דברי הימים – פרק 45: דברי הימים – על ספר דברי הימים. חלק ב'

בפרק זה נמשיך להתחקות אחר הספר המקסים, שנתן את שמו לתכנת כולה.
האזנה נעימה 🙂


powered by podcast garden

הורדה

קריאת הטקסט:

בפרק שעבר דנו במקורות שעמדו בפני בעל דברי הימים, וכן הצבענו על מספר הבדלים עיקריים בין ספר דברי הימים, למקורות המקראיים עליהם הוא התבסס.

בפרק זה נדון בקצרה ברשימות היחס המפותחות בספר דברי הימים, נראה כיצד בעל דברי הימים שיבץ מזמורי תהילים, במקומות אסטרטגיים, ונעמוד על תפיסת הגמול העומדת בבסיס הספר.

רשימות יחס קיימות במקרא בכמה ריכוזים. למשל בבראשית פרק ה', רשימת יוצאי מצרים, רשימות השבים מבבל ועוד. אבל אין ספק, כי כתר 'רשימות היחס ליחידת שטח' שייך לדברי הימים. מי מהמאזינות או המאזינים המצפים לתינוק, הטו אוזן. אולי תמצאו שם ראוי לצאצא. הספר מתחיל ברשימת יחס, החוזרת בקצרה, ובאופן מרוכז על אלו שבספר בראשית. למעשה פרק א' בספר דברי הימים הוא 'עתק הדבק' של רשימות היחס בספר בראשית: אָדָם שֵׁת, אֱנוֹשׁ.  ב קֵינָן מַהֲלַלְאֵל, יָרֶד.  ג חֲנוֹךְ מְתוּשֶׁלַח, לָמֶךְ.  ד נֹחַ שֵׁם, חָם וָיָפֶתכז אַבְרָם, הוּא אַבְרָהָם.  כח בְּנֵי, אַבְרָהָם–יִצְחָק, וְיִשְׁמָעֵאל… לב וּבְנֵי קְטוּרָה פִּילֶגֶשׁ אַבְרָהָם, יָלְדָה אֶת-זִמְרָן וְיָקְשָׁן וּמְדָן וּמִדְיָן–וְיִשְׁבָּק וְשׁוּחַ… מג וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם, לִפְנֵי מְלָךְ-מֶלֶךְ, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: בֶּלַע, בֶּן-בְּעוֹר, וְשֵׁם עִירוֹ, דִּנְהָבָה (וזה ממשיך אבל הענין ברור.  דברי הימים א' א' ).

פרק ב' מתחיל בעם ישראל. הלוא לשם כך התכנסנו פה כזכור. לאחר ציון בני יעקב, מגיעים אל העיקר. רשימת היחס של שבט יהודה. חשוב לזכור, כי ספר דברי הימים נכתב בירושלים בתקופה הפרסית, ירושלים שהייתה בירת ממלכת יהודה. עתה הבירה של פחוות יהודה. באופן טבעי צאצאי יהודה ימקמו את רשימת היחס של שבטם בראש. ברור לכולם מי החשוב, כן? ד"ר ליאורה רביד מעושים תנ"ך לשעבר, ומהפודקאסט של התנ"ך בהווה אמרה לי משפט שאני שמח לצטט כאן. כוכב הצפון של התנ"ך זה דוד. גם של הנצרות אגב. וגם רשימת היחס של שבט יהודה חותרת לקראת דוד. הוא החשוב והוא העיקר! והנה רשימת היחס של דוד: בְּנֵי יְהוּדָה, עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה–שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ, מִבַּת-שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית; וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה, רַע בְּעֵינֵי יְהוָה—וַיְמִיתֵהוּ. ד וְתָמָר, כַּלָּתוֹ, יָלְדָה לּוֹ, אֶת-פֶּרֶץ וְאֶת-זָרַח; כָּל-בְּנֵי יְהוּדָה, חֲמִשָּׁה. (שימו לב, באיזו אלגנטיות דילגו על סיפור יהודה ותמר… י וְרָם, הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב; וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, נְשִׂיא בְּנֵי יְהוּדָה. (השבט, לא הקבוצה, כן?) יא וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָא, וְשַׂלְמָא הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז (בעלה השני של רות כזכור).  יב וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד, וְעוֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי. (הנה מתקרבים) יג וְאִישַׁי הוֹלִיד אֶת-בְּכֹרוֹ, אֶת-אֱלִיאָב–וַאֲבִינָדָב, הַשֵּׁנִי, וְשִׁמְעָא, הַשְּׁלִשִׁי. יד נְתַנְאֵל, הָרְבִיעִי, רַדַּי, הַחֲמִישִׁי. טו אֹצֶם, הַשִּׁשִּׁי, והנה הגענו דָּוִיד, הַשְּׁבִעִי.  טז וְאַחְיֹתֵיהֶם, צְרוּיָה וַאֲבִיגָיִל; וּבְנֵי צְרוּיָה, אַבְשַׁי וְיוֹאָב וַעֲשָׂהאֵל–שְׁלֹשָׁה.  יז וַאֲבִיגַיִל, יָלְדָה אֶת-עֲמָשָׂא; וַאֲבִי עֲמָשָׂא, יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי. (דברי הימים א' ב' 3 – 17). הנה כי כן, הכל מכוון אל דוד (ואני מזכיר את הפרק 'קטן הייתי מן אחי – על מזמור קנ"א בתהילים'. על יתר הישמעאלי דברנו בפרק שעבר.

