דברי הימים – פרק 42: דַנַאִלֻ איש רַפִּאֻ – על עלילות אקהת ב'

בפרק זה נמשיך להתחקות אחרי עלילות הקשת הפלאית, נכלולי ענת, נטות אקהת, זעם האלים, ונקנת פֻּעַ'ֻת אחות אקהת.


powered by podcast garden

הורדת הפרק

קריאת הפרק:

בסוף הלוח הראשון, ענת חשקה בקשת הפלאית של אקהת, אך נענתה בשלילה. ענת הזועמת פנתה אל 'אל' אביה, בבקשה להרוג את אקהת החצוף. אל סרב.

אבל לא אלה כענת תירתע מסירובו של ראש האלים, ויש לה מה להגיד לאביה: ועונה הבתולה ענת: הו אל, אל תשמח… אוחז אותם בכח זרועי, קדקדך (שבור) אשליך בשיבתך דם! בשיבת זקנת – דמים! וקרא לאקהתו ויפלטך (יצילך הכוונה) לבן דנאילו ויעזרך מיד הבתולה ענת (לוח II א).

ענת איימה על אביה, שתכה אותו, ובנימה סרקסטית האיצה בו להזמין את אקהת, בן התמותה, לעזרתו. הסרקזם מתחדד על רקע פסוק מתהילים הדן ביחס האל לצדיקים: וַיַּעְזְרֵם יְהוָה, וַיְפַלְּטֵם:  יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים, וְיוֹשִׁיעֵם–כִּי-חָסוּ בוֹ (תהילים ל"ז 40). האל עוזר לבני התמותה. לא להיפך…

אל מבין רמזים, אך לא מסתיר את דעתו על בתו: ידעתיך בת, כי תקיפה את, ואי]ן בין האלות[ שפלה כמותך. לכי בתי, כי חנף לבך.  אחזי את אשר יש ברצונך. עשי בו אשר בלבבך. הרי דוֹש יוּדַש מעכבך (לוח II  א).

ענת היא לא מסוג האלות, שצריך להגיד כל דבר פעמיים. היא מיד פונה אל אקהת. הפניה אל אקהת נמצאת בחלק פגום, אז הציטוט הוא מקוטע מעט: וצוחקת הבתולה ]ענת[, ]נושאת [קולה וקוראת: שמע נא, אתה אחי ואני (שבור)… לכה נלכה לציד שבור אשרי אדם שבור אלמדך. קרית אַבִּלֻמַ, אַבִּלֻמַ  קרית הנסיך יַרִחֻ (לוח II א).

ענת חייכה וצחקה אל אקהת, דו פרצופיות במטיבה. היא הזמינה אותו למקום הקרוי קרית אַבִּלֻמַ בה מושל הנסיך יַרִחֻ, שהוא אל הירח כמובן.

ענת קראה לאקהת 'אח' (ויש המשלימים 'ואני אחותך'. הכוונה בכינוי 'אח' היא ציון היותם בני מעמד שוה. כלומר ציידים, ולכן יש בינהם קרבה נפשית מסוימת, כמו אחים בשר ודם. היא הזמינה אותו לציד, וכנראה הבטיחה ללמדו דבר מה. הלוא אקהת אינו טמבל, הוא יחשוד מיד בענת. צריך לפתות אותו. לא ברור מה פשר השם קרית אַבִּלֻמַ. קרית האבלים?, הקריה הפוריה? הרכיב 'אבל' מצוי במקרא, כמו בישוב 'אבל בית מעכה', (שוכן ליד מטולה), ויש הסבורים כי מדובר ב'קריה היבשה'.

בסוף טור א' חסרות עשרים שורות. טורים ב' וג' אָבֹד אבדו לעולמים. בקטע החסר תוארו, ככל הנראה, הכנות ענת לרצח אקהת. כיצד היא שכנעה אותו להגיע אל אַבִּלֻמַ, וחיפושיה אחר מי שיסייע בידה לרצוח את אקהת.

בטור ד' יש התפתחויות מעניינות: ]הול[כת הבתולה ענת, ]אזי, אכן נותנת פניה[, ]לע[בר יַטְפַּנ הלוחם השוּ]תי[.]נושאת קולה[ וקוראת: "לוּ יֵשֵׁב יַטְפַּנ  [ בקריית אַבִּלֻמַ, אַבִּלֻמַ, ]קריית הנסיך יַרִחֻ[ (לוח II  ד).

