פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת צוֹפֶה עֲתִידוֹת, קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת רוֹכֵב עֲרָבוֹת הבעל רוכב הערפת הסתנן אל תפילת יום כיפור!

באחד מניסי אלישע נכתב: וְאִ֨ישׁ בָּ֜א מִבַּ֣עַל שָׁלִ֗שָׁה וַיָּבֵא֩ לְאִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים לֶ֤חֶם בִּכּוּרִים֙ עֶשְׂרִֽים־לֶ֣חֶם שְׂעֹרִ֔ים וְכַרְמֶ֖ל בְּצִקְלֹנ֑וֹ (מלכים ב' ד' 42).

המילה 'בצקלונו' היא מילה יחידאית, והבנה על פי ההקשר כ'תיק' או משהו כזה. האות בי"ת הובנה כבי"ת השימוש. והנה בעלילות אקהת נכתב בקטע על שיקום התבואה בשדות:  דַנַאִלֻ סובב את הסבךְ היבש, את הבצקל רואה בסבך היבש, את הבצ[קל] רואה בין הענפים הצרובים. את הבצקל מחבק ומנשק: "אאחל אני את הבצ[קל] – לוּ יעלה בסבך הבצקל, יעלה-נא, בענפים הצרובים הירק. מההקשר עולה כי בצקל, מעבר היותו שם מגניב לבצק דיאטטי, הוא סוג של דגן, דבר המתאים לחלוטין לפסוק בספר מלכים.

בספר ישעיהו נכתב: הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְהוָה, אֶת-כּוֹס חֲמָתוֹ; אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שָׁתִית—מָצִית… כֹּה-אָמַר אֲדֹנַיִךְ יְהוָה, וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ, הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ, אֶת-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה–אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי, לֹא-תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד (ישעיהו נ"א 17 , 22).

קבעת באוגריתית משמעה 'כוס' או 'גביע'.

ולסיום. על עוזיה מלך יהודה נכתב: וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיְהִי מְצֹרָע עַד-יוֹם מֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב, בְּבֵית הַחָפְשִׁית (מלכים ב'. ט"ו 5). בית החופשית באוגריתית (בית החפת'ת') זה השאול. המצורעים היו חשובים כמתים. כך בסיפור על מרים שלקתה בצרעת, לאחר שהשמיצה את אשתו הכושית של משה: אַל-נָא תְהִי, כַּמֵּת (במדבר י"ב 12). הכינוי 'בית החופשית לשאול, מבוסס כנראה על התפיסה, שרק לאחר המות האדם הוא חופשי באמת. כך למשל, על אדם שמת אומרים שהוא נפטר. נפטר ממה? נפטר מעול תורה ומצוות. אגב, רק יהודי נפטר. גויים מתים. כי רק יהודי נפטר מעול תורה ומצוות.

יש הסבורים כי הכינוי בית החופשית הוא בלשון סגי נהור. כלומר בית שיושביו אינם חופשיים לצאת ממנו.