בהמשך מופיעים שמות על גבי שמות, חומר גלם מרתק לגניאולוגים. אבל אנו נברור את הפרטים החורגים מהסכמה של א' הוליד את הב', שהם הפרטים המעניינים כמובן. כך סופר על איש ללא בנים: וְלֹא-הָיָה לְשֵׁשָׁן בָּנִים, כִּי אִם-בָּנוֹת (כמו לרש"י, אגב); וּלְשֵׁשָׁן עֶבֶד מִצְרִי, וּשְׁמוֹ יַרְחָע. לה וַיִּתֵּן שֵׁשָׁן אֶת-בִּתּוֹ לְיַרְחָע עַבְדּוֹ, לְאִשָּׁה; וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-עַתָּי (דברי הימים א' ב' 34 – 35). כפי הנראה ירחע היה בחור ממש רציני, אם הוא נישא לבת האדון. פרק ג' מתחיל ברשימת בני דוד, כולל אחד מבניו הקרוי: נגה. כן כן. נגה במקרא זה שם של בן. וזכור לכל נגה הראובני ז"ל, המייסד של נאות קדומים. אתר מומלץ בחום. אתר ממשי, לא במרשתת, כן? בחורה מעניינת מופיעה בפרק ד': בְּנֵי, יְהוּדָה:  פֶּרֶץ חֶצְרוֹן וְכַרְמִי, וְחוּר וְשׁוֹבָל דלגתי קצת… אֵלֶּה, מִשְׁפְּחוֹת הַצָּרְעָתִי.  ג וְאֵלֶּה אֲבִי עֵיטָם, יִזְרְעֶאל וְיִשְׁמָא וְיִדְבָּשׁ; וְשֵׁם אֲחוֹתָם, הַצְלֶלְפּוֹנִי (דברי הימים א' ד' 1 – 3). אזכור מִשְׁפְּחוֹת הַצָּרְעָתִי והצללפוני אחותם באותה נשימה, גרמו לחז"ל לזהות את הצללפוני זו עם אם שמשון (צרעה וכל זה), שאינה ננקבת בשמה בספר שופטים. גם ז'בוטינסקי בספרו המופתי 'שמשון' קרא לאם שמשון הצללפוני. אם תשאלו אותי זה שם לדברים אחרים. אבל אף אחד לא שואל אותי…

בהמשך נזכרו כמה אנשים בעלי שם מוזר משהו: וּלְאַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַ, הָיוּ שְׁתֵּי נָשִׁים:  חֶלְאָה, וְנַעֲרָהוּבְנֵי, חֶלְאָה–צֶרֶת יצחר (וְצֹחַר), וְאֶתְנָן (דברי הימים א' ד' 5 – 7). כשהאמא היא חלאה, והבן הוא אתנן – זה מרים גבה.

כאשר אברהם מאפו כתב את 'אהבת ציון' (הרומן העברי הראשון בעת החדשה), הוא כינה את הגיבורה השלילית בשם חלאה.

והנה שני פסוקים, לא ממש ברורים, אבל שהניבו תוצאה משמחת: וַיְהִי יַעְבֵּץ, נִכְבָּד מֵאֶחָיו; וְאִמּוֹ, קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר, כִּי יָלַדְתִּי, בְּעֹצֶב.  י וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִם-בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת-גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי, וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה, לְבִלְתִּי עָצְבִּי–וַיָּבֵא אֱלֹהִים, אֵת אֲשֶׁר-שָׁאָל (דברי הימים א' ד'  9 -10). די בפסוקים אלה על מנת להכליל את יעבץ, או כמו שהוא נקרא בסרט 'חגיגה בסנוקר' כ'יבש בן רבי' – לרשימת עשרת הצדיקים שעוד בחייהם הובטח להם להכנס לגן עדן. ככה חפשי. ואני מזכיר את הפרק 'ימשיך כבודו – על עשרת הצדיקים שנכנסו עוד בחיים לגן עדן'. חלק א'. חלק ב'.

