פרק 84 – דבר היום: איש עני הייתי – על מצבת זכור מלך חמת

סיפור הצלתו הפלאית של זכור מלך חמת, מהמצור ש'תקע' עליו בן הדד מלך ארם הוא מרתק.

על המצור וההצלה הפלאית בפרק פלאי זה.

האזנה נעימה.

powered by podcast garden

הורדה

קריאת הפרק:

זכור מלך חמת וחדרך (הקרויה גם לֻעָש או חָתְרִכַּה) מלך, כנראה, בסוף המאה התשיעית ותחילת המאה השמינית לפני הספירה. כלומר סביב שנת 800 לפני הספירה ואילך.

העיר חמת היא חָמַה של ימנו במרכז סוריה, ואילו העיר חזרך שוכנת צפונה משם. ומזוהה עם תל אפיס (Afis) בסוריה. בערך 50 ק"מ דרומית מערבית למה שנשאר מחלב. הערים חמת וחזרך נזכרות במקרא, לא שחשבתם אחרת. והנה קטע הכולל את שתיהם במחיר אחת: מַשָּׂא דְבַר-יְהוָה בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ (היא חזרך. חילופי ד' וז' היא תופעה ידועה. כמו זהב בעברית ודהב בערבית. ונמשיך), וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ:  כִּי לַיהוָה עֵין אָדָם, וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.  ב וְגַם-חֲמָת, תִּגְבָּל-בָּהּ; צֹר וְצִידוֹן, כִּי חָכְמָה מְאֹד (זכריה ט' 1 – 2).

חמת היא מה שמכונה מדינה נאו חתית. דהיינו, לאחר התמוטטות האימפריה החיתית במאות ה-13 וה-12 לפני הספירה, נשארו בצפון סוריה, ודרום תורכיה, סדרה של מדינות קטנות, שהמשיכו את המורשת התרבותית החתית. במהלך השנים קלטו מדינות אלה אוכלוסייה ארמית גדולה, ששינתה את הצביון התרבותי.

ידיעותינו על זכור הן מעטות. זכור נזכר בכתובותיו של אדד ניררי השלישי מלך אשור, בנוגע לסכסוך גבול בו היה זכור מעורב.

בסוף המאה התשיעית שקעה אשור (ששכנה בכורדיסטן של ימנו. צפון עירק) בסדרת סכסוכים פנימיים, והזניחה, את מה שמכונה במקורות האשוריים, 'עבר הנהר'. כלומר האזורים שממערב לנהר הפרת. את הרפיון הזה ניצל מלך נחוש ותקיף, הנזכר במקרא: חזאל מלך דמשק. חזאל ובנו בן הדד הביאו את ממלכת דמשק לשיא התפשטותה וכוחה. חזאל ובן הדד הם הדוד ושלמה של ארם דמשק. שניהם נזכרים במקרא, כמי שגרמו צרות לממלכות ישראל ויהודה, שלמעשה היו משועבדות לארם באותה עת. המקרא מציג זאת כעונש על התנהגות קלוקלת: וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל; וַיִּתְּנֵם בְּיַד חֲזָאֵל מֶלֶךְ-אֲרָם, וּבְיַד בֶּן-הֲדַד בֶּן-חֲזָאֵל–כָּל-הַיָּמִים (מלכים ב' י"ג 3).

גם זכור מלך חמת לא לקק דבש אצל בן הדד בן חזאל, שהתקיף את ממלכת חמת במטרה לשעבדה. סיפור המלחמה של חמת בדמשק מופיע בכתובת שהותיר אחריו זכור. מצבו של זכור היה נואש, אבל הצלה פלאית (ממש כמו ירושלים שניצלה מסנחריב) הושיעה את זכור. לזכר אותה הצלה פלאית, נחקקה הכתובת.