ענת מצאה את האיש שלה למשימות מיוחדות. שכיר חרב העונה לשם יטפנו. יש שזהו אותו כאלוהות זוטרה, אולם כנראה הוא בן אנוש בעל יחסים טובים עם ענת. באוגריתית הוא מכונה 'שת'. יש המפרשים זאת כ'גבירה', כלומר הלוחם של הגבירה (מה שמתאים לענת). אחרים מפרשים כ'לוחם השתוי' (מה שמתאים לסוף הסיפור). אבל המתרגמת הלכה על מה שקרוי מוצא או קבוצה אתנית, ותרגמה: הלוחם השותי. מארץ שות. איש היה בארץ שות.

יטפנו ידע בדיק מדוע ענת רוצה את שירותיו הטובים: את, ע]ל קשתו[, תמחציהו, על חִציו שלו לא ת]חיי אותו[.  הנעים, הגיבור, יערוך ארוחה, ויישאר במאהל. וינוח (לוח II ד).

לא ברור מדוע יטפנו כינה את אקהת 'הנעים' ו'הגיבור'. כינוי ציני? שיקוף יחסו של אל לאקהת? מי יודע?

לענת יש תכנית סדורה ומדויקת: הקשב יַטְפַּנ ו] [ לך. אשימך, כמו נשר, בחגו]רתי[, כמו דיה, בתערי.  אַקְהַתֻ, ]כאשר יֵשב[ לאכול,ובן דַנַאִלֻ לסעוד לבו, מעליו[ נשרים ירחפו, ייראו ]חבל ד[יות (כלומר להקת דיות). בין הנשרים ארחףאנו]כי, ומע[ל אַקְהַתֻ אעזבך. הלום בו, פעמיים בקודקוד, שלוש פעמים על האוזן (קצת מזכיר את ההתנקשות בחאלד משעל). שפוך כמו קוטל את דמו, כמו שוחט את דמו לברכיו. לוּ תצא כמו רוח נפשו, כמו עשןנשמתו, כמו אד, מאפו.  ואף את מפר עצתיאנוכילא אָחַיֵה! (לוח II  ד).

כמו החרב המצויה בחגורה, כך יטפנו לענת. החרב מדומה לנשר בחגורה. דימוי מוזר אבל ברור. התכנית של ענת פשוטה. בעוד אקהת יסעד את ליבו לשובע, הרי היא תרחף מלמעלה, ותטיל את יטפנו על אקהתו. יטפנו יחבוט באקהת בראשו, ויקטול אותו.

אם תרצו, זוהי העדות המוקדמת ביותר לשימוש בכח אוירי למטרות לחימה.

התכנית בוצעה באופן מופתי. ביצוע התכנית הוא חזרה מדויקת על דברי ענת ליטפנו, אז אין צורך לצטט לשוא. בסופו של דבר, וזה העיקר, אקהת מת, והקשת הפלאית נלקחת על ידי יטפנו. כאן מסתיים הלוח השני, 1:0 לענת.

אבל ברור לכם, שויוה פלוס יכולים ללמוד דבר או שניים מעלילות אקהת בכל הנוגע לסיבוך העלילה. וגם פה העלילה מקבלת תפנית לא צפויה, שתלך ותסתבך בלוח הבא. משום מה, ענת לא מגיבה כמצופה: והיא בוכה: אבין אנוכי. אבל, על ק]שתך מחצתיך [,] על[ חִציךאתהלא ]הֶחֱיֵתִיךָ[!" והסתלקו העופות (לוח II ד).

לאחר מות אקהת היא בוכה! ענת מבינה כנראה את חומרת מעשיה, ומתחרטת. זאת ועוד, העופות שסייעו לה (בעקיפין) ברצח – הסתלקו. הם הבינו בחושיהם המחודדים מה עתיד לקרות…

ענת (ויש תיאורים שלה כעוטה דמות ציפור) ויטפנו אמנם התגברו על כח הכבידה, אבל הקשת הפלאית כפופה לו בכל רגע נתון.

השורות הראשונות בלוח 3 פגומות, אבל ניתן להבין מה קרה לקשת: ]ל[אַקְ]הַ[תֻ, לתוך המים, נופלת (הקשת הכוונה). נש]ב[רת הקשת, נשבר. הבתולה ]ע[נת  יושבת, הולמת כמו (שבור, אבל לא הייתי רוצה להיות שם כשזה קרה) בידה, כזמ]ר[ על כינורו באצבעו>ת<יה. כחרס הם א]ב[ני פִּיהָ (דימוי לא ברור. אבל זה לא משהו טוב) אוחזות שיניה, ובולע ה]ל[וע  (לוח III א).