פסוק שאפילו בעל דברי הימים לא באמת הבין מצוי בהמשך: וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא, וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר-בָּעֲלוּ לְמוֹאָב–וְיָשֻׁבִי לָחֶם; וְהַדְּבָרִים, עַתִּיקִים (דברי הימים א' ד' 22). הדברים עתיקים, ובעיקר לא מובנים.

רשימות יחס ממשיכות, ויש בהן עוד פריטי מידע מרתקים, אבל הדוגמאות שהובאו לעיל הבהירו את הנקודה היטב.

תחום מרתק בו מגלה ספר דברי הימים תפיסה יחודית הוא נושא הגמול. תפיסת הגמול הבסיסית במקרא היא, שכל אדם מקבל את גמולו הראוי. צדיק זוכה לגמול חיובי (במילים אחרות: רווחה כלכלית ואריכות ימים), ורשע זוכה לעונשו (כלומר עוני מרוד וקוצר ימים).

אבל כולנו יודעים שבמציאות לא זה המצב… אין קשר בין תוחלת חיים ומצב כלכלי לבין מידת צדיקותו של האדם. התפלגות הרשעים והצדיקים בקרב מאריכי הימים, ובקרב העשירים זהה להתפלגותם באוכלוסיה הכללית. על כן התפתח ברבות הימים תפיסה של שוטף + 120. שנים. כלומר על המאמין לקיים את חובותיו בעולם הזה, אבל הגמול יגיע בעולם הבא.

בספר דברי הימים ישנה תפיסה הקרויה 'גמול אישי'. תפיסה זו מנוגדת לתפיסת הגמול המובעת בספר מלכים. שם ישנה תפיסה של 'גמול קיבוצי לדורות'. כלומר, אדם חטא, בנו חטא, נכדו חטא – והנין נענש עבור כולם. כך למשל, בספר מלכים, מלך חוטא ורשע כמנשה זכה לאריכות ימים, ואילו חורבן ירושלים נכרך בחטאי מנשה שמת 60 שנה קודם לכן! אפילו יאשיהו הצדיק לא הצליח למנוע את חורבן ירושלים. ואני מזכיר את הפרק 'ישימך אלהים כאפרים? כמנשה! על מנשה מלך יהודה.

חסרון תפיסה זו ברור: אם אני לא אענש על מעשיי, או חמור מכך – אני נענש על חטאי אנשים שמתו לפני שנולדתי בכלל – מה הטעם להיות צדיק? הביטוי המקראי המפורסם למצב זה הוא: אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה (ירמיה ל"א 28).

בספר דברי הימים, שלאחר חורבן בית ראשון יש גישה של גמול אישי כאמור. איש איש מקבל לפי מעשיו.

כך למשל, בספר מלכים סופר על מסע שישק, ללא הסבר מדוע שישק ערך את מסעו (ואני מזכיר את הפרק: לובים, סוכיים וכושים ולובים – על מסע שישק). בעל דברי הימים לא העלה על דעתו שרחבעם נענש סתם כך. על כן הוא ציין שרחבעם חטא: וַיְהִי, כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ, עָזַב, אֶת-תּוֹרַת יְהוָה; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עִמּוֹ. ב וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית, לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-יְרוּשָׁלִָם: כִּי מָעֲלוּ, בַּיהוָה (דברי הימים ב' י"ב 1 – 2). רחבעם חטא – ונענש במסע צבאי.

