פרק 78 – דבר היום: כלב בן כלב תבוא מחר בעוד יומיים – על כלב כשם תואר

'כלב' הוא כינוי גנאי בימי קדם, אבל גם שמה של משפחה מכובדת, ושמו של נשיא שבט יהודה כלב בן יפונה.

על כלב כשם תואר בפרק נובח זה.


powered by podcast garden

הורדת הפרק.

קריאת הפרק:

כולנו מכירים את המימרה ש'הכלב הוא ידידו הטוב של האדם'. אבל במזרח הקדום (ועד ימנו אגב), היחס לכלב היה יחס דו ערכי. מצד אחד ידידו הטוב של האדם, ומצד שני כינוי גנאי בזוי.

הצגת הכלב כחיה עלובה נזכרת הן במקרא והן במקורות חוץ מקראיים. היות ואדם קרוב אצל עצמו, נתחיל במקרא כמובן.

בסיפור דוד וגליית (ואני מזכיר את פרק  20 בדבר היום 'שש אמות וזרת – מי הרג את גליית') נכתב: וַיִּקַּח (דוד) מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר-לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי-אֲבָנִים מִן-הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר-לוֹ וּבַיַּלְקוּט–וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַיִּגַּשׁ, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי. מא וַיֵּלֶךְ, הַפְּלִשְׁתִּי, הֹלֵךְ וְקָרֵב, אֶל-דָּוִד; וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה, לְפָנָיו. מב וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת-דָּוִד, וַיִּבְזֵהוּ: כִּי-הָיָה נַעַר, וְאַדְמֹנִי עִם-יְפֵה מַרְאֶה.  מג וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-דָּוִד, הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?; וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת-דָּוִד, בֵּאלֹהָיו (שמואל א' י"ז 40 – 43).

קודם כל יש להרוג תיקן אימתני. דוד תואר כאדמוני. התואר 'אדמוני' במקרא מתייחס לצבע העור. לא לצבע השיער. לדוד היה עור אדמדם ורדרד, כמו של תינוק שבא לכם לנשק ולצבוט. דוד לא היה ג'ינג'י. כלומר אולי הוא היה, אבל זה לא כתוב בשום מקום! גליית החמוש היטב ראה את דוד הולך אליו עם מקל. סביר שהקלע הושם בחוגרה, ולא נראה על ידי גליית, עד שהיה מאוחר מידי. גליית המופתע לא הבין מדוע דוד בא אליו במקל בלבד. הלוא מקל משמש לגירוש כלבים… וזה מה שהוא שאל… הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת? גליית נעלב מעצם השוואתו לכלב.

כשדוד ברח מפני שאול, ולאחר שכרת את כנף מעילו של שאול, דוד השווה עצמו לכלב, ואף הפגין בקיאות בבעיות של כלבים: כַּאֲשֶׁר יֹאמַר, מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי, מֵרְשָׁעִים, יֵצֵא רֶשַׁע; וְיָדִי, לֹא תִהְיֶה-בָּךְ.  יד אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף:  אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד (שמואל א' כ"ד 13 – 14).

לאחר מות שאול סופר: וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ, וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת-אַיָּה; וַיֹּאמֶר (איש בשת בן שאול), אֶל-אַבְנֵר, מַדּוּעַ בָּאתָה, אֶל-פִּילֶגֶשׁ אָבִי (איתות ברור לגבי כוונות השלטון של אבנר). ח וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל-דִּבְרֵי אִישׁ-בֹּשֶׁת, וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה? הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה-חֶסֶד עִם-בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל-אֶחָיו וְאֶל-מֵרֵעֵהוּ, וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד-דָּוִד; וַתִּפְקֹד עָלַי עֲו‍ֹן הָאִשָּׁה, הַיּוֹם (שמואל ב' ג'  7 – 8).

דוד רצה לעשות חסד עם מפיבשת בן יונתן בן שאול, והזמין אותו להיות סמוך על שולחן המך בירושלים (למעשה מפיבשת היה אסיר בכלוב של זהב, בתור צאצא של שאול הוא היווה איום על שלטון דוד): וַיָּבֹא מְפִיבֹשֶׁת בֶּן-יְהוֹנָתָן בֶּן-שָׁאוּל, אֶל-דָּוִד, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו, וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיֹּאמֶר דָּוִד מְפִיבֹשֶׁת, וַיֹּאמֶר הִנֵּה עַבְדֶּךָ.  ז וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד אַל-תִּירָא, כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ, וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ, אֶת-כָּל-שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ; וְאַתָּה, תֹּאכַל לֶחֶם עַל-שֻׁלְחָנִי–תָּמִיד.  ח וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיֹּאמֶר מֶה עַבְדֶּךָ:  כִּי פָנִיתָ, אֶל-הַכֶּלֶב הַמֵּת אֲשֶׁר כָּמוֹנִי. (שמואל ב' ט' 6 – 8). מפיבשת ניסה להמעיט מערכו, אבל ללא הצלחה. בהזדמנות הראשונה, לאחר מרד אבשלום, דוד יקצץ את כנפי מפיבשת.

