פרק 97 – דבר היום: מעבר לנהר הסמבטיון – על עשרת השבטים האבודים

סיפורם של עשרת השבטים האבודים מסעיר את הדמיון, ושובה את הלבבות.

מהו מקור הסיפור, כיצד הוא נוצר, ומה קרה לעשרת השבטים האבודים? זא בפרק זה.

הפרק הינו הקלטה של הרצאה שנשאתי בחוג לתנ"ך בשכונת הדר בחיפה. וזו הזדמנות להודות למר צבי גחלת, שהזמין אותי למועדן התנ"ך המקסים הזה.

האזנה נעימה 🙂


powered by podcast garden

הורדה

קריאת הפרק:

מעבר לסמבטיון –  על עשרת השבטים האבודים

בדיעבד, כל הסימנים היו שם. תמיד בדיעבד. מאוד קשה לתפוס תהליכים בהתרחשותם. אנשים כמו ירמיהו צ'רצ'יל יש פעם בכמה דורות. ובד"כ בזמן האירועים מתעלמים מהם במקרה הטוב.

ירבעם הב' (784 – 748 לפני הספירה) בנו של יואש, הביא את ישראל לשיא גדולתה ותפארתה: הוּא (ירבעם), הֵשִׁיב אֶת-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, מִלְּבוֹא חֲמָת, עַד-יָם הָעֲרָבָה (מל"ב י"ד 25). אגב, במקביל, התחזקה גם ממלכת יהודה: הוּא (עוזיהו) בָּנָה אֶת-אֵילַת, וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה (מל"ב י"ד 22).

חשוב לציין! בניגוד למה שהמקרא מספר לנו, הרי ממלכת ישראל, היא הגדולה, החשובה והחזקה, ולא ממלכת יהודה. אבל את המקרא ערכו אנשי יהודה…

מהשיא הדרך מוליכה למטה, כידוע. ירבעם הב' היה המלך היציב האחרון בממלכת ישראל. החל מימי בנו ויורשו, זכריה, גלשה ממלכת ישראל לאי יציבות, שהסתיימה בחורבן. במקביל החלה האימפריה האשורית בהתפשטות מערבה.

שתי המגמות הללו (אי יציבות פוליטי פנימית ואיום חיצוני) הצטלבו בנקודת החורבן של ממלכת ישראל.

זכריה בן ירבעם מלך חצי שנה: בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לַעֲזַרְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה  מָלַךְ זְכַרְיָהוּ בֶן-יָרָבְעָם עַל-יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. (מל"ב ט"ו 8).

בהמשך נכתב על זכריה: וַיִּקְשֹׁר עָלָיו (על זכריה) שַׁלֻּם בֶּן-יָבֵשׁ וַיַּכֵּהוּ קָבָל-עָם (בתה"ש כתוב 'יבלעם' וזה עדיף. אתר ליד ג'נין. המילה הארמית 'קבל' היא מאוחרת בעליל. שגיאת מעתיק) וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו.  יא וְיֶתֶר דִּבְרֵי זְכַרְיָה  הִנָּם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. יב הוּא דְבַר-יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל-יֵהוּא לֵאמֹר בְּנֵי רְבִיעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל וַיְהִי-כֵן. (מל"ב ט"ו 9 – 12).

זכריה נרצח ע"י שלום בן יבש (מהעיר יבש גלעד?). בדם ואש שַׁלּוּם קם, בדם ואש שַׁלּוּם נפל: שַׁלּוּם בֶּן-יָבֵישׁ מָלַךְ בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לְעֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יֶרַח-יָמִים בְּשֹׁמְרוֹן. יד וַיַּעַל מְנַחֵם בֶּן-גָּדִי מִתִּרְצָה וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת-שַׁלּוּם בֶּן-יָבֵישׁ בְּשֹׁמְרוֹן וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו. טו וְיֶתֶר דִּבְרֵי שַׁלּוּם וְקִשְׁרוֹ אֲשֶׁר קָשָׁר  הִנָּם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. (מל"ב ט"ו 13 – 15).

לאחר חודש, שַׁלּוּם נרצח ע"י מנחם בן גדי (משבט גד ככל הנראה). יש הרואים בשלום את שליחו של מנחם, שהתאהב בשררה ונרצח. אפשר כי מדובר בגורמים מעבר הירדן (יבש גלעד, שבט גד), שתפסו את השלטון בשומרון.

