דברי הימים – פרק 35: משה קבל תורה מסיני? על חיבור התורה חלק ג'

בפרק שלישי ואחרון זה על חיבור התורה, נעמוד על אפיון התעודות בתורה, ועל הגדרתן לפי מקורן המשוער.

האזנה נעימה 🙂

בפרק הושמע קטע מהשיר 'רק תפילה אשא' מאת יהורם טהרלב, בביצוע אברהם פריד.

הורדת הפרק

 

קריאת הפרק:

בפרק הקודם, דנו בכפילויות, הסתירות ואי ההתאמות שבתורה.

בפרק זה נתחקה אחר התפתחות תורת התעודות.

כבר אגלה את הסוף ואומר כי, ניתוח המקורות המקראיים העלו כי ישנם ארבעה מקורות עיקריים (ותת מקורות קטנים).

החוקרים השונים נתנו במקורות הללו סימנים, ונגע בהם בקצה קצהו של המזלג:

1) מקור J, המתוארך למאות 10 – 9 לפה"ס. מאפיין עיקרי: שימוש בשם ההויה (Jehova). מקור 'עממי', יהודאי – דרומי. (Jerusalem). יש והוא מכונה ס"י – ראשי תיבות של ספר ה'.

2) מקור E, המתוארך למאות  9 – 8 לפה"ס. מאפיין עיקרי: שימוש בשם 'אלהים' (Elohim). מקור מתוחכם יותר. ישראלי צפוני (Efraim). יש והוא מכונה ס"א. ספר אלהים.

תארוך מקורות אלו אינו ודאי, ויש המתארכים אותם להיפך. גם האבחנה בינהם אינה חדה וברורה כל העת.  ונרחיב בענין

3) מקור P, מתוארך החל במאה ה-7  וכלה במאה ה- 4 לפה"ס (יש מחלוקת עזה בנוגע לתארוך מקור זה, ובעיקר יחסו אל המקור הבא. נרחיב להלן). מאפיין עיקרי: התמקדות בעניני כהונה ופולחן (Priest – כהן באנגלית). יש והוא מכונה ס"כ: ספר כהנים.

4) מקור D. המקור היחיד המתוארך במידה רבה של ודאות: המאה ה- 7 לפה"ס. מאפיין עיקרי: עבודת ה' רק במקום אחד. מרוכז כולו בספר דברים. מקור יהודאי – ירושלמי (Deutronomy). יש והוא מכונה ס"ד- ספר דברים.

האבחנה בין המקורות מתבססת על תבחיני לשון, סגנון ותפיסת עולם.

בתחילה זוהו המקורות מתבססת על קבצים משפטיים בתורה, אשר לחלקם יש יש פתיחה וסיום ברורים, ולפיכך קל יותר לתחום אותם.

בחלק הסיפורי, לעומת זאת, קשה יותר, הרבה יותר, כי הסיפורים מעורבבים זה בזה. אבל אל חשש. קושי זה לא ריפה את ידי החוקרים השונים מלנסות את מזלם במציאת המקורות השונים, ובפרסום מאמרים וספרים רבים כחול אשר על שפת הים.

לאחר מתן תורה, ועשרת הדברות העם חשש מפני מגע עם האל, ומשה הפך למתווך הרשמי: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אַתֶּם רְאִיתֶם–כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם… (שמות כ' 18. או 22 תלוי בחלוקת עשרת הדברות לפסוקים). כאן מתחיל קובץ משפטי הנמשך עד כ"ג 33.

לאחר מכן סופר: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ"ד 7).

לפיכך כונה במחקר קובץ זה בשם 'ספר הברית' (ובקיצור: סה"ב).

קובץ חוקים נוסף, המזכיר עניני ברית, וכופל חלקים מספר הברית, נמצא בשמות ל"ד 11 – 26. לפיכך זכה קובץ זה לכינוי, הדי מתבקש, 'ספר הברית הקטן'.

