פרק 94: על אם הדרך – על חורבת תימן חלק א

 

חורבת תימן (כונתית עג'רוד) היא אתר שכוח אל במזרח סיני. אבל כמה זנוח ככה חשוב.

באתר התגלו ציורים מעניינים וכתובות מרתקות, מהם ניתן ללמוד על האמונה הישראלית במאה השמינית לפני הספירה. והנה מתברר, כי בניגוד למה שעורכי המקרא ניסו להסתיר, הרי לה' אלהי ישראל הייתה בת זוג – האשרה.

על הממצאים המרתקים באתר – בפרק זה.

האזנה נעימה 🙂


powered by podcast garden

הורדה

 

קריאת הפרק:

בפרק 85 על עבודת הבעל בישראל, אמרתי, שהבעל והאשרה היו אלים לגיטימיים בפולחן הישראלי. אחזור בקצרה לטובת המצטרפים החדשים: הבעל וה' הם שמות נרדפים לאותו אל! לה' הייתה בת זוג בשם אשרה! כלומר בימי בית ראשון, אבותינו סגדו הן לבעל, שהוא ה', והן לאשרה. הרעיון המונותיאסטי הטהור הוא התפתחות מאוחרת יחסית באמונה הישראלית. בין שאר ההוכחות לטענה זו, ציינתי את הכתובות מחורבת תימן, ואין ראוי יותר, מאשר להקדיש פרק שלם לחורבת תימן. במהלך הכנת הפרק, המילים נערמו והתרבו בטור הנדסי. על כן נוצר פרק כפול.

חורבת תימן שוכנת בצפון מזרח סיני, באזור שומם וצחיח, אפילו במושגים של מדבר סיני. האתר ממוקם 50 ק"מ דרומית לקדש ברנע, וכ-15 ק"מ מערבה מ'דרב אל ע'זה', דרך עזה, הדרך שהובילה מעזה למפרץ אילת. חלק מהדרך עובר על קו הגבול הנוכחי, שבין ישראל למצרים. המשמעות היא, שמי שרוצה לבקר היום באתר, צריך לסוע לסיני, ורצוי גם לתאם זאת מול שלטונות מצרים. אתם ידעים דעא"ש ושאר המרעים.

האתר שוכן על גבעה בגובה 435 מ' מעל פני הים, וכ-25 מטרים מעל סביבתו בואדי קוריה. בואדי עצמו מצויות כמה ת'מילות (שהן מחפורות רדודות בהן נקווים מי תהום גבוהים), ולכן הואדי שימש צומת שבילים בעל חשיבות מקומית, בגלל המים.

האתר קרוי בערבית 'כונתילת עג'רוד' (מילולית: גבעת הבאר, הבודדה. הבודדה מתייחס לגבעה, לא לבאר). השם העברי 'חורבת תימן' ניתן לאתר על ידי החופרים בשל אזכורו של ה' תימן בשלוש כתובות.

בשנים 1975 – 1976 התנהלו  במקום שלוש עונות חפירה, שהעלו מגוון ממצאים מרתקים במיוחד. כולל: כתובות, ציורים, עיטורים, פיסות אריג ושברים מחפצי עץ. היובש במקום שימר את הממצאים האורגניים. חיות רקב ('פועלי הנקיון של הטבע') כתולעים, חרקים, פטריות וחיידקים – זקוקים לסביבה  לחה על מנת להתקיים. בסביבה יבשה, אין לכוחות הרקב שליטה על המתרחש, ולכן יובש הוא תנאי הכרחי, באזורים חמים, לשימור חומרים אורגניים. באזורים קרים, הקרח דואג לשימור חומרים אורגנים (ממותות בסיביר, מטפסי האוורסט וכו').

באתר התגלו שני מבנים, בעלי קירות מטויחים, ועליהם כמה כתובות. האתר הינו אתר חד תקופתי. כלומר הוא התקיים זמן קצר יחסית, וכל הממצאים שייכים לתקופה אחת מוגדרת ומבחנת היטב. אתר חד תקופתי הוא חלומו של כל ארכיאולוג. באתרים רב תקופתיים יש ערבוב של ישן וחדש – במעבה הקרקע, בשל פעילות האדם בעיקר. ירושלים של ימי בית ראשון למשל, מעורבבת היטב היטב עם ירושלים של הורודוס…  באתר חד תקופתי, כל הממצאים שייכים לאותה שכבה, ולאותה תקופה, ואין צורך למיין קרמיקה, ולחשוש מערבול ממצאים (מטבע רומי בשכבה מקראית למשל).

