פרק 98 – דברי הימים: על אם הדרך – על חורבת תימן. חלק ב.

בחלק ב של הפרק על כונתילת עג'רוד נדון בממצאים הכתובים והציורים המדהימים מהאתר.


powered by podcast garden

הורדה

קריאת הפרק:

בפרק הקודם על חורבת תימן הזכרנו את הכתובות על החרסים, וסיימנו באזכור הסדרות האלפאביתיות. כלומר אותם חרסים בהם נרשמו אותיות האל"ף בית" כסדרן. עתה נדון בִּקְבוצת כתובות נוספת. כתובות על גבי טיח. פה המצב קשה יותר. למעט כתובת אחת, כולן נמצאו לאחר שהטיח נפל לרצפה, ונשבר. כלומר חלק מהכתובת הן איחוי של כמה שברים. התוצאה שהתקבלה היא סבירה והגיונית, אבל איש לא מבטיח לנו, שמדובר בחיבור נכון. חיבור אחר יניב קריאה שונה. בנוסף לכך, רוב הכתובות דהויות מאוד, וקשה להבין מהן משהו ברור. וְכַאשר אין מבינים כראוי, ההשלמות חוגגות. והנה דוגמה לחגיגה בהשלמה. כתובת מסעירה רומזת לכאורה על משה רבנו, וזו לשונה: לידתו והוא (סוף שורה חסר) עני ועשוק, בן אביון, איש דל (גם סוף השורה הזו חסר) לבושם יוון (כלומר רפש או זוהמה) מדיו נגאלו בדם (גם סוף שורה זה חסר). והנה השורה החשובה: נד חלף וים יבש עד (חסר) חרון בשנת דבר, רעב וחרב, שיחת קין (כלומר חנית) שקר ומרמה.

מרתק. אבל למרבה הצער, קריאה זו מבוססת על השלמות רבות מאוד. אגב, גם אני שגיתי, ובפרק 4 על משה רבנו התייחסתי לקריאה זו כעובדה מוגמרת. אולם, צריך להיות הוגן עם החוקר המשלים. האותיות דהויות מאוד, ולא פעם נותר בדל אות, אותו ניתן להשלים במספר אופנים. כמו למשל קו תחתון אופקי ניתן להשלים לבי"ת, כ"ף, מ"ם, ט' וכו'. קו אנכי קצר יכול להיות יו"ד, ו"ן, נו"ן סופית (בימי קדם לא היו אותיות סופיות. זה רק לצורך הדוגמה), וכו' לא פעם מדובר בקו קצר מאוד, על גבול הנקודה, שניתן להשלימו לכל כיוון שהוא.

ברור לכם ודאי, שהשלמת האות הראשונה תשפיע על השלמה המילה הראשונה, שמצידה תשפיע על השלמות ההמשך, כך שבסוף יתקבל טקסט הגיוני (בעיני המשלים).

נניח לצורך הדוגמה כי יש לנו קו אנכי קצר, לאחריו האות ל' ברורה, ולאחריה עוד קו אנכי קצר גם כן. אם אשלים את הקו האנכי הראשון לכ' ואת הקו השני לב' אקבל 'כלב'. לעומת זאת אם אשלים את הקו הראשון למ' ואת הקו השני לכ' אקבל 'מלך' (אז לא היו אותיות סופיות כזכור). אם יצא לכם כלב, הרי הסבירות שהמילה השניה, המאוד דהויה יש לזכור, אותה תשחזרו תהיה 'נובח' אם יצא לכם מלך הרי סביר שהמילה השניה שתשלימו תהיה 'מלוכה' ('מלכה' בכתיב חסר). מכאן ואילך כל השלמה תפנה לדרך משלה. במקרה אחד נקבל טקסט, הגיוני בסך הכל, על מגפת כלבת, ובמקרה השני נקבל טקסט, הגיוני לא פחות, על מלך רב מעללים.