קובץ נוסף וברור מצוי בספר דברים: כִּי אַתֶּם, עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ.  לב וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, הַיּוֹם. א אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ:  כָּל-הַיָּמִים–אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים, עַל-הָאֲדָמָה (דברים י"א 31 – י"ב 1).

קובץ זה, המתחיל בסוף פרק י"א תם בפרק כ"ו, והוא עיקר מנינו ובנינו של ספר דברים: הַיּוֹם הַזֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה–וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ (דברים כ"ו 16).

לאחר תום קובץ החוקים הזה בספר דברים, ישנם קטעי סיום (כמקובל בחוזים במזרח הקדום: ברכות וקללות, שירה וכו'.

שאר החוקים בתורה, אינם מקובצים בקבצים ברורים ומבחנים, אלא מפוזרים ושלובים בסיפורים השונים. לחוקים אלה אין פתיחה וסיום ברורים. כך למשל המצוות בנוגע להקמת המשכן משולבות בתוך התיאור הסיפורי של בניית המשכן.

החוקים מפוזרים לאורכה ולרוחבה של התורה (וליתר דיוק החל משמות כ' עשרת הדברות ואילך. ספר בראשית, אמנם מכיל חוק פה וחוק שם, אבל באופן מעשי אין בו באמת קבצים משפטיים). בחוקים אלה נתקשה להבחין במקור אחד, אבל לרובם המוחלט יש זיקה חזקה מאוד לעניני כהונה ופולחן.

כך בשמות כ"ה – ל"א סופר על ההוראות והקמת המשכן. בויקרא א' – ז' דנים בקרבנות, בויקרא י"א – י"ט עוסקים בטומאה וטהרה (בדגש על מקרים בהם הכהן פוסק בנוגע לנגע), ועוד ועוד…

גם בדינים שאינם נוגעים ישירות לכהונה ולפולחן , יש בהם תשומת לב לכהנים.

כך למשל, בחוק ערי המקלט בספר במדבר (ל"ה 9 – 34), הרוצח נמצא בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול.

חוקים אלה (לעיל ועוד רבים) מגלים זיקה לכהונה ולפולחן בכמה אופנים אפשריים: 1) חוקי פולחן וכהונה. 2) חוקים בהם הכהן הוא הפוסק. 3) חוקים המעניקים תשומת לב לכהן או הלוי.

מסיבה זו כונו חוקים אלה מחקר בשם P. על שם האות הראשונה במילה האנגלית Priest – כהן.

בניגוד לחוק המקראי, הרי בסיפורת שבתורה קשה הרבה יותר להבחין בתעודות שונות, היות וברוב המקרים אין לסיפורים התחלה וסוף ברורים.

בפרק שעבר ראינו את נושא הכפילויות, הסתירות ואי ההתאמות, שמקשים עוד יותר לקבוע מתי בדיוק מתחילים חלק מהסיפורים, ומתי הם נגמרים.

סיפור עקדת יצחק שייך לסיפורי אברהם או לסיפורי יצחק? סיפור מכירת יוסף שייך לסיפורי יעקב או לסיפורי יוסף? סיפור יהודה ותמר שייך לאיזה מחזור סיפורים? ועוד.

זאת ועוד, חשוב לזכור כי, הסיפורים מופיעים, באופן הגיוני לחלוטין, לפי סדר התרחשותם, ולא לפי מקורם.

כך שתעודה כלשהי, שפוצלה ועורבבה עם תעודות אחרות – לא תמיד תזדקר לעיננו. ואם יורשה לי להעיר, תמיד לא תזדקר לעיננו.

אבל לא אלמן ישראל, וחוקרי המקרא ניגשו למלאכה במרץ. נקודת התחלה אחת היא ההתייחסות לשם ההויה: יהוה.

