דברי הימים – פרק 36: לוּבִים סֻכִּיִּים, וְכוּשִׁים – על מסע שישק

מסע שישק הוא אחד המסעות שכמעט ולא הותירו חותם במקרא. למרות זאת, המסע מתועד היטב בתבליטים של שישק במקדש אמון בכנרך.

על מסע זה, מהלכו וסיבותיו, בפרק זה.

האזנה נעימה 🙂

הורדת הפרק

קריאת הפרק:

שישק מלך מצרים נזכר במקרא שלוש פעמים, ומזוהה עם שוֹשֶנְק (šošenq) הראשון, מייסד השוללת ה22 במצרים. השושלת הלובית.

יש הכופרים בזיהוי זה, בשל קשיים כרונלוגיים. אבל השם שושנק ושישק קרובים דיים, הוא מלך במקביל לרחבעם מלך יהודה, ובעיקר במקדש אמון בכרנך, יש תיאור רב רושם של מסעו של שושנק לארץ ישראל. תיאור המזכיר את מסע שישק הנזכר במקרא.

אבותיו של שישק הגרו מלוב למצרים, ומכאן כינוי כמלך 'הלובי'. אביו הוא נימלות (Nimlot). שישק היה קצין בכיר בצבא המלך פסוּסֶנֶס הב' (psussenes). דודו אוסרכון, היה אף הוא מלך מצרים (בשושלת ה-21) במשך 6 שנים. לאחר מות פסוסנס הפך שישק למלך (בשל העדר יורש) הוא מלך 21 שנה

שישק נזכר במקרא, שלא בנוגע למסע שישק, בקשר לירבעם בן נבט. לפי הכתוב במקרא, קבל ירבעם נבואה מאחיה השילוני. נבואה שמשמעותה היא מרד בשלמה. ודינם של מורדים במלכות הוא מות. על כן: וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה, לְהָמִית אֶת-יָרָבְעָם; וַיָּקָם יָרָבְעָם, וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל-שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וַיְהִי בְמִצְרַיִם, עַד-מוֹת שְׁלֹמֹה (מלכים א' י"א 40).

פילוג המלוכה עצמו אירע בפרק י"ב. השנה בה התפלגה הממלכה שנויה במחלוקת. תלוי מתי אתם הורגים את שלמה? ב-931, 930, 929, או 928 לפני הספירה. היות והמסע אירע 5 שנים לאחר מות שלמה, הרי המסע היה בשנים 926, 925, 924 או 923. שוב, תלוי מתי הרגתם את שלמה.

בהערת אגב אציין, שיש חוקרים השוללים מכל וכל את קיומה של ממלכת שלמה. לדעתי ממלכת דוד ושלמה הייתה גם הייתה. נכון, לא אחד לאחד, כפי שהמקרא מתאר אותה, אבל הייתה ישות פוליטית כזו. ומסע שישק, אגב, הוא אחת ההוכחות לכך. ארחיב בהמשך.

מסע שישק נזכר הן במקרא (פעמיים. במלכים, ובגרסה מרתקת בדברי הימים), והן על קירות מקדש אמון בכרנך. היות וכדברי חז"ל: אדם קרוב אצל עצמו (סנהדרין ט ע"ב) נתחיל כמובן במקרא.

בספר מלכים נכתב: וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית, לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם; עָלָה שושק כתיב (שִׁישַׁק קרי. שימו לכת לצורת הכתיב הקרובה לשם שושנק) מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-יְרוּשָׁלִָם.  כו וַיִּקַּח אֶת-אֹצְרוֹת בֵּית-יְהוָה, וְאֶת-אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-הַכֹּל, לָקָח; וַיִּקַּח אֶת-כָּל-מָגִנֵּי הַזָּהָב, אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה. כז וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתָּם מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת וְהִפְקִיד, עַל-יַד שָׂרֵי הָרָצִים, הַשֹּׁמְרִים, פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ.  כח וַיְהִי מִדֵּי-בֹא הַמֶּלֶךְ, בֵּית יְהוָה–יִשָּׂאוּם, הָרָצִים, וֶהֱשִׁיבוּם, אֶל-תָּא הָרָצִים (מלכים א' י"ד 25 – 28).

קטע זה לקוח, ככל הנראה, ממה שמכונה במחקר 'כרוניקת מקדש'. כלומר כהני המקדש כתבו את האירועים המרכזיים במקדש, ומקור זה שמש את בעל מלכים בתארו את האירוע.