הכתובת התגלתה בשנת 1903 בתל אפיס (Afis. חדרך המקראית כאמור), על ידי הארכיאולוג הצרפתי הנרי פוניו (Henri Pognon). המצבה עשויה מבזלת, וחלקה העליון  בו נחקקה דמות חסר ברובו. רק רגלי הדמות שרדו. החלק ששרד הוא ברוחב 13 ס"מ ובגובה 65 ס"מ. במצבה יש 17 שורות, והיא כתובה בארמית, עדות להשפעה הארמית הגוברת בממלכה הנאו חתית. יש המשערים שגם זכור הוא בחור ארמי, שהשתלט על חמת הנאו חתית. המצבה עצמה מתוארכת לשנים 785 – 780 לפני הספירה, בזיקה לימי מלכותו של בן הדד בן חזאל.

נקרא את הכתובת קטעים קטעים, בתרגום לעברית: [המ]צבה אשר שם זכור מלך [ח]מת ולֻעש לאלהיו  א]ני זכור מלך חמת ולעש, איש עני (הייתי) ו[יאהב ני] בעל שמיים ויתייצב עמי, והמלכני בעל שמי[ם על ח]זרך (מצבת זכור שורות 1 – 4).([נ]צבא זי שמ זכר מלך חמת ולעש לאלוה [א]נה זכר מלך חמת ולעש אש ענה אנה ו[]י בעלשמינ וקמ עמי והמלכני בעלשמ[ין ח]זרכ)

פתיחת המצבה היא כולה צניעות. חשוב לזכור, ככל שנקודת ההתחלה נמוכה יותר – ההישג גדול יותר. בעל שמים בכבודו ובעצמו אהב אותו, והמליך אותו על חזרך (תל אפיס ליד חמה. שם התגלתה המצבה, כאמור). אלה הסבורים שזכור השתלט על כס לא לו, נתלים בעובדה שבעל שמיים המליך את זכור. מי שנולד נסיך, לא צריך לגיטימציה לשלטונו. רק מי שעולה לכס שלא כדין, צריך שהאל יאשר את שלטונו. למשל: דוד, ירבעם, יהוא, חזאל במצבה מתל דן ועוד ועוד. וגם כאן.

והנה עולה הגיבור הרע של העלילה: ואסף עלי בן הדד בן חזאל מלך ארם ש[ב עה]-עשר מלכים בן הדד ומחנהו ובָּרגָש ומחנהו ו[מ לך] קוה ומחנהו ומלך עֻמקי ומחנהו ומלך גֻרגֻ[ם ומח]נהו ומלך שָמְאָל (נקראה בחיתית: יאדי) ומ[חנ]הו ומלך מִלִז [ומ]חנהו (מצבת זכור שורות 4 – 8) (והוחד עלי ברהדד בר חזאל מלכ ארמ ש[] עשר מלכנ ברהדד ומחנתה וברגש ומחנתה ו[מ] לך] קוה ומחנתה ומלכ עמק ומחנתה ומלכ גרג [] [ומח]נתה ומלכ שמאל ומ[חנ]תה ומלכ מלז [ומ]ח[נתה] ).

בן הדד אסף קואליציה של שבעה עשר מלכים (מספר לא תבניתי בעליל, אז כנראה שהוא נכון. מדובר במושלים של ערי מדינה). יש פה רכיב מאוד נפוץ בכתובות מלכותיות מהמזרח הקדום: 'הוא התחיל'. חשוב לזכור כי כל פעולה תוקפנית היא חטא בעיני האלים. על כן, חשוב תמיד לצייר את הצד התוקפן, כמי שבעצם מתגונן ורק מגיב לתוקפנות הצד השני. ואני מזכיר את פרק 37 בדברי הימים 'שניים אוחזין בגופה – על המצבה מתל דן', שם דנו בנושא.

המצב החמיר: וישימו כל המלכים האלה מצור על חזר[ך והרימו חומה מחומת חזרך והעמיקו חפיר מח[פירה (מצבת זכור שורות 9 – 10) (ושמו כל מלכיא אל מצר על חזר[כ] והרמו שר מנ שר חזרכ והעמקו חרצ מן חר[).