דנו בקטעים אלה בפרק שעבר, אבל הם חשובים, על כן אתייחס אליהם שוב. הבהרה: היום לא נהוג לנקוב בשם המפורש. כשכתוב י-ה-ו-ה יש הקוראים 'אדוני' ויש אומרים 'השם', על מנת לא לבטא את השם. ה-שם בה"א הידיעה משמעו ה', ברוך השם.

כך יש אנשים שלא אומרים אלהים, אלא אלקים. ואפילו סתם 'אל' הופך לפעמים ל'קל'.

כמו בשירו של יהורם טהר לב 'רק תפילה שא', שם במקום 'רק תפילה אשא הו אלי אלי', יש השרים 'רק תפילה אשא הו קלי קלי'.

אבל בימי המקרא, אלהי ישראל נקרא בשמו הפרטי י-ה-ו-ה. אפילו שכני ישראל ידעו את שמו של אלהי ישראל, ככתוב במצבת מישע. י-ה-ו- ה. השאלה היא מתי התחילו לקרוא לו בשמו הפרטי? מימי משה ואילך או משחר האנושות.

בספר שמות סופר פעמיים: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ? מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?  יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.  טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר (שמות ג' 13 – 15).

ולאחר מכן סופר: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה.  ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם (שמות ו' 2 – 3).

משתי המובאות עולה כי, גילוי שם האל (יהוה) הוא חידוש. בשמות ו' נכתב כי, האל התגלה לאבות בתור 'אל שדי', אבל לא בתור ה'.

והנה מצאנו בספר בראשית: וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה (בראשית ד' 26).

זאת ועוד, בסיפורי האבות עצמם יש קריאה מפורשת בשם יהוה: וַיֵּרָא יְהוָה, אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו (בראשית י"ב 7).

וכן נכתב בברית בין הבתרים (ציטוט): וְהֶאֱמִן, בַּיהוָה; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה. ז וַיֹּאמֶר, אֵלָיו:  אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים–לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְרִשְׁתָּהּ (בראשית ט"ו 6 – 7).

יש עוד מקומות., אבל הענין ברור. יש לפנינו שלוש תעודות בנוגע לשאלה מתי הוחל לקרוא בשם ה'. תעודה אחת גורסת כי החל מהדור השלישי לבריאה (אנוש) הוחל לקרוא בשם ה'.  שתי התעודות הנוספות (בכופלות זו את זו) גורסות כי, ה' התגלה לראשונה למשה (בסנה או במצרים). דברנו על זה בפרק הקודם, והדברים ידועים.

נבחן את ההתגלות השניה למשה: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  ד וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי.  ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה. ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות ו' 2 – 9).

בקטע זה יש כמה רכיבים:

1) הכרזה חגיגית: אֲנִי יְהוָה (2, 8). 2) האל התגלה לאבות בשם: אֵל שַׁדָּי 3) האל כרת עם האבות ברית: הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם. 4) האבות היו גרים בארץ כנען: אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. 'גר' בלשון המקרא הוא אדם זר, שאינו אזרח. לא במשמעות של ימנו.

5) ארץ זו תהיה של צאצאי האבות: וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה. 6) יחס הדדיות בין האל לעם: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים. 7) העם יכיר באל: וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

סיפור המגלה דמיון לסיפור ההתגלות למשה במצרים היא סיפור החלפת השם וברית המילה של אברהם אבינו: וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי–הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים.  ב וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד.  ג וַיִּפֹּל אַבְרָם, עַל-פָּנָיו; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר.  ד אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.  ה וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.  ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם; וּמְלָכִים, מִמְּךָ יֵצֵאוּ.  ז וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם–לִבְרִית עוֹלָם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.  ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים (בראשית י"ז 1 – 8).

קריאת הסיפור תגלה כמה קוי דמיון בינו לבין ההתגלות למשה כאמור.

1 + 2) הכרזה חגיגית כ'אל שדי': וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי. 3) כריתת ברית עם אברהם וצאצאיו: וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. (זה מופיע גם בהמשך).  4) תוכן הברית הוא מתן ארץ כנען. 5) ארץ כנען היא אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ 6) יחס הדדי: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ… וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים.

