דברי הימים – פרק 14: ישימך אלהים כאפרים? כמנשה! על מנשה מלך יהודה.

מנשה מלך יהודה הוא המלך המושמץ ביותר במקרא.

רשימת חטאיו ארוכה ומכובדת לכל הדעות.

אבל, כרגיל, התמונה היא מורכבת יותר. את מעשי מנשה יש לשפוט ולהבין על רקע תקופתו והתנאים המדיניים – פוליטיים, ששררו במרחב.

האזינו לפרק זה, ועשו צדק עם אחת הדמויות השנויות, שהמקרא מציג באור שלילי במיוחד.

האזנה נעימה 🙂

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).

האתר של חגי בן אשר אומן הברזל.

קריאת הפרק:

מנשה מלך יהודה הוא אחד המלכים החוטאים ביותר במקרא. ספר מלכים הוא ברור וחד משמעי. חטאיו (עליהם נרחיב עוד מעט) גרמו לחז"ל לקבוע נחרצות : שלושה מלכים וארבעה הדיוטות (פשוטי עם, ולמרות המקור היוני המשותף, לא להתבלבל עם אידיוט) אין להם חלק בעולם הבא: מלכים: ירבעם (בגלל עגלי הזהב), אחאב (בגלל פולחן הבעל, וגם אחאב יזכה לפרק משל עצמו) ומנשה. רבי יהודה אומר, מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר (בדברי הימים ב' ל"ג) ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו. (סיפור חזרת מנשה בתשובה הוא מרתק, ונדון בו בהמשך כמובן) אמרו לו (והנה טענת הנגד), למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו. ארבעה הדיוטות, בלעם (שבא לקלל ויצא מברך. אבל העיקר הכוונה), ודואג (דואג האדומי שבצע את הטבח בכהני נב), ואחיתפל (שנתן את העצה שכמעט חיסלה את דוד. בחוסר צדק קוסמי עצת אחיתופל היא העצה הטובה שניתנה לאבשלום. אבל כיוון שזה היה נגד דוד, אז שמו נזכר לדראון עולם כיועץ רע), וגחזי (נערו של אלישע, שניסה לעקוץ את נעמן שר צבא ארם, וחטף צרעת) (משנה סנהדרין י' ב).

המידע על מנשה מופיע בספר מלכים, ובקטע מקביל בדברי הימים. המידע הראשון על מנשה הוא תבניתי, ומאפיין את מלכי יהודה באשר הם : בֶּן-שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי-בָהּ (מלכים ב' כ"א 1).

פה, טמון לדעתי, ההסבר להתנהגותו המתוארת בהמשך. מנשה ירש את אביו חזקיהו בשנת 698 לפני הספירה. הוא היה בן 12. להזכירכם, מסע סנחריב התרחש ב701 לפני הספירה. מנשה היה אז ילד בן 9, ראה את העוצמה האדירה של מכונת המלחמה האשורית (ואני מזכיר את פרק 7 'כציפור בכלוב – על מסע סנחריב )

בגיל 12, תחת הרושם האדיר של החויה המעצבת הזו – הוא הפך למלך. תזכורת קצרה למה שקרה בארץ יהודה בעקבות מסע סנחריב, בלשונו של ישעיהו הנביא : אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. ח וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן (ירושלים הכוונה) כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה (ישעיה א' 7 – 8).

ילד בן 9, שרואה לנגד עיניו את התוצאות האיומות שהמיט אביו על הממלכה – דעתו על אשור ועצמתה – כבר התגבשו. הוא לא יעשה את השטויות של אביו, הוא יהיה ילד טוב. ומבחינת האשורים הוא היה ילד טוב.

מלבד זאת – אם הם כאלה חזקים, אולי יש באלהיהם משהו. נעבוד גם אותו, ליתר בטחון.

