פרק 85 – דברי הימים: ולא תקראי לי עוד בעלי – על עבודת הבעל בישראל

כותבי המקרא הרבו לגנות את עבודת הבעל בעם ישראל. אולם עיון בכתובים המקראיים ובממצאים הארכיאולוגיים מעלה תמונה שונה מזו המתוארת במקרא. פולחן ה' הוא הוא פולחן הבעל ובת זוגו האשרה. עורכי המקרא התאמצו ככל יכולתם לטשטש את הזהות בין בעל לה'. הם כמעט הצליחו…

האזנה נעימה 🙂

powered by podcast garden

הורדת הפרק

קריאת הפרק:

כל המעיין במקרא, קורא שוב ושוב תוכחות בנוגע לחטא עבודת הבעל של עם ישראל לדורותיו. עבודת הבעל מוצגת כחטא איום ונורא, חטא בעטיו סבל עם ישראל מעונשים, צרות ואסונות שניחתו על ראשו מעת לעת. והנה דוגמה אחת: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים, וְאֶת-הָאֲשֵׁרוֹת. ח וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים (שופטים ג' 7 – 8).

אבל קריאה מעמיקה בפסוקי המקרא מגלה תמונה אחרת. עבודת הבעל לא רק שהייתה פולחן לגיטימי לאלהי ישראל, אלא שה' בכבודו ובעצמו כונה בעל. רק אזכיר שבעל ואדון (כפי שהאל העברי מכונה לא פעם במקרא) הן מילים נרדפות.

הידיעות על פולחן הבעל בישראל מגיעות משני מקורות אחד עקיף ואחד ישיר. המקור העקיף הוא שמות אנשים ומקומות. המקור הישיר הוא ידיעות על פולחן הבעל, הן במקרא והן מחוצה לו.

יבוא המאזין הסקרן (במקרה זה אורן קריסטל חבר מועצת החכמים) ויגיד: 'טוב, הבנו שעבדו את הבעל. אבל מי זה הבעל בכלל?'. אז ברשותכם כמה מילים על הבעל.

הבעל הוא אל הגשם הכנעני. וככזה הוא אחראי על היבול. ארץ ישראל, אמנם נשתבחה בפירותיה כמו שנאמר במסכת חגיגה בסנוקר דף כ"ה עמוד ג', אבל לא בנהרותיה. הנהרות בארץ ישראל הם תעלה שחפרו ילדים בגן חובה, לעומת נהרות המרזח הקדום האדירים: הפרת, החידקל והיאור. בניגוד למצרים או מסופוטמיה, בהן החקלאות מבוססת על השקיה ממי הנהרות (מה שקרוי חקלאות שלחין), הרי בארץ ישראל, החקלאות מבוססות כמעט לחלוטין על מי הגשם. מה שמכונה: טררם: חקלאות בעל. ואין בעל אלא אל הגשם.

ידיעותינו על הבעל התבססו בעיקר על המקרא וקצת מהכותבים הקלאסיים (כלומר אלו שכתבו ביונית). אולם לאחר גילוי העיר אוגרית וכתביה, התרבו ידיעותינו על הבעל לאין שיעור. (אני מזכיר את פרקים 41 ו42 בדברי הימים על עלילות אקהת. חלק א, חלק ב.  ואת פרק 33 בדבר היום 'היית לי כמלאך האל מתוך הערפל – על מילים אוגריתיות בעברית. בדף הפרק שמתי קישורים).

במיתולוגיה האוגריתית, ראש האלים נקרא בפשטות אל. יום אחד הוא החליט לפרוש ועל הנהגת העולם התחרות בעל אל הגשם, ואחיו ים אל הים. בעל ניצח, אבל אח נוסף בשם מות (שהוא אל המות. כמה מפתיע) הוריד את בעל לשאול. ענת (אחות של כל האלים שנכרו לעיל) הצליחה לחלץ את בעל מהשאול ולהחזירו לכס השלטון.

אבל בעל נאלץ לחלוק את השלטון בעולם עם מות? אותו סיפור המוכר מתרבויות רבות בעולם, ואזכיר את דומוזי השומרי ואת פרספונה מהמיתולוגיה היונית..

ונחזור לפולחן הבעל בישראל. נתחיל בשמות. שם הוא הצהרת כוונות. כשהורים מעניקים שם לתינוק, שזה עתה נולד, יש במתן השם אמירה. אם השם מנציח קרוב משפחה חי או מת (למשל אברהם על שם הסב המנוח), מסמל אירוע (למשל משה ומיה – ראשי תיבות של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור), משדר ניחוח קוסמופוליטי (למשל: נטע – לי, הרומז לנטלי) או מנציח דמות היסטורית (למשל מישהו בגרמניה קורא לבנו אדולף) וכו' – הרי בכל מתן שם יש אמירה כלשהי.

שם, קל וחומר שם תיאופורי הוא ענין תרבותי. וברשותכם הסבר קטן על שמות תיאופוריים. שם תיאופורי הוא שם, המכיל שם רכיב אלוהות כלשהו. למשל: יו-נתן (או יהו-נתן. גרסאות שונות לאותו שם): משמעו ה' נתן. אל-נתן משמעו: האל נתן. המשמעות זהה. וכן נתנאל ונתניהו. כל השמות מביעים את אותו הדבר. כך למשל: שמו-אל, אלי-שע. יו-רם (או יהו-רם). צדק-יהו ועוד ועוד שמות מקראיים. שם תיאופורי אינו ייחודי לעם ישראל. כך סנחריב מלך אשור הוא למעשה sin ahi erib האל סין (אל הירח) הביא אח. סנבלט החורני אויבו של נחמיה הוא sin uballit האל סין החייה. רעמסס הזכור מיציאת מצרים הוא רע- מסס. הילוד לאל רע. הנקודה ברורה.

