דברי הימים – פרק 02: מלך פרסי זה מקצוע מסוכן – חלק ב'

בפרק זה נמשיך לסקור את הרציחות הפוליטיות באימפריה הפרסית. ארץ אוכלת מלכיה.

החל בנסיון ההתנקשות בדריוש השני וכלה ברצח דריוש השלישי.

רצח דריוש השלישי סיים את האימפריה למעשה, וגרם לאלכסנדר הגדול להפוך למנהיגה.

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).

קריאת הפרק:

המקרה הראשון בפרק זה הוא נסיון ההתנקשות בדָרְיָוֶשׁ השניבשרת חלופי

דריוש השני הרג את סוגדיאנוס, שהרג את אחשורוש השני. אך מלאך ההתנקשות לא פסח על דריוש השני.

הידיעה על נסיון ההתנקשות בדָרְיָוֶשׁ השני מופיעה אצל קטסיאס, עליו הרחבנו בפרק הקודם. המניע לנסיון הרצח הוא, רצון ארתוקסרס הסריס להפוך למלך: ארתוקסרס הסריס (כפי הנראה אותו אחד שערק מסוגדיאנוס אל אוכוס כזכור), שהיה בעל כח בח צר המלך, קשר נגד המלך בתקוה להפוך למלך בעצמו (פרסיקה 53).

על מנת שתכניתו תצליח הוא ניסה להתחפש: (בשל היותו סריס) הוא בקש מאשתו שתכין לו זקן ושפם, על מנת שיראה כגבר (פרסיקה 53).

אזכור הסריס ואשתו – לא ברור. ניתן לטעון אמנם כי, הסריס הנל הוא ša rēši האכדי (מילולית: 'של הראש'). כלומר משרת בכיר, שאשכיו עמו. ועל כן יש לו אשה, ואין להתפלא בדבר במקור היוני. נכתב: gunaiki שמתורגם כ'אשה' אך גם כ'רעיה'. אולם העדר שער הפנים רומז כי מדובר בסריס במובנו המודרני. תופעת לוואי ידועה של סירוס היא אי צמיחת שיער פנים. אני סבור כי, הידיעה על הפיכת הסריס לגבר במרכאות הינה קישוט ספרותי, אנקדוטה פיקנטית ותו לא. ענין הזקן נועד להתחפשות גרידא ללא קשר למצב אשכיו. אפשר כי קטסיאס שגה בנקודה זו (אלא אם סריסים נשאו נשים מסיבה כלשהיא). או שהכוונה היא למשרתת, אותה הוא נשא לאשה מסיבות כלכליות.

כך או אחרת, דבר הקשר נודע:   אך היא הודיעה עליו, והוא נתפס… ונהרג (פרסיקה 53).

המקרה הבא הוא של ארתחשסתא השני (בנו של דריוש השני). מקרה הנזכר בשני מקורות. הראשון הוא פלוטארכוס בספרו 'חיי אישים', בפרק על אַרְתַּחְשַׁסְתְּא. וכמקובל כמה מילים על פלוטארכוס. פלוטארכוס (חי בין השנים 46 – 127 לספירה) היה היסטוריון יוני. ספרו המפורסם הוא – 'חיי אישים', ובו ביוגרפיות של יונים ורומים. הוא יצר, זוגות – זוגות של אנשי מופת (לדעתו) יוני מכאן ורומאי משם. פרק יוצא דופן הוא פרק על ארתחשסתא השני. עיקר הסיפור בפרק דן במאבק בין כורש הצעיר לאַרְתַּחְשַׁסְתְּא השני (מאבק שתואר ב'אנבסיס' של כסנופון). בסוף חיבורו תואר נסיון ההתנקשות.

לפי פלוטארכוס יורש העצר דָרְיָוֶשׁ, וטיריבאזוס חברו על מנת לרצוח את ארתחשסתא השני. לפי יוסטינוס היה הדבר פרי יוזמת דָרְיָוֶשׁ בלבד.

לדברי פלוטארכוס, כמה מניעים חברו יחד. הראשון הוא רגשות קנאה: יש להניח כי גם ילידת קיפרוס (הכוונה לאפרודיטה) אינה נקיה לגמרי מהדבר (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, כח).