לפי הכתוב שישק עלה על ירושלים, ובזז את אוצרות המקדש (הנזכרים ראשונים, כי החשובים לכהני המקדש), ואת אוצרות הארמון, הוא לקח את הכל, כולל מגני הזהב שהכין שלמה המלך. בשל ביזה זו, כבר אין מקבלים את פני המלך הבא למקדש עם מגני הזהב, אלא עם מגני נחושת פשוטים. קטע זה הוא גם סיפור אייטיולוגי (סיפרו המסביר תופעה או שם) – בנוגע למגני הנחושת בבית המקדש. הלא שלמה עשה מגני זהב. איפה הם? אהה! שישק לקח אותם.

שימו לב לביטוי וְאֶת-הַכֹּל, לָקָח. עוד נחזור אליו….

בספר דברי הימים יש תיאור ארוך, מפורט ומרתק: וַיְהִי, כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ, עָזַב, אֶת-תּוֹרַת יְהוָה; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עִמּוֹ. ב וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית, לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-יְרוּשָׁלִָם:  כִּי מָעֲלוּ, בַּיהוָה.  ג בְּאֶלֶף וּמָאתַיִם רֶכֶב, וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף פָּרָשִׁים; וְאֵין מִסְפָּר, לָעָם אֲשֶׁר-בָּאוּ עִמּוֹ מִמִּצְרַיִם–לוּבִים סֻכִּיִּים, וְכוּשִׁים.  ד וַיִּלְכֹּד אֶת-עָרֵי הַמְּצֻרוֹת, אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיָּבֹא, עַד-יְרוּשָׁלִָם. ה וּשְׁמַעְיָה הַנָּבִיא, בָּא אֶל-רְחַבְעָם, וְשָׂרֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר-נֶאֶסְפוּ אֶל-יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי שִׁישָׁק; וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה, אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי, וְאַף-אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם, בְּיַד-שִׁישָׁק.  ו וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי-יִשְׂרָאֵל, וְהַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ, צַדִּיק יְהוָה.  ז וּבִרְאוֹת יְהוָה כִּי נִכְנָעוּ, הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-שְׁמַעְיָה לֵאמֹר נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם; וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה, וְלֹא-תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד-שִׁישָׁק.  ח כִּי יִהְיוּ-לוֹ, לַעֲבָדִים; וְיֵדְעוּ, עֲבוֹדָתִי, וַעֲבוֹדַת, מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת. ט וַיַּעַל שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיִּקַּח אֶת-אֹצְרוֹת בֵּית-יְהוָה וְאֶת-אֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶת-הַכֹּל לָקָח; וַיִּקַּח אֶת-מָגִנֵּי הַזָּהָב, אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה.  י וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתֵּיהֶם, מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת; וְהִפְקִיד, עַל-יַד שָׂרֵי הָרָצִים, הַשֹּׁמְרִים, פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ.  יא וַיְהִי מִדֵּי-בוֹא הַמֶּלֶךְ, בֵּית יְהוָה, בָּאוּ הָרָצִים וּנְשָׂאוּם, וֶהֱשִׁבוּם אֶל-תָּא הָרָצִים (דברי הימים ב' י"ב 1 – 11).

בין הגרסה במלכים לזו בדברי הימים יש כמה הבדלים. ההבדל הראשון הוא הסיבה. שישק לא בא סתם כך, אלא הוא מטה זעמו של האל, להעניש את רחבעם הסורר. רחבעם עזב את תורת ה'? – שישק הגיע.

הסבר זה קשור קשר הדוק לתפיסת הגמול בספר דברי הימים. בספר מלכים ישנה תפיסת גמול הקרויה 'גמול קיבוצי לדורות'. כלומר אדם חוטא וכן צאצאיו, ואז בשלב מסוים, כאשר הגדישו את סאת החטאים –ה' מעניש בכל הכח. כך למשל, בשל חטאי מנשה – חרבה ירושלים. הגם שבין מות מנשה לחורבן העיר חלפו 60 שנה… כך מלך חוטא כמנשה יכל למלוך 55 שנה. כי הפנקס פתוח והיד כותבת., אבל פרעון החשבון יחול בעתיד.

באותו אופן, הופעת שישק בירושלים אינה קשורה למעשה זה או אחר של רחבעם או שלמה. הוא פשוט הופיע וזהו.

לדברי הימים לעומת זאת יש תפיסת גמול אחרת. 'גמול אישי'. כלומר, כל אחד מקבל את גמולו לפי מעשיו. כך, מנשה הרשע, שמלך 55 שנה, חזר בתשובה, ועל כן נמחלו לו חטאיו. וכך, מסע שישק הוא עונש על חטאי רחבעם.

באותו אופן, ירושלים חרבה במשמרת של צדקיהו? סימן שצדקיהו אשם.