השם מבטא אמירה כאמור. הסיכוי שנמצא ילד יהודי הנושא את השם 'כריס' (דהיינו 'הצלוב') או 'מוחמד' הוא קטן. בלשון המעטה. לכן, כאשר ישראלים כשרים למהדרין בתקופת המקרא, שבשמם יש את הרכיב התיאופורי 'בעל' – אנו מבינים, שהבעל לא נתפס כאלוהות זרה כלל ועיקר. ההיפך! הבעל הוא אל לגיטימי, והוא למעשה אלהי ישראל.

בואו נראה כמה דוגמאות. ברשימת שרי דוד נכתב: וְעַל-הַזֵּיתִים וְהַשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה בַּעַל חָנָן הַגְּדֵרִי  (דברי הימים א' כ"ז 28).

אחד מבני דוד: וֶאֱלִישָׁמָע וּבְעֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט (דברי הימים א' י"ד 7).

אחד מבני שאול: וְנֵר הוֹלִיד אֶת-קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת-שָׁאוּל וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת-יְהוֹנָתָן וְאֶת-מַלְכִּישׁוּעַ וְאֶת-אֲבִינָדָב וְאֶת-אֶשְׁבָּעַל (דברי הימים א' ח' 33).

ובנו של יהונתן בן שאול: וּבֶן-יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל וּמְרִי-בַעַל הוֹלִיד אֶת-מִיכָה (דברי הימים א' ט' 40).

כלומר, לא דוד, לא שאול ולא יונתן ראו בעיה לקרוא לילדיהם על שם הבעל. ראוי לציין תופעה מרתקת. מחבר ספר שמואל, שלא אהב את הרעיון שלמי ממנהיגי העם יש ילד עם הרכיב 'בעל' בשמו המיר את 'בעל' ב'בושת' (במובן של כשלון או אכזבה). כך אישבעל הפך לאיש בשת. מריבעל הפך למפיבשת, ורק בעל ידע הפך לאל ידע. כשאתה הבן של דוד יש לך פרוטקציה בתנ"ך.

אחד משופטי ישראל נקרא על שם הבעל, אך שמו שונה בדיעבד, על שם המעשה שעשה: וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה קַח אֶת-פַּר-הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים; וְהָרַסְתָּ, אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת-הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו, תִּכְרֹת.  כו וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה–בַּמַּעֲרָכָה; וְלָקַחְתָּ, אֶת-הַפָּר הַשֵּׁנִי, וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה, בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת.  כז וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מֵעֲבָדָיו, וַיַּעַשׂ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה; וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת-בֵּית אָבִיו וְאֶת-אַנְשֵׁי הָעִיר, מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם–וַיַּעַשׂ לָיְלָה. כח וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל, וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו כֹּרָתָה; וְאֵת, הַפָּר הַשֵּׁנִי, הֹעֲלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי.  כט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה; וַיִּדְרְשׁוּ, וַיְבַקְשׁוּ–וַיֹּאמְרוּ, גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה.  ל וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, אֶל-יוֹאָשׁ, הוֹצֵא אֶת-בִּנְךָ, וְיָמֹת: כִּי נָתַץ אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל, וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו. לא וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר-עָמְדוּ עָלָיו הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל, אִם-אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ, אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת, עַד-הַבֹּקֶר; אִם-אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ, כִּי נָתַץ אֶת-מִזְבְּחוֹ.  לב וַיִּקְרָא-לוֹ בַיּוֹם-הַהוּא, יְרֻבַּעַל לֵאמֹר:  יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל, כִּי נָתַץ אֶת-מִזְבְּחוֹ. (שופטים ו' 25 – 32). לפי המסופר גדעון נתץ את מזבח הבעל, ולכן הוא נקרא ירובעל –זה שרב עם הבעל. אבל סביר שירובעל הוא שמו המקורי, ועורך מאוחר יותר, קרא לו גדעון על שום גדיעת האשרה. יבוא המאזין הקשוב ויתהה: איך אתה יודע שירובעל הוא שמו המקורי?'. ובכן, התנ"ך מספר לי את זה. שימו לב מה אמר יואב לשליח, לאחר מות אוריה החתי: וַיִּשְׁלַח, יוֹאָב; וַיַּגֵּד לְדָוִד, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה. יט וַיְצַו אֶת-הַמַּלְאָךְ, לֵאמֹר: כְּכַלּוֹתְךָ, אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה -לְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ.  כ וְהָיָה, אִם-תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר לְךָ, מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל-הָעִיר לְהִלָּחֵם? הֲלוֹא יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר-יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה. כא מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת, הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ, לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם, אֶל-הַחוֹמָה; וְאָמַרְתָּ–גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי, מֵת (שמואל ב' י"ב 18 – 21).

יואב הזכיר תקדים היסטורי, של אבימלך בן גדעון. אלא שאבי אבימלך הוא ירובושת. ואם נזכור שבעל שמואל החליף את בעל בבושת, הרי ברור שיואב, המשיח לתומו, קרא לו ירובעל. שמו המקורי.