דָרְיָוֶשׁ בקש את אחת מפילגשי אביו. האב, ארתחשסתא המלך, נעתר, אך התחרט. דבר שעורר רוגז אצל דָרְיָוֶשׁ: ודָרְיָוֶשׁ בקש את אספאסיה (שהיא פילגש כורש הצעיר, שהפכה לפילגש אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השני, אחיו) דָרְיָוֶשׁ צער את אביו… בכל זאת השיב… ואמר לבנו שהוא רשאי לקחתה אם רצונה בכך… בחרה (אספאסיה) בדָרְיָוֶשׁ… והוא נתנה לדָרְיָוֶשׁ… אך חזר ונטלה ממנו… אך בנו לא נשא את עונשו בקלות, אם מפני שאהבתו לאספאסיה הייתה עזה, ואם מפני שהיה סבור שאביו העליבו ושיטה בו (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, כז – כח). סיפור דומה מופיע אף אצל יוסטינוס בקשת הפילגש הייתה איתות ברור מצד דריוש לגבי כוונותיו לרשת את הכס בטרם מות אביו. זה מזכיר את הסיפור על שלמה המלך ואחיו אדניה. אדניה ביקש את אבישג פילגש דוד לאשה. ושלמה חיסל אותו.

גורם שני, שגרם לדריוש לנסות ולרצוח את אביו הוא חשש מאחיו הנמרץ (אוכוס). טיריבאזוס הסית את דָרְיָוֶשׁ, נגד אוכוס, בטענה כי הוא, אוכוס הכוונה, שואף לרשת את הכס תחתיו: ואמר לו (טירבאזוס)… שאין שום תועלת במצנפת זקופה על הראש (סימן ליורש העצר) לאותם שאינם משתדלים… לעמוד זקופים בעסקי המדינה… בשעה שאחיו משחיל עצמו לעסקי המדינה… והאיש ששיקר לו בשל אישה יוונית (אספאסיה, אותה פילגש נחשקת כזוכר)… אין לסמוך עליו שיעמוד שיעמוד בהסכמו בגדולים שבדברים (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, כח).

גם לטיריבאזוס היה מניע משל עצמו לרצוח את המלך. לפי פלוטארכוס: למלך היו בנות מרובות והוא הבטיח לתת… את אמיסטריס לטיריבאזוס… אך הוא שיקר לטיריבאזוס ונשא בעצמו את אמיסטריס לאשה, וארס תחתיה לטיריבאזוס את אטוסה הצעירה בבנותיו. אך משדבק (המלך הכוונה) לאהבה גם בה ונשאה לאשה (את אטוסה)… נהפך ליבו של טירבאזוס לשנוא את המלך (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, כז).

מקטע זה עולה כי, מלך פרס נשא את בנותיו שלו לנשים. אולם ספק אם אכן היה הדבר, וסביר כי מדובר באופן המעוות משהו, בו ראו אנשי רומא את האימפריה הפרסית כמקום אקזוטי ומוזר. אמנם היו פה ושם נישואי גילוי עריות, כגון הפרעונים במצרים או קיסרי האינקה. אולם אלה כאלה ראו עצמם כאלים או צאצאי אלים, ועל כן נהגו להתחתן עם אחיותיהם (בהיותן נצר לאלות בעצמן). אולם מדובר ביוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. בקיצור מדובר בפרי הדמיון, ותו לא.

סביר, כי בת המלך הובטחו לטריבאזוס, ומסיבה כלשהי נישואים אלה לא יצאו אל הפועל.

אולם תכניות לחוד ומעשים לחוד. דבר הקשר נודע למלך: …הודיע סריס אחד למלך את דבר ההתנכלות ואת אופן ביצועו, כי הוא ידע בבירור שהמתנקשים החליטו להכנס בלילה לחדר משכבו, ולהרגו כשהוא שוכב במיטה (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, כט). זה מזכיר את המסופר במגילת אסתר על בגתן ותרש. לפי יוסטינוס, שיתף דָרְיָוֶשׁ חמישים מאחיו בתכנית הרצח: אך הוא נהג באופן גרוע, בשדלו חמישים מאחיו להשתתף עמו בפשע (יוסטינוס X, 1).

פלוטארכוס הוסיף: רבים כבר היו עמו בקושרים (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, כט). ככל שמתרחב מעגל יודעי הסוד, עולה הסיכוי לחשיפתו.

הגילוי המוקדם דן את ההתנקשות לכשלון. ארתחשסתא השני היה מוכן: הוא (ארתחשסתא) צוה על הסריס להיות בחברתם של המתנקשים וללוותם בדרכם. והוא עצמו סתר את כותל חדרו שמאחורי מיטתו, הציב שם דלתות וכסה אותן בוילון. כשהגיעה השעה… נשאר המלך במיטתו ולא עמד ממנה עד שלא ראה את פרצופיהם של ההולכים עליו, והכיר בבירור כל אחד ואחד מהם. כשראם צועדים אליו בחרבות שלופות הסיט מהר הצידה את הוילון, נסוג לחדר פנימי, טרק את הדלת והקים קול צעקה. והרוצחים, שהמלך ראם מבלי שפעלו כלום, ברחו דרך הפתחים, שנכנסו בהם ואמרו לטיריבאזוס ולרעיו לברוח שכן נחשפה מזימתם (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, כט).