במאמר מוסגר רק אציין, כי גם תפיסת גמול זו לא עמדה במבחן המציאות. על כן התפתחה תפיסת גמול דחויה. כלומר, הגמול על מעשיו של האדם יגיע לאחר מותו. בין אם בתחיית המתים שתחול רק על הצדיקים, ובין אם בגיהינום וגם עדן. תפיסת גמול המחזיקה מעמד עד ימינו. עובדה, איש לא חזר להתלונן…

ועל מנת שקוראי הספר לא יטעו בקשר בין החטא לעונש, יש נאום של שמעיה הנביא ככתוב:

וַיֹּאמֶר לָהֶם (שמעיה) כֹּה-אָמַר יְהוָה: אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי, וְאַף-אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם, בְּיַד-שִׁישָׁק. תגובת העם היא חזרה בתשובה, לכן שישק לא יחריב את ירושלים, אלא רק יבזוז אותה.

תוספת מעניינת במיוחד היא פירוט הכוח הצבאי של שישק, וכך שהם לא הסתפקו רק בירושלים ככתוב: בְּאֶלֶף וּמָאתַיִם רֶכֶב, וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף פָּרָשִׁים; וְאֵין מִסְפָּר, לָעָם אֲשֶׁר-בָּאוּ עִמּוֹ מִמִּצְרַיִם–לוּבִים סֻכִּיִּים, וְכוּשִׁים.  ד וַיִּלְכֹּד אֶת-עָרֵי הַמְּצֻרוֹת, אֲשֶׁר לִיהוּדָה.

סדר הכוחות הוא מופרז בעליל, 1200 מרכבות ו60000 פרשים. אבל המילה הכי מעניינת היא אחת מהעמים שבאו עמו: לוּבִים סֻכִּיִּים, וְכוּשִׁים. לובים – הם חבר'ה מלוב של ימנו. כושים הם לוחמים מסודן. אבל הכי מעניינים הם הסוכיים!

הסוכיים הם קבוצה אתנית ממערב מצרים, הנזכרת במקורות המצריים בלבד, בין המאה ה-14 ועד המאה התשיעית לפני הספירה. לאחר המאה התשיעית הם נעלמו, אל נכון נטמעו לחלוטין במצרים. הופעתם היחידה מחוץ למקורות מצריים היא בספר דברי הימים!

שימו לב, בספר דברי הימים, שנכתב עמוק בתקופה הפרסית, 500 – 600 שנה אחרי מסע שישק נזכרת קבוצה אתנית, שכבר לא קיימת 500 שנה בערך. מה הסיכוי שבעל דברי הימים ימציא קבוצה כזו יש מאין? קלוש עד לא קיים. המסקנה היא, שבפני בעל דברי הימים עמד מקור כתוב, שהזכיר את הסוכיים. מקור שנכתב במאה ה-10 לספירה, ועבר את כל הדרך, באופן שאינו ברור עדיין, מהמאה העשירית בירושלים ועד המאה הרביעית. כולל חורבן ירושלים ושיבת ציון. זה לא פחות ממדהים!

בעיני רוחי אני רואה כהן בבית המקדש השני, מסתובב חסר מעש במשמרת לילה. רגליו המשועממות נשאו אותו לארכיון המקדש, הוא שלף  מגילה כלשהי, והתחיל לקרוא. לפתע הוא קרא על מסע שישק ואמר לעצמו 'אה, מה זה? מי אלה הסוכיים הללו?'. עם מגילה זו, ששמרה מסורת מקורית על מסע שישק, הוא הלך לחברו (כנראה כהן גם כן), שבדיוק עמל על חיבור המתאר את קורות ישראל מבריאת העולם ועד הצהרת כורש. או במילים אחרות: ספר דברי הימים. הוא אמר לו 'אחי, אתה זוכר את מסע שישק? אז ראה מה מצאתי'. זה מדהים ומרתק. אין סיכוי בעולם, שבעל דברי הימים הגה את הסוכיים סתם כך. פשוט אין.

כלומר, לבעל דברי הימים (שבמחקר כה אוהבים להשמיץ) הייתה אמנם אידאולוגיה, אבל היו לו גם מקורות לא רעים בכלל. בפרק עתידי על ספר דברי הימים, הספר שהעניק לתכנית את שמה, נרחיב בנושא.

בנוסף נזכר בדברי הימים כי שישק לכד (מילה עדינה ל'כבש, הרס, שרף') את ערי המבצר של יהודה.

שאר הקטע בדברי הימים הוא חזרה על הקטע במלכים.

