דברי הימים – פרק 31: פלא יועץ – נפילתו ועלייתו של הנס במקרא. חלק ג'

פרק מרתק זה חותם את הסדרה על הנסים במקרא.

בפרק זה נדון בסיבות להעלמות הנס, נראה מדוע הנס חזר למקרא, ומדוע הנס נעלם כמעט לחלוטין מתולדות עם ישראל.

האזינו לפרק זה שנוצר באופן נסי, ותהיו מנוסים בנסים.

האזנה נעימה.

הורדה

קריאת הפרק:

בפרק הקודם דנו בניסים בספר מלכים. שיא הניסים במקרא.

לאחר ספר מלכים הנס במקרא נעלם לחלוטין! למשך כמה מאות שנים, וכעוף החול, ובאופן נסי, יש להודות, קם לתחיה בימי בית שני, בשלהי התקופה הפרסית ובעיקר בתקופה ההלניסטית.

ומאליה עולה השאלה, מדוע נעלם הנס? הרי אם הנס הוא תופעה כה מוצלחת וראויה – מדוע הנס נעלם?

הסיבה להעלמות הנס היא פשוטה וטכנולוגית לחלוטין.

טכנולוגיה שהייתה נחלתם של מתי מעט, הפכה נפוצה. הכוונה היא לכתיבה וקריאה.

הדבר החשוב מבחינתנו הוא, שהשימוש בכתב היה נחלת מעטים, שנזקקו לכתב לצורך עבודתם: פקידים, גובי מיסים, כהנים וכו'.

מיעוט יודעי קרוא וכתוב נזכר גם במנהל המלכותי של דוד: וְיוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, עַל-הַצָּבָא; וִיהוֹשָׁפָט בֶּן-אֲחִילוּד, מַזְכִּיר.  יז וְצָדוֹק בֶּן-אֲחִיטוּב וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֶבְיָתָר, כֹּהֲנִים; וּשְׂרָיָה, סוֹפֵר.  יח וּבְנָיָהוּ, בֶּן-יְהוֹיָדָע, וְהַכְּרֵתִי, וְהַפְּלֵתִי; וּבְנֵי דָוִד, כֹּהֲנִים הָיוּ (שמואל ב' ח' 16).

נתמקד בשני אנשים: יהושפט בן אחילוד המזכיר ושריה הסופר.

המזכיר תפקידו להזכיר. המזכיר הוא בחור עם זכרון מעולה, שזוכר דברים ומזכיר למלך מה שצריך לזכור. לידו נמצא הסופר, המשתמש ביכולות הכתיבה והקריאה שלו לצרכי המנהל. המזכיר לא יודע קרוא וכתוב! הוא זוכר. הבחור השני כותב.

אנקדוטה חביבה היא, שדווקא שם הסופר נשמר בארבע גרסאות שונות: שְׂרָיָה, שיא (שי"ן ימנית. כתיב) שְׁוָא (קרי), ושַׁוְשָׁא

רוב האנושות במהלך ההיסטוריה הייתה אנאלפבתית. מעטים בלבד ידעו לכתוב ולקרוא. אבל לפתע, באמצע המאה השמינית לפני הספירה קרה משהו.

משהו שסיבותיו לא ידועות, אבל תוצאותיו ברורות וחדות.

לפתע, יש מאין, ללא סיבה נראית לעין יש לנו 'התפוצצות כתב' במרכאות.

פתאום, כמעט כולם יודעים קרוא וכתוב (באומרי כולם אני מתכוון לגברים, כן?). תפוצת הכתב יצרה כמה תופעות שעקבותיהן ניכרים היטב. תופעה ראשונה היא הופעתם של ממצאים ארכיאולוגיים כתובים בכמות, שפע וגיוון בל יתוארו. אם עד 'מהפכת הכתב' נמצאו כתובות בודדות: עזבת מרטה, חורבת קיאפה, לוח גזר, תל זית, ואולי עוד 2 – 3 ששכחתי, ושום כתובת מלכותית (יש את מצבת מישע והמצבה מתל דן כמובן, אבל הן כתובות לא עבריות, וגם אם נמנה אותן – הכמות תשאר זעומה במיוחד), הרי החל מאמצע המאה השמינית לפה"ס בכל שכבה כמעט מוצאים ממצאים כתובים לרוב: טביעות חותם, טביעות על קנקנים (וקנקני 'למלך' הם הדוגמא המפורסמת ביותר), אוסטרקונים (חרסים כתובים) לרוב כגון חרסי שומרון, מכתיב לכיש וחרסי ערד.