בן הדד ומרעיו הטילו מצור בשיטת הסבלנות. הם חפרו חפיר עמוק יותר מהחפיר שהקיף את העיר, והקימו חומה (יש אומרים שהכוונה לסוללה, אבל הרעיון הוא זהה) גבוהה מחומת העיר. כך יש מצור הרמטי, והזמן יעשה את שלו. מעניין לציין, כי חזאל מלך ארם, שכבש את גת הפלשתית (כנזכר במקרא) בשנת 812 לפני הספירה, נקט את אותה שיטה בדיוק. בחפירות תל צפית, היא גת המקראית, התגלו שרידי חפיר וסוללה המתוארכים לסוף המאה התשיעית לפני הספירה. ימי חזאל בדיוק נמרץ. כל שנותר למלכים הללו הוא לשבת ולחכות עד שהרעב ובעיקר הצמא יכניע את מגיני העיר.

כשהמצב נואש פונים לאלים שיושיעו. כך בדיוק נהג זכור: ואשא ידי אל בעל ש[מ]ים ויענני בעל שמי[ם ויאמר] בעל שמים אלי ביד חוזים וביד מעוררים [ויאמר אלי] בעל שמים: אל תירא, כי אני המל[כתיך ואני אתיי]צב עמך, ואני אחלצך מכל המל[כים האלה אשר תקעו עליך מצור. ויאמר ל[י בעל שמים אני אשמיד את כל המלכים האלה אשר תקעו [עליך מצור] וחומה ז[ו (מצבת זכור שורות 11 – 17) (ואשא ידי אל בעלש[מי]נ ויענני בעלשמי[מ] [ןיאמר] בעלשמינ אלי [ב]יד חזינ וביד עררן בעל שמינ אל תזחל כי אנה המל]מ עמכ ואנה אחלצכ מנ כל מל מחאו מעליכ מצר ויאמר ל[כל מלכיא אל זי מחאו [ ] ושורא זנה ז[).

זכור התפלל אל בעל שמיים, שהוא כנראה הדד אל הסערה הארמי, וקבל תשובה באמצעות חוזים ומעוררים. חוזים ומעוררים הן כמובן נביאים. זו תופעה מאוד מעניינת, כי תופעת הנבואה לא הייתה ייחודית לעם ישראל. בפרק עתידי בנושא נרחיב בנושא הנבואה בישראל ובעיקר בקרב שכני ישראל. תופעה מרתקת. חשוב לזכור כי הנביא, מעצם הגדרתו, הוא מתווך בין האל לבין המלך ו/או העם. הנביא לא צופה את העתיד. הוא יכול לנבא על העתיד, אבל זה כדרך אגב, ולא חלק מהגדרת תפקידו.

בעל שמיים הבטיח לזכור כי הוא יושיע את העיר, מכל המלכים שתקעו עליה מצור. איזה ביטוי יפה J ואכן העיר ניצלה. עובדה, יש לנו מצבה שמספרת על המצור והתפילה.

תופעת האל המסייע למלך מוכרת מישראל, נזכיר כדוגמה את חזקיהו בעת מצור סנחריב (ואני מזכיר את פרק 7 בדברי הימים 'כציפור בכלוב על מסע סנחריב'): וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֶל-חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר:  כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי, אֶל-סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר.  כב זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה עָלָיו:  בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ, בְּתוּלַת בַּת-צִיּוֹן–אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה, בַּת יְרוּשָׁלִָם.  כג אֶת-מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ, וְעַל-מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל; וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ, אֶל-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל… דלגתי קצת לג לָכֵן, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֶל-מֶלֶךְ אַשּׁוּר, לֹא יָבוֹא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת, וְלֹא-יוֹרֶה שָׁם חֵץ; וְלֹא-יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן, וְלֹא-יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה.  לד בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-בָּא, בָּהּ יָשׁוּב; וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבוֹא, נְאֻם-יְהוָה.  לה וְגַנּוֹתִי עַל-הָעִיר הַזֹּאת, לְהוֹשִׁיעָהּ–לְמַעֲנִי, וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי.  לו וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה, וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה, אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים (ישעיה ל"ז 21 –  36).