לאחר שראינו את הגרסה המקראית נפנה לדבריו של בעל הענין עצמו. בין הגרסאות אין סתירה, אלא הן משלימות זו את זו.

לאחר כמה שורות פתיחה מופיעה רשימת הערים שכבש שישק ברחבי ארץ ישראל.

קריאת שמות המקומות יוצרת ברדק גיאוגרפי רב. לא ברור מהו סדר המסע, ומדוע שישק דילג מצפון לדרום וממזרח למערב? סדר השמות המוזר, גרר השערה, כי לא מדובר במסע אחד, אלא בכמה וכמה פשיטות שונות, שאוחדו לכלל מסע אחד. בדומה ליציאת מצרים, בריחת דוד משאול ועוד דוגמאות במקרא.

אולם היה זה בנימין מזר, בשיתוף עם האג'יפטולוג גְרֶדְזְלוֹף (Fredzlof), שעלו על ההגיון בשגעון. התברר כי יש לקרוא את רשימת הערים בשיטת הבּוּסְטְרוֹפֵידוֹן (Bustrofedon), מיונית 'כחריש השור', כלומר שורה ראשונה קוראים מימין לשמאל, שורה שניה קוראים משאל לימין, שורה שלישית שוב מימי לשמאל וחוזר חלילה.

כך מתקבל סדר ערים הגיוני, ברור ורציף, ושישק הפסיק לדלג בין ארבע רוחות שמיים.

למרבה הצער, חלקה התחתון של הכתובת ניזוק, וכמה וכמה שמות שהיו ברשימה נמחקו. סיבת הנזק היא מוזרה ביותר. המקומיים האמינו כי, לאבני המקדש יש תכונות רפואיות, ואבקת קיר הפכה למשחת לצורך תחלואי עיניים…

מהרשימה התברר כי, למסע שישק היו שני ראשים. הראשון והעיקרי הוא לממלכת ישראל, והשני הוא לאזור הנגב.

נתחיל ביעד המרכזי של שישק: ממלכת ישראל של ירבעם בן נבט.

סדר הערים שכבש שישק הוא כזה:

עזה, גזר, רֻבֻּתִ, אַיָלון, קריתיים, בית חורון, גבעון, צמריים, פנה (גופנה?), חמישה שמות מחוקים, רצה? (כנראה תרצה), מגדל, אדמה, סוכות, קדש, פנואל, מחניים, שוד או שות (לא מזוהה), צפון, אדוריים, חָפָרַיִם, פא-עמק (העמק. אל נכון עמק בית שאן), רחוב, בית שאן, שונם, תענך, מגידו, אָדָר, יד המלך, שם פגום, חוֹנִים, עָרוֹן, בּוֹרִים, גת פָּתָל (היא גת פדלה), יֶחֶם, בית עולם (או בית ערים. במצרית אין הבדל בין רי"ש ללמ"ד. כמו יפנית), כקרו? שכה, בית תפוח.

נעבור על הערים ברשימה:

עזה – השער למצרים. אבל גם השער ממצרים. העיר הגדולה הראשונה בארץ ישראל, אליה מגיע ההלך ממצרים. חשיבותה של עזה למצרים בתקופות השונות היא רבה. לא פעם כונתה עזה בשם 'פא – כנען'. כלומר ה-כנען. רמז ברור לחשיבותה של העיר בעיני המצרים.

גזר –אחת מערי המבצר של שלמה בגבול שבין שפלת יהודה למישור החוף. העיר גזר (ואין קשר לירק גזר) מצויה בסמו לישוב כרמי יוסף, לא רחוק מרמלה. אתר מרתק. המקרה של גזר הוא מקרה מעניין. על גזר נכתב (ציטוט): פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה.  יז וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר, וְאֶת-בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן (סוף ציטוט. מל"א ט' 16 – 17).

כזכור, שלמה התחתן עם בת פרעה, והעיר גזר היא מתנת החתונה של החותן לחתן. פרעה נתן ופרעה לקח. יהי שם פרעה מבורך.

רֻבֻּתִ  – בכתובות תחותמיס הג' נזכרת רֻבֻּתִ בסמוך לגזר, ובמכתבי אל עמארנה המקום קשור לסכסוכים בין ירושלים לגזר. לפיכך יש למקמה לא רחוק מגזר. ברשימת ערי יהודה בספר יהושע נכתב (ציטוט): קִרְיַת-בַּעַל, הִיא קִרְיַת יְעָרִים–וְהָרַבָּה (סוף ציטוט. יהושע ט"ו 60). סביר כי הרבה היא היא רובותי.

אַיָלון  העיר שנתנה לעמק את שמו. מזוהה עם הכפר הערבי לשעבר יאלו.