עם כל הרצון הטוב, הקשת הפלאית, זו שבעטיה נרצח אקהת, נפלה למים ונשברה. לא נאמר במפורש, אבל סביר שגם החיצים ניזוקו. גם אם ענת תחלץ את הקשת איכשהו, מה בדיוק היא תעשה בקשת שבורה? מי שיכול לתקנה הוא רק מי שהכין אותה. יש פה סגירת מעגל סמלית. הקשת המסמלת את האון הגברי, שניתנה לדנאל עם הולדת בנו, נשברה עם מות בנו. ענת מדומה למנגן, אבל ברור, שהיא די זועמת ואלימה.

ענת מצדיקה את רצח אקהת: על אַקְהַתֻ עונה: כי מר, כי מר סופו! כי אפעה אדיר בגדר כילה אותו. ]ע[ל חטאו  מחצתיו: כי אשר על קשתו מחצתיו, על חִציושלולא הֶחֱיֵתִיו. אף קשתו לא ניתנה לי!" (לוח III א).

אפעה אדיר הרג את אקהת. אקהת נענש בשל חטאו. נחש בקיר הוא רכיב המופיע במקרא: כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי, וּפְגָעוֹ הַדֹּב; וּבָא הַבַּיִת–וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-הַקִּיר, וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ (עמוס ה' 19). אבל הסיפא היא העיקר: 'הקשת לא הגיעה לידי'. הכל היה לשוא.

בנוסף לרצח, המיותר בדיעבד, הלוא הקשת לא הגיעה אל ענת, בעל, אל הגשם כועס. וכאשר בעל כועס – לא יורד גשם. בעקבות הרצח מתחילים להופיע סימני בצורת ראשונים. אני רוצה להזכיר לכם, שהמרחב הסורי – ארץ ישראלי, בו נמצאת אוגרית, אינו משופע בנהרות ענק כמו הפרת, החידקל והיאור. כל השטח הנרחב הזה, שבין נהר פרת לנהר מצרים (ארץ ישראל לפי ברית בין הבתרים) תלוי בחסדי שמים. נכון, פה ושם יש נהרות מקומיים כנהר הירדן או האורנת, אבל זה לא משנה את המצב לגבי רוב השטח.

באזור הזה בצורת שקולה לגזר דין מות. אני מזכיר את אברם שירד מצרימה בגלל בצורת, ויעקב אבינו עליו השלום, שירד למצרים מאותה סיבה בדיוק. אצטט רק קטע קצר מהמקרא על הבצורת בימי אחאב בן עמרי: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד, אֶל-אַחְאָב, חַי-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר–כִּי, אִם-לְפִי דְבָרִי דלגתי המון וַיֵּלֶךְ, אֵלִיָּהוּ, לְהֵרָאוֹת, אֶל-אַחְאָב; וְהָרָעָב חָזָק, בְּשֹׁמְרוֹן. ג וַיִּקְרָא אַחְאָב, אֶל-עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת… דלגתי מעט ה וַיֹּאמֶר אַחְאָב, אֶל-עֹבַדְיָהוּ, לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל-כָּל-מַעְיְנֵי הַמַּיִם, וְאֶל כָּל-הַנְּחָלִים; אוּלַי נִמְצָא חָצִיר, וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד, וְלוֹא נַכְרִית, מֵהַבְּהֵמָה (מלכים א' י"ז 1, י"ח 5).

באוגרית הבצורת היא גזר דין מות כאמור: ובמות]ו  (של אקהת הכוונה) רא[שית פרי הקיץ ]קמל[, והשיבולת ]ב[קליפתה (חסר, אבל גם מצב השיבלת לא מזהיר) .(לוח III א).

כמה שורות חסרות בקטע זה, אך בהן מוצגת בתו של דנאל ואחותו של אקהת: פֻּעַ'תֻ. העיצור הוא ע'ין. עי"ן עם גרש. כמו בע'זה, או מע'ר. על השם פֻּעַ'תֻ. משמעות השם הוא 'נערה' או עלמה. המקבילה העברית לשם פֻּעַ'תֻ היא פועה, המיילדת במצרים: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה (שמות א' 15). השם שפרה תפס (ע"ע גבעת חלפון), אבל השם פועה פחות. הגם שאלופת ישראל בריצת 400 משוכות במשך 16 שנה נקראה פועה נייגר.

לפֻּעַ'תֻ יש יכולת ראיה מיוחדת. ונדון ביכולת זו בהמשך.