בפרסום חדש של הכתובת רואים היטב את פערי הכתובת: הלי (חסר מאוד) חסק בא (אולי יש לגרוס אדום? בקריאה האופטימית קוראים כאן 'עני ועשוק' בשורות הבאות יש כמה אותיות בודדות רובן דהויות) וימ (אין זכר ל'נד חלף' לפני או 'יבש' אחרי) והנה השורה היחידה הברורה: שחת קין שדה ומרמ ה.

חבל. מסורת על חציית ים סוף הנזכרת במקור חוץ הייתה טובה מידי מכדי שתהיה אמיתית…

הממצא: כמה אותיות בודדות. המסקנה: חציית ים סוף. ככה זה באקדמיה. על מה שיודעים ניתן לכתוב הרבה. על מה שלא יודעים ניתן לכתוב הרבה מאוד.

כתובת זו, על כל חוסר בהירותה, נכתבה בעברית אבל באותיות פנקיות, שבשלב הזה כבר החלו להיפרד מהאותיות העבריות. זה כמו לקרוא טקסט אנגלי בכתב גותי. האותיות הן אותן אותיות, אך לחלקן – צורה שונה.

ישנה כתובת פניקית בכתב פניקי (רמז לקשרים הדוקים בין ממלכת ישראל לממלכת צור וצידון. כמו שמשתקף מהסיפורים על שלמה וחירם ועל אחאב ואיזבל). הכתובת מתארת את התגלות האל. זה מתקשר היטב לאזכור ה' תימן, הגם שתימן לא נזכרת בכתובת, וגם לא ה' אלא הבעל. בפרק על הבעל הטעמנו את נושא הזהות בין ה' לבעל, ואין צורך להרחיב: שנת (דהוי. עוברים לשורה הבאה) בראש ובירח אל (כמה אותיות לא ברורות) וימסנ הרים וידכנ פבנם (דהוי) ארץ קשדש עלי אתן חז כר (ומשלימים עוד: כמש כלומר כרכמיש) הִכֹּנ לברכ בעל בְּיֹמ מלחמה לשמ אל בימ מל[חמה.

יש הקוראים בזרוח אל, ולא בירח אל. כלומר יש לפנינו התגלות אלהית, מה שמתאים להמשך, אגב.

ההרים נמסים וה'פבנים' מדוכאים. 'פבנים' היא מילה שאולה מחורית דווקא, שמשמעה 'הרים'. לומר יש לנו תקבולת (אמצעי שירי ידוע במקרא), המתארת את השפעת התגלות האל על ההרים. הזכרנו את התגלות האל בחבקוק, והנה עוד פסוק המתאר ריסוק הרים: וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם (חבקוק ג' 6). ההרים הנמסים  גם נזכרים במקרא: הָרִים–כַּדּוֹנַג, נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי יְהוָה:  מִלִּפְנֵי, אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ (תהילים צ"ז 5).

ארץ קשדש – אינה מזוהה. חבל.

הִכֹּנ לברכ בעל בְּיֹמ מלחמה לשמ אל בימ מל[חמה – ברכת האל 'בעל', לשמו של האל ביום מלחמה. הרעיון שהאל הולך לפני המחנה ידוע ומוכר. דוגמה קצרה: בני ישראל לקחו את ארון הברית לִקרב אבן העזר, ושם הארון נפל בשבי הפלשתים, כמסופר בספר שמואל.

יש עוד כמה כתובות, אך הרעיון ברור, ונעבור בשמחה לציורים.

אני מזכיר למי שטרם שזף עיניו בציורים שבדף הפרק ודף הפייסבוק לעשות זאת.

מרבית הציורים צויירו על גבי אותם שני פיטסים קדושים, שעל שִבְריהם מופיעות כמה וכמה מהכתובות. אותם פיטסים רבי מעללים מחוואר מוצא שהובאו מאזור ירושלים. שאר הציורים התגלו על טיח המבנים. אני מזכיר שחואר מוצא, היא אדמת הטין באזור ירושלים.