כשדוד ברח מאבשלום סופר: וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד, עַד-בַּחוּרִים (מקום לא מזוהה, מזרחית לירושלים); וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית-שָׁאוּל, וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא, יֹצֵא יָצוֹא, וּמְקַלֵּל.  ו וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת-דָּוִד, וְאֶת-כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד; וְכָל-הָעָם, וְכָל-הַגִּבֹּרִים, מִימִינוֹ, וּמִשְּׂמֹאלוֹ.  ז וְכֹה-אָמַר שִׁמְעִי, בְּקַלְלוֹ; צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים, וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל.  ח הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְהוָה כֹּל דְּמֵי בֵית-שָׁאוּל, אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו, וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-הַמְּלוּכָה, בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ; וְהִנְּךָ, בְּרָעָתֶךָ, כִּי אִישׁ דָּמִים, אָתָּה.  ט וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה, אֶל-הַמֶּלֶךְ, לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה, אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ; אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאָסִירָה אֶת-רֹאשׁוֹ (שמואל ב' ט"ז 5 – 9).

כאשר אלישע נבא את מות בן הדד נכתב: וַיַּעֲמֵד אֶת-פָּנָיו, וַיָּשֶׂם עַד-בֹּשׁ; וַיֵּבְךְּ, אִישׁ הָאֱלֹהִים (אלישע הכוונה) יב וַיֹּאמֶר חֲזָאֵל, מַדּוּעַ אֲדֹנִי בֹכֶה; וַיֹּאמֶר כִּי-יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה, מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג, וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ, וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ.  יג וַיֹּאמֶר חֲזָהאֵל–כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב, כִּי יַעֲשֶׂה הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה? וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, הִרְאַנִי יְהוָה אֹתְךָ מֶלֶךְ עַל-אֲרָם (מלכים ב' ח' 11 – 13).

גם מקורות חוץ מקראיים מזכירים את הכלב ככינוי ליצור בזוי ועלוב. כך באחד ממכתבי  לכיש (תחילת המאה השישית לפני הספירה). נקרא את תחילת המכתב: אל אדוני יָאוּש, יַרְא ה' את אדוני העת הזה שלום. מי עבדך כלב? כי שלח אדוני ספר המלך (ספר בלשון המקרא משמעו מכתב) ואת ספרי השרים לאמר קרא נא (לכיש 6). כותב המכתב מדמה עצמו לכלב, לעומת מפקדו.

ובמכתב אחר: אל אדוני יאוש, ישמיע ה' את אדוני שמועות שלום. עתה כיום עתה כיום. מי עבדך כלב, כי זכר אדוני את עבדו. יבכר (בכ"ף. כלומר יעדיף) ה' את אדוני, דבר אשר לא יְדָעָתוֹ (לכיש 2).

ודוגמה אחרונה לטקסט חיצוני, היא טקסט חיתי שהתגלה בכניש (ואני מזכיר את הפרק על הסוחרים האשוריים בכניש), מהמאה ה-19 לפני הספירה. גם כאן נקרא רק חלק מהמכתב, ששלח אַנֻם חַרבִּי שליט מַמַה אל וַרשַמַה שליט כניש: כה אמר אַנֻם חַרבִּי שליט ממה: אמור  לוַרשַמַה שליט כניש: כך כתבת לי (והנה ציטוט דבריו): 'הַתִישָמָאי הוא עבדי ואני יכול לשלוט בו, ואילו אתה שלוט בצֻבּחָאִי'. אם אכן הַתִישָמָאי כלבך הוא, מדוע הוא רב עם שליטים אחרים? צֻבּחָאִי עבדי הוא. האם הוא רב עם שליטים אחרים? האם הַתִישָמָאי הפך שלוה דרגה עמנו?. כלב הוא שם נרדף לעבד כפוף.