עדויות להיות מנשה וסל נאמן לאשור יש בכתובות של אסרחדון ואשורבניפל בנו, מלכי אשור. אסרחדון כתב : גייסתי את מלכי ארץ חת ועבר הנהר: בעל מלך צור, מנשה מלך יהודה, קוסגבר מלך אדום…דלגתי קצת יחד 22 מלכי ארץ חת חוף הים ולב הים. ציוויתי את כל אלה לסחוב אל נינוה…דלגתי שוב עצים גדולים, קורות ארוכות, וקרשים דקים של עץ ארז ועץ אורן גידולי הר שריון והר הלבנון…

אשורבינפל הזכיר את 22 מלכי החוף (ואל נכון מנשה אחד מהם) כמי שסייעו לו לדכא את המרד במצרים : במהלך מסעי (אל מצרים הכוונה) 22 מלכי חוף הים, (האיים אשר) בים והיבשה…. דלגתי את המלכים האלה יחד עם כוחותיהם, בספינותיהם בים וביבשה, עם צבאותי, הוצאתי לדרך….

בעל מלכים מנה רשמת חטאים ארוכה ביותר, אפילו במונחים מקראיים : וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ג וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם. ד וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית יְהוָה ה וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל-צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית-יְהוָה. ו וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיס. ז וַיָּשֶׂם אֶת-פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת (בית המקדש)… וַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת אֶת-הָרָע מִן-הַגּוֹיִםעָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ-יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר-עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם-אֶת-יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו (מלכים ב כ"א 2 – 11).

צעד ראשון הוא ביטול מעשי אביו. חזקיהו כזכור : הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת, אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ, נְחֻשְׁתָּן (מלכים ב י"ח 4).

נראה כי, לא מעט מאנשי יהודה הזדעזעו ממעשי חזקיהו. הסרת הבמות, שהיו מקומות פולחן לגיטימיים, לאלהי ישראל! מקדמת דנא, נהרסו במחי החלטה בירוקרטית. סביר שאותם אנשים קישרו בין הרס מקדשי ה' להרס שפקד את הארץ (כנרמז בדברי רבשקה מול חומות ירושלים). בבחינת מידה כנגד מידה. מנשה, שדעתו על מעשי אביו די ברורה – שיקם את מקומות המקדש הללו – בתקוה לקבל שוב את חסות האל ורחמיו.

בנוסף לבמות מנשה עבד גם את בעל והאשרה. גם במקרה זה מדובר בהשבת עטרה ליושנה. לא ארחיב, רק אציין כי פולחן הבעל והאשרה היה פולחן לגיטימי בתולדות ישראל בימי בית ראשון. לכל המרימים גבה אומר ש: א) יוקדש פרק לנושא. ב) בלשונית קישורים באתר יש מאמר שלי העוסק בדיוק בנקודה זו. ג) חפשו בויקיפדיה על 'כונתילת עג'רוד' ו'חרבת אל קום' אתם תופתעו…

עד פה – לא חטאים יוצאי דופן. קטן עלינו. לא חטאים מי יודע כמה, שלא ראינו כבר במקרא. והנה החידוש: וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם… ה וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל-צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית-יְהוָה

פולחן צבא השמיים! הרעיון שגרמי השמיים הם אלים, שיש לעבוד אותם היה חידוש מסעיר ומהמם. בטח ובטח אם לחידוש הזה התלוותה העוצמה האדירה של אשור. חשוב להדגיש – האשורים לא כפו את פולחנם על איש. מנשה ואנשי יהודה אימצו את הפולחן הזה מרצונם החופשי, ובהתלהבות!

אשור הייתה מעצמה צבאית אדירה, יהודה הייתה כפופה לה. קשרים צבאיים מוליכים כידוע להשפעה תרבותית. מי שחשב על יחסי ישראל – ארה"ב חשב נכון.

בעוד הבעל והאשרה הם מוכרים וידועים, הרי מבחינת בעל מלכים פולחן צבא השמיים הוא אויב ערמומי, נחוש ובעיקר מוצלח!

