דבר היום – פרק 34: וירקידם כמו עגל – על מזמור כ"ט בתהילים.

מזמור כ"ט בתהילים נחשב כמזמור אוגריתי שעבר גיור, או לכל הפחחות מזמור שהושפע מאוד משירת אוגרית.

על מזמור מרתק זה, והיסודות האליליים שבו – בפרק זה.


powered by podcast garden

הורדת הפרק

קריאת הפרק:

מזמור כ"ט בספר תהילים מגלה זיקה עזה לעולם התרבותי האוגריתי. אין חולק על הזיקה העזה לאוגרית ותרבותה. הויכוח הוא האם מדובר במזמור אוגריתי שגוייר, או שמדובר במזמור ישראלי, בעל השפעות אוגריתיות.

בטרם נצלול למחלקות נקרא את המזמור. שימו לב לחזרות הרבות במזמור. במזמור מכיל 85 מילים, אך אוצר המילים שלו הוא בן 46 מילים בלבד!

מִזְמוֹר, לְדָוִד:  הָבוּ לַיהוָה, בְּנֵי אֵלִים; הָבוּ לַיהוָה, כָּבוֹד וָעֹז. ב  הָבוּ לַיהוָה, כְּבוֹד שְׁמוֹ; הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, בְּהַדְרַת-קֹדֶשׁ. ג  קוֹל יְהוָה, עַל-הַמָּיִם: אֵל- הַכָּבוֹד הִרְעִים; יְהוָה, עַל-מַיִם רַבִּים. ד  קוֹל-יְהוָה בַּכֹּחַ; קוֹל יְהוָה, בֶּהָדָר. ה  קוֹל יְהוָה, שֹׁבֵר אֲרָזִים; וַיְשַׁבֵּר יְהוָה, אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. ו וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ-עֵגֶל; לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן, כְּמוֹ בֶן-רְאֵמִים. ז  קוֹל-יְהוָה חֹצֵב; לַהֲבוֹת אֵשׁ. ח קוֹל יְהוָה, יָחִיל מִדְבָּר; יָחִיל יְהוָה, מִדְבַּר קָדֵשׁ. ט  קוֹל יְהוָה, יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת: וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ, אֹמֵר כָּבוֹד. י  יְהוָה, לַמַּבּוּל יָשָׁב; וַיֵּשֶׁב יְהוָה, מֶלֶךְ לְעוֹלָם. יא  יְהוָה–עֹז, לְעַמּוֹ יִתֵּן;  יְהוָה, יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם .

חוקרים רבים סבורים כי המזמור הוא מזמור כנעני ו/או אוגריתי במקורו. לשיטתם המזמור נדד דרומה ועבר עיבוד ישראלי. נימוקיהם הם:

1) במזמור ישנם יסודות אליליים (בני אלים). נקודה חזקה מאוד. לא ניתן להתעלם ממנה ונרחיב עליה בהמשך.

2) במזמור נזכרו: 'לבנון', 'שׁריון' (החרמון), 'מדבר קדש', שהם מקומות צפוניים, הנזכרים בכתבי אוגרית (לא קדש ברנע, אלא קדש בסוריה. אני מזכיר את הפרק על קרב קדש. חלק א'. חלק ב'. בדף הפרק שמתי קישור).

3) יש את המלך היושב על כסאו – רכיב נפוץ באוגרית.

4) מופיעים תקבולות וביטויים המצויים באוגריתית. כולל 13 צמדים.

5) משקל המזמור (קצב, חלוקה להברות וכו') הוא כמו באוגרית ולא נפוץ במקרא.

6) הדרת קודש = הדרת חלום באוגרית (התגלות חלום) – טיעון חלש. כי זה קיים גם במקרא ואינו יחודי לאוגרית.

7) הדגם 'קטל – יקטל' אופייני לאוגרית. טיעון חלש אף יותר, כי המדגם מופיע במקרא מלוא החופן.

מהעבר השני עומדים חוקרים הטוענים לישראליות המזמור (אך מודים כי יש זיקה לספרות אוגרית). נימוקיהם נגד האוגריתיות של המזמור הם:

1) בני אלים / בני אלהים מופיעים במקרא גם ללא הקשר כנעני.

2) לבנון, שריון וקדש מופיעים בעוד מקומות, שאין חולק על ישראליותם.

3) המלך היושב על כסאו נפוץ גם במקרא.

4) תקבולות וביטויים אוגריתיים אינה ראיה. הם קיימים גם בעברית.

5) אולי יש השפעת משקל, אבל זה לא אומר שזה כנעני מקורי.

6) 'הדרת' מופיע בעוד מקומות. 'הדרת' = 'התגלות' באוגרית – ממש לא בטוח.

7) 'קטל – יקטל' קיים במקרא, כאמור.

הביטוי המושך את תשומת הלב הוא 'בני אלים': הָבוּ לַיהוָה, בְּנֵי אֵלִים; הָבוּ לַיהוָה, כָּבוֹד וָעֹז. הבו צורה פיוטית המחליפה את 'תנו' (יהב בארמית).

בְּנֵי אֵלִים – צירוף בעייתי ונדיר. צירוף מופיע שוב ב: כִּי מִי בַשַּׁחַק, יַעֲרֹךְ לַיהוָה;

יִדְמֶה לַיהוָה, בִּבְנֵי אֵלִים (תהילים פ"ט 7). ביטוי זה מזכיר כמובן את המסופר בטרם המבול (ציטוט): וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ (בראשית ו' 2).