בשלב הזה, דנאל לא יודע על מות בנו, ואינו שת ליבו לבצורת. עולם כמנהגו נוהג: אזי דַנַ]אִלֻ[, ]אי[ש רַפִּאֻ, א]ז[י, הגי]בו[ר, ]איש הַרְנָמִ[י,ֻ נו]ש[א עצמו ו]יושב בפתח הש[ע]ר[, ]ב[ין ]הנכבדים אשר בגורן[, דן את ]דין האלמנה, ש[ופט את ]משפט היתום (לוח III א).

דנאל לא הבחין בבצורת, אבל פֻּעַ'תֻ דווקא כן: מעל בית אביה נשרים מרחפים, נראה חבל דיות.  בוכה פֻּעַ'תֻ במולבה, דומעת בקרבה. קורעת את כסות דַנַאִלֻ, איש רַפִּאֻ, את שמ>ל<ת הגיבור, איש הַרְנָמִי.ֻ אזי דַנַאִלֻ, איש רַפִּאֻ, זועק אל העבים בחום היום, "לוּ יִירוּ עבים, ימטירו בקיץ, לוּ טל יעלה בענבים. אך שבע שנים נעדר בעל, אף שמונה, רוכב הערבות: בלא טל, בלא רביבים (גשמים הכוונה), בלא זרם שתי התהומות, בלא טוּב קול בעל (לוח III א).

בעל אל הגשם איננו. וכשהוא איננו – אין גשם. אני מזכיר, כי חקלאות התלויה בחסדי שמים קרויה 'חקלאות בעל'. שימו לב, שהיובש הוא כפול. הן מלמעלה והן מלמטה. כמו המבול, רק להיפך. רוכב הערבות הוא הבעל כמובן, עליו דנו בפרק האחרון של דבר היום על מילים אוגריתיות – היית לי כמלאך האל מתוך הערפל.

הקטע המעניין הוא זה: בלא טל, בלא רביבים, בלא זרם שתי התהומות. דנאל מזכיר את הבצורת הממושכת. קטע זה מסביר לנו ביטוי קשה בקינת דוד: הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם–וּשְׂדֵי תְרוּמֹת (שמואל ב' א' 21). הביטוי: בלא זרם שתי התהומות הוא בל שרע תהומותיים.  ונראה כי הביטוי המקראי, הלא מובן, ולא ממש קשור: ּשְׂדֵי תְרוּמֹת הוא שיבוש של שרע תהומות. חילופי ד' ור', וה"א שהפכה לרי"ש. כלומר דוד קלל את הרי הגלבוע שלא ירד גשם, ושלא יעלו מי תהום. יובש כפול.

פֻּעַ'תֻ הבחינה בנשרים המרחפים, ומבינה שנשר משמעו נבלה. נשרים משמעם נבלות. הרבה נשרים משמעם הרבה נבלות. הרבה נבלות משמעם בעיה. ובמר יאושה קרעה את בגדי אביה, בעודם עליו, על מנת להסב את תשומת לבו. אז דנאל הבחין, סוף סוף, בבצורת, וזעק אל העננים.

דנאל בקש מבתו לרתום את החמור, ולקחת אותו לסיבוב בשטח, על מנת שיראה במו עיניו את נזקי הבצורת: ש]ומעת[ פֻּעַ'תֻ, הנושאת מים, האוספת ]מן הג[יזה(סוג של מטלית) טל, היודעת את מהלך הכוכבים. בבכי, חובשת את העיר, בבכי, קושרת את החמור, ב[בכי, נושאת את אביה, שמה אותו על ]ג[ב העיִר, על הגב היפה של החמור. דַנַאִלֻ סובב את הסבךְ היבש, את הבצקל רואה בסבך היבש, את הבצ]קל[ רואה בין הענפים הצרובים. את הבצקל מחבק ומנשק: "אאחל אני את הבצ]קל[ – לוּ יעלה בסבך הבצקל, יעלהנא, בענפים הצרובים הירק. לוּ תאספך יד אַקְהַתֻ הגיבור, תשימך בתוך האסם". דַנַאִ>לֻ< סובב את הרגבים הסדוקים, רואה את השיבולת בר>ג<בים הסדוקים, את השיבולת רואה באדמה המיובשת.  את השיבולת מח]בק[ ומנשק: "אאחל אני את השי]בולת[ – לוּ תעלה ברגבים הסדוקים השיבולת, יעלונא, ]בא[דמה המיובשת הירקות. לוּ תאספך יד אַקְהַתֻ הגי]בור[, תשימך בתוך האסם". (לוח III  ב).