בעם ישראל לא סגדו לצבא השמיים, עד ימי מנשה. קביעה זו מתבססת על 'עדות שבשתיקה'. עד ימי מנשה אין ולו מילת גינוי או התייחסות אחת לצבא השמיים, למעט פסוק בעייתי בספר עמוס, החשוד כפסוק מאוחר. החל מימי מנשה ועד חורבן הבית הראשון – יש כמה וכמה עדויות. והנה אחת מספר ירמיה :

בָּעֵת הַהִיא נְאֻם-יְהוָה ויציאו (יוֹצִיאוּ) אֶת-עַצְמוֹת מַלְכֵי-יְהוּדָה וְאֶת-עַצְמוֹת-שָׂרָיו וְאֶת-עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי-יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם. ב וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם… (ירמ' ח' 1 – 2).

יש ישובים כמו בית שמש, בית ירח או יריחו, ששמם מעיד שבהם שכן מקדש לאחד מגרמי השמיים. אולם אלו הם ישובים כנעניים, שאת שמם קיבלו הישראלים בירושה.

במרחב היה פולחן של גרמי השמיים. כך מוכר שמש אל הצדק במסופוטמיה, אפולו ביון, אינטי אצל האינקה וכו'. גם הירח נעבד. למשל סין הוא אל הירח במסופוטמיה. וכן הכוכבים כגון נגה שהיא אישתר היא אפרודיטה שהיא ונוס (אלות אהבה ופריון). מאדים שהוא נרגל שהוא ארס שהוא מרס (אלי מלחמה) ועוד.

אזכיר רק כי ימות השבוע בשפות אירופה קרויים על שם כוכבים. Sunday ו-Monday הידועים לכל כיום השמש ויום הירח: mar-di בצרפתית קרוי על שם מרס, satur-day באנגלית קרוי על שם סטורן –שבתאי ועוד.

הסיבה לפולחן השמיים ברורה. הכוכבים (בעיקר השמש והירח) הם רחוקים, אדירים, קובעים מועדים וזמנים, עוזרים בניווט ועוד. כוחו של פולחן השמיים הוא כה רב, עד שגם לאחר שטבעם של הכוכבים וכוכבי הלכת ידוע ומוכר (מפעלי היתוך מימן והפיכתו להליום מחד גיסא, וגושי סלע לוכסן גז המקיפים את המפעלים הללו מאידך גיסא)– אנשים רבים מספור עדיין מאמינים שלכוכבים יש השפעה כלשהי על גורלם ועתידם. כמה פעמים, בעיקר בדייטים כושלים, כשנגמרו שאר נושאי השיחה, נתקלתם בשאלה חסרת המשמעות 'איזה מזל את/ה?'.

החטאים הבאים קשורים בחלקם לתחום חיזוי העתיד: וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים.

העברת הבן באש משמעה קרבן אדם. היו כאלה שניסו לטעון שמעבירים את הילד דרך חישוק בוער. ואמרו חכמים ממני שזו לא כתבה על המשטרה הפלשתינית, אם מישהו לא קופץ דרך חישוק בוער. אבל יש לנו כל כך הרבה עדויות על תופעת הקרבת הילדים, גם במקרא, וגם התופת בקרתגו (בית קברות בו התגלו אלפי כדים ובהם אפר ועצמות של תינוקות וילדים קטנים) – כך שברור כי מדובר בהקרבת ילדים.

והנה נסיונות לנחש את העתיד באמצעים מכניים (ולא בעזרת דרישה בה'). חיזוי העתיד באמצעים מכניים מתבסס על חפץ ופעולה. למשל: קריאה בקפה. קריאה בכף היד. קריאה בקלפים, קריאה בכדור בדולח או קריאה בצהוב של האוזן. כולם יעילים באותה מידה.

לעונן בע' – משמעו חיזוי העתיד באמצעות העננים או גלגל העין. לא ברור. לנחש – חיזוי העתיד באמצעות ניחוש כלשהו, אולי באמצעות מהלך הנחש. מי יודע? אוב וידעונים – נסיון לתקשר עם המתים, שיזרקו איזו עצם בנוגע למה לסמן בטופס הטוטו. הדרישה אל המתים נאסרה באיסור חמור בחוק המקראי, כידוע. וזכור לכולם הסיפור על שאול שהלך אל בעלת האוב.

אל רשימה מפוארת זו של חטאים, יש להוסיף עוד אחד הנזכר בתיאור מעשי נינו, יאשיהו, שנהוג לקשרו אל מנשה : וַיִּתֹּץ (יאשיהו) אֶת-בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה (מלכים ב כ"ג 7). הפסוק הזה סתום למדי. את עיקר תשומת הלב משכה התיבה 'קדשים'.

