דברי הימים – פרק 13: יחסי ישראל – פלשת במקרא. חלק א

לכבוד יום הולדתי העברי החל בכ"ז בכסלו למנינם, אני מעלה את חלקם הראשון של דברים נשאתי בבית המדרש 'חברותא' אשר ב'בית הלל' באוניברסיטה העברית.

זו הרצאה / דיון מול קהל, כך שמידי פעם ניתן לשמוע (לא תמיד ברור) את הקהל.

נושא ההרצאה הוא: 'יחסי ישראל – פלשת בתקופת המקרא'.

מטבע הדברים סד הזמן (שעה וחצי) – חייב אותי לעבור ב'טיסה נמוכה' על הנושא.

בשל אורך ההרצאה (שעה ועשרים וארבע דקות) חלקתי אותה לשני חלקים. חלק ב' יעלה ביום הולדתי הלועזי. האזנה נעימה.

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).

קריאת הפרק:

אתחיל בהריגת ג'וק, מהסוג שיש להורג אותם כשהם קטנים. לאחרונה אני שומע יותר ויותר הסבר הנוגע למקור שמם של הפלשתים. הסבר שצובר תאוצה דווקא על רקע הקשר הלשוני בין הפלשתים לפלשתינים, ואירועי העת האחרונה. השם 'פלשתים' אינו קשור לשורש פל"ש. כלומר הם לא נקראו כך, כיוון שהם פלשו לארץ. הם כן אגב, אבל 'פלישתים' זהו שמם – גם במקורות המצריים וגם במקרא, כלומר כך הם קראו לעצמם. השרש פל"ש מופיע במקרא אך ורק בנוגע להתפלשות בעפר, במיכה, ירמיה ויחזקאל.

על הפלשתים ידוע ממה שאחרים כתבו עליהם. המצרים, הישראלים והאשורים. וכולם, מה לעשות, נלחמו בפלשתים בשלב זה או אחר. אז התמונה המציגה אותם היא די חד צדדית. כלומר לקרוא על הפלשתים במקרא, למשל, זה כמו לקרוא על טומי לפיד ביתד נאמן.

אולם למרות זאת, מבין השיטין ניתן למצוא ידיעות, הן במקרא, הן במקורות חוץ והן בממצא הארכיאולוגי, מהן ניתן לארוג, באופן חלקי לפחות, את מסכת היחסים בין ישראל לפלשתים.

לפי המקורות המצרים, הפלשתים ניסו לפלוש למצרים, אך רעמסס השלישי ניצח אותך והכה בהם מכה גדולה. ומוכרים התבליטים מהמקדש במדינת האבו. ההיאחזות הפלשתית בנציבות המצרית כנען, אירעה בסוף תקופת הברונזה התיכונה וראשית תקופת הברזל. זו הייתה תקופה בה הסדר העולמי הישן התמוטט. בתקופת הברונזה המאוחרת (1550 – 1200 לפה"ס) המרחב נשלט על ידי האימפריות הגדולות: מצרים וחתי, וכן מיתני ואשור במסופוטמיה. האימפריה החיתית התמוטטה, המדינה החורית של מיתני קרסה, אשור הצטמקה, ומצרים התכנסה. כששקנעו עני האבק מעל המרחב – התברר שאת מקום סדר הדו קוטבי (מצרים וחתי) תפס פסיפס רב של עממים ויחידות פוליטיות שונות ומשונות. אחת היחידות הפוליטיות הללו נקראה 'ישראל', כנזכר במצבת מרנפתח. באותה תקופה הגיעו אף הפלשתים לאזור. ההתנחלות הישראלית בכנען הייתה ממזרח למערב (וזה די תואם את הסיפור המקראי, אם כי הבה יותר לאט. תהליך, לא כיבוש צבאי אחיד), ואילו ההיאחזות הפלשתית בכנען החלה ממערב למזרח. אלה נאחזו בהר, ואלה נאחזו בחוף, ממלאים את החלל שהותירה מצרים עם הסתלקותה בכנען. לא מן הנמנע כי הנסיגה המצרית וההתיישבות הפלשתית היו מהלכים מתואמים. הרי פלשתים היו שכירי חרב אצל המצרים כבר בקרב קדש. כפי הנראה, הנסיגה המצרית מכנען הייתה מהירה יחסית. הישראלים התנחלו בדיוק בעת הזו, אך אין רמז במקרא לאיזשהו מגע עם המצרים, בניגוד להתייחסויות מפורשות לכנענים באותה תקופה.