קריתיים  היא ככל הנראה קִרְיַת-בַּעַל, הִיא קִרְיַת יְעָרִים, באזור אבו גוש של ימנו.

בית חורון – נמצאת ליד הישוב בית חורון של ימנו. שם המקום נשמר בשם הכפר הערבי בית עור. שישק עלה להר על בסיס כביש 443 של ימנו. לוד – מודיעין – ירושלים. כביש זה היה הדרך הראשית בבין ירושלים ליפו, עד המאה השמינית לספירה. בעקבות הקמת רמלה על ידי הערבים, והפיכתה לבירה המנהלית של הארץ, הוסט הכביש הראשי מדרך בית חורון לדרך שער היא. מה שקרוי היום כביש 1.

גבעון  – מזוהה עם הכפר אל ג'יב צפונה לירושלים. שימו לב כי, ירושלים לא נזכרת ברשימה כלל ועיקר. אפשר כי ירושלים נזכרה בחלק שנפגם, אולם סביר יותר, כי בגבעון התנהל המשא ומתן בין שישק ורחבעם. היות וגבעון קרובה מאוד לירושלים, הרי אין סתירה עם המקרא, כאילו שישק הגיע לירושלים. הוא הגיע כמה ק"מ מירושלים. וזה בסדר.

מסע שישק מגזר לגבעון עבר בצפון יהודה, כהכנה לקראת מטרתו הראשית: ממלכת ישראל, שהיא, ולא יהודה, הממלכה הגדולה, החזקה ובעיקר העשירה מבין השתיים..

צמריים –יש המזהים אותה בחורבת ראס א-טאחונה, באל בירה, שמצפון לירושלים, ומזרחית לרמאללה. בספר דברי הימים יש ידיעה מעניינת על מלחמה בין יהודה לישראל: וַיָּקָם אֲבִיָּה, מֵעַל לְהַר צְמָרַיִם, אֲשֶׁר, בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיֹּאמֶר, שְׁמָעוּנִי יָרָבְעָם וְכָל-יִשְׂרָאֵל (דברי הימים ב' י"ג 4).

העיר הבאה היא פנה – יש המזהים אותה עם גופנה (ששה ק"מ צפונה לרמאללה), הזכורה ממלחמות החשמונאים.

בשלב זה ישנם חמישה שמות מחוקים. היות והשם הבא הוא ככל הנראה 'תרצה. אפשר כי נזכרו פה מקומות בהר המרכזי כבית אל, לבונה ושכם. אבל זו השערה בלבד.

המקום הבא הוא רצה – סביר מאוד שמדובר בתרצה. הסיפור של תרצה הוא מעניין. תרצה נזכרת במקרא, כאחת מבנות צלפחד. אותן בנות שאביהן מת ללא בן יורש, ובסופו של דבר קיבלו את נחלת אביהן, בתנאים מסוימים. מעניין להזכיר כי, תרצה הייתה גם עיר ואם בישראל, המזוהה עם תל פארעה צפון, לא רחוק מטובאס, צפונית מזרחית לשכם. העיר שמשה במשך תקופה מסוימת כבירת ממלכת ישראל: בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ שָׁנָה, לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה:  מָלַךְ אֵלָה בֶן-בַּעְשָׁא עַל-יִשְׂרָאֵל, בְּתִרְצָה–שְׁנָתָיִם.  ט וַיִּקְשֹׁר עָלָיו עַבְדּוֹ זִמְרִי, שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב; וְהוּא בְתִרְצָה, שֹׁתֶה שִׁכּוֹר, בֵּית אַרְצָא, אֲשֶׁר עַל-הַבַּיִת בְּתִרְצָה … (מלכים א' ט"ז 8 – 10).

לאחר מכן, העביר עמרי את בירת ישראל לעיר שומרון.

מעניין לציין כי בחרסי שומרון (חרסים עבריים ממחצית המאה השמינית לפני הספירה) נזכרו עוד שתיים מבנות צלפחד (חוגלה ונעה) כשמות של אזורים גיאוגרפיים בנחלת מנשה. יש פה מקרה מרתק של ייחוס לאם ולא לאב.

העיר תרצה הייתה עיר יפה במיוחד. יופיה של תרצה משמש כדימוי ליופיה האהובה, כמתואר במגילת שיר השירים: יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה, נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם ( שיר השירים ו' 4). שימו לב, ירושלים, שעליה נכתב בספר תהילים: יְפֵה נוֹף,  מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ: הַר-צִיּוֹן, יַרְכְּתֵי צָפוֹן; קִרְיַת, מֶלֶךְ רָב (תהילים מ"ח 3) – עומדת בהקבלה לתרצה. פסוק זה, אגב, היה הבסיס לשירו המפורסם של רבי יהודה הלוי 'יפה נוף'.