במקום להסתער קדימה ולרדוף אחרי המלך, הם נבהלו ועשו 'ויברח'.

לאחר כשלון ההתנקשות התחוללה שרשרת אירועים, שקטלה אנשים נוספים. ראשון הוא טיריבזוס. כך כתב פלוטארכוס: אך טיריבאזוס (שלא ברח כמו היתר) הרג רבים משומרי הראש של המלך, שביקשו לתפסו. ולבסוף הוכה בכידון שהוטל עליו מרחוק, ונפל (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, כט).

השותף לקנוניה, דריוש בן המלך, נשפט. יחד עמו בני משפחתו, ומשפחות שאר הקושרים. פלוטארכוס: דָרְיָוֶשׁ וילדיו הובאו לפני המלך, והוא הושיב את דייני המלכות לשפטו… כל השופטים היו בדעה אחת. והם חייבו את דָרְיָוֶשׁ מיתה (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, כט). ויוסטינוס: (גם) נשותיהם וילדיהם של כל הקושרים הוצאו להורג (יוסטנוס X, 2).

סופו של דריוש היה ברור. פלוטארכוס: והתליין… תפס… (את) ראשו של דָרְיָוֶשׁ, הרכינו לארץ וערפו בתער. ברם יש אומרים (ש)המלך… שלף את חרבו והיכהו עד שהרגו (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, כט).

לאחר מות דָרְיָוֶשׁ, שהיה יורש העצר כזכור, התחולל מאבק על הירושה.

במאבק שהתחולל זכה אחד הנסיכים בשם אוכוס. אוכוס נתמך על ידי אטוסה, שיועדה לטיריבזוס כזכור. אטוסה היא אחותו של אוכוס (שניהם בני ארתחשסתא השני). ואם נקבל את דברי פלוטארכוס הרי היא גם אמו החורגת, ורעייתו הצפויה.

יוסטינוס: החזקה על הכס ניתנה לאוכוס (יוסטינוס X, 3). אוכוס יהפוך לימים  שהפך לאַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי.

אוכוס לא בזבז זמן, וניסה להיפטר מאחיו המסכנים את מעמדו כמלך הבא.

הראשון שעמד בדרכו הוא אריסאפיס. מקרהו של אריסאפיס בן אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השני יוצא דופן היות והוא לא נרצח, אלא התאבד. אמנם מבחינה טכנית אוכוס לא רצח את אריסאפיס, אולם בשל הלחץ הכבד שאוכוס הפעיל על אריסאפיס, על מנת שיתאבד, ניתן לראות בכך רצח פוליטי, לכל דבר וענין.

רצח אריסאפיס ורצח ארסאמיס הם שני שלבים של תוכנית אוכוס להגיע לכס. לפי יוסטינוס היו לאַרְתַּחְשַׁסְתְּא השני 115 בנים מנשותיו השונות, אך רק שלושה לגיטימיים למלוכה: דָרְיָוֶשׁ (שהוצא להורג זה מכבר), אריארטס (אריסאפיס אצל פלוטארכוס) ואוכוס.

מדברי פלוטארכוס עולה כי אוכוס זמם לרשת את הכס, עוד בטרם נסיון ההתנקשות הכושל של דריוש: אך אוכוס, בנו הצעיר (של אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השני)… היו לו תומכים לא מועטים בקרב אנשי החצר… הוא גם קיווה להטות אליו את לב אביו על ידי אטוסה (אחותו, ואשת המלך לכאורה)… אַרְתַּחְשַׁסְתְּא… רצה לנפץ בבת אחת את תקוותיו של אוכוס… הכריז על דָרְיָוֶשׁ… כעל יורש כסאו (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, כו).

וזכורים דברי טיריבאזוס על אוכוס המשחיל עצמו לעסקי המדינה. מכאן עולה כי אוכוס היה שאפתני, אולי היה זה אוכוס, או אחד מתומכיו שגילה למלך את דבר ההתנקשות?

מול אוכוס נצבו שני טוענים בכוח: אריסאפיס: כי הפרסים חשבו את אריסאפיס הגון למלכות (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, ל'). וארסאמיס: היה מוחזק כחכם, ואף לא נסתר מאוכוס, שהוא חביב ביותר על אביו (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, ל'). שני האחים חיו על זמן שאול. אוכוס, בהתאם לכלל הידוע: עבודה במקביל – הצלחה לכל דביל פעל גם הוא במקביל: הוא התנכל אפוא לשניהם, ומאחר שהיה איש תככים ודמים כאחד, השתמש באכזריותו כנגד ארסאמיס, ובשפלותו ובעורמתו נגד אריסאפיס (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, ל').