קדשה היא מילה נרדפת לזונה. כמו בסיפור יהודה ותמר. תופעה בה שורש זהה משמש בשתי משמעויות מנוגדות מוכר בעברית. לברוא ולברא, לשרש ולהשריש. קדושה וקדשה. אזכיר את בנו של משה הקרוי גרשום, המשמר את המשמעות המקרבת של השרש גר"ש, או אמו של יהושפט המלך נקראה עזובה, וברור שהכוונה היא הפוכה.

על סמך הופעת הקדשים פה, ובהתבסס על תופעת הזנות הפולחנית, היו שהסיקו כי מדובר בזונות ממין זכר, ששירתו במקדש.

הבעיה היא, שתופעת הזנות הפולחנית, מעולם לא התקיימה, אלא במוחם החרמן ונוטף הזימה של מלומדי אירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. נכון, יש קדשה שהיא זונה. באכדית יש מעמד כהנות הנקרא qadištu, והיו שקישרו בין ה- qadištu לקדשה המקראית. את כל המרקחת הזו הוסיפו לסיפור (די מפוקפק, בלשון המעטה) אצל הרודוטוס, שכתב בספרו כי, נשות בבל, לפני נישואיהן היו יושבות במקדש אפרודיטה, וצריכות לשכב עם הראשון שהיה משליך לקראתן מטבע. חלק היו יוצאות מהמקדש מהר מאוד, וחלק חיכו אפילו שלוש או ארבע שנים (הנה, כבר לא הגיוני, שארבע שנים לא יימצא הגבר ש"יתרום את גופו למדע" במרכאות). אבל כיום, עם התקדמות המחקר ברור, כי ה- qadištu הן כהנות מהשרש קד"ש ותו לא. כלומר כל ענין הזנות הפולחנית, וזונות ממין זכר – לא היה ולא נברא. צר לי.

ונחזור למנשה. בהמשך הפרק נכתב גם : וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר-מִלֵּא אֶת-יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה (מלכים ב כ"א 17). דם נקי לפי בעל מלכים. גורמי אופוזיציה שטופלו כראוי, לפי מנשה.

חטאי מנשה הם כה רבים ועצומים עד ש: לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל-יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל-שמעיו (שֹׁמְעָהּ) תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו. יג וְנָטִיתִי עַל-יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת-מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב (קו ומשקולת הם מכשירי בניה לקבוע האם הקיר ישר אופקית – קו. או אנכית – משקולת. והיות ש"הקיר" הירושלמי עקום- יש להרוס אותו) וּמָחִיתִי אֶת-יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר-יִמְחֶה אֶת-הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל-פָּנֶיהָ. (מפה אנו למדים על הנוהג להפוך את הצלחת, כשלא רוצים עוד תוספת) יד וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל-אֹיְבֵיהֶם (מלכים ב כ"א 12 – 14).

כלומר, בשל חטאי מנשה תחרב ירושלים. חטאי אחאב גרמו לחורבן שומרון, וחטאי מנשה יגרמו (בזמן עריכת ספר מלכים – כבר גרמו) לחורבן ירושלים. אמנם ירושלים חרבה 57 שנה אחרי מותו, אבל מבחינת בעל מלכים, מנשה הוא הוא האחראי.

האחריות שהוטלה על מנשה, כאחראי לחורבן ירושלים, משתקפת במדרש חז"ל מראשית הפרק, ומשתלבת היטב בתפיסת הגמול של בעל מלכים. תפיסת הגמול המקראית היא פשוטה: צדיק וטוב לו – רשע ורע לו. אבל כמו שכל אחד יודע – במציאות זה לא כך. ברוב המקרים – ממש להיפך. וידועה תלונת ירמיהו: מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה? שָׁלוּ (שלווים) כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד (ירמ' י"ב 1).