האתר נבנה באחת ונעזב באחת. על כן, סביר להניח שהוקם ביוזמה מלכותית, ואולי גם נעזב ביוזמה מלכותית. הגם, שיש עדויות לרעידת אדמה, שכנראה פגעה באתר (אפשר שזהו רעש האדמה הנזכר בספר עמוס).

חשיבותו הרבה של האתר, נובעת מהכתובות והציורים שהתגלו בו. רוב הכתובות הן עבריות ומיעוטן בפניקית (שהיא ניב צפוני של השפה הכנענית שדובר בחוף הלבנון. העברית היא ניב דרומי של הכנענית). מקור הכתובות הוא בממלכת ישראל הצפונית (בהמשך נדון בשיוך האתני של האתר. מדוע ממלכת ישראל הצפונית הרחוקה, ולא ממלכת יהודה הדרומית הקרובה יותר. ממלכת יהודה שכנה בדרום ההר המרכזי, מה שמכונה כיום 'יהודה' ובירתה היא ירושלים, ואילו ממלכת ישראל שכנה בצפון ההר המרכזי, מה שמכונה בימנו שומרון, ובגליל, ובירתה היא, הפלא ופלא היא שומרון). יש כתובות בדיו על פיטסים (שהם כלי אגירה), יש כתובות על טיח, יש כתובות חרוטות על חרס, ויש כאלה שנחרתו על אבן.

הכתובות מכילות ברכות, מכתבים, ואפילו שירה. זמנן הוא סביב 800 לפני הספירה. כתובות אלה קודמות, בדור או שניים, לראשוני נביאי הכתב: עמוס, הושע, מיכה וישעיהו.

חשיבות הכתובות היא אדירה. קודם כל מדובר בטקסטים מקוריים, שלא עברו עריכות והעתקות חוזרות ונשנות. רק אזכיר, שכתבי היד הכי קדומים של המקרא, הקטעים מקומראן, רחוקים עשרות אם לא מאות העתקות מהטקסט המקורי. העתקות מרובות משמען פתח גדל והולך לשיבושים וטעויות. ופה לפנינו כתובות בנות הזמן, שיד מעתיק ויד עורך לא הגעה בהן. זה כמו למצוא את העותק הראשון של ספר עמוס (שחי בערך דור אחד בערך, לאחר שהכתובות נכתבו), שנכתב על ידי עמוס בכבודו ובעצמו.

הכתובות מלמדות על תפוצת ידיעת הקריאה והכתיבה ביהודה וישראל בסוף המאה ה-9 ותחילת המאה ה-8 לפה"ס. הן מעידות גם, שבאתר נידח ומרוחק כחורבת תימן, ישבו אנשים יודעי ספר, שהיו בקיאים בנוסחאות כתיבה מקובלות, אשר הטיבו לכתוב בכתב רהוט ולצייר כהלכה. יש אמונה שרק אחוזים בודדים בימי קדם ידעו קרוא וכתוב. זה נכון עד התקופה הזו בדיוק. פה מתחילה 'התפוצצות הכתב'. מהעדר כמעט מוחלט של ממצאים כתובים, לשפע ממצאים כתובים על חרסים, קירות, אבנים, ומכל הבא ליד (רוב הממצא שנכתב על פפירוסים או עורות – נרקב במהלך השנים). כל זאת בכמה עשרות שנים בלבד. בהיסטוריה האנושית זה כהרף עין. פתאום כולם יודעים לכתוב ולקרוא. זה לא מקרי, שדווקא בתקופה זו יש גידול מרשים במספר הכתובות שנחשפו, וגם נביאי הכתב הופיעו, לגמרי במקרה, כן? בתקופה זו בדיוק. ואם בחור הנידח של חורבת תימן ישבו אנשים משכילים ובקיאים, ניתן לשער מה היה המצב בסתם ישוב רגיל כמו שילה, בית אל או מחניים, שלא לדבר על הבירה שומרון.