חרסי שומרון הם קבוצת חרסים, שהתגלו בשומרון (כראוי לשמם) בירת ממלכת ישראל. זמנם הוא מהמאה השמינית לפני הספירה, טרם חורבן ממלכת ישראל. החרסים הם ברובם מעין קבלות בנוגע למסים שהועלו לעיר הבירה. בפרק עתידי נרחיב על החרסים המרתקים הללו. גם בחרסים ניתן למצוא מגוון שמות של ישראלים הגרים בלב ממלכת ישראל הנושאים את רכיב הבעל בשמם. כך נזכרים בחרסים: אֲבִבָּעַל, מְרִבָּעַל, בעלזמר, בעלא.  יש עוד שמות כהנה וכהנה, אבל הענין ברור.

אבל לא רק שמות פרטיים, גם שמות מקומות הם נושאי מסר. נכון, שלשמות מקומות יש נטיה להישמר (למשל מסצ'וסטס שהיא שם אינדיאני. או מנגנון שימור המשמות המקראיים בערבית), אבל כשהשם לא מתאים – מחליפים אותו. רק אזכיר, שאחת הפעולות שמדינת ישראל עשתה בשנותיה הראשונות (ולמעשה עד היום) הוא מתן שמות עבריים למקומות בעלי שם ערבי. ג'בל חליצה הפך להר חלוץ, הכפר זכאריה הפך למושב זכריה, באב אל וואד הפך לשער הגיא. שרידי הכפר לוביה הפכו ליער לביא. והנקודה ברורה.

ובמקרא מוכרות הערים לוז וליש שהפכו לבית אל ודן. והנה, גם בארץ ישראל יש כמה וכמה מקומות עם הרכיב בעל בתוכם. והנה כמה דוגמאות (אני מצטט ברצף): מִן-הָהָר הֶחָלָק הָעוֹלֶה שֵׂעִיר וְעַד-בַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן תַּחַת הַר-חֶרְמוֹן (יהושע י"א 17). וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם-אֶפְרָיִם (שמואל ב' י"ג 23). וציטוט אחרון: כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן (שיר השירים ח' 11).

זהות בין ה' לבעל יש בסיפור על דוד שהכה את הפלשתים: וַיַּעֲלוּ בְּבַעַל-פְּרָצִים וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִיד וַיֹּאמֶר דָּוִיד פָּרַץ הָאֱלֹהִים אֶת-אוֹיְבַי בְּיָדִי כְּפֶרֶץ מָיִם עַל-כֵּן קָרְאוּ שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים (דברי הימים א' י"ד 11).

רגע רגע רגע, מה קרה פה? אלהים עזר לדוד להכות את הפלשתים, ובתמורה דוד קרא למקום 'בעל פרצים'??? מה? דוד הוא כזה כפוי טובה??? או שמא אלהי ישראל נקרא בעל?

העובדה שאלהי ישראל נקרא בעל נזכרת במפורש בדברי הנביא הושע (שהעניק את השם לפרק הזה): וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; (מכאן שם העיר פתח תקוה, אגב) וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם.  יח וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי (הושע ב' 17 – 18). מהקטע עולה, כי העם קרא לה' בשם בעל. בעתיד, עם שיפור היחסים, הם יפסיקו לקרוא לו בעל. על מנת להבין את דברי הושע לעומקם, יש לזכור, כי קיימת תפיסה הרואה ביחסי ישראל ואלהיו סוג של נישואים. אלהים הוא הבעל והעם הוא האשה. כשהעם עובד אלילים הרי הוא זונה אחרי הבעלים. ממש כמו אשה נואפת, המוגדרת כאחת ש'זנתה תחת בעלה'. לכן, כיום (בימי הושע הכוונה), העם (האשה) קורא לאלהים 'בעל' (כמו אשה המכנה את בן זוגה 'בעלי'), אבל בעתיד, עם שיפור היחסים, האשה תכנה את בן זוגה 'אישי' (האיש שלי), ולא בעלי. היחסים יהיו שוויוניים יותר.

בדברנו על הבעל, מיד עולה על הדעת גם האשרה, בתו זוגו. בתיאורים הקשורים לאשרה משתמשים לרוב בלשונות של: נט"ע, כר"ת, גד"ע ושר"ף. על כן, מקובל להניח כי, האשרה קשורה, כך או אחרת, לעצים. נתעלם לצורך הענין מהויכוח הנטוש בין החוקרים האם מדובר בעץ כצמח (tree), בעץ כחומר (wood) או גם וגם (וזו דעתי). נראה כמה פסוקים בהם מתגלה הזיקה בין האשרה לעצים. כמה ציטוטים ברצף: לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל-עֵץ  אֵצֶל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּך (דברים ט"ז 21). או:כִּי-אִם-כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ (דברים ז' 5). או: וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת-הָאֲשֵׁרִים… וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה (מלכים ב' כ"ג 14 – 15). כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל-עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת (ירמיה י"ז 2). יש עוד, אבל הענין ברור.

ראוי לציין, כי כמה וכמה עצים נזכרו במקרא בהקשרי פולחן, וכנקודת ציון ידועה לכל. כך אברהם אבינו עליו השלום: וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ (בראשית י"ב 6).ושוב אברהם: וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא-שָׁם בְּשֵׁם יְהוָה אֵל עוֹלָם (בראשית כ"א 33).