פער מציק זה נענה בכמה אופנים. ספר איוב למשל הוא נסיון כזה. בעל מלכים נקט בגישה שונה. לשיטתו יש, מה שמכונה במחקר 'גמול קיבוצי לדורות'. דהיינו, העם חוטא, חוטא וחוטא – עד שהסאה מוגדשת, ואלהים מביא חורבן. כך, העם חטא, מנשה מלא את קובעת כוס התרעלה – והתוצאה: חורבן ירושלים. חטאי מנשה היו כה חמורים ומעוררי חלחלה, עד שאפילו צדיק גדול כמו יאשיהו נכדו, לא ביטל את רוע הגזירה, אלא רק דחה אותה בכמה שנים.

אבל, כמו שאתם מבינים, גישה זו היא בעייתית בלשון המעטה. היא טובה לכולם, מלבד לדור שחוטף את העונש עבור כולם. מי שדוגל בגישה כזו אין לו סיבה אמיתית ללכת בדרכי האל, כי ממילא מי שיחטוף, זזה מישהו עוד 100 שנה, ואנחנו כבר לא נהיה פה. יותר מכך, אם אני אענש על משהו שסבא של סבא רבא שלי עשה – איזו סיבה יש לי להתנהג כיאות?

ובלשונו של ירמיהו (ובנוסח דומה אצל יחזקאל): אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה (ירמ' ל"א 28).

חסרונה של גישה זו הורגש היטב לאחר חורבן ירושלים (חורבן שנגרם בגלל חטאי מישהו שמת מזמן כאמור). בעל דברי הימים, שחי דורות רבים לאחר חורבן ירושלים, עמוק בימי בית שני – נקט בגישה אחרת. גמול אישי. כל אחד מקבל לפי מעשיו. כלומר, אם ירושלים חרבה בימי צדקיהו (נינו של מנשה), אז צדקיהו ואנשי דורו אשמים. גישה זו עזרה לבעל דברי הימים, להסביר פריט ביוגרפי בחיי מנשה: וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם. מנשה הוא המלך המקראי, שמלך הכי הרבה זמן. אמנם ידועים מלכים שמלכו זמן רב יותר (רעמסס השני מלך למשל 66 שנים), אבל 55 שנה זה מכובד בכל קני מידה שהם.

במקרא, אריכות ימים היא גמול על התנהגות טובה. וזכור לכל הדיבר החמישי: כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ. והנה, מלך חוטא כמו מנשה זכה ל55 שנות מלכות?!? בעיה חמורה מאוד לבעל דברי הימים. איך הוא יסביר דבר כזה? והנה הפתרון : וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מְנַשֶּׁה וְאֶל-עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ. יא וַיָּבֵא יְהוָה עֲלֵיהֶם אֶת-שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה. יב וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו. יג וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. יד וְאַחֲרֵי-כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר-דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים וְסָבַב לָעֹפֶל וַיַּגְבִּיהֶהָ מְאֹד וַיָּשֶׂם שָׂרֵי-חַיִל בְּכָל-הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה. טו וַיָּסַר אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת-הַסֶּמֶל מִבֵּית יְהוָה וְכָל-הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית-יְהוָה וּבִירוּשָׁלִָם וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר. טז ויכן (וַיִּבֶן) אֶת-מִזְבַּח יְהוָה וַיִּזְבַּח עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים וְתוֹדָה וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבוֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. יז אֲבָל עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת רַק לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם. יח וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וּתְפִלָּתוֹ אֶל-אֱלֹהָיו וְדִבְרֵי הַחֹזִים הַמְדַבְּרִים אֵלָיו בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּם עַל-דִּבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. יט וּתְפִלָּתוֹ וְהֵעָתֶר-לוֹ וְכָל-חַטָּאתוֹ וּמַעְלוֹ וְהַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בָהֶם בָּמוֹת וְהֶעֱמִיד הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים לִפְנֵי הִכָּנְעוֹ הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי (דה"ב ל"ג 10 – 19).

חזרה בתשובה! מנשה נלקח אל מלך אשור, חזר בתשובה שלמה ומלאה, ואלהים החזירו למלכותו. לאחר החזרה מנשה סגד רק לאלהי ישראל. פתרון אלגנטי ונוח. וכמו שחז"ל יאמרו לעתיד לבוא: מקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם עומדים (סנהדרין, צט ע"א).