העיר הבאה היא מגדל – המצויה בכיוון נהר הירדן. יש המזהים אותה בכפר הערבי מגדל בני פאציל, ויש המשהים אותה דוקא דרומה בכיוון בית אל.

העיר אדמה  – היא 'אדם העיר' היושבת על מעברות הירדן. תל א-דמייא של ימנו. היכן שנמצא היום גשר דמיא. ליד שפך נחל תרצה לירדן.

הערים סוכות, קדש, פנואל, ומחניים  – מצויות כולן (בדומה לאדם) בעבר הירדן המזרחי באזור נחל יבוק. העיר סוכות ידועה מקורות יעקב, גדעון, דוד ואחאב. אני מזכיר את פרק 4 בדבר היום שלומית בונה סוכות – על העיר סוכות במקרא.

פנואל הוא המקום בו יעקב נאבק באיש, ושם שונה שמו מיעקב לישראל.

הערים שוד או (שות), צפון, אדוריים וחָפָרַיִם – אינן מזוהות, אך ניתן להניח שגם הן (רובן לפחות) נמצאות בגלעד. כלומר בעבר הירדם המזרחי.

האתר הבא אינו עיר אלא אזור: פא-עמק. כלומר 'העמק'. אל נכון עמק בית שאן. פא Pe במצרית הוא ה"א הידיעה. כמו Pe – nashi ה-כושי. ובעברית: פנחס. עמק בית שאן הוא איזור פורה ועשיר מאוד.

ובעמק בית שאן נזכרות הערים הבאות: רחוב, ובית שאן. רחוב מזוהה עם תל א-צארם, דרומה לבית שאן, ובית שאן היא בית שאן. עיר ואם בישראל. עיר השוכנת על אחד מצמתי הדרכים החשובים של העולם העתיק. בחומת העיר תקעו הפלשתים את גופות שאול ובניו כזכור. מעמק בית שאן המשיך הצבא המצרי לעמק יזרעאל.

העיר שונם מזוהה בכפר סולם של ימנו ליד עפולה. העיר היא מקום הולדתה של אבישג השונמית, פילגש דוד, וכן האשה הגדולה משונם, שאת בנה החייה אלישע.

תענך מזוהה בתל תיעניך בצפון השומרון. מתעך התקדם הצבא המצרי אל העיר בגדולה והחשובה של מגידו. מגידו יושבת על מוצאו של מעבר עירון לכיוון עמק יזרעאל. השולט במגידו שולט בדרך הים המפורסמת.  ממגידו המשיך המסע למקום הקרוי אָדָר  -עיר לא מזוהה, שיש הסבורים כי היה בה גורן דגול במיוחד. אידרא  בארמית משמעו 'הגורן'. כמו ישיבת האידרא ליד הכותל, מיסודו של הרב שלמה גורן. אין קשר לאידרת הדג. המקום יד המלך – אינו ידוע ואפשר שמדובר במצבת נצחון כלשהי בפתח נחל עירון (מה שמכונה ואדי עארה), לאחר מכן יש שם פגום, ואז מקום הקרוי חוֹנִים –  גם אתר זה לא ידוע, ואולי מקום חניה לשיירות בדרך הים שעברה בנחל עירון. התשובה המקראית לארומה שיש ליד מחלף עירון על כביש 65. עָרוֹן – מזוהה עם תל ואדי עארה, ליד הכפר עארה. בּוֹרִים מזוהה עם בורין ליד באקא אל ע'רביה. גת פָּתָל היא גת פדלה היא הכפר הערבי ג'ת שבמשולש. ביציאה מנחל עירון, פנה הצבא המצרי דרומה על יֶחֶם, בית עולם (או בית ערים כאמור – לא מזוהה), מקום שקריאתו מוטלת בספר כקרו? העיר שכה  מזוהה בתל ראס, ליד הכפר שוויכה. אל תתבלבלו עם שכה בעמק האלה. ולבסוף בית תפוח –עיר שגם היא לא מזוהה. לא קשורה לתפוח הנמצאת ליד צומת תפוח בשומרון.

תיאור מסע זה מלמד כי צבא מצרים הגיע לפאתי ממלכת יהודה, וסבב בממלכת ישראל כבתוך שלו, תוך שהוא כובש עיר אחר עיר, וחוזר כלעומת שבא.

ממצא מרתק בהקשר זה הוא שבר של מצבה שהציב שישק, שהתגלה במגידו. כלומר שישק כבש את העיר, והציב בה מצבת נצחון. כמקובל.