בספר מלכים תואר המלך אחז כמלך רשע. רצין מלך ארם, ופקח בן רמליהו מלך ישראל מרדו באשור, וצרו על ירושלים על מנת לצרף את אחז הסרבן למרד. אחז פנה לגלת פלאסר מלך אשור, והשתעבד לו. בזה פחות או יותר תם הענין. בספר דברי הימים לא נתנו למלך רשע כזה לחמוק מעונש. בעל דברי הימים "העניש" אותו (במרכאות) בחומרה רבה: בֶּן-עֶשְׂרִים שָׁנָה, אָחָז בְּמָלְכוֹ, וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְלֹא-עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה… דילוג על רשימת החטאים המרשימה ה וַיִּתְּנֵהוּ יְהוָה אֱלֹהָיו, בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם, וַיַּכּוּ-בוֹ, וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק; וְגַם בְּיַד-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, נִתָּן, וַיַּךְ-בּוֹ, מַכָּה גְדוֹלָהו וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה, מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד–הַכֹּל בְּנֵי-חָיִל: בְּעָזְבָם, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם.  ז וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם, אֶת-מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן-הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-עַזְרִיקָם, נְגִיד הַבָּיִת; וְאֶת-אֶלְקָנָה, מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ. (מי שקרא את 'אשמת שומרון' של אברהם מאפו מכיר את השמות הללו) ח וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף, נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת, וְגַם-שָׁלָל רָב, בָּזְזוּ מֵהֶם; וַיָּבִיאוּ אֶת-הַשָּׁלָל, לְשֹׁמְרוֹן. (דברי הימים ב' כ"ח 1 – 8).

בשל חטאיו הובס אחז מלך יהודה בשדה הקרב הן על ידי הארמים והן על ידי הישראלים. וזה ממשיך בעוד מפלות: וְעוֹד אֲדוֹמִים, בָּאוּ; וַיַּכּוּ בִיהוּדָה, וַיִּשְׁבּוּ-שֶׁבִי. יח וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ, בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-בֵּית-שֶׁמֶשׁ דילוג על רשימת הערים הארוכה שכבשו הפלשתים. יט כִּי-הִכְנִיעַ יְהוָה אֶת-יְהוּדָה, בַּעֲבוּר אָחָז מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל: כִּי הִפְרִיעַ בִּיהוּדָה, וּמָעוֹל מַעַל בַּיהוָה. (דברי הימים ב' כ"ח 17 – 19).

מארבע רוחות שמיים הכו את המלך החוטא. ישראל מצפון, ארם ממזרח, אדום מדרום ופלשתים ממערב. כך יעשה לאיש שה' לא חפץ ביקרו.

לעומתו יש את יהושפט המלך הצדיק. בספר מלכים סופר כי, יהושפט יצא עם אחאב מלך ישראל לקרב רמות גלעד. קרב בו אחאב נהרג, ואילו יהושפט נותר בחיים. בספר דברי הימים ידעו בדיוק מדוע ניצל יהושפט הצדיק: וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת-שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר-לוֹ, לֵאמֹר, לֹא תִּלָּחֲמוּ, אֶת-הַקָּטֹן אֶת-הַגָּדוֹל: כִּי אִם-אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְבַדּוֹ.  לא וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת-יְהוֹשָׁפָט, וְהֵמָּה אָמְרוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא, וַיָּסֹבּוּ עָלָיו, לְהִלָּחֵם; וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַיהוָה עֲזָרוֹ, וַיְסִיתֵם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ (דברי הימים ב' י"ח 30 – 31).

עזרת האל הצילה את הצדיק. אבל פה לא תמו ישועות ה' כהרף עין. יהודה אויבים סביב לה. וגם המואבים והעמונים לא נמלטו מהגורל המר של מי שמתעסק עם צדיק כמו יהושפט. למזלם הם לא התעסקו עם מיקו: וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן בָּאוּ בְנֵי-מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים, עַל-יְהוֹשָׁפָט–לַמִּלְחָמָה.  ב וַיָּבֹאוּ, וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר, בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵאֲרָם; וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר, הִיא עֵין גֶּדִי. ג וַיִּרָא, וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת-פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַיהוָה; וַיִּקְרָא-צוֹם, עַל-כָּל-יְהוּדָה… דלגתי הרבה כא וַיִּוָּעַץ, אֶל-הָעָם, וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרְרִים לַיהוָה, וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת-קֹדֶשׁ–בְּצֵאת, לִפְנֵי הֶחָלוּץ, וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַיהוָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. כב וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה, נָתַן יְהוָה מְאָרְבִים עַל-בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר-שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה–וַיִּנָּגֵפוּ. כג וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב, עַל-יֹשְׁבֵי הַר-שֵׂעִיר–לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד; וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר, עָזְרוּ אִישׁ-בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית.  כד וִיהוּדָה בָּא עַל-הַמִּצְפֶּה, לַמִּדְבָּר; וַיִּפְנוּ, אֶל-הֶהָמוֹן, וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה, וְאֵין פְּלֵיטָה.  כה וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ, לָבֹז אֶת-שְׁלָלָם, וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת, וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא; וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה, בֹּזְזִים אֶת-הַשָּׁלָל-כִּי רַב-הוּא (דברי הימים ב' כ' 1 – 25).