ההשערה המקובלת בנוגע לציורים שעל שברי הפיטסים היא, כי הציורים שימשו כמתווים או סקיצות לציורים האמתיים שצוירו במקום אחר, כנראה על קירות המבנים. הפיטס, הוא כלי אגירה גדול (היכול להגיע לגובה של 2 מטרים), ועל כן, שבריו הגדולים, שימשו מצע גדול ונוח לציורים שונים. העדר כמעט מוחלט של חרסים מצוירים בממצא החומרי מהמזרח הקדום, רומז גם כן, כי מדובר למעשה מדובר בטיוטות, ולא בציור האמתי. זאת ועוד, בחינת הציורים מגלה כי ישנו ברדק ביחס הציורים זה לזה. כלומר, אין כל מערך ציורי שהוא. ישנו אוסף דמויות שונות כחיות, צמחים, יצורי כלאיים ומרכבות, ללא חוט מקשר כלשהו. כמו כן, היו לפחות שלושה ציירים שונים, וחלף זמן רב בין פעילות ציור אחת לשניה. כל האמור לעיל רומז גם כן, כי מדובר במתווים בלבד.

זאת ועוד, בעוד שציורי הטיח נעשו ביד אומן בוטחת, והם מרובי גוונים, הרי ציורי החרסים הם חד גוניים ובוצעו באופן רשלני.

לעובדה כי מדובר בטיוטות יש משמעות לגבי שאלה נוספת שהועלתה במחקר: מהו היחס בין הכתובות לציורים, שמופיעים על אותו חרס ממש? האם הציורים מגלים זיקה לכתובות? או שמא מדובר בשני יקומים מקבילים, שאומניהם חולקים את אותו המרחב?

אם נקבל את ההנחה (המקובלת עלי) כי, מדובר בטיוטות, הרי אין כל זיקה בין הציורים לתמונות, ומדובר בחיבור אקראי חסר משמעות. ראוי לציין, כי יש חוקרים הסבורים כי ישנו קשר הדוק בין הציורים לכתובות.

נפנה מבטנו אל ציור על קיר, המתאר ככל הנראה מלך (ויש הסבורים כי מדובר במלך ישראל או יהודה):

ציור זה היה על אומנת הכניסה במבנה המרכזי. אומנה היא עמוד תמך גדול. כלומר כל מי שנכנס לאתר נחשף לציור זה. היה זה חלון הראווה של המבנה. הצגת מלך בכניסה למבנה, רומזת כי זהו מבנה שלטוני ולא מבנה דתי. בבחינת 'שופוני יא נאס' (זה בערבית. ובעברית: ראו אותי, אנשים). בציור ניתן לראות אדם יושב על כסא (כס מלכות?), כשהאומן המשחזר בן זממנו, השלים לפרח לוטוס אותו מריח האיש. יבוא המאזין העירני, במקרה זה אזוב הקיר, ממועצת החכמים ויטען: 'איפה אתה רואה פה לוטוס? זה יכול להיות גביע יין או פולקע של עוף'. אז קודם כל הוא צודק. זה יכול להיות גביע יין או פולקע. ההשלמה ללוטוס מתבססת על ציורים אחרים מהמרחב, בהם נראים שליטים יושבים, מביטים ימינה ומריחים לוטוס. כלומר סטטיסטית מדובר בלוטוס. אך לא בלו-טוס.

ציור שני ממבנה B שדווקא מראה שרידי ביצור בדמות חומה ומגדל.

אפשר שלציור זה ניתן לקשור כמה מציורי החרסים בהם נראים סוס ומרכבה (שלא ממש שרדה), וכן קשת.

      

תיאורי מלחמה בדמות חיילים ומרכבות קרב, מוכרים מרחבי המזרח הקדום, ונפוצו כאמצעי תעמולה ידוע של שליטים במרחב. ביחוד אצל האשורים. אולי יש פה זיקה כלשהי לאשור, עוד בטרם הגיעו צבאות אשור לארץ ישראל. אני רוצה להזכיר, שיואש מלך ישראל, אשר בתקופתו התקיים האתר, היה מלך ששחרר את ממלכת ישראל מהשעבוד הארמי (כנזכר במלכים ב' י"ג), והחל במסע כיבושים, שהגיע לשיאו בימי בנו ירבעם השני. אז לא מן הנמנע, שאותו מלך דאג להפיץ את בשורת כוחו ועוצם ידו גם פה.