גם המקורות המצרים וגם המקרא מצביעים על מקור הפלשתי במרחב האגאי. לא נעסוק בסוגיה מרתקת זו של מוצא הפלשתים, ורק אצטט פסוק אחד מעמוס: הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהוָה  הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר (עמ' ט' 7).

הידיעות על ארגונם המדיני לקוחות המקרא, לפיהן הפלשתים היו מאורגנים בברית של 5 ערים ראשיות (ולהן בנות): עזה, אשקלון ואשדוד בחוף, גת ועקרון בפנים הארץ. מה שבמקרא מכונה 'חמשת סרני פלשתים'. אפשר שהבכורה עברה מעיר לעיר בהתאם לנסיבות השונות. כך למשל, במאות ה- 12 – 11 לפה"ס, עקרון השוכנת באגן נחל שורק (2 ק"מ דרומית לנחל) היא העיר הגדולה, ואילו במאות ה11 – 10 לפה"ס – גת, השוכנת על גדת נחל האלה היא העיר הגדולה. יש פה התאמה מעניינת בין גודל העיר לבין סיפורי המקרא. שמשון השופט (מאה 12 +-) פעל בנחל שורק (אשתו היא מתמנה, תל בטש, ממש על הגדה הצפונית של נחל שורק. רואים את התל היטב מהרכבת לבית שמש), ואילו דוד (מאה 10 + – ) פעל בנחל האלה (גליית והבריחה לגת).

אזכורם הראשון של הפלשתים הוא ביחס לאבות האומה: אברהם ויצחק. שניהם קשרו קשרים על אבימלך מלך גרר. לא נעסוק בסיפורים אלה משני טעמים. האחד הוא, שמדובר באנכרוניזם. כשל כרונולוגי. השלכת מושג מההווה לעבר. בתקופת האבות (ויש ויכוח מהי? מה אורכה? האם הייתה תקופה כזו בכלל, מבחינה היסטורית? אם כן מתי התקיימה?) הפלשתים טרם הגיעו למרחב. בזמן כתיבת הסיפורים, הפלשתים כבר היו, והסופר שילב אותם בטבעיות בתיאור קורות האבות. הטעם השני שאנו נתמקד ביחסי ישראל – פלשת. ובתקופה הזו אין ישראל. יש משפחה אחת. הא ותו לא.

בספר יהושע נזכרים הפלשתים כחלק מ'הארץ הנשארת': וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים… דלגתי ל2. ב זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת: כָּל-גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים וְכָל-הַגְּשׁוּרִי. ג מִן-הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרַיִם וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים. (יהו' י"ג 1 – 3).

למרות שההתנחלות הישראלית והפלשתית אירוע במקביל, בספר יהושע אין כל איזכור לעימותים בין הצדדים. ספר יהושע הוא בעייתי, בלשון המעטה. אך לגבי תחילת ההתנחלות הוא צודק. אלה ממזרח, ואלה ממערב – טרם נפגשו וטרם התעמתו.

תקופת השופטים (שהיא למעשה תקופת ההתנחלות וההתבססות בארץ כנען) מזכה אותנו בעימות הראשון. עימות שרב הנסתר בו על הגלוי. עימות המתומצת פסוק אחד בודד: וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר וַיּוֹשַׁע גַּם-הוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל (שופ' ג' 31).

הפסוק מעורר כמה קשיים ותהיות, מעבר לעובדה, שלא ידוע לנו על שמגר בשום מקום, למעט שירת דבורה. שירת דבורה שהיא הטקסט העברי הקדום ביותר, מזכירה את שמגר, והכנסתו בפרק ג' נועדה להסביר מהיו אותו שנגר הנזכר בפרק ה'. מלבד זאת, הוא הכה 600 פלשתים במלמד בקר – אות וסימן לגבורתו וכוחו כי רבים. בעיה מרכזית היא המילה 'גם'. גם הוא הושיע את ישראל. סליחה? מי עוד. הוא הראשון שנזכר. אפשר שסיפורי גבורה על עימותים עם הפלשתים לא נכנסו למקרא, אבל התייחסות עקיפה אליהם כן. אפשר שיש פה רמז לשמשון. אבל שמשון עוד לא נולד בכלל. בכל אופן – כמו שרש"י כתב כשהוא התקשה: צריך עיון.