וברשותכם כמה מילים על מציאת האתר. האתר נזכר לראשונה בספרו של אדוארד פאלמר, חוקר הנגב וסיני, הקרוי 'המדבר של יציאת מצרים' משנת 1871.  פאלמר ביקר באתר בינואר 1870, וסבר שמדובר במצודה כלשהי. הוא אף חפר כמה בורות בדיקה, וממצאיו כללו, כמה מפתיע, בעיקר קרמיקה. על ידית אחד הכדים נחרטה אל"ף פניקית. פאלמר הוא ראשון חושף הכתובות באתר… J.

ב-1902 ביקר באתר החוקר הצ'כי אלואיס מוסיל. שתיאר את הרפתקאותיו באתר בספרו 'ערביה, פטריאה, אדום' (בתרגום לעברית כמובן). (ציטוט): מדריכי רצה להראות לי כתובת בכונתילת עג'רוד, מקום שיש בו שרידי מבנים. מאחר וכבר שמעתי רבות אודות כונתילה זאת, הסכמתי ללכת… הגענו לגבעה מבודדת ותלולה המתנשאת כ-20 מטרים מעל הסביבה, שבה אמורות הכתובות להיות… טיפסנו בקושי לפסגה עליה עמדה פעם מצודה קטנה, אך לא מצאנו את הכתובות המיוחלות… כשהמשכנו לברכת עג'רוד, הנמצאת 400  מטר צפונית מערבית לגבעה… הותקפנו על ידי קבוצת בדואים קוראים קריאות קרב וצועקים שעלינו לכונתילה – המקום הקדוש שלהם (סוף ציטוט). בהמשך תיאר מוסיל כיצד הבדואים התנפלו עליהם, השכיבו אותם ארצה, תפסו את גמליהם ורוביהם, ודרשו מהם קנס על חילול המקום הקדוש. הם השתחררו לאחר תשלום הכופר. אך המדריך נשאר בשבי, כי הוא לא היה מהשבט המקומי.

מהקטע עולה, כי כבר ב-1902 היו ידוע לבדואים, כי ישנם ממצאים כתובים באתר. האתר נזנח לעשרות שנים נוספות.

הארכיאולוג הישראלי הראשון שביקר באתר היה בנו רותנברג, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הוא זהה את המקום כמצודה מהמאה השמינית לפה"ס, וטען כי, לבד מקדש ברנע לא התגלה בסיני שום מבנה מקביל.

אולם מי שחפר את האתר, וגילה את הממצאים המדהימים היה הארכיאולוג זאב משל. הוא ביקר לראשונה באתר בשנת  1970, עם חיילי סיירת גולני, והוא ערך סקר ארכיאולוגי ראשוני. בדף הפרק הרחבתי על סקר ארכיאולוגי.

סקר ארכיאולוגי הוא אחת השיטות אותן נוקטים ארכיאולוגים על מנת למפות אתרים בזריזות. בסקר ארכיאולוגי מגיעים למקום, מלקטים חרסים שונים מעל פני הקרקע, מזהים שרידי מבנים, אם יש, בודקים האם האבנים בקרקע יוצרות צורה כלשהי (עדות למבנה שקבור, ורק חלקו העליון חשוף) וכו'…. כך מקבלים תמונה כללית מאוד (!) על מהות האתר. אבחנה ראשונה של האתר. לאבחנה מעמיקה יותר – צריך לחפור. יתרונות הסקר ברורים: מהיר, זול, ומכסה שטחים נרחבים. אם מוצאים משהו מיוחד, אז אולי חופרים באתר. החסרון: רואים רק ממעוף הציפור. ועלולים להחמיץ בקלות ממצאים מרתקים. כך למשל חורבת קיאפה שבעמק האלה נסקרה היטב, אך רק חפירת הצלה גילתה מה באמת טומנת בחובה החורבה.

משל מצא רק חרסים מראשית תקופת הברזל 2ב. תקופת הברזל (על שם חומר הגלם העיקרי ליצור כלי נשק) היא התקופה מבין 1200 עד 586 לפני הספירה). התקופה מחולקת לתקופות משנה. ברזל 1 מ1200 עד 1000. תקופת הברזל 2 (שגם מחולקת לתת תקופות) היא מ-1000 עד 586. תקופת הברזל 2 ב היא סביב שנת 800 לפה"ס.

בין החרסים התגלו כאלה, עליהם חרוטה, שוב, האות אל"ף.