מנחם הבין מי הבריון החדש בשכונה (תגלת פלאסר ג' מלך אשור): בָּא פוּל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר (Pulu זה השם הבבלי של תפ"ג) עַל-הָאָרֶץ וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר-כָּסֶף לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ. (מל"ב ט"ו 19).

תפ"ג העדיף לסמוך את ידיו על מלך מקומי, שיכיר באשור ויחסוך לו מסע צבאי.

מנחם מלך עשר שנים, ומת בכוחות עצמו. לשם שינוי. בנו יורשו פקחיה עבר לעולם האמת בטרם עת: בִּשְׁנַת חֲמִשִּׁים שָׁנָה לַעֲזַרְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ פְּקַחְיָה בֶן-מְנַחֵם עַל-יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שְׁנָתָיִם… כה וַיִּקְשֹׁר עָלָיו פֶּקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ שָׁלִישׁוֹ וַיַּכֵּהוּ בְשֹׁמְרוֹן בְּאַרְמוֹן בֵּית- מלך (הַמֶּלֶךְ) אֶת-אַרְגֹּב וְאֶת-הָאַרְיֵה וְעִמּוֹ חֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי גִלְעָדִים וַיְמִתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו. כו וְיֶתֶר דִּבְרֵי פְקַחְיָה וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה הִנָּם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל (מל"ב ט"ו 23 – 26).

פקח נהל מדיניות הרפתקנית, ובעיקר טיפשה מול האשורים. התוצאה: בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה (מל"ב ט"ו 29).

ממלכת ישראל איבדה את הגלעד, הגליל והחוף. רק איזור שומרון נותר בידי פקח. כלומר הרפתקנותו של פקח עלתה לממלכת ישראל בקרוב ל80% משטחה.

פקח ניסה לארגן קואליציה אנטי אשורית יחד עם ארם דמשק ויהודה. אבל אחז מלך יהודה, שהבין מי נגד מי סרב להצטרף: אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, יְרוּשָׁלִַם–לַמִּלְחָמָה; וַיָּצֻרוּ, עַל-אָחָז, וְלֹא יָכְלוּ, לְהִלָּחֵם… ז וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים, אֶל-תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לֵאמֹר, עַבְדְּךָ וּבִנְךָ, אָנִי; עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ-אֲרָם, וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הַקּוֹמִים, עָלָי.  ח וַיִּקַּח אָחָז אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב, הַנִּמְצָא בֵּית יְהוָה, וּבְאֹצְרוֹת, בֵּית הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ-אַשּׁוּר, שֹׁחַד.  ט וַיִּשְׁמַע אֵלָיו, מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶל-דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ, וַיַּגְלֶהָ קִירָה; וְאֶת-רְצִין, הֵמִית (מל"ב ט"ז 5 – 10).

המסע של תפ"ג למערב (בו השתעבד אחז) נזכר גם במקורות האשוריים:

מנחה] מאת… [מ]תנבעל מארוד, סַנִפֻּ מבית עמון, שַלַמַנֻ ממואב […] [מִ]תִּנְתִּ מאשקלון, יהואחז מיהודה, קוסמלך מאדום, מֻצ[…] [ח]נון מעזה. זהב, כסף, בדיל, ברזל, עופרת, בגדי צבעונים, כותנות, בגדי ארגמן של ארצם, [כל דבר] יקר, תוצרת הים (וה)יבשה, יבול ארצם, אוצרות מלכות, סוסים, פרדים רתומים לע[ול… קבלתי] (כתובת מעלי המס 734 לפה"ס).

בשל אובדן השטחים – נרצח פקח בן רמליהו: וַיִּקְשָׁר-קֶשֶׁר הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה, עַל-פֶּקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ, וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו- -בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים, לְיוֹתָם בֶּן-עֻזִּיָּה (מל"ב ט"ו 30).

המידע על הושע דל: בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל-יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים (מל"ב י"ז 1).

גם הושע הפך למלך וסל לתפ"ג. ענין המלכת הושע נזכר אצל תפ"ג: את פקח מלכם ]ה[רג[ו] ואת הושע כ[מלך] המלכתי עליהם (כתובת הסיכום מספר 4).

לפנינו ברית בין שונים. בריתות בימי קדם (וגם היום) נחלקו לשני סוגים: 1) ברית בין שוים

2) ברית בין שונים.