תופעה שניה היא הופעתם של, מה שמכונה במחקר' 'נביאי הכתב' או 'הנביאים הקלאסיים'. כלומר נביאים שיש ספר המכיל את ילקוט נבואותיהם. ראשון נביאי הכתב הוא עמוס, ואחרי יש לנו את הושע, ישעיהו, מיכה וכו'…לפני עמוס היו נביאים: נתן, אחיה השילוני, יהוא בן חנני ועוד, שלא לדבר על אליהו ואלישע – אבל אין לנו ספר הנושא את שמם. נכון, יש את ספר שמואל, אבל הוא לא מכיל את נבואות שמואל, אלא מספר על יסוד המלוכה בישראל.

'נביאי הכתב' מרוכזים במקרא בחלק הקרוי 'נביאים אחרונים' (המגבש הכולל את ישעיהו – ירמיהו – יחזקאל ותרי עשר), וזמנם הוא ממחצית המאה השמינית לפני הספירה (ימי עמוס כאמור) ועד תחילת ימי בית שני (חגי זכריה ומלאכי).

הופעת הכתיבה היא היא שהעלימה את הנסים מתולדות ישראל!

עד ימי הכתב, דברי הנביאים ומעשיהם נמסרו מדור לדור בע"פ. וסיפורים בעל פה נוטים להתרחב, להתנפח, ובעיקר לשמר מעשים ולא דיבורים.

כל דור העביר את הסיפור הלאה עם תוספות וקישוטים. מעשה רגיל הפך למעשה חריג. מעשה חריג הפך לכמעט נס. כמעט נס הפך לנס. נס הפך לנס מרשים. נש מרשים הפך לנס מדהים.

כך מכלל מפעלות אליהו ואלישע, נשמר לנו מעט מאוד מדבריהם, אבל הרבה מאוד ממעשיהם. מעשים שבחלוף הדורות ספגו רכיבים ניסיים הולכים וגדלים. אם אליהו ואלישע נשאו נבואות חוצבות להבות כעמוס או ירמיהו מטבע הדברים, נבואות אלו שקעו בתהום הנשיה.

הנביא נשא את דבריו, שהועלו על הכתב, וכך הם נשמרו לנצח. טקסט בכתב נוטה פחות להשתנות מאשר טקסט בעל פה. המוקד עבר ממעשי הנביא, מעשים אותם קל יותר להעביר בעל פה, מה עוד שמעשים תמיד יותר מעניינים מדיבורים, אל דברי הנביא. במבחן הזמן הדיבור ולא המעשה הוא החשוב.

והנה, למרבה ההפתעה, הנס, חזר אלינו כמו עוף החול. דווקא עמוק בימי בית שני, כשמדובר בחברה אוריינית בעיקרה הופיע הנס, באופן ניסי, שוב.

בטרם נדון בסיבות לחזרתו המפתיעה של הנס, נסקור את הניסים המקראיים מימי בית שני. כמקובל נציין את הניסים לפי הופעתם במקרא.

הנס הראשון קשור ליונה הנביא. ספר יונה הוא יוצא דופן, היות אינו ספר נבואי, אלא ספר על נביא. לשון הספר היא לשון בית שני. חד משמעית. מחבר הספר נתלה בנביא הנזכר בימי ממלכת ישראל: בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַאֲמַצְיָהוּ בֶן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה–מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, בְּשֹׁמְרוֹן, אַרְבָּעִים וְאַחַת, שָׁנָה.  דילוג קל כה הוּא, הֵשִׁיב אֶת-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, מִלְּבוֹא חֲמָת, עַד-יָם הָעֲרָבָה–כִּדְבַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי הַנָּבִיא, אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר (מלכים ב' י"ד 23 – 25). סיפור חזרתם בתשובה של אנשי נינוה, נתלה ביונה בן אמיתי ללא כל צידוק היסטורי.