מלבד המסע לישראל, נשלחה זרוע אחת לכיוון הנגב. רשימה זו ארוכה מאוד וכוללת בין 70 – 85 שמות. יש חוקרים הרואים בכמה צמדי מילים שם אחד, ואחרים רואים בהם שני שמות. לכן המספור השונה.

בין המקומות הנזכרים ניתן למצוא את יֻרְזָה, שרחם (היא שרוחן המקראית) ואולי פטיש.  וכן עצם הנזכרת ברשימת ערי שמעון, ערד, וכן מקום הקרוי גבר אולי עציון גבר. אולי.

שמות מעניינים הם שמות המתחילים בתוית הידוע פא PE, שהיא ה"א הידיעה במצרית, בצירוף שם כלשהו. ממש כמו 'נגב הקיני' (שמואל א' כ"ז 10) או 'נגב הכרתי' (שמואל א' ל' 14).

בין המקומות נזכר פא נגב עצנת קשור כנראה למשפחת העצני, ממנה הגיע אחד מגיבורי דוד (עֲדִינוֹ העצנו (הָעֶצְנִי) שמואל ב' כ"ג 8), פא-נגב אשחת המתקשר יפה אל משפחת שׁוּחָה (דברי הימים א' ד' 11).  כלומר 'נגב השוחתי'.

משפחות מקראיות נוספות שניתן לזהות הן: אלהלל – הקשורה כנראה אל משפחת יְהַלֶּלְאֵל

(דברי הימים א' ד' 16). תפוח (אל תתבלבלו עם בית תפוח שנזכרה קודם לכן) אותה ניתן לקשור אל משפחת תַּפֻּחַ (דברי הימים א' ב' 43). חנן שיש לזהות עם בֶּן-חָנָן (דברי הימים א' ד' 20). תלן שיש לקשור כנראה עם: תִּילוֹן (דברי הימים א' ד' 20). ירחם שהוא ככל הנראה: נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי (שמואל א' כ"ז 20). פלתם שקשור אל: פֶּלֶת (דברי הימים א' ב' 33). אנן הקשור אל: אוֹנָם (דברי הימים א' ב' 26). ומעכה הקשור אל פִּילֶגֶשׁ כָּלֵב מַעֲכָה (דברי הימים ב' 48).

תשעה מקומות באים בתוספת התחילית 'חגר' (במצרית פא-חקר). מקור הביטוי הוא מלשון הקפה בחגורה, כלומר ביצורים. בעברית משנאית מוכרת ה'חגרא' ביצורי הגבול של ארץ ישראל בתקופה הרומית.

בין המקומות נזכרו: חגר פטיש, חגר אברם, חגר נעצת, חגר שנת, חגר חנן (אותו הזכרנו), חגר אלגד, חגר תלן (שגם אותו הזכרנו), וכן חגרם ערד רבת (כלומר ערד הראשית, שכבר הזכרנו), וערד נ-בת ירחם (ערד לבית ירוחם).

ערד רבה היא תל עד של ימנו. ערד לבית ירוחם מזוהה בתל מלחתה. יש המזהים את חגר אברם עם באר שבע, בשל הזיקה ההדוקה שיש בין אברהם אבינו לבאר שבע. אולי.

מהחלק השלישי של הרשימה נשתמרו רק חמישה מקומות, מהם רק שניים מזוהים – רפיח ולבן, על גבול מצרים.

מאליה עולה השאלה: מדוע שישק יצא למסעו זה?

כמה תשובות ניתנו לשאלה. תשובות שאינו סותרות אלא משלימות זו את זה.

הסבר ראשון נעוץ בעובדה, שירבעם הראשון ברח משלמה אל שישק, ושם היה בן חסותו. אני מזכיר את הפרק של נעלך מעל רגלך – על עיצוב דמויות מקראיות כמשה שני בו דנו בקשר שבין ירבעם לשישק.

אפשר שירבעם הבטיח לשישק הבטחות כאלה ואחרות, בשעת דחקו, אבל כשהוא היה מלך בישראל, רצונו למלא את ההבטחות – לא היה חזק במיוחד. על כן שישק הבהיר לו, שהבטחות יש לקיים.

אפשר ששישק, חשש למעמדה של מצרים בסחר העולמי, וממלכת ישראל שישבה על דרך הים, הפריעה לו כך או אחרת.

חיזוק לדעה זו יש דווקא בזרוע שנשלחה לנגב. הרי כנאמר בסרט 'גבעת חלפון': 'המצרים? כן המצרים? אני לא מבין איזה אינטרס יש למצרים לבוא פה בחום הזה?'.