ישנו ציור של לביאה וחזיר (! בפרק עתידי על החזיר נרחיב בענין).

קבוצה אחרת של ציורים קשורה לאלוהות מגוננת. הן דמויות אנושיות, והן דמויות של חיות.

בציור על פיטס ניתן לראות עץ בעל סלסולים המייצג כנראה את האשרה. משני צדי העץ יש יעלים המכרסמים את עלי העץ. מתחת לעץ יש דמות אריה הפונה ימינה. ציור של עץ מעל אריה מוכר מאשור, שם הציור הוא של עשתורת. מכאן הזיהוי של ציור זה עם האשרה, שהיא בת זוגו של ה', כזכור.

שני ציורי פרות התגלו על החרסים. בציור אחד יש דמות  פרה מיניקה ועגל יונק:

  

רכיב הפרה המיניקה נפוץ מאוד ברחבי המזרח הקדום, והוא קשור לפולחן הפריון, הן של הצמחים, הן של בעלי החיים והן של בני האדם.

הפרות, ובעיקר העגל היונק מזכירים מיד הן את העגל בממלכת ישראל, והן את הכרוב (שהוא שור מכונף) בממלכת יהודה.

ציור מרתק שהצליח לבלבל לא מעט חוקרים הוא הציור בו נראות שתי דמויות, וברקע דמות שלישית.

ניתן להבחין כי הדמות השמאלית היא בעלת אינסטלציה מפותחת למדי ואילו לדמות הימנית יש עיגולים המדגישים את החזה הנשי. שתי הדמויות זוהו בתור האל המצרי בֶּס. אל זוטר למדי יש להודות. העובדה שאת ראשו של בס "חותכת", כתובת המזכירה את ה' ואשרתו, גרמה לכמה חוקרים לראות בדמויות אלה ייצוג גרפי של ה' אלהי ישראל ואשרתו.

אולם, ייצוג גרפי של האל בצורה כזו, ועוד בצורת אל זוטר למדי ממצרים הרחוקה, לא מוכר לנו כלל ועיקר. אלוהויות במזרח הקדום יוצגו בד"כ, על ידי החיות המסמלות אותם, או בדמות אנוש ללא תוספת כמעט (למעט כנפיים אצל החיתים). אין לנו שום תקדים שאל גדול (וה' הוא בהחלט הוא אל גדול בעיני מאמיניו) תואר בדמותו הזוטרה והלא חשובה של בס. זאת ועוד, בהנחה שהכתובות והציורים (שהם טיוטות כזכור) לא מקיימים כל זיקה בינהם, הרי אין לכרוך את הכתובת עם הציור.

מדובר באל המצרי בס, ששימש כסוג של אלוהות מגוננת זעירה. מעין קמע או משהו כזה.

ישנם עוד ממצאים מרתקים באתר, כדוגמת כברה שנשמרה כמעט כמות שהיא בשל היובש המדברי, אריגים ועוד ממצאים אורגניים, שעזרו לתארך את האתר באמצעות פחמן 14 כזכור. אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה.

בתחילת דבריי טענתי, כי האתר הוא אתר ישראלי. זאת על פי איזכור ה' האל הלאומי הישראלי. יבוא המאזין העירני ויגיד 'רגע, גם בממלכת יהודה סגדו לה'. פתחתי מפה, יהודה קרובה בהרבה מישראל לאתר. מדוע אין זה אתר יהודאי?'.