חוקרים רבים ראו בסיפור זה על חזרת מנשה בתשובה בדיה מוחלטת, של בעל דברי הימים, שנדחק להסביר את שנות מלכותו הרבות של מנשה. אבל התמונה, כרגיל, יותר מורכבת. פרט אחד בסיפור הנאה הזה לא הגיוני. חוסר ההגיון רומז שזהו פרט היסטורי מהימן. שימו לב מה נכתב: וַיָּבֵא יְהוָה עֲלֵיהֶם אֶת-שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה

שרי מלך אשור לקחו את מנשה לבבל. בירת אשור היא נינוה. אז מדוע, לכל הרוחות הוא נלקח לבבל. זה כמו להביא מישהו אל מלך אנגליה פריזה. לא מסתדר. הרי אילו כל הסיפור היה עורבא פרח, היינו מצפים שמנשה יגיע לנינוה, לא לבבל!

המלך האשורי שמלך במקביל למנשה (חלק מהזמן. מנשה חפף שלושה מלכים אשוריים) הוא אשורבניפל, המלך שהביא את אשור לשיא גדולתה הקרקעית. אשורבניפל הוא בנו של אסרחדון, והיה אחיו (כנראה התאום) של שמש – שום – אוכין. לפני מותו ב669 לפני הספירה, חילק אסרחדון את האימפריה שלו בין בניו. שמש שום אוכין הפך למלך בבל (תואר מרשים למדי, אבל בפועל ראש עיריית בבל, הכפוף לאחיו), ואשורבניפל הפך למלך אשור.

ב-651 לפני הספירה, שמש שום אוכין הפך לפטריוט בבלי נמרץ, ומרד באחיו. המצור האשורי על בבל נמשך 3 שנים – עד 748 לפני הספירה. כלומר, יש לנו פרק זמן לא קצר, בו יכל מנשה לפגוש את מלך אשור בבבל, ולא בנינוה. כלומר הידיעה עצמה, דווקא בשל חוסר הגיונה – מסתמנת כנכונה מעיקרה.

זאת ועוד, אשורבינפל הביא את אשור לשיא גדולתה, ומהשיא הדרך מוליכה למטה כידוע. ניצני הנפילה קרו שני דורות קודם.

סרגון השני (סבא רבא של אשורבניפל) הצליח, לאחר מאבק של דורות, להכניע ולכבוש את ממלכת אוררטו (אררט המקראית), ששכנה מצפון לאשור (במזרח תורכיה של ימנו).

חיסול אוררטו הסיר את החיץ בין האשורים מדרום לבין הסקיתים והקימרים מצפון (אשכנז וגומר בלשון המקרא). זו תופעה ידועה, עת לאדם א' יש סכסוך עם אדם ב', ולאדם ב' יש גם סכסוך עם אדם ג'. יום אחד א' מוריד נבוט גדול מידי על ב', ועתה א' נתקל בג', אבל אין לו מושג מה עושים איתו. דוגמא אחת מהעבר הלא רחוק. האמריקנים סילקו את סדאם חוסיין, שהחזיק את כולם באשכיהם במחילה, וקיבלו טרור סוני ושיעי, שלא היה להם, ולמען האמת עדיין אין להם, מושג מה לעשות איתו?

וכך, בהעדר אוררטו שתחצוץ בין האשורים לברברים מהצפון, החלו הסקיתים והקימרים לפשוט על האימפריה שוב ושוב. מעולם לא דובר על סכנה קיומית, אבל עקיצה ועוד עקיצה ועוד אחת, והדם מתחיל לטפטף.

אשורבניפל, ששלט באימפריה מעילם (דרום אירן) ועד כוש (סודן), הבין שהשמיכה שלו קצרה מידי לאימפריה כה גדולה. על כן, הוא נסוג באופן יזום משטחים שונים, ובראשם מצרים. הוא זימן נסיך מצרי בשם ניקו (הוא פרעה נכה המקראי), ותיאם עמו את הנסיגה האשורית ממצרים. באותו אופן, מנשה הלך לבבל כוסל נאמן, וחזר כבעל ברית.