גם השם לא ברור. 'בן ענת'. זה שם אמו? (ענת האלה מאוגרית כזכור). זה שם אביו? הוא ממוצא כנעני בכלל? ורק אזכיר שהאנשים שנקראו כנענים בברונזה המאוחרת, הפכו בתהליך אורך בתקופת הברזל ל'ישראלים'. ובכלל ראשית עם ישראל הוא נושא מרתק, עם השלכות רבות לימנו אנו.

לאחר שמגר הפלשתים נזכרים גם במבוא לסיפור יפתח: וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת-אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת-אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי-עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת-יְהוָה וְלֹא עֲבָדוּהוּ.  ז וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן (שופ' י' 6 – 7).

מעבר לכתיבה הנוסחאית המפרטת את האלילים השונים, אין להם כל תפקיד בסיפור.

מקום מיוחד ביחסי ישראל פלשת תופס שמשון. דמות חידתית המושכת תשומת לב רבה. כמות הספרים שנכתבה עליו היא אדירה. ואזכיר רק שלושה: שמשון של ז'בוטינסקי. ספר מופת. מי שלא קרא – מומלץ בחום. חיי שמשון של יאיר זקביץ' ודבש אריות של דוד גרוסמן.

סיפור לידת שמשון רווי ברכיבים ספרותיים, ובעל מוטיבים אגדיים (אשה עקרה – שרה, רבקה, רחל, חנה), שמתעברת באורח נס לאחר ביקור המלאך (שרה, מריה), שבנה עולה לגדולה (יעקב, יוסף, שמואל / שאול. סיפור לידת שאול נחטף על ידי אוהדי דוד והועבר לשמואל ככל הנראה. מי ששאלו אותו מה' הוא שאול, לא שמואל!), וסופו טראגי (שאול).

היו מי שראו בשמשון את דמותו של הרקולס שהסתנן למקרא: גברתן מהיר חימה, בעל חיבה לאריות ונשים, מעללי גבורה מהולים בטיפשות, וסוף טראגי). והשאלה כיצד הרקולס הסתנן למקרא קשורה גם להשערה המפורסמת של יגאל ידין. ידין אמר כך. בברכת יעקב לבניו נכתב: דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (ברא' מ"ט 16). ומדוע 'כאחד', כלומר 'כמו' שבטי ישראל? כי במקור דן הוא לא שבט ישראלי. טענה זו מתבססת על איזכור שבט הדננו במקורות המצרים, כאחד מהקבוצות המרכיבות את הפלשתים. נוסיף על כך את שמשון שהוא משבט דן, ויחסי האהבה שנאה שלו עם הפלשתים, העובדה שאין כל מחסומי שפה בינו לבינם – והרי לנו שבט הדננו, שהסתפח לעם ישראל, נטמע בתוכו, אפילו עבר צפונה, והפך לשבט דן. השערה מעניינת, אבל ההוכחות הן קלושות במקרה הטוב. על זה בית משפט מזכה את הנאשם בו במקום.

נקרא כעת את הבשורה על לידת שמשון: וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד- פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה ב וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה.  ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן. ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא. ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. (שופ' י"ג 1).

רק אציין במאמר מוסגר, שהכרונולוגה של תקופת השופטים לא מתכנסת. נתוני המקרא כפשוטם גולשים הרבה מעבר לתקופה שבין יציאת מצרים (סביב 1250 לפה"ס) לבין יסוד המלוכה (סביב 1000 לפה"ס), שלא לדבר על תקופת יהושע. הפתרון הוא שהשנים הנזכרות (מעבר להיותן טיפולוגיות: 40, 80, 7) הן מקבילות ולא טוריות. כלומר 80 שנות השקט אחרי אהוד חופפות בחלקן את 40 שנות השעבוד של הפלשתים לדומגא.