יהושפט הוא מלך צדיק, אויביו ניגפים לפניו. ולא סתם, הם הרגו אחד את השני. ככה זה.

מנשה מלך יהודה היה מלך חוטא, שבעל מלכים כרך בחטאיו את חורבן ירושלים כאמור. בעל דברי הימים, היה בבעיה. כיצד הוא יסביר את העובדה, שמלך חוטא כמנשה מלך 55 שנה? המלך שמלך הכי הרבה זמן במקרא? הפתרון פשוט: במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים כידוע: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מְנַשֶּׁה וְאֶל-עַמּוֹ, וְלֹא הִקְשִׁיבוּ.  יא וַיָּבֵא יְהוָה עֲלֵיהֶם, אֶת-שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מְנַשֶּׁה, בַּחֹחִים; וַיַּאַסְרֻהוּ, בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיּוֹלִיכֻהוּ, בָּבֶלָה. יב וּכְהָצֵר לוֹ–חִלָּה, אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו; וַיִּכָּנַע מְאֹד, מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו.  יג וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו, וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ, וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם, לְמַלְכוּתוֹ; וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים (. דברי הימים ב' ל"א 10 – 13).

מנשה חזר בתשובה, האל סלח לו, והנה 55 שנות מלכות אינן בעיה כלל ועיקר. יש חוקרים הרואים בכל הסיפור הזה עורבא פרח, שנועד להסביר את שנות מלכות מנשה. אבל בקטע זה יש גרעין חזק של אמת. בירת אשור באותה תקופה היא נינוה. מדוע מנשה הובא אל בבל? זה כמו לומר שמאן דהו פגש את מלכת אנגליה בפריז? קטע זה משקף אירוע היסטורי ככל הנראה. המלך האשורי אשורבניפל צר על מלך בבל (שהיה אחיו אגב) בין השנים 651 – 648 לפה"ס. מנשה נלקח אל מלך אשור (מסיבה כלשהי), שהיה בבבל.  אילו הסיפור היה מומצא, היינו מצפים שמנשה יגיע לנינוה לא לבבל. בעל דברי הימים לקח אירוע אמיתי ועליו "הלביש" במרכאות את חזרת מנשה בתשובה.

והנה דוגמה מהמלך הצדיק בה"א הידיעה – יאשיהו. למרות צדיקותו, יאשיהו סיים את חייו בטרם עת. בספר מלכים לא נמסרה סיבה למות יאשיהו: בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-מֶלֶךְ אַשּׁוּר–עַל-נְהַר-פְּרָת; וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, לִקְרָאתוֹ, וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ, כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ. (מלכים ב' כ"ג 29).

פרעה נכה השני יצא ממצרים לעזור לשרידי האימפריה האשורית כנגד הבבלים בקרב חרן. היה זה בשנת 609 לפני הספירה. בדרך הוא פגש את יאשיהו והמית אותו. זהו. לא ברור מדוע? בעל דברי הימים לא יכל לקבל את העובדה שמלך צדיק כיאשיהו מת סתם כך. הוא בטח עשה משהו. אז הוא הדביק לו חטא של אי הקשבה לה': אַחֲרֵי כָל-זֹאת, אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת-הַבַּיִת, עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ (טעות! חרן), עַל-פְּרָת; וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ, יֹאשִׁיָּהוּ.  כא וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה-לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה, לֹא-עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל-בֵּית מִלְחַמְתִּי, וֵאלֹהִים, אָמַר לְבַהֲלֵנִי:  חֲדַל-לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר-עִמִּי, וְאַל-יַשְׁחִיתֶךָ.  כב וְלֹא-הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ, כִּי לְהִלָּחֵם-בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ, וְלֹא שָׁמַע אֶל-דִּבְרֵי נְכוֹ, מִפִּי אֱלֹהִים; וַיָּבֹא, לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ. כג וַיֹּרוּ, הַיֹּרִים, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי, כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד. כד וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן-הַמֶּרְכָּבָה, וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ, וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם, וַיָּמָת (דברי הימים ב' ל"ה 20 – 24).

יאישהו חטא באי הקשבה לדברי אלהים (מפי נכה, כן?), לא זאת אף זאת הוא, הנמלה הזעירה, יצאה להלחם בפיל האימתני – וכצפוי הוא נהרג בקרב. אלא מה? אבל מותר להטיל ספק האם התחולל קרב בכלל, או שמא בעל דברי הימים "הרג" במרכאות את יאשיהו באופן מכובד והירואי.