בשנים 1975 – 1976 (שנות הזהב של הקולנוע הישראלי עם 'חגיגה בסנוקר, 'גבעת חלפון', 'לופו בניו יורק' וקונילמל בתל אביב') נערכו באתר שלוש עונות חפירה.

האתר עצמו כולל שני מבנים. תיאור המבנים ופירוטם הוא מעניין, אבל פחות חשוב לפרק. הפרק סובב סביב הממצאים, ועל כן נתמקד בהם.

בעבר נחשב האתר כמצודת גבול כלשהי. הבעיה היא שמדובר במקום מבודד רחוק מכל ישוב, או גבול. בנוסף, עובי הקירות וסגנון הבניה יכולים אולי, לעמוד כנגד כמה בדואים רופסים, אבל לא בפני פלוגת חיילים עצלים.

הכתובות המזכירות את ה' (יהוה) ואשרתו גרמו לזיהוי האתר כמקום פולחן. אבל אין באתר שום רמז לפעילות פולחנית כלשהי. בטח לא פעילות ממלכתית. סביר שהתקיימה באתר פעילות פולחנית, אבל מקומית ומוגבלת. בדיוק כמו שהיום בכל ישוב כמעט נמצא בית כנסת, כנסיה או מסגד. לא יותר מזה.

אפשר כי המקום שימש כאורחן דרכים כלשהו (אם כי לאור גודלו, ברור שהשיירות חנו בעמק ולא באתר), ואפשר (וזה לא סותר אלא משלים), שמדובר במרכז מנהלי כלשהו, הקשור למסחר שבין מפרץ אילת לים התיכון. מעין נקודת מכס או ביקורת כלשהי.

הממצא הבולט ביותר באתר (ולמעשה ברוב האתרים הארכיאולוגים למעט אתרים פרהיסטוריים קדם קרמיים) היא הקרמיקה. להלן כמה מילים על חשיבות הקרמיקה בחפירות ארכיאולוגיות. הקרמיקה הייתה נפוצה מאוד בעולם הקדום. ממש כמו פלסטיק בימנו אנו. לכל תקופה יש כלי קרמיקה אופייניים לה. יש כלים שלא משתנים. קערה חצי כדורית קיימת מהתקופה הניאוליתית ועד איקאה. אבל אלה שכן השתנו, נותנים לנו מושג טוב למדי לגבי התקופה.

אתן לכם דוגמה מימינו אנו. כל אחד מהמאזינים יכול להביט בסרט או סדרה, ולאור הטכנולוגיה המופיעה בה, יכול לתארך, פחות או יותר, את זמן הצילומים. בסדרה 'טירונות' מופיע נוקיה 3120, כלומר מדובר על אמצע שנות ה90' של המאה שעברה. אם תראו מישהו מוכר בלוקים של קרח, תדעו שמדובר בשנות ה50' של המאה שעברה.

הקרמיקה בחורבת תימן מתוארכת סביב שנת 800 לפני הספירה. התארוך הקרמי נתמך גם על ידי תארוך פחמן 14, לפיו האתר התקיים בין השנים 830 – 750 לפני הספירה, עם סטיה של שנים אחדות לכאן או לכאן. בדף הפרק הרחבתי על פחמן 14 וכיצד נעזרים בו לצורך תארוך.