קטע זה הוא בעייתי מעט, כי נכתב בו: וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. ומה? שמגר בן ענת הוא עז? מה איתו באמת? שמגר ושמשון אינם דרים בכפיפה אחת. בעיה.

קשה לראות בסיפורי שמשמן ייצוג הולם ליחסי ישראל – פלשת. וזאת מהסיבה הפשוטה שמדובר ביחסי שמשון – פלשתים. היחסים מתחילים ברומנטיקה. הוא התחתן עם אשה פלשתית מתמנה (בה,א. תל בטש ליד מושב טל שחר כאמור). ההמשך קצת פחות מלבב. כטוב ליבו ביין הוא חד את החידה, הפלשתים לחצו על אשתו, הפתרון התגלה, הוא הכה 30 אשקלונים עבור בגדיהם, שרף את השדות (שועלי משמשון המפורסמים), ברח לסעיף סלע עיטם, הוסגר לפלשתים, השתחרר והכה 1000 איש בלחי החמור. לאחר מכן ביקר אצל הזונה מעזה, עקר את שערי העיר, ולבסוף נפל ביד דלילה. משום מה כולם בטוחים שדלילה היא פלשתית. אך אין כל ודאות. בשום מקום לא נכתב מה מוצאה. וניתן להקשות, אילו היא הייתה פלשתית, מדוע היו צריכים לפתות אותה אלף ומאה כסף לאיש? ולבסוף הסיפור הידוע על העמודים במקדש דגון. כלומר ארבעה עימותים ושלושה יחסים אישיים. כל יחסי שמשון עם הפלשתים הם בגוון אישי עמוק. ככל הנראה היו סיפורים על הגיבור החסון שהכה בפלשתים, ועורך מאוחר, שהביא את מספר השופטים ל-12, ודאג לייצוג לכל שבט: העניק לסיפורי שמשון נופך לאומי, שלא היה בהם מלכתחילה. כך בסעיף סלע עיטם סופר: וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה וַיִּנָּטְשׁוּ בַּלֶּחִי. י וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ לֶאֱסוֹר אֶת-שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ. יא וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל-סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי-מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ? (שופ' ט"ו 9 -11).

כך שקשה לראות בסיפורי שמשון עדות ליחסי ישראל פלשת במלוא מובן המילה. אבל בכל מקרה שמשמון הוא בהחלט המבוא ליחסים המורכבים שנוצרו בתקופת המלוכה. למעשה הפלשתים היו הזרז להקמת המלוכה. לאחר שהישראלים התבססו במזרח, והפלשתים במערב, התקדמו אלה מערבה ואלה מזרחה – ונפגשו בדמות סכסוכי גבול.

קרב אבן העזר, ולא אכנס לבעיות הסבוכות הכרוכות בחיבור ספר שמאול, זמנו ועריכתו, היה נקודת המפנה. למעשה מדובר בסדרת קרבות: וַיְהִי דְבַר-שְׁמוּאֵל לְכָל-יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל-הָאֶבֶן הָעֵזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק. ב וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ (שמ"א ד' 1 – 2).

זהו העימות הלאומי הראשון המדווח בין הישראלים לפלשתים. מעניין שכבר אז, ידעו למצוא מי אשם (לא אנחנו חס וחלילה. מישהו / משהו אחר): וַיָּבֹא הָעָם אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ יְהוָה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים? נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת-אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ.  ד וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי עִם-אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס (שמ"א ד' 3 – 4)

אבל הארון לא מספיק כידוע: וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ. ו וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן יְהוָה בָּא אֶל-הַמַּחֲנֶה. ז וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ: "אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. ח אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה? אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת-מִצְרַיִם בְּכָל-מַכָּה בַּמִּדְבָּר. (סביר שהמחבר המקראי שם את הדברים בפי הפלשתים, אגב) ט הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם!" י וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי. יא וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס.  יב וַיָּרָץ אִישׁ-בִּנְיָמִן (המדרש מזהה אותו עם שאול) מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל-רֹאשׁוֹ. (שמ"א 5 – 12).