כזכור לכל, יונה ניסה לברוח בספינה, אבל בריחתו חוללה שרשרת אירועים שבסופה הטילו המלחים את יונה לים ו-: וַיְמַן יְהוָה דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת-יוֹנָה; וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת … דלגתי על תפילת יונה יא וַיֹּאמֶר יְהוָה, לַדָּג; וַיָּקֵא אֶת-יוֹנָה, אֶל-הַיַּבָּשָׁה (יונה ב' 1 – 11).

יונה בלה שלושה ימים ושלשוה לילות במעי הדג. לא לויתן, דג! אין ספק כי פינוקיו שעבר חויה דומה, גורם תורם לבלבול בנוגע לשאלה מי בלע את יונה.

72 שעות במעי הדג, ולצאת מקדימה וחי – בהחלט נס מרשים.

בהמשך סופר על: וַיְמַן יְהוָה-אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ, מֵרָעָתוֹ (יונה ד' 6). אלהים מינה, גם במקרה זה, קיקון שיצל על ראשו של יונה. בהחלט נס. אבל קיקיון, כדרכם של דברים קיקיוניים: שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד (יונה ד' 10), הותיר חותם קקיוני בנושא הנס.

בספר דברי הימים יש כמה ניסים מעניינים. עיקר הענין נובע מכך, שמתוארים בהם אירועים שכבר תוארו בספר מלכים, באופן נטול ניסים לחלוטין.

כך בעת חנכת מקדש שלמה בירושלים: וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה, לְהִתְפַּלֵּל, וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם, וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַבָּיִת.  ב וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים, לָבוֹא אֶל-בֵּית יְהוָה:  כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהוָה, אֶת-בֵּית יְהוָה.  ג וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ, וּכְבוֹד יְהוָה, עַל-הַבָּיִת; וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל-הָרִצְפָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, וְהֹדוֹת לַיהוָה כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ (דברי הימים ב' ז' 1 – 3)

בהחלט מזכיר את אליהו, שהוריד אש מהשמיים.

נס שלילי קרה גם לעוזיה מלך יהודה. בספר מלכים נכתב: וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיְהִי מְצֹרָע עַד-יוֹם מֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב, בְּבֵית הַחָפְשִׁית; וְיוֹתָם בֶּן-הַמֶּלֶךְ עַל-הַבַּיִת, שֹׁפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ (מלכים ט"ו 5).

אבל בספר דברי הימים, עת השלטון בעם היה נתון לידי כהני המקדש בירושלים, הסיפור קבל תפנית מעניינית: וּכְחֶזְקָתוֹ (של עוזיהו), גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל, בַּיהוָה אֱלֹהָיו; וַיָּבֹא אֶל-הֵיכַל יְהוָה, לְהַקְטִיר עַל-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.  יז וַיָּבֹא אַחֲרָיו, עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן; וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַיהוָה, שְׁמוֹנִים–בְּנֵי-חָיִל.  יח וַיַּעַמְדוּ עַל-עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיהוָה–כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי-אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים, לְהַקְטִיר:  צֵא מִן-הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ, וְלֹא-לְךָ לְכָבוֹד מֵיְהוָה אֱלֹהִים.  יט וַיִּזְעַף, עֻזִּיָּהוּ, וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת, לְהַקְטִיר; וּבְזַעְפּוֹ עִם-הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יְהוָה, מֵעַל, לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.  כ וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל-הַכֹּהֲנִים, וְהִנֵּה-הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ, וַיַּבְהִלוּהוּ, מִשָּׁם; וְגַם-הוּא נִדְחַף לָצֵאת, כִּי נִגְּעוֹ יְהוָה.  כא וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד-יוֹם מוֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב בֵּית החפשות (הַחָפְשִׁית) מְצֹרָע–כִּי נִגְזַר, מִבֵּית יְהוָה; וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל-בֵּית הַמֶּלֶךְ, שׁוֹפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ  (דה"ב כ"ו 16 – 21).