יעקב אבינו גם קיים יחסי גומלין עם עצים שונים: וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת-הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם (ברא' ל"ה 4). בשכם הייתה 'האלה', בה"א הידיעה. כלומר עץ ידוע ומוכר לכל, שאין צורך להכביר עליו מילים. אלה זו נזכרת שוב בספר יהושע, כעץ שעמד במקדש ה'!!! ואני מזכיר את פרק 23 בדבר היום 'האלה אשר עם שכם – על מקדש שכם'.

עץ ידוע ומוכר לכל נזכר בקשר למות דבורה מינקת רבקה: וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת (בראשית ל"ה 8). שוב האלון בה"א הידיעה. קבורת דבורה, מלבד דישון העץ, העניקה לעץ את שמו: אלון בכות. יש עוד עצים כתומר דבורה, אלוני ממרא, האלה בעפרה תחתיה ישב גדעון (לא זו שהוא כרת. אחרת), אלון מוצב ואלון מעוננים בסיפור אבימלך בן גדעון ועד. הנקודה ברורה.

מהמובאות לעיל עולה כי עבודת הבעל והאשרה הייתה נפוצה בישראל, כחלק לגיטימי מפולחן ה'. יבוא המאזין הקשוב ויטען: מה אתה מבלבל את המח? העם חטא בעבודת אלילים נקודה סימן קריאה. האשרה היא זוגתו של הבעל ולא של ה'. לכך אני אשיב, כי הקביעה כי, האשרה היא זוגתו של ה' אלהי ישראל מגובה בממצא הארכיאולוגי.

כונתילת עג'רוד, ובשמה העברי 'חורבת תימן' הוא אתר מבודד בצפון מזרח סיני. 50 ק"מ בקירוב דרומית מערבית לקדש ברנע. מדובר באתר ישראלי, ולא יהודאי. כלומר אתר של ממלכת ישראל ולא ממלכת יהודה, למרות שממלכת יהודה קרובה יותר. האתר מזוהה כאתר ישראלי בשל כמה סיבות: אזכור השם המפורש י-ה-ו-ה, שהוא האל הלאומי הישראלי. גם בממלכת יהודה נעבד ה', אך יש עוד שיקולים. הראשון הוא שימוש ברכיב 'יו', כרכיב תיאופורי בשמות. רכיב הנפוץ בממלכת ישראל. בממלכת יהודה נטו להשתמש ברכיב 'יהו'. כך האל נתן, בישראל הוא יונתן ואילו ביהודה הוא יהונתן. האל רם בישראל הוא יורם, וביהודה הוא יהורם וכן הלאה. בחורבת תימן נמצאו השמות: עבדיו, אמריו, שכניו, שמריו, עזיו. ביהודה האנשים הללו היו נקראים: עובדיה, אמריהו, שכניהו ושמריהו. בחרסי שומרון שהזכרנו לעיל כל השמות עם הרכיב התיאופורי של ה' מורכבים מ'יו': שמריו, ידעיו, אוריו וקוליו. ולא שמריהו, ידעיהו, אוריהו, וקוליהו.

השיקול השני הוא אזכור 'שמרן' שין, מם, ריש, נון, שמה של בירת ממלכת ישראל – שומרון. יש חוקרים הסבורים כי מדובר ב'שומרנו', ולא שומרון. ושיקול נוסף הוא הסיפור על אליהו הנביא הישראלי, שנמלט לחורב מאימת איזבל ואחאב. כל שיקול כשלעצמו אינו מכריע, אבל צירופם יחד מעניק להם את המשקל הראוי.

לאתר עצמו נקדיש פרק שלם, הכולל את סיפור החפירות, הממצאים ובעיקר הכתובות. לצורך הפרק הזה נתמקד בכמה מהכתובות המדהימות שהתגלו באתר. לעת עתה נציין כי מדובר באתר המתוארך למאות התשיעית והשמינית לפני הספירה. ימי בית יהוא. הסברה הנפוצה היא, כי המלך הישראלי באותה עת היה יואש בן אחזיה, אביו של ירבעם השני שיביא את ממלכת ישראל לשיא גדולתה. בסוגריים אציין, שאני עמל על סדרת פרקים בנוגע לממלכת ישראל. יש למה לחכות.

על גבי שבר פיטס (כלי אגירה) התגלו ציורים מרתקים, שאולי כוללים ייצוג חזותי של ה' (ועל כך נרחיב בפרק על חורבן תימן), אבל מעל לציורים ישנה כתובת מעניינת. הכתובת נכתבה בדיו, וראשיה מחוק: א[ ]ו[  ] ה [ ]כ. אֱמֹר. ליהל[יו ] וליועשה ול[ חסר השם  ב]רכתִ אתכם ליהוה (השם המפורש. י-ה-ו-ה) שֹמְרֹן וְלַאֲשרָתֹ. זה לא פחות ממדהים. מעבר לכינוי האל המקומי ה' שומרון (רעיון האל האוניברסלי הוא התפתחות מאוחרת מיד נרחיב מעט בנדון), הרי לה' יש אשרה! לא פחות! ממש כך! הרעיון שלה' אלהי ישראל יש בת זוג, נשמע כה מופרך, וכה נוגד את האינטואיציה של קוראי המקרא, עד שגילוי הכתובות הללו חולל מהפכה בהבנתנו את האמונה הישראלית בימי בית ראשון.

אגב, למי בתנ"ך יש אשרה? לבעל. בינגו! הבעל הוא כינוי נוסף לה'. עבודת הבעל היא היא עבודת ה'.

ונראה כתובת אחרת, גם על פיטס: ליהוה (שוב, השם המפורש) התמנ ולאשרתה[ כל אשר ישאל מאִש חֹנֵן הֻא ונתן לֹה יהו כלבבֹה. שימו לב, יש פה איווי שה' תימן באופן ישיר, ואשרתו באופן עקיף, יעניקו לאיש את מבוקשו.