קוי הדמיון מעלים על הדעת, ולמעשה ניתן להניח די בודאות, ששני הקטעים יצאו תחת ידו של מחבר אחד / אסכולה אחת. הערה: רק מטעמי נוחות אני מדבר על מחבר אחד. כפי הנראה מדובר במספר מחברים, שהשתייכו לאותה אסכולה.

נפנה לסיפור שינוי שמו השני של יעקב אבינו: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב עוֹד, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם; וַיְבָרֶךְ, אֹתוֹ.  י וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹהִים, שִׁמְךָ יַעֲקֹב:  לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יִשְׂרָאֵל.  יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה–גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם, יִהְיֶה מִמֶּךָּ; וּמְלָכִים, מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.  יב וְאֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק–לְךָ אֶתְּנֶנָּה; וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ.  יג וַיַּעַל מֵעָלָיו, אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אִתּוֹ. יד וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּר אִתּוֹ–מַצֶּבֶת אָבֶן; וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ, וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן.  טו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת-שֵׁם הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים–בֵּית-אֵל (בראשית ל"ה 9 – 15).

הסיפור על שינוי שמו של יעקב, פעם נוספת מגלה זיקה לסיפור על שינוי שמו של אברהם, כמה פרקים קודם לכן: שינוי השם נעשה בלשון דומה לשינוי השם של אברהם ושרה.

לאברהם ושרה נאמר: וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם… טו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-אַבְרָהָם, שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי:  כִּי שָׂרָה, שְׁמָהּ (סוף ציטוט ברא' י"ז 5 – 15). ואילו ליעקב נאמר (ציטוט): וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹהִים, שִׁמְךָ יַעֲקֹב: לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יִשְׂרָאֵל (בראשית ל"ה 10).

יש שימוש בשרשים פר"ה ורב"ה. אברהם ושרה נאמר: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד… כ וּלְיִשְׁמָעֵאל, שְׁמַעְתִּיךָ–הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, בִּמְאֹד מְאֹד (בראשית י"ז 6 – 20).

ליעקב נאמר: פְּרֵה וּרְבֵה–גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם, יִהְיֶה מִמֶּךָּ (בראשית ל"ה 11).

התגלות האל היא בתור 'אל שדי'. כך אצל אברהם, ככתוב: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי (ברא' י"ז 1). וכך אצל יעקב, ככתוב: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי (בראשית ל"ה 11).

בשני המקרים מצאצאיהם יצאו מלכים. כך אברהם ושרה: וּמְלָכִים, מִמְּךָ יֵצֵאוּ… וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם, מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ (סוף ציטוט. בראשית י"ז 6 – 16)..

ואילו יעקב: וּמְלָכִים, מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ (בראשית ל"ה 11).

בשני הסיפורים נזכרת עליית אלהים מעל הגיבור. על אברהם נכתב: וַיְכַל, לְדַבֵּר אִתּוֹ; וַיַּעַל אֱלֹהִים, מֵעַל אַבְרָהָם (בראשית י"ז 22).

ואילו על יעקב נכתב: וַיַּעַל מֵעָלָיו, אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אִתּוֹ. (בראשית ל"ה 13).