קרשנדו אחרון ודי מרשים של ניסים מצוי בספר המאוחר במקרא, ספר דניאל. ספר דניאל נכתב עמוק בתקופה ההלניסטית, והוא מתוארך לערב מרד החשמונאים, לשנת 168 לפני הספירה. מכל בחינה מעשית מדובר בספר חיצוני לכל דבר וענין, שהצליח להסתנן למקרא זמן פציעות. הספר נחשב, ובצדק, כסוג של מבשר הנצרות. הברית החדשה משופעת ניסים, בסגנון מקראי מובהק, בהשראת ספר דניאל. לא לחינם ספר דניאל הוא אחד הספרים המרכזיים בברית הישנה עבור הנוצרים.

ספר דניאל מתחיל בדניאל וחבריו שגלו מירושלים והובאו לארמון המלך. שם כולם ניזונו מפתבג המלך. רק דניאל וחבריו, ששמרו על כשרות (רמז ברור לזמן חיבור הסיפור, עמוק בימי בית שני) בקשו משהו אחר: וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל-לִבּוֹ, אֲשֶׁר לֹא-יִתְגָּאַל בְּפַת-בַּג (המקף מלמד שהמילה הובנה כפת-משהו. אם כי זו מילה פרסית שמשמעה 'מנת כבוד משולחן המלך') הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו; וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים, אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל. ט וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת-דָּנִיֵּאל, לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לִפְנֵי, שַׂר הַסָּרִיסִים. י וַיֹּאמֶר שַׂר הַסָּרִיסִים, לְדָנִיֵּאל–יָרֵא אֲנִי אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר מִנָּה אֶת-מַאֲכַלְכֶם וְאֶת-מִשְׁתֵּיכֶם: אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת-פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים, מִן-הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם, וְחִיַּבְתֶּם אֶת-רֹאשִׁי, לַמֶּלֶךְ. יא וַיֹּאמֶר דָּנִיֵּאל, אֶל-הַמֶּלְצַר–אֲשֶׁר מִנָּה, שַׂר הַסָּרִיסִים, עַל-דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. יב נַס-נָא אֶת-עֲבָדֶיךָ, יָמִים עֲשָׂרָה; וְיִתְּנוּ-לָנוּ מִן-הַזֵּרֹעִים, וְנֹאכְלָה–וּמַיִם וְנִשְׁתֶּה. (המשרת חושש, ודניאל הרגיע אותו, שינסו כמה ימים) יג וְיֵרָאוּ לְפָנֶיךָ, מַרְאֵינוּ, וּמַרְאֵה הַיְלָדִים, הָאֹכְלִים אֵת פַּת-בַּג הַמֶּלֶךְ; וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵה, עֲשֵׂה עִם-עֲבָדֶיךָ.  יד וַיִּשְׁמַע לָהֶם, לַדָּבָר הַזֶּה; וַיְנַסֵּם, יָמִים עֲשָׂרָה.  טו וּמִקְצָת, יָמִים עֲשָׂרָה, נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב, וּבְרִיאֵי בָּשָׂר:  מִן-כָּל-הַיְלָדִים–הָאֹכְלִים, אֵת פַּת-בַּג הַמֶּלֶךְ.  טז וַיְהִי הַמֶּלְצַר (מילה אכדית שמובנה 'השומר'), נֹשֵׂא אֶת-פַּת-בָּגָם, וְיֵין, מִשְׁתֵּיהֶם; וְנֹתֵן לָהֶם, זֵרְעֹנִים  (דניאל א' 8 – 16).