על רקע זה ניתן להבין את מה שנכתב כאמור : וְאַחֲרֵי-כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר-דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים וְסָבַב לָעֹפֶל וַיַּגְבִּיהֶהָ מְאֹד וַיָּשֶׂם שָׂרֵי-חַיִל בְּכָל-הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה. טו וַיָּסַר אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת-הַסֶּמֶל מִבֵּית יְהוָה וְכָל-הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית-יְהוָה וּבִירוּשָׁלִָם וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר ).

בניית ביצורים ללא רשות מהריבון – משמעה מרידה. מנשה בנה ביצורים בין אם הוא קבל רשות מאשורבניפל, ובין אם הוא חש חופשי לעשות זאת. זאת ועוד, הרחקת אלהי הנכר, היא עדות ברורה לירידת ההשפעה הצבאית של אשור. הם לא כאלה חזקים, אז ניתן לותר על אלהיהם.

על כן, נראה שבעל דברי הימים התבסס על אירוע אמיתי (וחסר כל משמעות עבור בעל מלכים, שמבחינתו מנשה הוא אשם נקודה סימן קריאה), בו מנשה הלך לבבל, חזר לירושלים, ביצר אותה, וסילק את הפולחן הזר. לתוך אירוע זה הוא ארג ידיעה על חזרה בתשובה, וכך הוא פתר, באופן אלגנטי, את בעיית אריכות הימים של מנשה.

חזרת מנשה בתשובה, היוותה בסיס לקטע חיצוני הקרוי 'תפילת מנשה' שנשמר בוולגטה (תרגום המקרא ללטינית). הקטע כולל 15 פסוקים בלבד (ובחלוקה אחרת – 17 פסוקים), והוא התפילה, שמנשה נשא לכאורה בעת שהותו בבבל. בוולגטה הקטע משולב במעשי מנשה בדברי הימים. החוקר אברהם כהנא, פרסם את הספרים החיצוניים בעברית, באסופה כוללת ב-1932. כהנא תרגם בחזרה את הספרים לעברית. הוא נפטר ב-1946. ב-1947 ואילך התגלו מגילות קומרן, ובהן קטעים עבריים של חלק מהספרים החיצוניים. בגדול, אברהם כהנא די קלע בתרגומו לאחור. כהנא סבר, כי תפילת משנה היא חיבור יווני במקור, של יהודי מאלכסנדריה, וכי יחוסו למנשה הוא מאוחר. הנה קטע קצר : ה' אל שדי אלוהי אברהם יצחק ויעקב וכל זרעם, עושה שמים וארץ וכל תפארתם… דלגתי קצת כי העירותי את חמתך ועשיתי את הרע בעיניך את פקודיך לא שמרתי ורק עוולה ותועבה עשיתי… עוד דילוג אנא ה' שא נא לפשעי עבדך, וסלח ומחל לכל עוונותיי, לבל אספה ברוב חטאי, וחמתך לא תקום עלי לעולם ועד…

כמו שניתן להבין, הצגתו של מנשה במקרא, בעיקר בספר מלכים – היא חד צדדית, בלשון המעטה. לא ארחיב בנושא, רק אציין שבעל מלכים העניק ציונים למלכים השונים. הציון התבסס על שני מדדים: 1) האם המלך עבד אלילים. 2) האם המלך עבד את ה' (כלומר הקריב לו קרבנות מחוץ לירושלים. הציונים האפשריים הם: עשה הטוב או הישר בעיני ה' – למלך שעמד בשני המבחנים גם יחד. עשה הטוב או הישר בעיני ה' אבל עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות – למלך שלא עבד אלילים, אב כן עבד את ה' מחוץ לירושלים. והציון הנפוץ והמקובל: עשה הרע בעיני ה'. כך מלכים מוצלחים מכל בחינה שהיא (צבאית, כלכלית, מדינית וכו'), למעט ההיבט הפולחני, כעמרי ואחאב למשל – זכו לציון 'ויעש הרע בעיני ה". ואילו מלך כושל חדל אישים לא יוצלח גמור מכל בחינה שהיא, למעט ההיבט הפולחני, כחזקיהו מלך יהודה – זכה לציון 'ויעש הטוב בעיני ה". בפרק עתידי על רפורמת יאשיהו נרחיב בנושא.