נדלג אל סיפור יציאת יעקב לפדן ארם, ונמצא זיקה לסיפור שינוי השם של יעקב, אותו קראנו זה עתה: וַתֹּאמֶר רִבְקָה, אֶל-יִצְחָק, קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת (עשו כזכור התחתן עם יהודית בת בארי החיתית ועם בשמת בת אילון החיתי) אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ–לָמָּה לִּי, חַיִּים? א וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ; וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ: לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן! ב קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ; וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה, מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ.  ג וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; וְהָיִיתָ, לִקְהַל עַמִּים. (הקוראים חדי העין, כבר שמו לב ל'אל שדי', ולפר"ה ורב"ה) ד וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ–לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם'. ה וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב, וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם–אֶל-לָבָן בֶּן-בְּתוּאֵל, הָאֲרַמִּי, אֲחִי רִבְקָה, אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו.  ו וַיַּרְא עֵשָׂו, כִּי-בֵרַךְ יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב, וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם, לָקַחַת-לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה: בְּבָרְכוֹ אֹתוֹ–וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר, לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן.  ז וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב, אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ; וַיֵּלֶךְ, פַּדֶּנָה אֲרָם.  ח וַיַּרְא עֵשָׂו, כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן, בְּעֵינֵי, יִצְחָק אָבִיו. ט וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו, אֶל-יִשְׁמָעֵאל; וַיִּקַּח אֶת-מָחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת, עַל-נָשָׁיו–לוֹ לְאִשָּׁה (ברא' כ"ז 46 – כ"ח 9).

בשני המקרים המקום אליו ברח וממנו שם יעקב נקרא 'פדן ארם', ולא חרן. הזכרנו את השימוש ב'אל שדי' וכן בפר"ה ורב"ה. כן נזכרת: אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, שהופיעה כבר בסיפור ברית המילה, וההתגלות למשה.

ניתן להוסיף קשרים לסיפורים נוספים עוד כהנה וכהנה, אבל הרעיון ברור. יוצא איפוא, שזיהינו סגנון ייחודי, המשותף לכמה סיפורים. סגנון המעיד של יוצר אחד / אסכולה אחת. מאפייני המקור הסיפורי הזה, מצויים גם בחלק המשפטי של התורה.

כמה דוגמאות להבהרת הנקודה (יש עוד המון, אבל שלוש דוגמאות תספקנה לפרק זה):

1) בְּרִית עוֹלָם הנזכרת בבראשית ט' 16, י"ז 7, 13, 19. שמות ל"א 16 (החלק המשפטי בתורה) ועוד.

2) מִקְנַת-כֶּסֶף הנזכרת בבראשית י"ז 12, 23, 27, כ"ג 18, שמות כ"ז 21 (שוב, החלק המשפטי) ועוד

3) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הנזכר בבראשית י"ז 23, 26. שמות י"ב 17, 41, 51 ועוד ועוד.

כלומר ישנה זיקה חד משמעית בין חלק מהחוק בתורה, לחלקים מסיפור התורה.

המסקנה המתבקשת היא כי, הקטעים הללו יצאו תחת ידו של מחבר אחד / אסכולה אחת.

בשל התעסקות החוקים בעניני כהונה, כונתה אסכולה זו האסכולה הכהנית / ספר כהנים / ס"כ / P.

באופן דומה, הבחינו החוקרים כי בספר דברים (רובו, יש קצת מקור כהני בסוף הספר) ישנו סגנון ייחודי, מילים וביטויים ייחודיים, ותפיסת עולם ייחודית.

הדבר הבולט ביותר הוא חוק ייחוד הפולחן. חוק לפיו מותר לעבוד את ה' רק במקום אחד. לעבוד את ה' משמעו הקרבת קרבנות.

מוכרת המארה ממסכת אבות ש: 'על שלושה דברים העולם עומד. על התורה. על העבודה ועל גמילות החסדים'. עבודה במקרה זה היא עבודת הקרבנות, ולא מלאכה תמורתה מקבלים שכר.

חוק ייחוד הפולחן מופיע רק ואך ורק בספר דברים.

בנוסף, בספר דברים יש כמה ביטויים וצירופי לשון האופייניים לו, או מופיעים רק בו. שוב, נסתפק בארבע דוגמאות, מתוך דוגמאות רבות רבות. הזמן קצר, המלאכה מרובה, בעל הבית דוחק והפועלים עצלים.