ברית בין שוים: ברית בה שני הצדדים שוים בכוחם, כפועל יוצא ההתחייבויות דומות (בריתות בין מדינות כרוכיות גם בהיבטים כלכליים וצבאיים). כך למשל יהודה וישראל

ברית בין שונים: יש צד חזק ויש צד חלש. כפועל יוצא של העוצמה – ההתחייבויות הן שונות.  במרבית המקרים מדובר במעצמה ובממלכה וסלית. הצד החלש מתחייב:

1) להכיר בריבונות החזק. 2) להעלות מס לחזק. 3) לא לפנות לחזק אחר.

הצד החזק מתחייב: 1) להגן על החלש. בדיוק מה שאחז בקש מתפ"ג: עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ-אֲרָם, וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הַקּוֹמִים, עָלָי

במקרה של הפרת הברית הצד החזק יעניש את הצד החלש בחומרה -> למען יראו וייראו.

למשל יהודה ובבל, ישראל – ארה"ב וכו'…

ונחזור להושע: בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה:  מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן, עַל-יִשְׂרָאֵל–תֵּשַׁע שָׁנִים…  ג עָלָיו עָלָה, שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר; וַיְהִי-לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד, וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה.  ד וַיִּמְצָא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר, אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל-סוֹא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְלֹא-הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, כְּשָׁנָה בְשָׁנָה; וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא.  ה וַיַּעַל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, בְּכָל-הָאָרֶץ; וַיַּעַל, שֹׁמְרוֹן, וַיָּצַר עָלֶיהָ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים.  ו בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ, לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַשּׁוּרָה; וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן–וְעָרֵי מָדָי (מל"ב י"ז 1 – 6).

הושע היה כפוף לאשור, אולם הוא הפר את תנאי הברית: עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי-לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה. ד וַיִּמְצָא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל-סוֹא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וְלֹא-הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה (מל"ב י"ז 3 – 4א).

הושע: 1) פנה לחזק אחר (מלך מצרים). 2) לא העלה מס. במילים אחרות: מרד. הושע פנה למצרים בתקוה לעזרה מצד המעצמה המתחרה. מצרים ראתה בארץ ישראל את החצר האחורית שלה. מאז ימי תחותמיס הג' שכבש את ארץ ישראל וסוריה, וכונן את האימפריה המצרית. הושע העדיף "חרא" ישן על פני חדש.

הסיבה לפניה למצרים קשורה ליחסי מצרים ואשור. עם כל הכבוד לארץ ישראל – הפרס הגדול היא מצרים. ארץ עשירה בצורה בלתי רגילה (וראו מה חולל בה הסוציאליזם הערבי של נאצר). למצרים יש אינטרס ברור לעצור את המעצמה הצפונית כמה שיותר רחוק ממצרים (הם ישלחו כוחות לעזרת חזקיהו שמרד באשור, ולצדקיהו שמרד בבבל).

כך או אחרת, סדר האירועים פה מעט מוזר: וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא.  ה וַיַּעַל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, בְּכָל-הָאָרֶץ; וַיַּעַל, שֹׁמְרוֹן, וַיָּצַר עָלֶיהָ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים.  ו בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ, לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן (4 – 6).

1) הושע מרד. 2) נעצר. 3) הושם בבית הכלא. 4) שומרון הושמה במצור. 5) שומרון חרבה.

לכאורה שלבים 4 – 5 צריכים לבוא לפני שלבים 2 – 3.  פתרון אפשרי: הסופר המקראי (בדומה לסופרים אשוריים) כתב לפי סכמה. קודם כל גורל המלך המורד, ואח"כ גורל עירו.

בכרוניקה הבבלית נכתב: שנה 2: תגלת פלאסר בחודש טבת (הלך) לגורלו. <18 שנה> מלך תגלת פלאסר בארץ אכד ואשור. מהן שנתיים היה (מלך) בארץ אכד (כלומר בבל). בחודש טבת ביום כ"ה, שלמנאסר בארץ אשור <ואכד> היה למלך. הוא הרס את שומרון (שורות 24 – 28).

כיבוש שומרון הוא אירוע המרכזי בחמש שנות מלכות שלמנאסר הה'. אירוע זה נזכר בכרוניקה הבבלית, היות וחלק מאנשי בבל יושבו בשומרון: וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ (מל"ב י"ז 24). באופן טבעי אירוע זה זכה להתעניינות הבבלים.