מנשה עשה הרע בעיני ה'. כמובן. אבל ללמוד על מנשה מספר מלכים זה כמו ללמוד על בנימין נתניהו מידיעות אחרונות מחד גיסא או מישראל היום מאידך גיסא.

מנשה קיבל ממלכה מרוששת, פגועה, חבולה, ששטחים חקלאיים פוריים נקרעו ממנה (על כל המשמעות הכלכלית הכרוכה בענין). רוב המערך הישובי נפגע או נהרס (על כל המשמעות של אי ייצור מזון בכמות מספקת או בכלל). מנשה היה צריך לנקות את החרא (במחילה מכבודכם), שהשאיר לו אביו חזקיהו.

העדויות הארכיאולוגיות הן חד משמעיות – מסע סנחריב גרם נזק עצום לממלכת יהודה. מנשה הבין שאביו הלך עם הראש בקיר, ושבר את ראשו, וחמור מכך את ראש ממלכת יהודה. אז הוא החליט, כאסטרטגיה, להיות ילד טוב.

למזלו, רוב ימי מלכותו היו ימי השיא של האימפריה האשורית. סנחריב, אסרחדון ואשורבניפל. תקופה המכונה במחקר pax assyriana 'השלום האשורי'. ככה זה, כשיש מעצמה אחת דומיננטית, שמורידה נבוט על כל מי שמצייץ, והורגת ג'וקים, כשהם עוד קטנים – יכולה להשליט שלום ושלוה במזרח התיכון. ואין כמו שקט ושלוה כדי לעזור לממלכה מוכה ללקק את פצעיה ולהתאושש. וזה בדיוק, אבל בדיוק מה שקרה עם מנשה.

הממצא הארכיאולוגי תומך בדעה הרואה בימי מנשה תקופת שגשוג פריחה. בסקר החירום בהר יהודה (שנערך ב1968), נסקרו 54 אתרים. 22 מתוכם הם מהמאה השנים האחרונות לקיומה של ממלכת יהודה. בול ימי מנשה. בנגב הצפוני התמונה דומה. בחלק מה ישובים שחרבו עם הכיבוש הבבלי, יש 3 – 4 שכבות יישוב. וקשה לדחוס 4 שכבות יישוב לימי יאשיהו ואילך. בעל כורחנו המסקנה היא, שהישובים נוסדו כבר בימי מנשה.

ישובים רבים שנוסדו במאה השביעית לפני הספירה יוחסו במחקר ליאשיהו, שאכן מלך 31 שנה. אבל אין סיבה להניח שיאשיהו הוא הכל ומנשה סבו, הוא לא כלום. גם הישוב בעין גדי, שנוסד במאה השביעית לפני הספירה, ואשר יוחס מסיבות שונות לימי יאשיהו ואילך, נראה, לפי דעתי, שיש ליחסו לימי מנשה.

יש אפילו מי שהציע שגם את נקבת השילוח, המיוחסת לחזקיהו, יש ליחס בעצם למנשה בנו.

גדולת מנשה לא נעלמה מעיני חז"ל (ציטוט, מתוך ספר האגדה): מנשה נראה לו לרב אשי בחלומו. אמר לו רב אשי: 'מפני מה הייתם עובדים עבודה זרה?'. אמר לו (מנשה): 'אילו היית באותו דור, היית תופס בשולי בגדי ורץ אחרי' (לעבודה זרה הכוונה) סנהדרין קב ע"ב).

מדרש זה משקף את הבנת חז"ל, שיש לשפוט כל דור לפני הנסיבות באותו דור. וגם גדול בתורה כמו רב אשי, היה עובד עבודה זרה בדורו של מנשה.

באותו דף בתלמוד יש הסבר למקור שמו : מנשה שנשה (השכיח. כמו תהום הנשיה. תהום השכחה) יה (כלומר ה') דבר אחר: מנשה שהנשי (בשי"ן ימנית. השכיח) את ישראל לאביהם שבשמים.