היסוד פחמן מצוי בעיקר בצורת פחמן 12, זוהי הצורה הנפוצה ביותר. אולם חלק קטן מהפחמן מופיע בצורת איזוטופ (כלומר אותו מספר פרוטונים כמו של היסוד המקורי אך עם מספר נויטרונים שונה). איזוטופ זה קרוי פחמן 14 (יש גם פחמן 13, אך לא רלוונטי לנו). איזוטופ זה מצוי בכמויות קטנות יחסית, איזוטופ זה הינו רדיואקטיבי. כלומר הוא מתפרק במהלך הזמן, בקצב קבוע (מה שקרוי זמן מחצית החיים). בתהליך ההטמעה (פוטוסינתזה בלעז) הצמחים מטמיעים גם פחמן, כאשר הם מטמיעים פחמן 14 לפי חלקו היחסי האטמוספירה. מהצמחים מטפס הפחמן 14 מעלה מעלה בשרשרת המזון. כל עוד האורגניזם חי, הוא ממשיך לצרוך פחמן 14 בהיסח הדעת. גם אנחנו בשניות אלו ממש מכילים כמות זעירה של פחמן 14. עם מות האורגניזם, נפסקת קליטת הפחמן 14, ומה שכבר קיים בגוף – מתחיל להתפרק. החלק היחסי של פחמן 14 באטמוספירה ידוע (אם כי במהלך התקופות ריכוז הפחמן 14 עלה וירד, ולמדענים יש טבלאות כיול), לכן ידוע כמה פחמן 14 היה אמור להיות באורגניזם המסוים. בנוסף, קצב התפרקות הפחמן 14 ידוע גם כן, הרי לפי כמות הפחמן 14 המצויה באורגניזם (עצמות, גלעיני זיתים, קורות עץ וכו'…), ניתן לגזור אחורה את תאריך המות בסטיה של כמה עשרות שנים. ככל שהולכים אחורה בזמן טווח הסטיה גדל. חשוב להזכיר, מדובר בכמויות זעירות מאוד של החומר. השיטה יעילה עד 25000 שנה אחורה בערך. מעבר לכך, זה כבר לא מעשי, כי נותרת כמות בלתי מדידה, אם בכלל נשאר משהו.

ציינתי זה מכבר, שהאתר הוא אתר קטן יחסית וחד תקופתי, ולכן נחפר כמעט בשלמותו. רוב כלי החרס הקטנים הגיעו משטחי ממלכת ישראל, ואילו הכלים הגדולים הובאו מיהודה ומפלשת (מישור החוף הדרומי של ימנו. מיפו דרומה), שהן קרובות יותר לאתר. מעניין לציין, כי, הפיטסים (כלי אגירה) הגדולים, שעל חלקם התגלו הכתובות בהן נדון להלן. נוצרו מטין הקרוי 'חוואר מוצא'. כלומר הפיטסים נוצרו בירושלים או סביבתה, ומשם הם הובלו מאות ק"מ אל האתר. מעניין מאוד, לאור העובדה, שהאתר משויך, על ידי החוקרים, לממלכת ישראל הצפונית ששכנה בשומרון, ולא לממלכת יהודה הדרומית, הקרובה בהרבה, ששכנה ביהודה.

כיון שהכתובות הן העיקר בפרק כפול זה, נפנה אליהן. הכתובות נחלקות לארבעה סוגים, בהתאם לטכניקת הכתיבה: כתובות חרותות באבן, כתובות חרותות בחרס. כתובות דיו על חרס. כתובות דיו על טיח.

התגלו 4 כתובות קצרות חרותות באבן. נקרא את הארוכה מהן (ציטוט): לְעֹבַדְיָו בן עַדְנָה בָּרֻך הֻא ליהו (י' ה' ו'. כנראה הה' האחרונה נעדרת. סוף ציטוט). זוהי כתובת ברכה לעובדיו (המקביל לשם עובדיה. על הסיומות השונות נדבר בהמשך) בן עדנה (שימו לב, מדובר בשם של גבר), הברוך לה'.

בנוסף התגלו 27 כתובות חרותות על חרס. רובן הן אותיות בודדות (לאל"ף יש ייצוג בולט. התחילו לכתוב. הבינו את העקרון ופרשו) השאר הן שמות או חלקי שמות כ'עירא', 'עדה' (בין אם זה שם נשי, או הסוף של שם גברי כמו אלעדה), ואפילו 'לשרער', כלומר לשר העיר.

אולם עיקר מניינן ובניינן של הכתובות הוא הכתובת בדיו על חרס. מדובר בשבע עשרה כתובת , שרובן נכתבו על שני פיטסים (אלה מאזור מוצא כאמור). הכתובות נחלקות לארבעה סוגים: ברכות, שמות, סדרות אלפאבתיות, וכתובות מקוטעות שמשמעותן אינה ברורה.

בנוסף לכתובות, יש על הפיטסים (וגם על הטיח) כמה ציורים. על הציורים ועל הקשר האפשרי בין הציורים לכתובות נדון בהמשך.

וברשותכם נקרא כמה כתובות (ציטוט): אֹמֶר א[מחוק] רֵעַ המ[ל]כ: אֱמֹר לְיָהִלי וּלְיוֹעָשָׂה ול[מחוק] בֵּרַכְתִּ אֶתְכֶמ ליהוה שֹמְרֹנ וְלַאֲשרָתֹה (סוף ציטוט).