אולם להצלחה אבות רבים כידוע. סרגון הב' יורשו של שלמנאסר הה' כתב: צרתי ולכדתי את שומרון. 27290 (בכתובת אחרת כתוב 27280) אנשים היושבים בתוכה שללתי. 50 מרכבות (בכתובת המקבילה כתוב: 200) מתוכם גייסתי, ואת שאריתם

לימדתי משמעת. את סריסי הפקדתי עליהם ואת מס המלך הקודם הטלתי עליהם (כתובת הסיכום מדור שרוכין. חורסבד).

דבר זה תואם את המסופר במקרא ואת המדיניות המקובלת של האשורים

באותה עת. סרגון גייס לצבאו 50 (או 200) מרכבות, על צוותיהן. מרכבה, בדומה למטוס (ופחות לטנק) היא עסק יקר מאוד. הכשרת הצוות גם כן יקרה וממושכת. אין כל סיבה לקחת אוצר בלום של עשרות / מאות מרכבות ולזרוק אותו לפח. ממילא לחיילים אלה אין מקצוע אחר. והמקצוע מבוקש.

אז מי כבש את שומרון? 1) שלמנאסר. סרגון התהדר בנוצות לא לו. 2) סרגון. המקרא והכרוניקה (שנכתבו זמן רב לאחר האירועים) שוגים.

3) גם וגם: א) שלמנאסר דכא את המרד. מת. פרצה מרידה נוספת אותה דכא סרגון.

ב) שלמנאסר התחיל. מת. סרגון גמר.

הכיבוש האשורי אופיין בשלושה שלבים (כל אחד תלוי באי קיום קודמו): 1) השארת המלך המכהן תמורת שבועת נאמנות. 2) החלפת המלך הבעייתי בבן משחפה אחר (אח…). 3) הגליית משפחת המלוכה וחלקים מהאוכלוסיה ומינוי פחה / נציב אשורי.

הגלית (חלק מ)העם נועדה להשיג כמה מטרות: 1) ניתוק העם מאדמתו (תפיסת האל הלאומי) יקטין את סכנת המרד. 2) בארץ החדשה, הגולים תלויים בשלטונות (כמיעוט בקרב רוב, לא תמיד אוהד). 3) אכלוס שטחי האימפריה. 4) הטמעת הגולים במרחב התרבותי של האל אשור.

על מנת לא לשבור את חוט השדרה הכלכלי של הארץ שאוכלוסייתה הצטמצמה, ועל מנת שהארץ תמשיך להעלות מיסים – הובאו גולים אחרים (חילופי אוכלוסיה).

ההגליה הראשונה נכרכה במסע תפ"ג ב743 לפה"ס: בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה. (מל"ב ט"ו 29).

ההגליה אף נזכרת בכתובות תפ"ג עצמו: ארץ בית עמרי […] חיילי [צבא]ו […] כל אנשיו  [… ל]אשור הובלתי. פקח מלכם […] XXX את הושע [כמלך] עליהם המלכתי (כתובת 4).

ענין ההגליה נזכר בכתובות סרגון הב': 27290 אנשים היושבים בתוכה שללתי (כתובת הסיכום מדור שרוכין. חורסבד).

אולם ההגליה הייתה דו סטרית בעיקרה: וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ (מל"ב י"ז 24).

ובכתובות סרגון: (סרגון) הלוכד את בני תַמוּד, אִבַּדִדִ, מַרְסִמַנִ, עיפה (ו)אשר שאריתם העברתי והנחתים בתוך ארץ בית עמרי (כתובת 21).

עד כאן המבוא. ועתה לשאלה:

אז מה קרה לעשרת השבטים? איפה הם? מהם לוחות הזמנים של המעבורת על נהר הסמבטיון?

התשובה היא, שחלק קטן יחסית נטמע באימפריה האשורית, אבל רוב עשרת השבטים הם פה ביננו. זה אנחנו. גם אנחנו. אז איך נוצר המיתוס על עשרת השבטים האבודים? הרי המיתוס לא נוצר יש מאין. התשובה נעוצה במקרא:

וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה:  לֹא-סָרוּ, מִמֶּנָּה.  כג עַד אֲשֶׁר-הֵסִיר יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מֵעַל פָּנָיו, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּיַד כָּל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים; וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ, אַשּׁוּרָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. (עד כאן החורבן והגלות. ועתה מה קרה בהמשך)
כד וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת, וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְשׁוּ, אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֵּשְׁבוּ, בְּעָרֶיהָ.  כה וַיְהִי, בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם, לֹא יָרְאוּ, אֶת-יְהוָה; וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּהֶם אֶת-הָאֲרָיוֹת, וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם.  כו וַיֹּאמְרוּ, לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר, הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, לֹא יָדְעוּ, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ; וַיְשַׁלַּח-בָּם אֶת-הָאֲרָיוֹת, וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם, כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ.  כז וַיְצַו מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לֵאמֹר, הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם, וְיֵלְכוּ, וְיֵשְׁבוּ שָׁם; וְיֹרֵם, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ.  כח וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים, אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן, וַיֵּשֶׁב, בְּבֵית-אֵל; וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם, אֵיךְ יִירְאוּ אֶת-יְהוָה.  כט וַיִּהְיוּ עֹשִׂים, גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו; וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת, אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים, גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם, אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם.  ל וְאַנְשֵׁי בָבֶל, עָשׂוּ אֶת-סֻכּוֹת בְּנוֹת, וְאַנְשֵׁי-כוּת, עָשׂוּ אֶת-נֵרְגַל; וְאַנְשֵׁי חֲמָת, עָשׂוּ אֶת-אֲשִׁימָא.  לא וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז, וְאֶת-תַּרְתָּק; וְהַסְפַרְוִים, שֹׂרְפִים אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ, לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ, אלה ספרים (אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם).  לב וַיִּהְיוּ יְרֵאִים, אֶת-יְהוָה; וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת, וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת.  לג אֶת-יְהוָה, הָיוּ יְרֵאִים; וְאֶת-אֱלֹהֵיהֶם, הָיוּ עֹבְדִים, כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם.  לד עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים, כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים:  אֵינָם יְרֵאִים, אֶת-יְהוָה, וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם, וְכַתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר-שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל… מ וְלֹא, שָׁמֵעוּ:  כִּי אִם-כְּמִשְׁפָּטָם הָרִאשׁוֹן, הֵם עֹשִׂים.  מא וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְרֵאִים אֶת-יְהוָה, וְאֶת-פְּסִילֵיהֶם, הָיוּ עֹבְדִים; גַּם-בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה (מל"ב י"ז 22 – 41).

לפי המקרא כל אנשי ישראל גלו, ובמקומם הביאו האשורים גויים גמורים, שקיבלו את דת ישראל למראית עין, אבל בפועל מדובר בעובדי אלילים בני עובדי אלילים.

בקטע זה באה לידי ביטוי המדיניות של האימפריה האשורית. לאשורים הייתה שיטה: קודם ירו צרור, אח"כ רימון אח"כ נחו…

תפ"ג הקים את האימפריה הנאו אשורית. אימפריה, מעצם טבעה היא יצור רב לאומי. והלאומים השונים לא אהובים להיות כפופים לאימפרטור רחוק. על כן, מדינות שונות נטו למרוד באשור. הדרך העיקרית שבה נקטו האשורים על מנת לצמצם את סכנת המרד, היא הגליית העם מארצו. על ידי ניתוק הקשר בין העם מולדתו – קטן מאוד הסיכוי למרד. מה עוד, שהגולים הם מיעוט במקום החדש, מיעוט התלוי בשליט האשורי. גם במקרה זה עם ישראל הוא יוצא דופן, ואני מזכיר את מרד התפוצות. יהודי לוב, מצרים וקפריסין מרדו ברומאים בין השנים 115 – 117 לסירה. בין המרד הגדול למרד בר כוכבא.

כיוון שהאשורים חשבו כלכלית, הרי ריקון ארץ מיושביה הוא מעשה אווילי. מי יעבד את אדמה, מי יעלה לי מסים? מי יניע את הכלכלה?

על כן, בכל מקרה של הגלייה (בעיקר האליטות כאמור), מיהרו האשורים להביא גולים אחרים לארץ המתרקונת. מעין חילופי אוכלוסין. האשורים הגלו תושבים משומרון, ובמקומם הביאו גולים מבבל.