לכך אענה כי הראיות מצביעות לכיוון ישראל. 1) שימוש ב'יו' כמרכיב תיאופורי בשמות, נחשב כרכיב אופייני לממלכת ישראל (ביהודה הרכיב הנפוץ היה 'יהו'). כך למשל בחרסי שומרון כל השמות הם בעלי 'יו' (שמריו, ידעיו, גדיו, אוריו, קוליו). ובפרק על הבעל דנו בנושא. בחורבת תימן יש לנו: עבדיו, יהלי (ויש המשלימים ליהליו), יו-עשה, אמר-יו. שכנ-יו, שמר-יו, עז-יו. 2) איזכור ה' שמרן (= שומרון. בירת ממלכת הצפון) (יש הגורסים ה' שומרנו). 3) המסורת על אליהו שנדד עד סיני. ככתוב: וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה… וַיֵּלֶךְ… עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב (מל"א י"ט 3 – 10).

ופה ארחיב מעט. ממלכת ישראל מגלה זיקה רבה לסיני, ובעיקר לסיפור יציאת מצרים. רוב המקראות העוסקות ביציאת מצרים הן בתורה והן מחוצה לה (נבואה, שירה, היסטוריוגרפיה) מאופיינים במחקר כמקורות ישראליים צפוניים. גיבורים צפוניים תוארו לא פעם כמשה שני. ואני מזכיר את פרק מספר 58 'של נעלך מעל רגליך – על עיצוב דמויות מקראיות בזיקה למשה רבנו', בו גם הרחבנו בנושא.

כל שיקול בנפרד אולי אינו מכריע, אך שילוב שלושתם מעלה את הסבירות כי מדובר באתר ישראלי.

מאליה עולה השאלה מהי משמעות האתר? מהי משמעות הממצאים? עד עתה תיארתי חלק מהממצאים הללו, אבל מה זה אומר?

חשיבות האתר בתרומתו האדירה לחקר המקרא והמזרח הקדום, בדגש על ההיסטוריה של עם ישראל.

הכתובות הרימו תרומה חשובה בכמה וכמה תחומי ענין. לחקר השמות בימי המקרא, לחקר הפליאוגרפיה (הכתב העתיק, צורת האותיות וכדומה), וכן גם לחקר האוריינות בישראל במאה השמינית לפני הספירה. מתברר שהייתה זו חברה אוריינית באופן נרחב ועמוק בהרבה, מששיערו החוקרים. האמונה כי רק מתי מעט ידעו קרוא וכתוב הייתה נכונה, אבל לא במאה השמינית. בחור נידח באמצע שום מקום ישבו אנשי ממשל, שידעו כתיבה תמה מהי, וידעו לנסח ברכות בלשון ספרותית נאה ועשירה. ואם אזובי הקיר יודעים קרוא וכתוב, מה קורה עם הארזים?

תרומה מדהימה יש לנו בתחום חקר האמונה הישראלית בימי המקרא. אם אומר שהכתובות חוללו רעידת אדמה אדבר בלשון המעטה. התברר כי לפחות חלק מהישראלים האמינו בה', והאמינו גם בזוגתו האשרה. לפתע מתברר, כי התיאורים המקראיים בנוגע לפולחן האשרה משקפים הערכה בדיעבד, ולא את האופן בו אנשי ישראל הקדומים תפסו את פולחן האשרה. הקדשנו לזה פרק שלם על עבודת הבעל ולא נרחיב.

מי שרוצה לראות את הממצאים המדהימים הללו, עלול לנחול מפח נפש. במסגרת הסכם השלום עם מצרים, החליטה מדינת ישראל להיות המדינה היחידה בעולם, ואמנע מכמה כינויי גנאי לממשלת ישראל שהחליטה על כך, להחזיר את הממצאים לידי המצרים. בטענה שמקורם בשטח מצרי. זה נכון אמנם, אבל כל עוד האפרתנון בלונדון וכתובת השילוח באיסטנבול – לא ברור מדוע דווקא ישראל התנדבה למסור את עברה לידי המצרים. וכך, בשנת 1994 הוחזרו הממצא למצרים ושוכנו במוזיאון באל עריש. לאור המצב באל עריש והקרבות של צבא מצרים מול דעא"ש – איני יודע מהו גורל המוצגים. הימור שלי – הם כבר לא שם, ולא כי מישהו הבריח אותם לישראל בחזרה. עצוב.