ועוד כתובת על פיטס: אמר אמריו אמֹר לאדנ[י השלם את? ברכתך ליהוה תמנ ולאשרתה. יברכ וישמרכ ויהי עם אדני] עד עלם. כותב הכתובת ברך את הנמען, בשם ה' ואשרתו!

ועוד כתובת (אחרונה לעת עתה. מבטיח. זו כתובת על גבי טיח): י]ארכ ימם וישבעו [ …י]תנו ל[י]הוה[.] תימן. ולאשרת[ה. ברכה מקובלת לאריכות ימים, בשם ה' ואשרתו.

גם פה ישנה תפיסה של אל מקומי. ה' תימן. כלומר ה' הדרומי.

אם אומר שגילוי הכתובות חולל רעידת אדמה בהבנתנו את דת ישראל בימי בית ראשון, זו תהיה לשון המעטה. הכתובת גילו לנו את מה שכותבי התנ"ך ניסו להסתיר (בהצלחה חלקית יש להודות. בהמשך נציע סיבות לנסיון ההעלמה הזה). 1) לאבותינו היה פנתיאון שכלל לפחחות שני אלים. הרעיון המונותאיסטי הטהור הוא התפתחות מאוחרת יותר, והתגבש בצורתו הסופית רק לאחר חורבן בית ראשון. בפרק עתידי על רפורמת יאשיהו נרחיב בנושא. 2) ה' נתפס כאל מקומי בעל זהויות נפרדות (ה' שומרון וה' תימן), ממש כמו הבעל (בעל גד, בעל פרצים, בעל חצור וכו'). רעיון האל האוניברסלי הוא מאוחר ויקרום עור וגידים בימי בית שני. גם במקרה זה, לחורבן ירושלים על ידי הבבלים הייתה השפעה מכרעת על גיבוש תפיסת האל האוניברסלי. 3) הזכרתי בחצי שורה, אבל הציורים על הכדים הכוללים עגלים, וכן דמויות של אלים מצריים מבטאים, אולי ייצוג חזותי של אלהי ישראל, ומתקשרים ללא ספק לפולחן העגל שהיה נפוץ בממלכת ישראל הצפונית.

יבוא המאזין שאוזניו כרויות ויטען: 'נו טוב, ממלכת ישראל הצפונית, הייתה ידועה כממלכה חוטאת שסטתה מדרך הישר, סגדה לבעל כמתואר בסיפורי אחאב, והם לא באמת מייצגים את דת ישראל. בממלכת יהודה לעומת זאת, שמרו על דת ישראל המקורית והטהורה. הם לא עבדו לכל השטויות האלה של הבעל והאשרה'.

גם במקרה זה הממצא הארכיאולוגי בא לעזרתנו. בחורבת אל – קום, אתר קבורה בשפלה יהודה, לא רחוק מלכיש, התגלתה כתובת חרוטה במערת קבורה (הכתובת נמצאת במוזיאון ישראל). בואו ניתן לכתובת לדבר בשם עצמה: אריהו ה(?)שר כתבה. בָּרֻך אֻרִיָהוּ ליהוה נֹצְרִי ולאשרתה. הושע לה לאניהו (ובשוליה כתובת) ולאשרתה. גם בממלכת יהודה עבדו את ה' ואשרתו! לא רק ישראל "החוטאת" (במרכאות), אלא גם יהודה.

לאור האמור לעיל מתברר, שכאשר כותבים מאוחרים גינו את פולחן הבעל והאשרה הם גינו דבר שהיה מקובל מקדמת דנא בעם ישראל. נקרא את תיאור חטאות מנשה מלך יהודה: וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה….  ז וַיָּשֶׂם אֶת-פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת (המקדש)… (מלכים ב' כ"א 3 – 8). מנשה מלך יהודה, גודל החוטאים המקראיים הציב את פסל האשרה ביית המקדש, בדיוק בהתאם לפולחן המקובל בימיו. לא פחות ולא יותר. ואני מזכיר את פרק 14 בדברי הימים: ישימך אלהים כאפרים? כמנשה! על מנשה מלך יהודה'. הבעל הוא ה', לה' יש אשרה, אז מה הבעיה?

סיפור התחרות בכרמל בין אליהו ונביאי הבעל (ויש הסבורים כי במקור היה זה סיפור על ברית בין ישראל לאלהיו ש'נחטף' במרכאות על ידי מחבר סיפורי אליהו. בפרק עתידי על מחזור סיפורי אליהו נרחיב בענין) מוטעמת הזהות בין ה' לבעל: וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? -אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו; וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר (מלכים א' י"ח 21). הם לא ענו אותו דבר, כי הם לא הבינו מה הוא רוצה מהם. רש"י בפירוש קלע למטרה בדיוק נמרץ: שלא היו יודעים היאך להבחין (בין הבעל לה' הכוונה).

עד עכשיו ראינו שפולחן הבעל והאשרה היה פולחן לגיטימי לחלוטין בעם ישראל. גם בישראל הממלכה הצפונית, וגם ביהודה הממלכה הדרומית, ושהגינויים של הפולחן הם גינויים בדיעבד למשהו מקובל. אפשר לסיים את הפרק פה. זה מרתק, זה מדהים, זה מעורר מחשבות על כתיבת היסטוריה ושכתוב היסטוריה. אבל ברשותכם אני רוצה לצעוד צעד קדימה, ולא רק לתאר מה היה, אלא לנסות ולהסביר מדוע העבר הפולחני של עם ישראל תואר כפי שתואר. שלוש שאלות עולות על הדעת: 1) אם הבעל הוא ה', מתי הם נפרדו לשתי ישויות זרות, שאחת מהן נרדפת עד חורמה? 2) מתי התחיל מאמץ האדירים הזה למחות כל אבק לגיטימיות מהבעל? 3) לטעמי השאלה הכי מסקרנת – מדוע זה קרה בכלל?