כולם אכלו ממיטב מעדני המלך, אבל דניאל וחבריו, בדומה לתוכים, ניזונו ממים וזרעונים, והיו בריאים יותר מכל השאר. הנה, גם התנ"ך ממליץ על טבעונות קשוחה.

שאר הניסים בספר דניאל מצויים בחלקו הארמי של הספר. לטובת מאזיננו שאינם בקיאים בארמית מקראית, נקרא את הקטעים בתרגום לעברית. הרקע לנס הוא עשיית צלם זהב על ידי נבוכדנאצר. כל אימת שישמע קול 'הַקֶּרֶן, הֶחָלִיל, הַנֵּבֶל, הַכִּנּוֹר, הַמִּנִּים, הָעוּגָב וְכָל מִינֵי הַזֶּמֶר' כולם צריכים ליפול ארצה ולסגוד לצלם הזהב. מי שלא ינהג כך, יושלך מיד לכבשן בוער. כבשן הוא לא תנור רגיל לאפיית לחם של 200 מעלות בקושי, אלא תנור לצריפת קרמיקה. כלומר 800 עד 1000 מעלות ללא קושי. כולם משתחווים, אבל שלושת חבריו של דניאל: חנניה מישאל ועזריה, שהצטרפו למנהל המלכותי וקבלו את השמות: שדרך, מישך ועבד נגו לא קיימו את ההוראה. כך או אחרת הם נתפסו והצהירו שהם סוגדים רק לה' (כמובן שפה מהדהדות גזירות השמד של אנטיוכוס רביעי). (בתרגום כאמור): וְלַאֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי חַיִל אֲשֶׁר בְּחֵילוֹ אָמַר לִכְפֹּת אֶת שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, לְהַשְׁלִיךְ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת. (כא) אֲזַי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה נִכְפְּתוּ בְּשִׂמְלוֹתֵיהֶם, כָּתְנוֹתֵיהֶם, מִגְבְּעוֹתֵיהֶם וּלְבוּשֵׁיהֶם וְהָשְׁלְכוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת. (כב) כָּל-עֻמַּת זֶה, מִשֶּׁדְּבַר הַמֶּלֶךְ עַז וְהַכִּבְשָׁן הֻסַּק בְּיוֹתֵר, הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הֶעֱלוּ אֶת שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, הֵמִית אוֹתָם שְׁבִיב הָאֵשׁ. (כג) וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלָשְׁתָּם: שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, נָפְלוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת כְּפוּתִים.(כד) אֲזַי נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ תָּמַהּ וְקָם בְּהִתְבַּהֲלוּת, עוֹנֶה וְאוֹמֵר לְיוֹעֲצָיו: הֲלֹא אֲנָשִׁים שְׁלֹשָׁה הִשְׁלַכְנוּ לְתוֹךְ הָאֵשׁ כְּפוּתִים! עוֹנִים וְאוֹמְרִים לַמֶּלֶךְ: נָכוֹן הַמֶּלֶךְ. (כה) עוֹנֶה וְאוֹמֵר: הִנֵּה אֲנִי רוֹאֶה אֲנָשִׁים אַרְבָּעָה מֻתָּרִים, מְהַלְּכִים בְּתוֹךְ הָאֵשׁ וְחַבָּלָה אֵין בָּהֶם, וּמַרְאֵהוּ שֶׁל הָרְבִיעִי דּוֹמֶה לְבֶן אֱלֹהִים. (כו) אֲזַי קָם נְבוּכַדְנֶצַּר לְשַׁעַר כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת, עוֹנֶה וְאוֹמֵר: שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, עֲבָדָיו שֶׁל הָאֵל הָעֶלְיוֹן צְאוּ וּבֹאוּ! אֲזַי יוֹצְאִים שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.(כז) וּמִתְכַּנְּסִים הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים, הַסְּגָנִים וְהַפַּחוֹת וְיוֹעֲצֵי הַמֶּלֶךְ, רוֹאִים אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר לֹא שָׁלְטָה הָאֵשׁ בְּגוּפָם וּשְׂעַר רֹאשָׁם לֹא נֶחֱרַךְ, וְשִׂמְלוֹתֵיהֶם לֹא נִשְׁתַּנּוּ, וְרֵיחַ אֵשׁ לֹא עָבַר בָּהֶם. (דניאל ג' 20 – 27).