אבל מצד שני, יש לכלב יחס חיובי. הייתה משפחה כזו. משפחת הכליבים היה ככל הנראה קבוצה אתנית מקורבת לעם ישראל, שנטמעה במהלך השנים בשבט יהודה, והאב המייסד שלה, הפך באופן ספרותי, לאחד ממנהיגי השבט. יש הסבורים כי הכלבים היו משפחה בתוך שבט הקנזים (מיד נעסוק בכך), ויש הסבורים כי הכליבים היו קרובים לקנזים, אבל לא זהים להם. משפחה חשובה של הכליבים נזכרים (כמה לא מפתיע) בסיפור על דוד (שעושה רושם של חובב כלבים) ונבל הכרמלי: וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל, וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים, וְאֶלֶף עִזִּים; וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ, בַּכַּרְמֶל. ג וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל; וְהָאִשָּׁה טוֹבַת-שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו (כָלִבִּי) (שמואל א' כ"ה 2 – 3). אזכור היותו כליבי, רומז כי, בעת האירועים הכליבים טרם נטעמו לחלוטין בשבט יהודה. אולי נישואי דוד משבט יהודה עם אשה כליבית בכירה, האיצה את האיחוד, מי יודע?

יש המשערים כי, האב המייסד של השבט, כלב בן יפונה, שולב באופן ספרותי, בקורות שבט יהודה: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם.  ג וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי יְהוָה:  כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה… ו לְמַטֵּה יְהוּדָה, כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה … ל וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ  (במדבר י"ג). בהמשך נזכרו כלב ויהושע, כיחידים מדור המדבר שיזכו להכנס לארץ.

תופעה דומה אגב, התרחשה עם הקנזים (בין אם הכליבים היו חלק מהם ובין אם לאו), שגיבורם עתניאל בן קנז, אף הוא הפך לגיבור יהודאי, ואף מופיע בספר שופטים כשופט הראשון. רמז לקרבה בין הכליבים לקנזים יש בציון כלב בן יפונה כאחיו הגדול של עתניאל בן קנז (יש המייחסים את האחוה לאם משותפת, אבל בימי המקרא האחוה היא של לפי האב, לא האם. במקרים מיוחדים צוין שמדובר באחים גם מאם. כמו אבשלום ותמר למשל).

רמז לקרבה בין הכליבים לקנזים נרמז בסיפור על הענקת חברון לכלב על ידי יהושע: וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי-יְהוּדָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, בַּגִּלְגָּל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי… יג וַיְבָרְכֵהוּ, יְהוֹשֻׁעַ; וַיִּתֵּן אֶת-חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, לְנַחֲלָה.  יד עַל-כֵּן הָיְתָה-חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי, לְנַחֲלָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה (יהושע י"ד 6 – 13).

בני אדם הקרויים בשם בעלי חיים נפוצים במקרא: חמור, עכבור (עכבר), שפן, חולדה, פרעוש, נחשון (נחש), יעל, ודבורה, ועל כן לא נתפלא שיש גם כלב (כלב).

מי שמכיר את השם האנגלי kaleb זהו כלב שלנו 🙂 ואני מזכיר את מייג'ור מייג'ור ממלכוד 22, ששמו הוא כיילב מייג'ור.

ברשימות היחס של דברי הימים נזכרים בחור בשם כלב בן חצרון ובחור בשם כלב בן חור. יש הסבורים כי, לאור הזיקה לחברון מדובר בכלב בן יפונה. ואולי חור הוא שיבוש של חצרון. אולי. אני סבור שלא: וְכָלֵב בֶּן-חֶצְרוֹן, הוֹלִיד אֶת-עֲזוּבָה אִשָּׁה–וְאֶת-יְרִיעוֹת; וְאֵלֶּה בָנֶיהָ, יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן.  יט וַתָּמָת, עֲזוּבָה; וַיִּקַּח-לוֹ כָלֵב אֶת-אֶפְרָת (אולי רמז למישהי מאזור בית לחם, היא אפרת), וַתֵּלֶד לוֹ אֶת-חוּרכד וְאַחַר מוֹת-חֶצְרוֹן, בְּכָלֵב אֶפְרָתָה; וְאֵשֶׁת חֶצְרוֹן, אֲבִיָּה, וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-אַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַמב וּבְנֵי כָלֵב אֲחִי יְרַחְמְאֵל, מֵישָׁע בְּכֹרוֹ הוּא אֲבִי-זִיף, וּבְנֵי מָרֵשָׁה, אֲבִי חֶבְרוֹן.. מו וְעֵיפָה פִּילֶגֶשׁ כָּלֵב, יָלְדָה אֶת-חָרָן וְאֶת-מוֹצָא וְאֶת-גָּזֵז; וְחָרָן, הֹלִיד אֶת-גָּזֵז… (דילוג קל) נ אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי כָלֵב, בֶּן-חוּר בְּכוֹר אֶפְרָתָה–שׁוֹבָל, אֲבִי קִרְיַת יְעָרִים (דברי הימים א' ב' 18 – 50).

הנסיון להתחקות אחר הקשרים בין בני כלב השונים לבין עצמם הוא ענין לגינאולוגים משועממים, וחורגים מהאופק של פרק זה. אבל מסתר שכלב הוא אדם רב מעללים, ורב ילדים. שימי תבורי של תקופת המקרא.