דנאל יצא לבדוק את המצב, וראה את הבצקל, סוג דגן (עליו דנו בפרק הקודם של דבר היום כאמור). הוא מאחל לבצקל שאקהת יאסוף אותו לאסם. אותו איווי מופנה כלפי השבולת. הלוואי שגם אותה אקהת יניח באסם. דנאל עדיין אינו יודע שבנו נרצח. האירוניה פה היא כפולה. דנאל אמר: לוּ תאספך יד אַקְהַתֻ, כאשר יד היא גם איבר בגוף, אבל גם מצבה. והמילה תאספך (אותו דבר באוגריתית) מזכירה את הביטוי המקראי 'נאסף אל אבותיו'. כלומר מת.

בשלב הזה מתבררת האמת המרה – אקהת נרצח. באופן דרמטי, מיד כשדנאל מקווה שאקהת יאסוף את היבול, מגיעים המבשרים. את הבשורה הביאו לו שני עלמים. בקטע שיצוטט יש מעבר מדברי המספר אל דברי העלמים: מפיו דברו עוד לא יוצא, ומשפת]יומילתו[, בנשוא עיניה והיא רואה: אין ש]לום בהליכת העלמים. נפרדים זה מזה ב]אים[,] [בחשש באים, הולמים ש]תי פעמים על הקו[דקוד,שלוש פעמים על האוז]ן[. (חזרה מדויקת על האופן בו נרצח אקהת) לא ק[שור שער ראש]ם[, על השער קושרים (פגום. לא ברור מה קשור שם) ] [ על המחלפות. ואכן ניתכות דמעות, כמו רבעי שקלים. במו יד. (שבור)  צפונותלבם עולים ] ב[פניהם ] [ מנצחם אויב . "אבשרכם, אכן את דַנַאִ]לֻ [ בה]ם  ראש  [ (פגום) אותו. (והנה התיאור מה קרה לאקהת): הו[ציאה (לנו, המאזינים, ברור כי מדובר בענת) כרוח את נפשו, כעשןאת נשמתו, כמו ]אד, מאפו[". מגיעים, נושאים קולם ו]קוראים[: "שמע, הו דַנַאִלֻ, איש ]רַפִּאֻ[ – מת אַקְהַתֻ הגיבור! ]הוציאה[  הבתולה ענת (לדנאל לא ברור, אז נקבו בשמה), כ]רוחאת נפשו[, וכעשןאת נשמתו. ]תחתיוהפעמים[ רועדים, מעל]יופניו מזיעים, מאחוריו[ – גבו נש]בר, מתפרותם פינות גבו[, נחלשים הגידים ]אשר בגבו. נושא קולו[ וקור]א: "מחצה] (שש שורות חסרות(. בנשוא ]עיניו והוא רואה, חוזה[ בעננת ]נשרים. (לוח III ב).

המבשרים בישרו לדנאל את שאירע. תגובתו היא נוסחה מסורתית לתיאור אבל. קטע דומה יש בספר יחזקאל, שמגלה עוד כמה זיקות לעלילה: וְאַתָּה בֶן-אָדָם, הֵאָנַח; בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת, תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם.  יב וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, עַל-מָה אַתָּה נֶאֱנָח; וְאָמַרְתָּ אֶל-שְׁמוּעָה כִי-בָאָה וְנָמֵס כָּל-לֵב וְרָפוּ כָל-יָדַיִם וְכִהֲתָה כָל-רוּחַ, וְכָל-בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם–הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה (יחזקאל כ"א 11 – 12).

דנאל ההמום בקש מבעל לשבור את כנפי הנשרים (אוכלי הנבלות כידוע) על מנת, שדנאל יוכל לבתרם, ולבחן את תכולת קיבתם, ולגלות את שרידי בנו. בעל נעתר פעם ופעמיים, אך ללא הועיל. בקיבות הנשרים אין זכר לאקהת. רק בפעם השלישית עולה הדבר ביד דנאל. יש לפנינו סכמה ספרותית ידועה של 2 + 1. שני כשלונות והצלחה בפעם השלישית. כך נח שלח את היונה פעמיים ורק בפעם השלישית היא לא שבה. יעקב שלח את בניו מצרימה פעמיים, ורק בפעם השלישית הוא ירד ופגש את יוסף, והדברים ידועים. והנה תיאור הפעם השלישית (הדומה בכל לתיאור הפעמיים הקודמות, למעט העובדה שמדובר בנשרה? נשרית? נקבת נשר! ובתכולת הקיבה…): בנשוא עיניו והוא רואה, חוזה בצֻמַלֻ, אם הנשרים. נושא קולו וקורא: את כנף צֻמַלֻ בעל יְשַבֵּרנא, לוּ בעל יְשַבֵּר אברותיה, לוּ תיפול תחת פעמיי.  אבקע קרביה, ואחזהאם יש חֵ]לֶ[ב? (שומן הכוונה) >אם< יש עצם? אבכה עליו ואקבור אותו, אשים אותו בקברות אבותיו".מפיו דברו עוד לא יו]צ[א, ומשפתיומילתו (לוח III ג).