מאליה עולה השאלה: איך לאלהים יש בנים? נקודה לטובת תומכי המקור האלילי. כפי הנראה זהו שריד קדום לתפיסה הרואה בה' כאל ולו אשה וילדים. אני מזכיר (בקצרה. בעתיד יוקדש פרק לנושא), כי, בכונתילת עג'רוד (אתר בצפון מזרח סיני) ובחרבת אל קום (אתר קבורה בשפלת  יהודה) התגלו כתובות ובהן הצירוף: ליהוה ואשרתו! כלומר התפיסה הייתה שלה' יש רעיה, שהיא האשרה. בפרק עתידי נרחיב בענין, אבל אציין כי בימי בית ראשון ה' ובעל הם שמות נרדפים לאותו אל. כך או אחרת בני האלים צריכים לתת לה כבוד ועוז. בפסוק 2 נכתב כזכור: הָבוּ לַיהוָה, כְּבוֹד שְׁמוֹ; הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, בְּהַדְרַת-קֹדֶשׁ.

הביטוי 'בני אלים' עורר אי נחת בקרב כותבים מאוחרים. בשני כתובים מאוחרים המתבססים על המזמור הומר הביטוי הקשה בביטוי נוח יותר. כך בספר תהילים: הָבוּ לַיהוָה, מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיהוָה, כָּבוֹד וָעֹז. הָבוּ לַיהוָה, כְּבוֹד שְׁמוֹ; שְׂאוּ-מִנְחָה, וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו. הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, בְּהַדְרַת-קֹדֶשׁ; חִילוּ מִפָּנָיו, כָּל-הָאָרֶץ. (תהילים צ"ו 7 – 9). וכן בדברי הימים: הָבוּ לַיהוָה, מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיהוָה, כָּבוֹד וָעֹז. הָבוּ לַיהוָה, כְּבוֹד שְׁמוֹ; שְׂאוּ-מִנְחָה, וּבֹאוּ לְפָנָיו- הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, בְּהַדְרַת-קֹדֶשׁ; חִילוּ מִפָּנָיו, כָּל-הָאָרֶץ. אַף-תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל-תִּמּוֹט (דברי הימים ט"ז 28 – 30).

הביטוי הקשה 'בני אלים' הוחלף בביטוי הלא מזיק 'משפחות עמים'. לא קשור אבל אציין במאמר מוסגר, שלא מעט מהמזמורים בספר דברי הימים נלקחו ישירות מספר תהילים. בפרק קרוב על ספר דברי הימים נרחיב בנקודה זו.

בנוסף לבני האלים נכתב כי: קוֹל יְהוָה, עַל-הַמָּיִם: אֵל-הַכָּבוֹד הִרְעִים; יְהוָה, עַל-מַיִם רַבִּים. (3). קוֹל יְהוָה הוא מוטיב מרכזי במזמור. האל המרעים על הטבע. מדובר באנפורה המופיעה 7 פעמים. אנפורה היא התחלת משפט/ קטע החוזרת על עצמה מספר פעמים. זהו רכיב ספרותי ידוע. ה' הרעים על המים והרגיע אותם. זהו קשר הדוק למיתולוגיה האוגריתית.

חוקר המקרא המפורסם משה דוד קסוטו (שעל שמו נקרא הפירוש קסוטו, הגם שהוא לא כתב בו ולו מילה אחת) הבחין בשרידי שירת עלילה ישראלית. בשירה זו נעלם המאבק בין האלים (שהרי יש אל אחד), ובמקומו הופיע מאבק בין האל לברואיו. בראשם הים ועוזריו תנין, רהב, לויתן ושאר מרעין בישין. דוגמה אחת ונמשיך: עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ יְהוָה–עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּיןי הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה (ישעיה נ"א 9 – 10).

גדולת ה מתבטאת גם בשבירת ארזי הלבנון האדירים והחסונים. לא זאת אף זאת – הם גם רוקדים. ככתוב: וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ-עֵגֶל; לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן, כְּמוֹ בֶן-רְאֵמִים. (6)

הפסוק עצמו לא מובן די צרכו אבל הכוונה הכללית ברורה. ה' שולט בכל.

ונדלג לסוף המזמור המופיע בברכת המזון: יְהוָה–עֹז, לְעַמּוֹ יִתֵּן; יְהוָה, יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

דעתי (הנתלית באילנות גבוהים ממני) היא, כי זהו מזמור ישראלי למהדרין, המגלה זיקה עקיפה לאוגרית. הזיקה מתבטאת במצע התרבותי המשותף לשמים הצפון מערביים. גם האוגריתים וגם כותבי המקרא ינקו מאותו מקור, וקשה להצביע על השפעה ישירה בין תרבות אחת לחברתה, במקרה זה.

הדעה המקובלת עלי היא, שמדובר במזמור המשבח, מהלל, מפאר מרומם ומקלס (במשמעות של לשון חז"ל, לא של המקרא, כן?) את ה'.

הנסיבות הסבירות בהן יכל מזמור כזה להיכתב הן ימי הממלכה המאוחדת (ימי דוד ושלמה) או ימי עמרי ואחאב. בשתי התקופות היו קשרי מסחר וכלכלה הדוקים עם הפניקים. קשרי מסחר מוליכים לקשרים תרבותיים כידוע. כלומר קשרים אלה השפיעו על השפה והשירה, ולכן יש לשער את קיומה של השפעה אוגריתית.