ונתחיל בנטמעים. לאשורים הייתה מדיניות ברורה של הטמעת הגולים באימפריה והעברתם תהליך אשוריזציה. עדות לתהליך יש דווקא בעת מסע סנחריב או מרד חזקיהו, עת סנחריב הטיל מצור על ירושלים. וכך נכתב: וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-תַּרְתָּן וְאֶת-רַב-סָרִיס וְאֶת-רַבְשָׁקֵה מִן-לָכִישׁ אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, בְּחֵיל כָּבֵד–יְרוּשָׁלִָם; וַיַּעֲלוּ, וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם, וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כֹבֵס.  יח וַיִּקְרְאוּ, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת; וְשֶׁבְנָה, הַסֹּפֵר, וְיוֹאָח בֶּן-אָסָף, הַמַּזְכִּיר.  יט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, אִמְרוּ-נָא אֶל-חִזְקִיָּהוּ:  כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר… ופה מתחיל נאום רבשקה (מל"ב י"ח 17 – 19).

רבשקה הוא התואר ולא השם: rab shaqi שר המשקים. תרתרן הוא שר הצבא, ורב סריס הוא המשרת הראשי (sha reshi) ולא סריס במובן המודרני. רבשקה הוא שנושא את דברי מלך אשור. הנאום עצמו הוא מלאכת מחשבת של לוחמה פסיכולוגית.

התפתחות מעניינת יש בהמשך הנאום: וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה, דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית–כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ, יְהוּדִית, בְּאָזְנֵי הָעָם, אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה.  כז וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי, לְדַבֵּר, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים, הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחֹמָה, לֶאֱכֹל אֶת-חריהם (צוֹאָתָם) וְלִשְׁתּוֹת אֶת-שניהם (מֵימֵי רַגְלֵיהֶם), עִמָּכֶם.  כח וַיַּעֲמֹד, רַבְשָׁקֵה, וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל, יְהוּדִית; וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר (מל"ב י"ח 26 – 28).

שליחי חזקיהו המבועתים מדברי רבשקה, ביקוש ממנו לא לדבר עברית אלא ארמית (שפה שהתחילה לשמש כשפה הבין לאומית אז), על מנת שהמוני העם לא יבינו.

הנקודה המרתקת היא שרבשקה דיבר בעברית (יהודית)! זאת ועוד, רבשקה, בנאומו, הכיר טוב מאוד את האמונה והפולחן של ארץ יהודה. חז"ל קבעו חד וחלק: רבשקה – ישראל הוא. סביר מאוד שהם צודקים לחלוטין. 21 שנה קודם למסע סנחריב חרבה שומרון. האליטה הובאה לאשור. אפשר שרבשקה היה פקיד ישראלי, שהמשיך את הקריירה באשור, או שיצא לגלות כנער ועלה לגדולה באשור.

זו דוגמה למי שנטמע, ורק הד קלוש הזכיר לנו את ישראליותו.

אבל, בניגוד לרושם המקראי, הרי האשורים לא הגלו את כל אנשי ממלכת ישראל. עורכי המקרא מיהודה, בימי הבית השני, עת הפילוג בין היהודים לשומרונים הלך והתהווה, היה אינטרס ברור להציג את תושבי ממלכת ישראל לשעבר כגויים גמורים, שאין להם חלק ונחלה בעם ישראל. ואם צריך לעוות את ההיסטוריה – אז לא נורא.

המציאות היא אחרת. האשורים הגלו רק את האליטות, אבל את עיקר העם הם השאירו. מישהו צריך לעבד את האדמה ולהעלות מיסים. אגב, גם חורבן יהודה לא לווה בריקון מוחלט של ארץ יהודה. רוב אנשי יהודה נשארו במקומם. למעשה, הגלות היחידה שרוקנה את הארץ מיושביה אירעה לאחר מרד בר כוכבא. אפילו לא המרד הגדול.

הממצא הארכיאולוגי מראה, כי התרבות החומרית לא השתנתה. אוכלוסייה חדשה משמעה תרבות חומרית חדשה. והנה באתרים ישראלים לאחר 722 לפה"ס, התרבות החומרית לא השתנתה כמעט. כלומר אותם אנשים המשיכו את חייהם כמקודם. ההבדל היחיד בחיי היום יום הוא עבור מי גובים את המסים (וסביר שאותם אנשים המשיכו לגבות את אותם המסים).

אפילו במקרא עצמו יש עדויות ישירות ועקיפות, שלא כולם גלו.