דוגמה אחרונה לענין תורת הגמול. בספר מלכים נכרך חורבן ירושלים בחטאי מנשה כאמור. אבל בעל דברי הימים לא קבל את זה (מה עוד שמנשה חזר בתשובה…). לשיטת בעל דברי הימים, אם ירושלים חרבה במשמרת של צדקיהו מלך יהודה, סימן שהוא האשם. רשימת החטאים (שלא נזכרת בספר מלכים כלל) היא מרשימה ומכובדת: וַיַּעַשׂ (צדקיהו הכוונה) הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהָיו: לֹא נִכְנַע, מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא–מִפִּי יְהוָה… דלגתי קצת  וַיֶּקֶשׁ אֶת-עָרְפּוֹ, וַיְאַמֵּץ אֶת-לְבָבוֹ, מִשּׁוּב, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. יד גַּם כָּל-שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהָעָם, הִרְבּוּ למעול– (לִמְעָל-) מַעַל, כְּכֹל, תֹּעֲבוֹת הַגּוֹיִם; וַיְטַמְּאוּ אֶת-בֵּית יְהוָה, אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ בִּירוּשָׁלִָם.  טו וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם, בְּיַד מַלְאָכָיו–הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ: כִּי-חָמַל עַל-עַמּוֹ, וְעַל-מְעוֹנוֹ.  טז וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים, בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים, וּבוֹזִים דְּבָרָיו, וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו:  עַד עֲלוֹת חֲמַת-יְהוָה, בְּעַמּוֹ–עַד-לְאֵין מַרְפֵּא. יז וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת-מֶלֶךְ כשדיים (כַּשְׂדִּים), וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם… וזה ממשיך בתיאור החורבן אבל הענין ברור (דברי הימים ב' ל"ו 12 – 17).

צדקיהו ודורו חטאו, לא שעו לאזהרות הנביאים, ועל כן נענשו בחורבן ירושלים. ככה זה.

ענין מיוחד הוא יחסו של על דברי הימים למלכים חוטאים. בעיקר מלכי יהודה. חשוב לזכור כי, מבחינת בעל דברי הימים רק ממלכת יהודה היא לגיטימית, ואילו ממלכת ישראל אינה לגיטימית כלל ועיקר בעיניו. לכן, לא פעם, מלכי יהודה מכונים 'מלך ישראל', אגב. עיקר קצפו של בעל דברי הימים יצא על מלכי יהודה שהיו בקשרים טובים עם ממלכת ישראל. דוגמה מובהקת היא יורם בן יהושפט מלך יהודה. יהורם בן יהושפט התחתן עם עתליה בת עמרי, השנואה ממלכת ישראל. בעל מלכים לא ממש אהב את יהורם בן יהושפט, אבל בעל דברי הימים תיעב אותו, עד כדי תפירת תיק. וכך נכתב על יהורם שרצח את אחיו וַיָּקָם יְהוֹרָם עַל-מַמְלֶכֶת אָבִיו, וַיִּתְחַזַּק, וַיַּהֲרֹג אֶת-כָּל-אֶחָיו, בֶּחָרֶב; וְגַם, מִשָּׂרֵי יִשְׂרָאֵל (דברי הימים כ"א 4). יהורם עלה לשלטון ורצח את אחיו. ככה פשוט. אבל מותר לפקפק האם אכן יהורם רצח את אחיו. קודם כל יש לזכור כי באותו הדור סופר על חמישה מעשי טבח בנסיכי יהודה. מקרה אחד הוא של יהוא שהרג את אחזיה מלך יהודה (בנו של יהורם) ואת כל אחיו, כמסופר בספר מלכים. מקרה שני הוא של עתליה (אשת יהורם) שעליה סופר שהיא המיתה את כל זרע המלוכה. מקרה שלישי הוא יהוא שהרג (בספר דברי הימים) גם את כל הבנים של אחי אחזיה (שהרי את אחי אחזיה הוא כבר הרג בספר מלכים), ולבסוף בספר דברי הימים סופר על הפלשתים והערבים שהרגו את כל בני המלך. והשאלה היא: כמה נסיכים יהודאים היו שכולם מתו בחמש הזדמנויות שונות? כפי הנראה מדובר באירוע אחד, שהתפצל לחמש מסורות משנה. מה עוד, שמנהג הרג אחי המלך על ידי המלך החדש הוא נוהג פרסי, מתועד היטב (ואני מזכיר את הפרק על רציחות פוליטיות באימפריה הפרסית. חלק א, חלק ב'). בעל דברי הימים, שלא אהד את יהורם בן יהושפט תפר לו תיק.