בברכה מרתקת זה יש כמה נקודות שראוי להתעכב עליהן. הראשונה היא שהתואר 'רע המלך' המוכר מן המקרא, מופיע לראשונה במקור חוץ מקראי. בניגוד לשרי המלך להם היה תפקיד מוגדר (שר האופים, שר המשקים, שר הטבחים, שהוא התליין הראשי ולא הבשלן הראשי), הרי לרע המלך אין תפקיד מוגדר, מלבד עצם נוכחותו ליד המלך. בהקבלה לימנו מדובר במשרת אמון. השם יהלי, הוא שם חדש באוצר השמות העברי, הנגזר מהשרש יה"ל. כלומר זרח. ניתן להקביל את יהלי לשם זרחיה, או משהו כזה. אולם העיקר היא הסיפא: ה' אלהי ישראל הוא אל בעל זהות מקומית (שומרון בירת ממלכת ישאל, כזכור) וחשוב עוד יותר – יש לו בת זוג. האשרה היא אלה מוכרת ונערצת על הישראלים הקדומים. אמנם בפרק 85 על עבודת הבעל דנו בנשוא, אבל אזכיר שוב בקצרה. לישראלים הקדומים היה פנתיאון שהכיל לפחות שני אלים. ה' או בשמו האחר הבעל ובת זוגו האשרה. כשכותבי התנ"ך גינו את פולחן הבעל והאשרה הם גינו פולחן מקובל בעם ישראל. אילו אדם מתקופת המקרא היה קורא את המקרא, הוא לא היה מבין מה הבעיה בכלל עם פולחן הבעל והאשרה. סבא שלי עבד לבעל, אבא שלי עבד לבעל וגם אני עובד לבעל.

על גבי הפיטס השני נכתב (ציטוט): אֹמֶר א‏‎ֲמַרְיָו אֱמֹר לַאֲדֹנִי הֲשָלֹמ אַתָּ? בֵּרַכְתִּכָ ליהוה תֵּמָנ וְלַאֲשרָתֹה. יְבָרֶכָ וְיִשְמְרֶכָ וִיהִי עִמ אֲדֹנִי] עַד עֹלָמ (סוף ציטוט).

הביטוי 'ה' תימן' הוא מרתק. הכינוי הזה נזכר בעוד כתובת על טיח, שהתגלתה באתר. תימן היא עיר חשובה באדום, חורבת טאווילן של ימנו, לא רחוק מפטרה. אין מדובר בארץ אותה אנו מכנים כיום 'תימן'. העיר נזכרת במקרא, כך למשל ברשימת מלכי אדום (ציטוט): וַיָּמָת, יוֹבָב; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו, חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי (סוף ציטוט בראשית ל"ו 34).

היום, אנו רואים בצפון את הכיוון, שהוא נקודת הייחוס לכל השאר. אל נכון בגלל השימוש במצפן. אבל בימי קדם, המזרח היה כיוון הייחוס, בשל זריחת השמש כנראה. כך ת-ימן הוא דרום בדף הפרק הרחבתי על כיווני היחוס.

כשמבטים מזרחה, הרי זה קדימה או קדמה. המערב הוא מאחור. והים התיכון מכונה 'הים האחרון', כלומר הים האחורי. הצפון נמצא מצד שמאל. והדרום נמצא מימין. אברהם רדף אחרי המלכים עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. כלומר צפונה לדמשק. וכך הארץ שמדרום נקראת 'תימן'. בנימין הוא 'בן הדרום'. למרות שאנחנו מתייחסים לצפון ככיוון הייחוס, הרי בשפה עדיין נשמר המזרח ככיוון הייחוס. כשמישהו מתמצא במשהו אנו אומרים שיש לו אוריינטציה. ואוריאנט זה מזרח, כזכור לכל.

ונחזור לה' תימן, כלומר ה' מהעיר תימן או ה' הדרומי. במקרא יש כמה וכמה תיאורים של התגלות האל (תיאופניה בלעז). ובכולם הכיוון הוא דרומי. כך בשירת דבורה (הנחשבת לטקסט המקראי הקדום ביותר, אם כי לאחרונה קמו כמה מערערים על הנחה זו) (ציטוט): יְהוָה, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם (אדום ושעיר הם מונחים נרדפים. ארץ אדום היא השטח שבין ים המלח למפרץ אילת, בעבר הירדן ונחזור),  אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם-שָׁמַיִם נָטָפוּ; גַּם-עָבִים, נָטְפוּ מָיִם. ה הָרִים נָזְלוּ, מִפְּנֵי יְהוָה: זֶה סִינַי–מִפְּנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (סוף ציטוט. שופטים ה' 4 – 5).