נפילת הארון חוללה סדרת אירועים, במתוארת בנימה די מבודחת. פסל דגון נפל פעם ופעמיים, והפלשתים סבלו ממגוון מחלות, כולל הטחורים. כתוב עופלים וקוראים טחורים. לא ברור מהם הטחורים הללו. זה לא מה שאנו קוראים טחורים (אם כי יש קשר עקיף), כי בהמשך הסיפור הם הכינו טחורי זהב..

הסיפור מרתק ביותר, היות והוא בדגם 'נקמת האל המובס'. צד א' מנצח את צד ב' בלוקח בשבי את אלהיו של צד א'. האל המובס מגיע למקום זר ומנוכר, ונוקם במארחיו. המאחרים המבוהלים מחזירים את האל למקומו – והכל שב על מקומו בשלום. כך ארון הברית. כך תוכלותי נינותרה וסנחריב מלכי אשור (שמלכו בהפרש של 600 שנה בערך זה מזה) – כבשו את בבל, ולקחו את צלם מרדוך (ראש האלים בבבל) לאשור. ובשני המקרים מרדוך, לפי מקורות בבליים כמובן, גרם לבניהם לרצוח אותם, כעונש…

ואם זכור לכם שאמציה מלך יהודה לקח את אלי אדום, ונרצח – אז ברור לי שהאדומים הסביר זאת כעונש על לקיחת אליהם…

באותה מערכה כפי הנראה, הפלשתים החריבו את שילה, כנרמז בנבואת המקדש בירמיהו, ולמעשה השתלטו על ההר המרכזי. השתלטו הכוונה = נציב, חיל מצב, ובעיקר לקיחת מסים, עבור הבטחון, שהפלשתים מעניקים לישראלים.

לאחר שהארון שב, שמואל (במקום חפני ופנחס שמתו) מנהל את הענינים: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל-יְהוָה…  ז וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי-הִתְקַבְּצוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי-פְלִשְׁתִּים אֶל-יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים…. וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל-יְהוָה בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ יְהוָה. י וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם יְהוָה בְּקוֹל-גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל-פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל… יג וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא-יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד-יְהוָה בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל. יד וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ-פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד-גַּת וְאֶת-גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים… (שמ"א ז' 5 – 14).

עצם קרב זה ותוצאותיו מוטלות בספק היסטורי, ונראה שהסיפור נועד להראות כי, העם בנהגת שמואל יכול להסתדר עם הפלשתים, ובלבד שילכו בדרכי ה'. ולמעשה אין כל צורך במלך. ולא מקרי הדבר שמשפט המלך הוא פרק אחד הלאה.

קרב אבן העזר לימד את הישראלים דבר אחד. מה שהתאים מול עמלקים ומדינים, כלומר פלנגות אקראיות עם קלשון וגזרן, בשיטת ה'פזעה' (זעקה) – כבר לא מתאים מול הפלשתים. מול הערב הרב הישראלי, על סף האספסוף – העמידו הפלשתים צבא לו שני יתרונות מכריעים: 1) פיקוד אחיד (אמנם היו 5 סרנים, אבל מפקד היה אחד), 2) יתרון טכנולוגי בדמות נשק ברזל.

היתרון הטכנולוגי מודגם היטב בקטע הבא: וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי- אמר (אָמְרוּ) פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית. כ וַיֵּרְדוּ כָל-יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת-מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת-אֵתוֹ וְאֶת-קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ. כא וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן. כב וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת (כנראה יש להוסיף: מכמס) וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ (שמ"א י"ג 19 – 22).

לפלשתים היה, מה שנקרא, 'צבא קטן וחכם'. זו אחת הפעמים הבודדות שאנחנו היינו הרבים J

ולכן הישראלים דרשו משמואל: וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה. ה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם (שמ"א ח' 4 – 5).

למרות משפט המלך מזרה האימה הרי: וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. כ וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ (שמ"א ח' 19 – 20).

הסיפא היא העיקר! העם רוצה מלך. מלך שאמנם יגבה מיסים, ואף אחד לא אוהב לשלם מיסים, אבל שיפקד על צבא קבע המוכן 24/7. בטחון מעל לכל.