בנוסף לתפירת התיק, בעל דברי הימים הסתבך בסתירה היסטורית. לפי בעל דברי הימים אליהו הנביא שלח מכתב ליהורם בתגובה לרצח האחים לכאורה: וַיָּבֹא אֵלָיו מִכְתָּב, מֵאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי דָּוִיד אָבִיךָ וזה ממשיך עם נבואת זעם של אליהו (דברי הימים ב' כ"א 12).

לפי ספר מלכים, אליהו עלה השמיימה בימי אחזיה בן אחאב מלך ישראל, בתקופה שיהושפט מלך יהודה, אבי יהורם, עדיין מלך. כלומר אליהו הסתלק כמה שנים טובות לפני שיהורם בן יהושפט הפך למלך, ורצח את אחיו לכאורה. בעיה. היו שפירשו שאליהו כתב מכתב ברוח הנבואה, והמכתב חיכה בסבלנות שיהורם ירצח את אחיו. ולא נותר לתהות, אם כזו רוח נבואה, מדוע אחי המלך לא הוזהרו?

נראה כי, תיעובו של בעל דברי הימים את יהורם ש"בגד" במרכאות והתחתן עם שושלת עמרי השנואה, גרמה לו שיבוש רציני בשיקול דעתו ההיסטורי. אם תרצו דוגמה לחדשות בדויות. פייק ניוז בלעז.

מבחינת בעל דברי הימים הדמויות המופתיות בה"א הידיעה הן דוד המלך ושלמה בנו. בעל דברי הימים תלה בדוד סדרים ונהלים רבים בתחום הפולחן. באחת ההזדמנויות בעל דברי הימים "ריתך" במרכאות, באופן גס, כמה ממזמורי תהילים וקבע אותם כמזמור אחד בסוף הסיפור על העלאת ארון ה' לירושלים. המזמור המאוחד הורכב מחלקים ממזמורי: ק"ה, צ"ו, שמצידו מקביל לכ"ט (ואני מזכיר את הפרק 'וירקידם כמו עגל על מזמור כ"ט').

נקרא חלקים מהמזמור המאוחד, ונציין חלק מההבדלים: הוֹדוּ לַיהוָה, קִרְאוּ בִשְׁמוֹ–  הוֹדִיעוּ בָעַמִּים, עֲלִילֹתָיו. … דלגתי קצת על קטע הזהה לחלוטין לקטע המקביל מתהילים ק"ה.

יג זֶרַע, יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ (בתהילים כתוב זרע אברהם עבדו. המוקד עבר מאברהם ליעקב)  בְּנֵי יַעֲקֹב, בְּחִירָיו. יד הוּא, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל-הָאָרֶץ, מִשְׁפָּטָיו. דלגתי שוב על קטע זהה…

כא לֹא-הִנִּיחַ לְאִישׁ, לְעָשְׁקָם (בתהילים כתוב 'לא הניח אדם לעשקם')  וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם, מְלָכִים. כב אַל-תִּגְּעוּ, בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי, אַל-תָּרֵעוּ. עד כאן הציטוט מתהילים ק"ה, ובאופן אלגנטי מחליקים לתוך מזמור צ"ה. כג שִׁירוּ לַיהוָה, כָּל-הָאָרֶץ–  בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם-אֶל-יוֹם, יְשׁוּעָתוֹ.

כד סַפְּרוּ בַגּוֹיִם, אֶת-כְּבוֹדוֹ… כז הוֹד וְהָדָר, לְפָנָיו. עֹז וְחֶדְוָה, בִּמְקֹמוֹ. (בתהילים כתוב: 'עוז ותפארת במקדשו). והנה קטע מעניין (ללא דילוג) כח הָבוּ לַיהוָה, מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיהוָה, כָּבוֹד וָעֹז. כט הָבוּ לַיהוָה, כְּבוֹד שְׁמוֹ; שְׂאוּ מִנְחָה, וּבֹאוּ לְפָנָיו (בתהילים כתוב: 'לחצרותיו') הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, בְּהַדְרַת-קֹדֶשׁ. פה יש מקרה מעניין. בעל דברי הימים ציטט את תהילים צ"ו, שמצידו ציטט את תהילים כ"ט. ציטוט הומיאופתי אם תרצו. מפה ואילך זה דומה למדי לתהילים צ"ו, כך שהנקודה ברורה… (דברי הימים ט"ז 8 – 36).

קטע נוסף מתהילים קל"ב (8 – 10) שובץ בסיפור על חנוכת המקדש בימי שלמה.