אני אציע את הסבריי לענין, ואשמח אם למי מהמאזינים יש רעיונות נוספים.

הרי דורות על דורות הבעל היה אל אהוב ומוערך, ולפתע הוא הפך לאל נתעב ובזוי. ברור שלא השם הכפול הטריד את עורכי המקרא. במקרא עצמו נזכר אלהי ישראל במגוון שמות: אל שדי,  אהיה, האל בית אל ועוד. גם בימנו אנו נתקלים באלהים, בורא עולם, צור ישראל, הקדוש ברוך הוא, השם – ואיש לא מעלה בדעתו שמדובר בישויות נפרדות…

התשובה, לשאלות, נעוצה בשתי רפורמות פולחניות שהתחוללו בדת ישראל במאות השמינית והשביעית לפני הספירה. רפורמת חזקיהו מלך יהודה, ורפורמת ההמשך של יאשיהו נינו של חזקיהו. גם כן מלך יהודה. בפרק עתידי על רפורמת יאשיהו נרחיב בענין, אולם כאן נתאר אותן בקצרה, לצורך הבהרת הרקע. ה'מדוע' ו'המתי' שלובים זה בזה, וקשורים קשר הדוק לנסיבות היסטוריות שחוללו את הרפורמות. מטרת שתי הרפורמות הייתה ייחוד פולחן ה' (כלומר הקרבת קורבנות) רק בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה. מקום זה זוהה עם ירושלים. כלומר ביטול כל מקדשי ה' והבמות של ה' אלהי ישראל (וחשוב להדגיש נקודה זו, בבמות עבדו לה אלהי ישראל), שהיו מחוץ לירושלים, וריכוז כל עבודת ה' רק בירושלים. רפורמת חזקיהו תוארה בפסוק אחד: הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁהַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן (מלכים ב' י"ח 4). חזקיהו הסיר את הבמות בהם עבדו לה' אלהי ישראל (!), שבר את המצבות, כרת את האשרה (שוב ה' והאשרה צועדים יד ביד), וכתת את נחש הנחושת שעשה משה (בספר במדבר יש סיפור שהעם התלונן, כרגיל, אלהים כעס, כרגיל, והכה בהם מכה גדולה, כרגיל, ומשה התערב והציל את העם, כרגיל. הצלת העם נעשתה על ידי נחש נחושת). מטרת מעשי חזקיהו הייתה לרכז את פולחן ה' – רק במקום אחד. ירושלים.

רפורמת חזקיהו כשלה בסופו של דבר. בנו ויורשו של חזקיהו מנשה – השיב את המצב לקדמותו: וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו (מלכים ב' כ"א 3). בימי נכדו של מנשה, יאשיהו התחוללה רפורמה נוספת בפולחן. רפורמה ששבה וייחדה את פולחן ה' למקום אחד – ירושלים. הרפורמה התחילה בשל מציאת ספר תורה במקדש, במהלך שיפוצים. בעקבות מציאת הספר ערך יאשיהו רפורמה: וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת-כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת-שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה אֵת כָּל-הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת-עֲפָרָם בֵּית-אֵל. וזה ממשיך עד ועוד (מלכים ב' כ"ג 4).

חזקיהו ויאשיהו פעלו בנחרצות נגד פולחן ה' מחוץ לירושלים, המקובל מדורי דורות, בשל תפיסתם כי, מדובר בעבודת אלילים. ועולה השאלה: מדוע מה שלא הפריע לדורות של מלכים הפריע דווקא לחזקיהו, וביתר שאת ליאשיהו? התשובה נמצאת באופיים של מקומות הפולחן שמחוץ לירושלים. מקומות הפולחן השונים נקשרו ברובם לאירועים מן העבר, בעיקר לאבות האומה. כך למשל: מלכיצדק מלך שלם (ירושלים) ברך את אברם, בשובו מן המלחמה בארבעת המלכים, בשמו של אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אברהם נטע בבאר שבע אשל בְּשֵׁם יְהוָה אֵל עוֹלָם.יעקב, בשובו מחרן, הקים מזבח בשכם שנקרא אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, יהושע קרא, גם כן בשכם, לאל יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, גדעון קרא למזבח שהקים בעפרה, לאחר התגלות המלאך, יְהוָה שָׁלוֹם, וכן חורבת תימן שהזכרנו מופיעים יהוה שומרון ויהוה תימן. כלומר

במקומות שונים ניתנו לה' שמות שונים (ואין מדובר באלים שונים, שהרי כולם נקראו ה' משהו… או אלהים משהו…). שמות שהיו עלולים להוביל להבחנת זהויות שונות. והזכרנו  תופעה דומה אצל הבעל: בַּעַל חָצוֹר, בַּעַל הָמוֹן, בַּעַל גָּד ועוד…  כנגד סכנה זו של התפצלות לזהויות שונות, וסכנת עבודת אלילים פעלו חזקיהו ויאשיהו על מנת לרכז את הפולחן במקום אחד, וכפועל יוצא – קיומו של אל אחד בלבד. הרפורמה בפולחן לא פסחה על הבעל שנעבד גם מחוץ לעם ישראל. אם הרפורמה בפולחן הייתה הקדמת תרופה למכת עבודת האלילים, הרי הבעל נתפס כאליל בעל שרשים כנעניים מאוסים.