למרות שהושלכו לכבשן הלוהט, הם יצאו ללא פגע, ואפילו שיער ראשם לא נחרך. האל הטוב והמיטיב שמר על יראיו. נס זה מזכיר את המדרש על אברהם אבינו שהושלך לכבשן, ויצא ללא פגע. הרעיון בשני המקרים דומה: לא לעבוד עבודה זרה. אלהים כבר ידאג למאמיניו.

נס נוסף אירע בספר דניאל בעת משתה בלשאצר, המוצג בספר דניאל כמלך האחרון של בבל. למען האמת נבונאיד הוא מלכה האחרון של בבל, ולא בלשאצר בנו. אבל אחרי כמה מאות שנים, הזכרון ההיסטורי התעמעם, ובלשצאר נחשב כמלך האחרון. בלשאצר החליט לערוך משתה. אין בעיה עם עצם המשתה, הבעיה היא, שהוא השתמש לצורך המשתה בכלי בית המקדש שלקח נבוכדנאצר מירושלים. כלי ה' אינם ראויים להשתתף במשתאות פריצות וזימה. והנה יש מאין (ציטוט בתרגום כזכור): בָּהּ בַּשָּׁעָה, יָצְאוּ אֶצְבְּעוֹת שֶׁל יַד אָדָם וְכָתְבוּ לְעֻמַּת הַנִּבְרֶשֶׁת, עַל הַשִּׂיד שֶׁל כֹּתֶל הַהֵיכָל שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ רוֹאֶה פַּס יָד אֲשֶׁר כּוֹתֶבֶת.(ו) אֲזַי הַמֶּלֶךְ, זִיווֹ נִשְׁתַּנֶּה לוֹ וְרַעְיוֹנָיו יְבַהֲלוּהוּ, וְקִשְׁרֵי חֲלָצָיו נִתָּרִים, וּבִרְכָּיו זוֹ לְזוֹ נוֹקְשׁוֹת … (כולם כושלים בפתרון הכתוב, עד שדניאל בא) וְזֶה הַכְּתָב אֲשֶׁר רָשׁוּם: מְנֵה מְנֵה תְּקֵל וּפַרְסִין. (כו) זֶה פִּתְרוֹן הַדָּבָר: מְנֵה, מָנָה אֱלֹהִים מַלְכוּתְךָ וְהִסְגִּירָהּ. (כז) תְּקֵל, נִשְׁקַלְתָּ בְּמֹאזְנַיִם וְנִמְצֵאתָ חָסֵר. (כח) פְּרֵס, נִפְרְסָה מַלְכוּתְךָ וְנִתְּנָה לְמָדַי וּפָרָס. (משחק מילים על 'פרס' הממלכה ו'פרס' הפועל. דניאל ה' 5 – 6, 25 – 28).

דניאל היה היחיד שהבין מה כתוב, וחושב מכך גם הבין את המשמעות. מכאן הביטוי: הכתובת על הקיר' אגב. באותו לילה מת מלך בבל, ופרס כבשה את בבל.

הנס האחרון בספר דניאל מרשים אף הוא, ומזכיר הן את איש האלהים מיהודה, והן את שלושת חבריו שנזרקו לכבשן.