בפעם השלישית הבחין דנאל בצֻמַלֻ, אם הנשרים. הוא בקש מבעל שישבור את כנפיה, על מנת שיוכל לבחון את קרביה. וזה מה שקרה: ואת כנף צֻמַלֻ בע]ל[ >שובר<, בעל מְשַבֵּר אברותיה, והיא נופלת תחת פעמיו. מְבַקֵּעַ קרביה וחוזה: יש חֵלֶב! יש עצם!  (בניגוד לפעמים הקודמות, דנאל לא בקש מבעל, שיתקן את כנפי הנשרים. לא ברור כיצד הנשרים הקודמים עפו, לאחר שקרביהם בותרו. אולי קולונוסקופיה וירטואלית. מי יודע?) ולוקח משם את אַקְהַתֻ. בוכה ללא קץ, בוכה וקובר, קוברו במדגת בכנרת. נושא קולו וקורא:" את כנף הנשרים בעל יְשַבֵּרנא, לוּ בעל יְשַבֵּר אברותיהם, אם יעופו מעל קבר בני, אם יפריעוהו בשנתו (לוח III ג).

שרידי אקהת המנוח התגלו בקרבי צֻמַלֻ, אם הנשרים. דנאל קלל נמרצות את הנשרים שעתידים לחלוף מעל קבר בנו, ולהריע את מנוחתו. והנה הנקודה הישראלית בקטע. אקהת נקבר במדגת בכנרת. היות והציון הגיאוגרפי 'כנרת' הלהיב אותי, התקשרתי מיד אל המתרגמת, שירלי נתן יולזרי חברתי ועמיתתי לעבודה, לשאול אותה, הכצעקתה? אכן כן. המילה מדגת היא ככל הנראה אזור דיג. והכנרת היא הכנרת שלנו! לדבריה עלילות אקהת קרו פה, אצלנו, בצפון ישראל! כבוד! על כן, בכל פעם שתלכו סמוך לחופי הכנרת, דעו לכם, שאולי אתם פוסעים בקרבת קברו של אקהת. שלו נעליכם מעל רגליכם!

דנאל הזועם מקלל שלוש ערים. שוב בשיטת ה2 + 1. העיר השלישית היא קרית אַבִּלֻמַ. בין אם דנאל יודע, כי זו העיר בה נרצח בנו, ובין אם לאו, הרי המאזינים יודעים שהנסיון השלישי יעלה יפה. עיר המקוללת בעקבות רצח מזכיר כמובן, אם כי באופן חלקי, את חוק 'עגלה ערופה': כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: 

לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ.  ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל.  ג וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל–וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה, בְּעֹל.  ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה, אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה, בַּנָּחַלז וְעָנוּ, וְאָמְרוּ:  יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ.  ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם (דברים כ"א 1 – 8).

היות ורעיון הקללות מובן, נתייחס רק לקללה השלישית, שהיא השובה לענייננו: מגיע לקריית אַבִּלֻמַ, אַבִּלֻמַ, קריית הנסיך יַרִחֻ. נושא קולו וקורא: אוי לך קריית אַבִּלֻמַ! אשר לידך נמחץ אַקְהַתֻ הגיבור, לוּ לעיוורת ישימך בעל, מעתה, ועד עולם, מעתה, ולדור ודור". עושה אחרי כן במטה ידו (לוח III ד).