שימו לב מה סופר על חזקיהו מלך יהודה, לאחר חורבן ישראל! בספר דברי הימים תוארה  חגיגת הפסח של חזקיהו: וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וְגַם-אִגְּרוֹת כָּתַב עַל-אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, לָבוֹא לְבֵית-יְהוָה, בִּירוּשָׁלִָם–לַעֲשׂוֹת פֶּסַח, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.  ב וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל-הַקָּהָל, בִּירוּשָׁלִָם, לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי… בהתאם ללוח השנה הישראלי, לא היהודאי  ה וַיַּעֲמִידוּ דָבָר, לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל-יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר-שֶׁבַע וְעַד-דָּן–לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, בִּירוּשָׁלִָם:  כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ, כַּכָּתוּב.  ו וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו, בְּכָל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר:  בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוּבוּ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, וְיָשֹׁב אֶל-הַפְּלֵיטָה, הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר (דה"ב ל' 1 – 6).

ברפורמת יאשיהו , מאה שנה אחרי  חורבן ישראל סופר: וְגַם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית-אֵל, הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל–גַּם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת-הַבָּמָה, נָתָץ; וַיִּשְׂרֹף אֶת-הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר, וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה (מל"ב כ"ג 15).

כלומר מאה שנה לאחר החורבן מקדש בית אל עוד פעיל. ומדוע הוא פעיל? כי האוכלוסיה נשארה במקום.

זאת ועוד, שבי ציון מבבל שבו, לאחר הצהרת כורש (539 לפה"ס), אל ארץ יהודה ואליה בלבד!: וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה, הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה, אֲשֶׁר הֶגְלָה נבוכדנצור (נְבוּכַדְנֶצַּר) מֶלֶךְ-בָּבֶל, לְבָבֶל; וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה, אִישׁ לְעִירוֹ … בְּנֵי בֵית-לָחֶם, מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. 

כב אַנְשֵׁי נְטֹפָה, חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה.  כג אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה.  כד בְּנֵי עַזְמָוֶת, אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם. כה בְּנֵי קִרְיַת עָרִים כְּפִירָה וּבְאֵרוֹת, שְׁבַע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה… וזה ממשיך אבל הענין ברור (עזרא ב' 1 – 25).

אין שום ישוב הנמצא דרומה מבית צור (כי שם האדומים כבר יושבים. מה שמכונה במקורות בית שני: אדומיאה. הסיפור עם האדומים הוא מרתק ולא נרחיב. רק אציין שחלק מהאדומים הללו גויירו בימי החשמונאים), צפונה מבית אל, מזרחה מיריחו ומערבה מלוד. כלומר ארץ יהודה במובנה הצר והמצומצם.

אבל לפתע, בתקופה החשמונאית – הגליל והגלעד מלאים ביהודים! יהודים להם מלכי בית חשמנואי סייעו ועזרו. מאיפה הם הגיעו פתאום? הלוא הארץ התרוקנה כליל מיהודיה, לכאורה, ושבי ציון שבו רק אל ארץ יהודה. התשובה היא: הם לא הגיעו. הם היו שם כל הזמן. אלו הם צאצאי ממלכת ישראל, שלאחר חורבן שומרון, ובעיקר רפורמת יאשיהו, העבירו את מרכזם הרוחני לירושלים.

אז מה קרה לעשרת השבטים?

חלק מגולי ישראל נטמעו באימפריה האשורית. חלק קטן היו אולי הבסיס ליהדות עירק וכורדיסטן. חלק הפכו למה שאנו קוראים היום 'שומרונים'. השומרונית והיווצרותם הוא נושא מרתק ומדהים, אבל מפאת קוצר הזמן לא נרחיב עליו. רק אציין שבדת ישראל יש שני פלגים: הצפוני והדרומי (כמו התנועה האיסלמית). הפלג הדרומי רואה בהר הבית את המקום הקדוש, בירושלים את עיר הבחירה, ובכרוב (שור מכונף) את מייצג האל. הפלג הצפוני רואה בהר גריזים את המקום הקדוש, בשכם את עיר הבחירה, ובעגל את מייצג האל. הפלג הצפוני הם השומרונים, והפלג הדרומי הם היהודים. אנחנו. אבותינו וגם אבות השומרונים עמדו במעמד הר סיני כתף אל כתף.

אבל, החלק הגדול מעשרת השבטים, נשארו במקום יושבם, והפכו ליהודים לכל דבר וענין. עשרת השבטים הם אנחנו. לא בפרו, לא בהודו, לא במוזמביק ולא באוסטרליה. פה.

בהמשך ילק מהם יתנצר, חלק ימשיך ויתאסלם.

למעשה רוב הפלשתינים המקוריים (לא אלה שהיגרו הנה בתקופת המנדט בגלל השגשוג הציוני) הם יהודים מומרים.

תודה רבה.