כך הביטוי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שאינו ייחודי לספר דברים אמנם, אבל מאוד נפוץ בו. (מעל 300 פעמים). הביטוי המוכר מהגדה של פסח: יָד חֲזָקָה (ולפעמים בתוספת: וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה) כך בפרק ג' 24, ד' 34, ה' 15ועוד ועוד. ביטוי המתאר את ארץ ישראל

שנשתבחה בפירותיה כזוכר הוא: הָאָרֶץ הַטּוֹבָה המופיע בפרק א' 35, ג' 25, ד' 21 ועוד. ביטוי המוכר מקריאת שמע, המופיע בהטיות שונות בספר דברים: בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. כך בפרק ד' 29, ו' 5, י' 12 ועוד ועוד.

יוצא איפוא, כי ספר דברים  הינו חיבור אחר ושונה פרי קולמוסו של סופר אחד / אסכולה אחת. אסכולה השונה מהאסכולה הכהנית.

ראינו אם כן תעודה הכוללת סיפור קצר על תולדות העולם ואבות האומה, ואת מרבית החומר המשפטי שבתורה (המקור הכהני), וכן את בתעודה נוספת המצויה רק בספר דברים.

אולם, ישנם בתורה סיפורים רבים שאינם שייכים למקור הכהני או זה של ספר דברים. וממילא, רוב הכפילויות, הסתירות ואי ההתאמות מצויות דווקא בחלקים הללו.

על מנת לזהות את המקורות הנוספים, נזדקק שוב להתגלות למשה. הפעם ההתגלות עם הסנה. כפי שציינו כבר, גם בסיפור זה עולה בבירור כי שם ה' לא היה ידוע לפני גילויו למשה. אותה תפיסה בדיוק נמצאת גם בהתגלות למשה במצרים, שהיא מקולמוסו של המקור הכהני. לפיכך, פרשת ההתגלות למשה בחורב הכופלת את ההתגלות במצרים שייכת למקור אחר, שאינו המקור הכהני.

מקור זה תולה את גילוי שם ההויה למשה בחורב ולא במצרים (אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם), וגם סותר את התפיסה העולה מבראשית (ד' 26): אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה.

ראינו כי המקור הכהני, נמנע מלנקוב בשם המפורש לפני ההתגלות למשה במצרים, ונוקט בלשון 'אל שדי' או 'אלהים'. נצא מנקודת הנחה, שגם המקור אליו שייכת ההתגלות בחורב נוקט בגישה דומה. כלומר, מקור זה, כשהוא מספר על האבות, נמנע מהשם המפורש, ומכנה את האל בשם המתאים לשיטתו לתקופת האבות. כלומר 'אלהים'. כלומר יש לבחון את סיפורי ספר בראשית, ולראות מי מהם, שאינו סיפור מהמקור הכהני נוקט בלשון 'אלהים' בלבד.

מועמד ברור הוא בראשית כ' (הסיפור על שרה שנלקחה לבית אבימלך. סיפור הכופל את פרק י"ב, כזכור). הפרק משתמש בקביעות בשם 'אלהים (בפסוקים 3, 6, 11, 13, 17). גם כשאברהם התפלל, הוא פנה לאלהים ולא לה'.

נכון, בסוף הפרק נכתב: כִּי-עָצֹר עָצַר יְהוָה, בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ והוא אכן יוצא דופן. אולם מעבר להיקרות אחת של ה', הרי בעדי הנוסח של החומש השומרוני, ובכמה כתבי יד של תרגום השבעים כתוב כאן 'אלהים'.

כמו שראינו, בראשית כ' כופל את הסיפור בבראשית י"ב (10 – 20). כלומר מדובר בסיפור מקור אחר ושונה מזה שבבראשית י"ב. ואכן בפרק י"ב יש שימוש רצוף ועקבי בשם ה' (פסוקים 1, 4, 7 ו8 פעמיים כל אחד, 17). וכן נזכר שם ה' גם בפרק י"ג מספר פעמים (4, 10 פעמיים, 13, 14, 18).