שימו לב, למרות שדנאל יודע, כי ענת היא הרוצחת, הוא נמנע מלקללה באופן ישיר. בכל זאת אלה, ועוד עצבנית… דנאל קלל את קרית אַבִּלֻמַ שתהיה עיוורת, ושימו לב למשחק המילים הבא: , לוּ לעיוורת ישימך בעל, מעתה, ועד עולם, מעתה, ולדור ודור. המילה עתה

באוגריתית היא: עַנַתַ, הנכתבת בדיוק כמו השם 'ענת' (אין אמות קריאה כזכור). כך דנאל קלל לכאורה את העיר, אבל בפועל את האלה ענת. זאת ועוד, הכל החל כשענת ראתה את הקשת, ועל כן, במידה כנגד מידה, היא קוללה בעיוורון. כלומר: לוּ לעיוורת ישימך בעל, ענת! ועד עולם, ענת!. ולדור ודור.

כאן עוברים לזירה חדשה. ביתו של דנאל המתאבל על בנו. האבל נמשך שבע שנים תמימות, בסופן דנאל גירש את כל המתאבלים למינהם. בכל הזמן הזה פע'תו חיכתה בסבלנות. יש לה רעיון: הלוא תברכני, ואלך ברוכה, תחזקני, ואלך מחוזקת.  אמחץ את מוחץ אחי, אכלה את ]מ[כל]ה ב[ןאמי".  ועונה ]דַנַ[אִלֻ, איש רַפִּאֻ:  חי נפשי, לוּ תחי פֻּעַ']תֻ[, הנושאת מים, האוספת מן הגיזה טל, היודעת את מהלך הכוכבים!  היא תִּשְׂגֶּה!  לוּ תמחץ את מוחץ ]אחיה[, לוּ תכלה את מכלה בןאמ]ה (לוח III ד).

הרעיון פשוט: פע'תו תנקום ברוצח אחיה! היא מתכוננת כיאות, ודואגת להסוות את זהותה ובעיקר את כוונותיה: [בים, רוח]צת [ ו]עוטה אדום[, עוטה אדום מצדףהים, אשר ממרחק ]אלף[ שדות מוצאו, בים.  מת]חת[, לובשת מדי גיבור, שמה ס]כין ב[נדנה. חרב שמה בתער]ה[, ומעל  לובשת בגדי אישה. ]ב[שקיעת נר האלים, שַפְּשֻ, ]ב[א]ה[ פֻּעַ'תֻ למחנה האנשים. בשקי]עת[ נורת האלים, שַפְּשֻ, מגיע]ה[ פֻּעַ'תֻ לאוהלים. (לוח III ד).

היא רוחצת, ויש הסבורים כי היא מטהרת, בים. היא לובשת בגדים אדומים. יש הסבורים כי הצבע האדום מסמל יציאה למלחמה או משימה, ויש הסבורים, כי מדובר בפעולה מאגית. משהו המזכיר את מריחת הדם של בני ישראל בעת מכת בכורות. יש הסבורים כי, האדום נועד לצרכי התייפייפות ופיתוי. העובדה כי היא הסוותה את זהותה, רומזת לאפשרות זו. פע'תו לבשה מדי קרב מתחת לבגדיה האדומים. היא שמה סכין בנדנה וחרב בתערה. זה מזכיר כמובן את אהוד בן גרא: וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב, וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת–גֹּמֶד אָרְכָּהּ; וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו, עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ (שופטים ג' 16).

היא יצאה לדרכה כאשר אלת השמש שַפְּשֻ שקעה. פע'תו הגיעה למחנה של יטפנו. שמע הגעתה הגיע לאזני יטפנו: דבר ליַטְ]פַּנ מ[ובא: "שכירתנו באה למחנך, ]הנערה[ באה ל>או<הלים". ועונה יַטְפַּנ  הלו]חם[ השותי: "קחינא והשקיני יין, ת]קחי[ כוס מידי, קובעת מימיני". לו[קחת פֻּעַ'תֻ, ומשקה אותו לוק]חת כוס ב[ידה, קובעת בימינה (לוח III ד).

פע'רתו מוגדרת כ-שכירתנו. מילה מנומסת, לאשה שניתן לשכור את שירותיה המיניים. דבר זה מחזק את לבושה האדום כצבע פיתוי. היותה 'שכירה' סוללת את דרכה לאוהלו של יטפנו. יטפנו בקש ממנו למזוג לו יין, והיא מוזגת. ועוד איך…

בעודו שותה נפתחו חרצובות לשונו: ועונה יַטְ]פַּנ הלוח[ם השותי: "ביין זה שיִשָּתֶה אוּכל לאל(כלומר אתגבר) האל אשר יוצר מחנות. היד שמחצה את אַ]קְהַ[תֻ הגיבור, תמחץ אלפיאויבים!" לחש באוהלים, נובל לבה כמו נחש, ו(שבור)  פעמיים משקה אותו במֶסֶךְאותומשקה! (לוח III ד).