דוד ושלמה תופסים כאמור חלק נכבד בספר דברי הימים. לקורות דוד ושלמה (לפי הספירה המקראית מדובר ב-80 שנה) הקדיש המחבר כ-29 פרקים (מתוך 65 פרקים הספר). לשאר מלכי יהודה מרחבעם ואילך (מדובר ב- 342 שנה) הקדיש בעל דברי הימים כ-27 פרקים בלבד. זאת ועוד, דוד מוצג כמעין משה שני. ונראה כמה קשרים בינהם.

משה טרח ועמל להכין את המשכן: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר.  ה קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת הרשימה ממשיכה עוד ועוד… כ וַיֵּצְאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה.  כא וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ.  כב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז (סוג של תכשיט) כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה. גם פה זה ממשיך, אבל הענין ברור (שמות ל"ה 4 – ). וכך דוד טרח ועמל על מנת לבנות את בית המקדש, הגם שלא הוא יבנה אותו: וַיִּשְׁלַח חירם (חוּרָם) מֶלֶךְ-צֹר מַלְאָכִים, אֶל-דָּוִיד, וַעֲצֵי אֲרָזִים, וְחָרָשֵׁי קִיר וְחָרָשֵׁי עֵצִים–לִבְנוֹת לוֹ, בָּיִת (דברי הימים א' י"ד 1).

ובהמשך יש תיאור מפורט של ההכנות: וַיֹּאמֶר דָּוִיד–לִכְנוֹס אֶת-הַגֵּרִים, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וַיַּעֲמֵד חֹצְבִים, לַחְצוֹב אַבְנֵי גָזִית, לִבְנוֹת, בֵּית הָאֱלֹהִים.  ג וּבַרְזֶל לָרֹב לַמִּסְמְרִים לְדַלְתוֹת הַשְּׁעָרִים, וְלַמְחַבְּרוֹת–הֵכִין דָּוִיד; וּנְחֹשֶׁת לָרֹב, אֵין מִשְׁקָל.  ד וַעֲצֵי אֲרָזִים, לְאֵין מִסְפָּר:  כִּי-הֵבִיאוּ הַצִּידֹנִים וְהַצֹּרִים עֲצֵי אֲרָזִים, לָרֹב—לְדָוִיד… בהמשך שוב נזכרים החומרים לבניית המקדש, אבל הענין ברור  (דברי הימים א' כ"ב 2 – 4).

משה אמר ליהושע: חֲזַק וֶאֱמָץ (דברים ל"א 7). ודוד אמר לשלמה את אותן מילים בדיוק: חֲזַק וֶאֱמָץ (דברי הימים א' כ"ב 13).

משה ארגן את הלויים כמשרתי הקודש, והנה דוגמה אחת: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וַיִּמְשָׁחֵם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ה קַח, מֵאִתָּם, וְהָיוּ, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד; וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם, אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ (במדבר ז' 1 – 5).

וגם דוד ארגן את הלויים כמשרתי הקודש: וַיַּעַשׂ-לוֹ בָתִּים, בְּעִיר דָּוִיד; וַיָּכֶן מָקוֹם לַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֶּט-לוֹ אֹהֶל.  ב אָז, אָמַר דָּוִיד, לֹא לָשֵׂאת אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, כִּי אִם-הַלְוִיִּם:  כִּי-בָם בָּחַר יְהוָה, לָשֵׂאת אֶת-אֲרוֹן יְהוָה וּלְשָׁרְתוֹ–עַד-עוֹלָם. זה ממשיך אבל הענין ברור (דברי הימים א' ט"ו 1 – 2).

משה פקד את בני ישראל: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה ב שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.  ג מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל–תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן… ופה מתחיל המפקד (מדבר א' 1 – 5). וגם דוד ספר את בני ישראל: וַיַּעֲמֹד שָׂטָן, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת, אֶת-דָּוִיד, לִמְנוֹת, אֶת-יִשְׂרָאֵל (דברי הימים כ"א 1). ראוי לציין כי סיפור המפקד בימי דוד הגיע אל בעל דברי הימים מספר שמואל.

יש עוד כמה נקודות אבל הענין ברור.

ספר דברי הימים הוא ספר מרתק, והדיון בו כולל נושאים רבים ומגוונים, שאך בחלקם הצלחנו לגעת. בשל קוצר הזמן (וגם רצון להשאיר טעם של עוד) נאלצנו להסתפק רק בטעימה בקצה קצהו של המזלג. אני מקוה שסקרנותכם התעוררה, והערכתכם את הספר גברה.