יש המסבירים את המסע הלא ברור לנגב בעימותים כלכליים. מצרים היא המדינה היחידה במרחב לה יש חוף גם בים סוף וגם בים התיכון. ניתן להביא בשמים ותבלינים מערב ומאפריקה, ולמכור אותם ברווח נאה בחופי הים התיכון. ואם לממלכת ישראל של שלמה (או לאחר מכן לברית – יהודה – ישראל – צור) יש גם כן רגל אחת בים סוף, ורגל שניה בים התיכון – אזי המונופול נשבר. תחשבו על האפשרות שמדינת ישראל תחפור תעלה מאילת לאשקלון, שתתחרה בתעלת סואץ. יש רעיון כזה אגב, אם כי לא תעלה ימית, אלא תעלה יבשתית. ספינה תעגון באילת. תפרוק את המטען שיועלה על רכבת מהירה, ספינה תחכה באשדוד, והרי לנו מעקף נאה של תעלת סואץ. רעיון יפה, הבעיות הטכניות – אדירות.

ירבעם היה גולה פוליטי שלא סר למרותו? העניש אותו?

כך שיש הסבורים, כי הפגיעה בנגב, נועדה על מנת לחסל את התחרות למצרים. מונופול יעשה הכל על מנת לשמור את כוחו. כבר אז.

בהערת אגב אציין רק ,כי מאז ימי תחותמיס הג', שכבש את ארץ כנען, ועשאה  נציבות מצרית, הרי המצרים ראו בארץ ישראל את החצר האחורית שלהם. הם שמרו לעצמם את הזכות להתערב, כל אימת שחשו שהאינטרסים שלהם בסכנה, וגם היה להם כח לכך. להתערב, פירוש מסע צבאי. חיוך זה טוב. חיוך ואלה זה יותר טוב. אזכיר כמה מסעות מתוך רבים רבים: בימי יהושפט נזכר מסע של זרח הכושי, תרהקה יורש העצר ערך מסע לצורך עזרה לחזקיהו, פרעה חפרע ערך מסע כדי לעזור לצדקיהו, המלחמות של בית תלמי ובית סלווקוס שנערכו ברובן בשטחי ארץ ישראל – ועוד ועוד לאורך ההיסטוריה.

הפעם האחרונה שהמצרים ערכו מסע צבאי לארץ ישראל – היה ב1948… ב-1973 זה היה לסיני, לא לארץ ישראל.

על ירבעם בן נבט סופר לאחר פילוג הממלכה: וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת-שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם, וַיֵּשֶׁב בָּהּ; וַיֵּצֵא מִשָּׁם, וַיִּבֶן אֶת-פְּנוּאֵל (מלכים א' י"ב 28). כלומר הוא קבע את הבירה בשכם, ולאחר מכן העבירה לפנואל. מסיפור מות אביה בן ירבעם בהמשך, עולה כי כבר בימי ירבעם הבירה עברה לתרצה: וַתָּקָם אֵשֶׁת יָרָבְעָם, וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא תִרְצָתָה (מלכים א' י"ד 17). יש חוקרים הסבורים כי, העברת הבירה מפנואל לתרצה אירעה בעקבות חורבן פנואל על ידי שישק.

נקודה נוספת: יש ויכוח על קיומה של ממלכה מאוחדת בימי דוד ושלמה. למסע שישק יש לדעתי חשיבות רבה. מהמקרא מתברר, כי במאה העשירית ישב בירושלים מישהו וכתב היסטוריה. כתב על מסע שישק. כתיבה היסטורית אומרת דבר אחד: מנגנון בירוקרטי המתעד ורושם דברים. מנגנון בירוקרטי משמעו מדינה. כלומר כבר במאה העשירית לפני הספירה, הייתה ישות פוליטית בירושלים. ישות שטרחה לתעד את המסע ותוצאותיו. נכון, שהתיעוד הוא של כהני המקדש, אבל מדובר במקדש מלך, מקדש של המדינה.

ולבסוף, בתיאור המסע נכתב וְאֶת-הַכֹּל, לָקָח. ביטוי זה היה הבסיס לסרט אינדיאנה ג'ונס הראשון. כזכור לכל, בסרט, הגיע אינדיאנה ג'ונס למצרים, ושם הוא מצא את ארון הברית. כיצד הגיע ארון הברית דווקא למצרים? שישק לקח אותו…

ומשהו אישי. אחד הסרטים הטובים שנעשו מאז ומעולם (לטעמי כמובן) הוא 'חומות של תקוה'. באנגלית קרוי הסרט The Shawshank Redemption (גאולת שושנק). ובכל פעם שאני נתקל בסרט הזה, אני לא יכול שלא לחשוב על פרעה שושנק…