כטוב לבו ביין, יטפנו מתרברב ברצח אקהת. דבריו הם אירוניים, כי הם המספקים לפע'תו את האישור, שהיא ניצבת מול רוצח אחיה. הגילוי מעורר את רגשות פע'תו: נובל לבה כמו נחש.

פה למעשה נגמר הסיפור. הלוח קטוע, ולוח רביעי טרם התגלה.

חוקרים רבים סבורים, כי פע'תו השלימה את המשימה, נקמה ברוצח אחיה, והביאה את הבצורת לסיומה.

ההנחה, כי פע'תו נקמה ברוצח אביה מתבססת על המוטיב המוכר של גיבור / גיבורה הפועלים בקחות וגוברים על לוחם מיומן. כך מוכר הסיפור על יעל וסיסרא, ובעיקר מוכר הסיפור על יהודית, שלבשה בגדים נאים, נכנסה למחנה הולופורנס, השקתה אותו ביין, וכרתה את ראשו. בפרק עתידי על הספרים החיצוניים, נרחיב על ספר יהודית. ספר מרתק.

נקמה על עוול וסיום הבצורת מוכר מהמקרא בסיפור הוקעת בני שאול על ידי הגבעונים למשל: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה, וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד, אֶת-פְּנֵי יְהוָה;  וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-שָׁאוּל וְאֶל-בֵּית הַדָּמִים, עַל אֲשֶׁר-הֵמִית, אֶת-הַגִּבְעֹנִים… וַיִּתְּנֵם (את בני שאול)  בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה… עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם, מִן-הַשָּׁמָיִם (שמואל ב' כ"א 1 – 10).

יש חוקרים הסבורים כי דנאל זכה לבן תחת אקהת, או שאקהת הוקם לתחיה, או שפע'תו הפכה ליורשת אביה. מי יודע?

ודאי לא תתפלאו לדעת, שצדיק ידוע כמו דנאל נזכר במקרא: בֶּן-אָדָם, אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא-לִי לִמְעָל-מַעַל, וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ, וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה-לָחֶם; וְהִשְׁלַחְתִּי-בָהּ רָעָב, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה. יד וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, בְּתוֹכָהּ–נֹחַ, כתיב: דנאל. קרי: (דָּנִיֵּאל) וְאִיּוֹב: הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה (יחזקאל י"ד 13 – 14). שימו לב, בנוסח הכתיב כתוב דנאל, ובקרי 'דניאל'. מעתיק מאוחר, שלא ידע מי זה דנאל, כתב בהערה: דניאל, המוכר לו מספר דניאל המקראי. זאת ועוד, נח ואיוב הם צדיקים מקראיים ידועים, אז אין סיבה שלא לזהות את דנאל עם דניאל. לפי יחזקאל שלושת הצדיקים יצילו רק את עצמם, ולא את בניהם. דבר זה מתפלמס עם המסורת המקראית על נח שהציל את בניו. גם איוב זכה לבנים אחרים תחת בניו שמתו. דבר הרומז לנו, כי יחזקאל הכיר מסורת אחרת על בני איוב שקמו לתחיה. מכאן נובעת דעתם של אלה, הסבורים כי, אקהת קם לתחיה בסופו של דבר. אגב, גם על יצחק אבינו יש מדרש, בו הוא נשחט על ידי אברהם בעקדה, עלה לגן עדן, והוקם לתחיה. כך שהרעיון אינו מופרך מיסודו.

גם בהמשך ספר יחזקאל "תוקן" הטקסט, והפעם בזיקה למלך צור. מישהו מהעולם התרבותי הכנעני: וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.  ב בֶּן-אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי–מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי, בְּלֵב יַמִּים; וְאַתָּה אָדָם וְלֹא-אֵל, וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים.  ג הִנֵּה חָכָם אַתָּה, מדנאל כתיב (מִדָּנִיֵּאל) קרי:  כָּל-סָתוּם, לֹא עֲמָמוּךָ (יחזקאל כ"ח 1 – 3). שוב, המרת דנאל הלא מוכר בדניאל המוכר. הזיהוי של דנאל עם דניאל, סייע לספר דניאל, שהוא ספר חיצוני למעשה, להכלל במקרא, בזמן הפציעות של חתימת המקרא. למרות שדניאל הוא נביא לכאורה, הרי הוא מופיע בחלק הכתובים, המאוחר והאחרון שנחתם.