גם בספר דברים נזכרת התגלות דרומית (ציטוט): וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ–הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה (כלומר בא. כמו בארמית) מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ (סוף ציטוט. דברים ל"ג 2).

הכי חשוב לענייננו הוא חבקוק (ציטוט): אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה; כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ (סוף ציטוט. חבקוק ג' 3).

פה יש קשר ישיר בין ה' לבין תימן. יש לנו איפוא מקור חוץ מקראי המאמת את הידוע מהמקרא לגבי תפיסת האלוהות של ישראל הקדום. דהיינו, לה' אלהי ישראל יש זיקה הדוקה לארץ אדום ולמדבר סיני. שם משכנו, ומשם הוא מתגלה.

ישנה כתובת נוספת המזכירה את ה' תימן ואשרתו, המחזקת את האמור לעיל. לא נקרא אותה, כי זה עוד מאותו דבר, אבל אדגיש שוב את ענין האל המקומי (ואני מזכיר שוב את פרק 85…). הישראלים הקדומים האמינו שלכל אל יש תחום שלטון משלו. כשאדם עובר מארץ לארץ, הרי הוא עובר מתחום שלטונו של אל אחד לתחום שלטונו של אל שני, ועל כן, יש לסגוד לאל המקומי. וגם ה' לא יוצא דופן. יש אל הקרוי ה' שתחום שלטונו הוא ארץ תימן, ויש א הקרוי ה' שתחום שלטונו הוא ארץ שומרון. רעיון האל היחיד שמלוא כל הארץ כבודו הוא התפתחות מאוחרת בעליל, התפתחות של ימי הבית השני.

באתר התגלו ארבע כתובות המכילות את אותיות הא"ב לפי הסדר. הכתובות מקוטעות, ולא מכילות את כל הא"ב. בשלוש כתובות שרד החלק האחרון של הא"ב (כלומר מתחילות בטית, כף או פא עד תו). והנה אנקדוטה חביבה לחובבי העובדות הלא חשובות (ומי מאיתנו לא חיבב לפחות פעם בחייו עובדה לא חשובה?). המעניין בכתובות הללו שסדר האותיות בהן שונה באות אחת. אנו יודעים שפא פרפר וגם פשוש, עין – עין. צדי צחוק עד לב שמים. כלומר האות עין באה לפני האות פא.

אבל בכתובות הללו הפא מופיעה לפני העין. תופעה זו קיימת גם באוסטרקון (חרס כתוב) מעזבת צרטה (ליד ראש העין. האוסטרקון הוא מהמאה ה-12 לפני הספירה. ראשית ימי ההתנחלות הישראלית בכנען). באוסטרקון יש רשימה אלפאביתית של האותיות כשהאותיות מסדורות א, ב, ג,' דלגתי נ' ס' פ' ע', צ' וכו'… זוהי עדות מרתקת, שאותיות הא"ב לא ירדו מסודרות לעולם, אלא שהתחולל "מאבק" במרכאות בין האותיות השונות על מיקומן בסדר האלפאביתי. גם במקרא יש לנו הד לתופעה מרתקת זו. במגילת איכה יש חמישה פרקים. ארבעת הראשונים כתובים בצורת אקרוסטיכון (כלומר כל משפט / קטע מתחיל באות אחרת לפי סדר מסוים. בד"כ א"ב. אבל יכול להיות אותיות שם, כמו במצבות וכו'). והנה בפרק ב' וגם בפרק ג', הפסוקים שמתחילים בפא נמצאים לפני הפסוקים שמתחילים בעין (ציטוט): פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם, כָּל-אֹיְבַיִךְ… דלגתי קצת עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם… (סוף ציטוט. איכה ב' 16 – 17). בפרק ג' כל ארבעה פסוקים מתחילים באותה אות לפי סדר הא"ב. גם פה פסוקים 46 – 49 מתחילים באות פא, ואילו פסוקים 50 – 53 מתחילים באות עין.