דריוש מלך מדי מינה את דניאל לאחד מראשי שריו. השרים האחרים קינאו בו, וגרמו למלך, לתקן תקנה, שבמשך שלושה ימים אסור לבקש שום דבר מאף אדם או אל, אלא מן המלך לבדו. דניאל, כמובן לא ציית לבקשה, והתפלל בחדרו לה' בכיוון ירושלים. זו העדות המוקדמת ביותר, אגב, לכך שיהודים מתפללים לכיוון ירושלים. דניאל הפר את ההוראה, ועל כן נענש: אֲזַי הַמֶּלֶךְ צִוָּה וְהֵבִיאוּ אֶת דָּנִיֵּאל, וְהִשְׁלִיכוּ לְגֹב הָאֲרָיוֹת; עוֹנֶה הַמֶּלֶךְ וְאוֹמֵר לְדָנִיֵּאל: אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה עוֹבֵד אוֹתוֹ תָּמִיד, הוּא יַצִּילֶךָ. (יח) וְהוּבְאָה אֶבֶן אַחַת וְהוּשְׂמָה עַל פִּי הַגֹּב, וַחֲתָמָהּ הַמֶּלֶךְ בְּטַבַּעְתּוֹ וּבְטַבַּעַת שָׂרָיו, שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה דָּבָר בְּדָנִיֵּאל. (יט) אֲזַי הָלַךְ הַמֶּלֶךְ לְהֵיכָלוֹ וְלָן בְּצוֹם, ותרופות לֹא הִכְנִיס לְפָנָיו, וּשְׁנָתוֹ נָדְדָה עָלָיו. (כ) אֲזַי הַמֶּלֶךְ עִם שַׁחַר יָקוּם בַּבֹּקֶר, וּבְהִתְבַּהֲלוּת אֶל גֹּב הָאֲרָיוֹת הָלַךְ. (כא) וּבְקָרְבוֹ לַגֹּב אֶל דָּנִיֵּאל, בְּקוֹל עָצוּב זָעַק; עוֹנֶה הַמֶּלֶךְ וְאוֹמֵר לְדָנִיֵּאל: דָּנִיֵּאל עֶבֶד אֵל חַי, אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה עוֹבֵד אוֹתוֹ תָּמִיד, הֲיָכוֹל לְהַצִּילְךָ מִן הָאֲרָיוֹת? (כב) אֲזַי דָּנִיֵּאל עִם הַמֶּלֶךְ דִּבֵּר: הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָמִים חֱיֵה! (כג) אֱלֹהַי שָׁלַח מַלְאָכוֹ וְסָגַר אֶת פִּי הָאֲרָיוֹת וְלֹא חִבְּלוּנִי, כָּל-עֻמַּת שֶׁלְּפָנָיו זְכוּת נִמְצְאָה לִי, וְאַף לְפָנֶיךָ הַמֶּלֶךְ חִבּוּל לֹא עָשִׂיתִי. (כד) אֲזַי הַמֶּלֶךְ מְאֹד יָטַב עָלָיו, וְאֶת דָּנִיֵּאל צִוָּה לְהַעֲלוֹת מִן הַגֹּב, וְהָעֳלָה דָנִיֵּאל מִן הַגֹּב, וְכָל חַבָּלָה לֹא נִמְצְאָה בוֹ, שֶׁהֶאֱמִין בֵּאלֹהָיו (כה) וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ, וְהֵבִיאוּ אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הִלְשִׁינוּ עַל דָּנִיֵּאל, וּלְגֹב הָאֲרָיוֹת הִשְׁלִיכוּ אוֹתָם, אֶת בְּנֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם, וְלֹא הִגִּיעוּ לְקַרְקֵעַ הַגֹּב, עַד אֲשֶׁר שָׁלְטוּ בָהֶם הָאֲרָיוֹת וְאֶת כָּל עַצְמוֹתֵיהֶם הֵדֵקּוּ. (דניאל ו' 17 – 25).

כל כלב ביג'י יומו. מי שלכלכך על דניאל נטרף על ידי האריות. דניאל ניצל באופן ניסי מהאריות שבבור.

כאן תם פרק הניסים במקרא. ועולה השאלה: מדוע הניסים חזרו?