ספרי נביאים ראשונים (יהושע, שופטים, שמואל ובעיקר ספר מלכים) עברו מה שנקרא 'עריכה ברוח ספר דברים' (או 'עריכה משנה תורתית' או 'עריכה דויטרונומיסטית'). בקיצור נמרץ: מדובר בעריכת הספרים לאור תפיסת העולם של ספר דברים. עורך ספר מלכים העניק ציונים למכים השונים לפי השאלה האם המלך המסוים קיים או לא קיים את חוקי ספר דברים. ובאופן מעשי: האם המלך עבד אלילים, ואם הוא קיים את פולחן ה' רק בירושלים. העריכה ברוח ספר דברים יצרה בידול בין ה' לבעל, הגם שבידול זה לא התקיים בפועל. דווקא בשל הזהות בעל = יהוה, ושרשיו הכנעניים של הבעל, העורך השמיט והעלים, ככל יכולתו את עובדת היות הבעל זהה לה' אלהי ישראל, וממילא את פולחנם הזהה. למעשה ההיסטוריה שוכתבה על מנת ליצור את ההפרדה החד משמעית וברורה בין הבעל לה', הפרדה, שהתקיימה רק לאחר חורבן בית ראשון.

נראה כמה דוגמאות למאמץ המתמשך והעקבי למחות את זכר הבעל. דוגמה אחת היא מחזור סיפורי אליהו (מלכים א' י"ז – י"ט, כ"א, מלכים ב' א' – ב'), בהם תופס המאבק בבעל ארבעה מתוך ששה פרקים. החל מהבצורת שנגרמה בשל הבעל (מלכים א' י"ז), שבירת הבצורת עם חזרת העם בתשובה (מלכים א' י"ח), בריחת אליהו לחורב, והמשך המאבק בבעל (מלכים א' י"ט), והמשלחת לבעל זבוב אלהי עקרון (מלכים ב' א'). שיא השיאים הוא סיפור המאבק בכרמל, שם נדרש העם לבחור בין ה' לבין הבעל: וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו! וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר .כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ.  כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים.  כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר (מלכים א' י"ח 21 – 24). אליהו הציע לעם תחרות, בה יתברר מיהו האל הנכון. כצפוי ה' הוא שהוריד את האש, והוכיח את אמיתותו. סיפור זה משקף נכונה את העובדה כי בני ישראל סגדו לבעל. אולם הוא חוטא לאמת בהציגו את פולחן הבעל כעבודת אלילים. מטרת הסיפור היא לבדל את ה' מהבעל. המחבר ידע כי העם עבד את הבעל, בראותו את הבעל כה', אולם על מנת לדחוק את רגלי הבעל – הדבר הוצג כעבודת אלילים. למרות ההצלחה המרשימה בכרמל אליהו נחל, בסופו של דבר, כשלון במלחמתו בבעל, ונמלט להר חורב. בהמשך ספר מלכים ישנו סיפור על ביעור פולחן הבעל בישראל, כחלק מהכחדת בית עמרי: וַיִּקְבֹּץ יֵהוּא אֶת-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: 'אַחְאָב עָבַד אֶת-הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּהיט וְעַתָּה כָל-נְבִיאֵי הַבַּעַל כָּל-עֹבְדָיו וְכָל-כֹּהֲנָיו קִרְאוּ אֵלַי אִישׁ אַל-יִפָּקֵד כִּי זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל כֹּל אֲשֶׁר-יִפָּקֵד לֹא יִחְיֶה' וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה (במרמה הכוונה. בהחלט מזכיר את יעקב הרמאי, שרימה את אביו) לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת- עֹבְדֵי הַבָּעַל.  כ וַיֹּאמֶר יֵהוּא קַדְּשׁוּ עֲצָרָה לַבַּעַל וַיִּקְרָאוּ.  כא וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל-יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ כָּל-עֹבְדֵי הַבַּעַל וְלֹא-נִשְׁאַר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא-בָא וַיָּבֹאוּ בֵּית הַבַּעַל וַיִּמָּלֵא בֵית-הַבַּעַל פֶּה לָפֶה.  כב וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל-הַמֶּלְתָּחָה הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכֹל עֹבְדֵי הַבָּעַל וַיֹּצֵא לָהֶם הַמַּלְבּוּשׁ.(יהוא סימן את עובדי הבעל)…  כה וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה וַיֹּאמֶר יֵהוּא לָרָצִים וְלַשָּׁלִשִׁים בֹּאוּ הַכּוּם אִישׁ אַל-יֵצֵא וַיַּכּוּם לְפִי-חָרֶב וַיַּשְׁלִכוּ הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים וַיֵּלְכוּ עַד-עִיר בֵּית-הַבָּעַל.  כו וַיֹּצִאוּ אֶת-מַצְּבוֹת בֵּית-הַבַּעַל וַיִּשְׂרְפוּהָכז וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת-בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ למחראות (לְמוֹצָאוֹת) עַד-הַיּוֹם.  כח וַיַּשְׁמֵד יֵהוּאאֶת-הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל. (מלכים ב' י' 18 – 28). סיפור השמדת בית עמרי ועליית בית יהוא רווי רכיבים ספרותיים, המטילים ספק באמינותו ההיסטורית. גילוי המצבה מתל דן, והסתירה עם התיאור המקראי, תרמו את חלקם לערעור האמינות ההיסטורית. אני מזכיר את פרק 37 בדברי הימים 'שניים אוחזין בגופה – על המצבה מתל דן' בו דנו בנושא בהרחבה. בדף הפרק צרפתי קישור. תיאור האירועים נכתב זמן רב לאחר מכן, ואינו משקף את מה שאירע בפועל. בעל מלכים ניצל את הידיעה על השמדת בית עמרי, שנוא נפשו, וכרך אותו עם ביעור פולחן הבעל, לכאורה.