כך מתחילה להתבהר הבחנה בין שתי תעודות לא כהניות, המספרות על אבות האומה.

ההבדל בכינוי האל גרר את כינויו של מקור אחד בשם המקור האלהיסטי כלומר E, ומקור אחר בשם המקור היהויסטי, כלומר J.

כשקוראים את בראשית פרק כ"א (לידת יצחק וגירוש הגר), נתקלים בפסוק הראשון בשם ה', אולם לאחר מכן רק השם 'אלהים' נמצא בשימוש. פרק זה כופל את פרק ט"ז (בריחת הגר). אולם בכ"א הגר נקראת 'אמה' (10 פעמיים, 12, 13), ואילו בט"ז היא קרויה 'שפחה' (1, 2, 3, 5, 6, 8). בשני המקרים המלאך דיבר איתה. בפרק כ"א נכתב: וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם. ואילו בט"ז נכתב וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, עַל-עֵין הַמַּיִם—בַּמִּדְבָּר. יש כאן שתי תפיסות שונות של התגלות המלאכים.

בפרק הבא, פרק כ"ב (עקדת יצחק) מצאנו בהתחלה את 'אלהים' (1, 3, 8, 9), רק אחר כך מופיע מלאך ה' (11, 15) ואף נזכר שם ה' (14, 16). ההתגלות לאברהם הייתה בלילה (דבר הנלמד מפסוק 3, שם תואר כיצד אברהם השכים בבוקר). ההתגלות בלילה דומה להתגלות לאבימלך מלך גרר בלילה, בסיפור על לקיחת שרה (ציטוט): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ, בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה (סוף ציטוט. בראשית כ' 3). המלאך קרא לאברהם מהשמיים. ככתוב: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם (11. ושוב בפסוק 15).  ממש כמו שקרה להגר בפרק הקודם.

כך ניתן לעבור בין הסיפורים השונים ולאפיין אותם הן בשימוש בשם האל, והן בנוגע לתפיסות עולם.

באופן דומה אופיינו סיפורים אחרים בתורה כשייכים למקור זה או אחר. כך למשל בלעם זכה להתגלות האל בלילה (מקור E), אבל בהמשך מופיע המלאך על הארץ (מקור J). אפשר להמשיך, אבל הנקודה ברורה.

גם בחינה גיאוגרפית מראה הבדלים בין מקור J למקור E. מקור J היהויסטי מרבה לעסוק באתרי קודש בדרום (חברון ובבאר שבע), ואילו מקור E ה'אלהי' מרבה לעסוק באתרי קודש בצפון (בית אל, שכם, פנואל, מחניים).

ישנם עוד הבדלים כהנה וכהנה, אבל הדברים ברורים.

ראוי לציין כי חלוקה זו לארבעה מקורות היא פשטנית מידי. ישנם סיפורים המגלים קשר הן למקור זה והן למקור זה, ועל כן יש חוקרים המכנים מקור זה בשם JE.

בנוסף, סיפורי יוסף המגלים אחידות ועקביות מרשימים – אינן משתייכים במובהק למקור זה או אחר. כמו כן, יש עוד סיפורים שקשה לסווגם כשייכים למקור כלשהו. כך הוא בראשית י"ד (מלחמת אברם בארבעת המלכים), בראשית ט"ו (ברית בין הבתרים) ועוד.

האבות המייסדים של תורת התעודות היו תיאולוגים גרמנים פרוטסטנטים, על כן לא מן הנמנע כי, ברקע החלוקה לארבעה מקורות בתורה, עמדה חלוקת הברית החדשה לארבע בשורות. זוהי השערה בעלמא אמנם, אבל אין לשלול אותה על הסף.

כך למעשה התגבשה תורת התעודות, בהתאם ל'טביעת האצבע' הסגנונית, תפיסת העולם והאידאולוגיה המופיעה בכתובים שונים.