בטח ובטח לאחר העלמות הנבואה מעם ישראל. דניאל הוא 'נביא בדיעבד'. כלומר מישהו כתב היסטוריה, אבל את הכותרת תארך לכמה מאות שנים אחורה. והרי לנו "נבואה" במרכאות. העובדה שדניאל שייך לחלק הכתובים ולא הנביאים במקרא, מעידה עד כמה דניאל הוא ספר מאחור. אין נביאים, להם קשר ישיר עם האל, אין אנשי אלהים ניסיים, הכל עולה על הכתב מיד.

את התשובה לגבי חזרת הנסים נחלק לשנים. הניסים בספר דברי הימים והניסים ליונה ודניאל.

לגבי ספר דברי הימים, ששכתב את ההיסטוריה בצורה פרו דוידית, הרי בעל דברי הימים לא העלה על דעתו שמלך צדיק כמו שלמה לא זכה לאיזה נס, ועוד בחנוכת המקדש! ועוזיהו שפעל במודע נגד חוקי התורה – ודאי שהצרעת היא עונש מהאל. איך יכול להיות אחרת? מה עוד, שספר דברי הימים כתב על ניסים בימים עברו. ולא בימיו, אז אין מדובר בחזרת הנס ממש אלא בתיאור ניסי עבר, שמשום מה לא תוארו במקומם הראוי (ספר מלכים במקרה זה).

לגבי יונה ודניאל, נראה כי, הסיבה לשובם של הניסים קשורה קשר הדוק בהתקבעות כתבי הקודש של האומה, כטקסים מחייבים ומכוננים.

דמויות מאוחרות עוצבו בזיקה ישירה לגיבורי האומה הקדומים. כך דניאל, מגלה זיקה ברורה ועזה ליוסף הצדיק. אליהו עוצב כמשה שני, ישו מעוצב כמשה ואליהו שניים ועוד.

על כן, יש ומעצב הדמות המאוחרת רוצה להתעלות על הדמות המקורית, ואולי אף להאפיל עליה. כך, דניאל שעוצב כיוסף, קיבל ברזומה שלו כמה ניסים מרשימים. בבחינת החיקוי עולה על המקור.

בנוסף, על רקע האתגר האדיר, שהציבה התרבות ההלניסטית, יש מגמה ליצירת אנשי מופת, שלאורם יש ללכת, ולדבוק בדרכי ישראל סבא.

כך הם חנה ושבעת בניה, מתתיהו החשמונאי, וכן דניאל עלם חמודות.

אנשי מופת, כדניאל ורעיו, המגלים דבקות מרשימה בה' אלהי ישראל, קיבלו 'חיזוקית של הדס' בדמות כמה ניסים. ולהיפך. נבל מנוול כבלשאצר זכה לנס בדמות יד שכתבה על הקיר.

לאחר ימי דניאל מופיעים כמה ניסים בברית החדשה. הבשורות הסינפוטיות (כלומר הבשורות על פי מתי, מרקוס ולוקס) הן חיבורים שנועדו במקורם ליהודים. ועל כן, ישו מגלה זיקה רבה לדמויות מופת מתולדות ישראל. אחת הדרכים לשכנע בטבעו האלהי של ישו, היא הדבקת ניסים דומים לאלה של גיבורי האומה הקדמונים. ונזכיר כי, חלק ממעשי ישו קרו באותם מקומות ממש כאליהו ואלישע בשעתו.

כך או אחרת, חורבן בית שני חיסל כמעט לחלוטין את הניסים. יש פה ושם שרידים בספרות חז"ל, כמו הסיפור על 'אלישע בעל כנפיים' שהתפילין הפכו לו לכנפי יונה, או אשת חנינא בן דוסא, שהופיעו חלות בתנורה יש מאין.

אולם נראה כי,  הסיבה המרכזית להעלמות הניסים היא יחס החברה למעשי ניסים. אנחנו לא מקבלים סיפורי ניסים ללא הרמת גבה ופקפוק. נכון, ידועים צדיקים כרב אבוחצירא, שנעשתה להם קפיצת דרך. אולם רק מאמינים אדוקים באיש זה או אחר מקבלים את עובדת היותו מחולל ניסים. שאר האנשים יביטו במעשי הניסים שלו בחשדנות מהולה בציניות.