סיפור מקביל למעשי יהוא הוא סיפור רצח עתליה. עתליה היא בתו של עמרי מלך ישראל, שנישאה ליהורם מלך יהודה. במקרא מסופר כי, לאחר שיהוא הרג את בנה לכאורה (המצבה מתל דן מספרת סיפור אחר כזכור), היא קמה והרגה את כל זרע המלוכה, למעט נכדה בן השנה, שניצל מהטבח. לאחר שש שנים התחוללה הפיכת נגד, אשר בסופה הושמד פולחן הבעל ביהודה: וַיָּשִׂמוּ לָהּ (לעתליה) יָדַיִם וַתָּבוֹא דֶּרֶךְ-מְבוֹא הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַתּוּמַת שָׁם.  יז וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת-הַבְּרִית בֵּין יְהוָה וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַיהוָה וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם.  יח וַיָּבֹאוּ כָל-עַם הָאָרֶץ בֵּית-הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת-מִזְבְּחֹתָו וְאֶת-צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת (מלכים ב' י"א 16 – 18).  גם במקרה זה, נטל בעל מלכים גרעין היסטורי (רצח עתליה) וכרך אותו עם ביעור פולחן הבעל, לכאורה. יוצא אפוא, כי בשני המקרים, ביעור פולחן הבעל "השתלט" על הסיפור המקורי.

תופעת לוואי של שכתוב ההיסטוריה בנוגע לבעל, היא שכתוב ההיסטוריה בנוגע לאשרה. היות והאשרה והבעל ירדו לעולם כרוכים זה בזה – הרי העלמות הבעל משמעה העלמות האשרה. מקרה האשרה הוא קל יותר לשכתוב, היות והיא אינה מתחרה, לכאורה, של יהוה. כיוון שמדובר באל אחד, הרי כל מי שעיניו בראשו, מבין שלא יכולה להיות לו בת זוג. בנוסף, במקרא לא נשמרו שמות תיאופוריים עם רכיב האשרה (למען, אולי, השם 'אשר', אך הדבר נתון במחלוקת). אולם גם פולחן האשרה עבר עידון על מנת לטשטש את זכרה. כך למשל, אזכורי העצים הקשורים, כך או אחרת, לה' – נזכרים אגב אורחא, תוך התעלמות מהקשר האשרה. הזכרנו את יעקב ויהושע שנקשרו לאלה בשכם. נזכיר את שאול המלך, שנקבר תחת עץ. העובדה כי המלך נקבר תחת האשל ב"ה" הידיעה רומזת על החשיבות שייחסו הן למלך והן לעץ: וַיִּקְחוּ (אנשי יבש גלעד) אֶת-עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת -הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים (שמואל א' ל"א 13). מלבד עצים אלה, נזכרו עוד כמה עצים, חלקם ב"ה" הידיעה, וחלקם ללא ציון גיאוגרפי בבחינת עצים הידועים לכל. פרסומם בא להם, אל נכון, מהיותם עצים קדושים, הקשורים מן הסתם לאשרה.

עם ישראל (על שני פלגיו: יהודה בדרום וישראל בצפון) ראה בבעל ובאשרה את אליו. להם הוא סגד ובהם הוא האמין. החל מקופת ההתנחלות והשופטים וכלה בחורבן בית ראשון. מבחינת הישראלי הממוצע, הבעל ויהוה הם היינו הך. שמות שונים לאותו אל. קרבן לבעל הוא קרבן ליהוה ולהיפך. מצב זה נמשך רוב ימי בית ראשון. הרפורמות של חזקיהו ושל יאשיהו, גרמו לבעל ולאשרה להיתפס כמוקצים מחמת מיאוס. לא עוד אלים לגיטימיים ואהובים, אלא אלילים משוקצים, שעבודתם היא חטא בל יכופר. נעשתה אבחנה ברורה בין הבעל ליהוה. מצד אחד, האל הלאומי המוציא אותנו מארץ מצרים, ומצד שני הבעל, שהוא משוקץ ונתעב, וכל כולו עבודת אלילים. מלבד החוק המקראי, האוסר על עבודת הבעל והאשרה, נעשה מאמץ מכוון להעלים את פולחן הבעל והאשרה, על ידי שכתוב ההיסטוריה, על מנת שתתאים לתפיסת העולם הרואה בהם אלילים. פולחן הבעל והאשרה גונה באופן נמרץ. אזכורי האשרה עוותו באופן, שעיקר מהם את ההקשר לאשרה. לא מדובר באשרה, אלא בעצים אקראיים. פולחן הבעל והאשרה נכרך בעונשים שהעם ספג מיד ה', שמות שהכילו את רכיב הבעל – שונו. כך הצליחו עורכי המקרא להעלים כמעט לחלוטין את הלגיטימיות של פולחן הבעל והאשרה בעם ישראל.