אוכוס התחיל במטרה הקלה יותר, אריסאפיס: הוא שלח בסתר שליחים אל אריסאפיס סריסים וידידים של המלך, שהודיעו לו תדיר על איומים שונים ועל דיבורים בוטים, כאילו החליט אביו להמיתו מיתה קשה ומנוולת… בלבלו כל כך את זה האיש… עד שהכין לו סם מות ושתהו והוציא עצמו מן העולם (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, ל').

לאחר מות אריסאפיס, נותר ארסאמיס המכשול האחרון בדרכו של אוכוס לכס

גם ארסאמיס, בן אחת הפילגשים, היה בעל סיכויים לרשת את הכס: שהוא חביב ביותר על אביו (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, ל'). לכאורה לבן הפילגש יש מעמד נחות, אבל מלכי פרס בחרו את יורשיהם כראות עינהם, ולאו דווקא את הבכור. ומלבד זאת – אילולי היה איום על אוכוס, מה הטעם להמיתו?

לאחר התאבדות אריסאפיס, קירב המלך את ארסאמיס: כשנודע למלך אופן מותו קונן על בנו… קרב אליו עוד יותר את ארסאמיס, והראה בגלוי שהוא מאמין בו ביותר וסומך עליו (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, ל').

אוכוס לא בזבז זמן: לפיכך לא השהה עוד אוכוס את מעשהו התקין (אוכוס) את ארפאטיס בנו של טיריבאזוס, והרג בידיו של זה את בן המלך (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא,ל').

טיריבאזוס הוא שמו של האדם שניסה להתנקש במלך. גם ילדיהם של הקושרים הוצאו להורג. אפשר שארפאטיס ניצל ממות, הודות לקשריו הטובים עם אוכוס (או שהוא התחייב לנאמנות תמורת חייו), או שמדובר בטירבאזוס אחר. ואין לדעת.

לאחר מות אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השני הפך אוכוס למלך (בנובמבר 359 לפה"ס). הוא בחר לעצמו, כמה מפתיע, את השם אַרְתַּחְשַׁסְתְּא (השלישי). לאחר שעלה לכס הוא גילה את אופיו הלא נחמד: הוא (אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השני) הוחזק מלך נוח האוהב את נתיניו, בעיקר בשל בנו אוכוס,שעלה על כל האנשים באכזריותו בצמאון הדם שלו (חיי אישים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, ל'). ואף דיודורוס: אוכוס שלט על הפרסים, ודכא את נתיניו באכזריות ובנוקשות (דיודורוס XVII 5, 3).

יוסטינוס ציין כי אוכוס הפך ליורש העצר, וכי בחששו מפני קשר הרג רבים מאנשי החצר.

המקור לידיעה על רצח אחי אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי הוא יוסטינוס. המניע, לפי יוסטינוס, הוא חשש אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי, כי מה שהוא עשה לאחיו, יעשו לו: החזקה על הכס ניתנה לאוכוס (אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי), שחשש מקשר דומה (לזה שבאמצעותו הוא עלה לשלטון) (יוסטינוס X, 3).

זו דוגמא, לסילוק יריבים בכח. הוא לא המית אותם לאחר שחתרו תחתיו ופעלו נגדו (שאז הם מורדים במלכות, ודינם המקובל הוא מות), אלא על מנת שלא יעשו זאת מלכתחילה.

כך כתב יוסטינוס: (ו)מלא את הארמון בדם ובגופות של קרוביו והאצולה, הוא לא חש בחמלה בשל קרבת דם, מין (ו)גיל, שמא יחשב כרך יותר מאחיו שהגה ברצח האב (יוסטינוס X, 3).

רצח זה אמנם הקטין את סכנת הקשר, אך לא מנע אותה לחלוטין.

המקורות לידיעה על רצח אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי הם דיודורוס מיודענו ואַאֶלִיַאן. וכמקובל כמה מילים על הבחור. שמו המלא: קלאודיוס אאליאנוס. חי בין 175 – 235 לספירה. הוא היה סופר ומורה רומי, שכתב ביונית. ספרו הנוגע לעניניו הוא Varia Historia. חיבור בן 14 ספרים, שהוא אוסף אנקדוטות, רשימות, קטעי ביוגרפיות, תיאור מנהגים וכו'. בשל אופיו זה, חלק מהעובדות המצוינות בספר אינן נכונות. אַאֶלִיַאן הרבה לצטט סופרים שקדמו לו, ונראה כי בכל הנוגע לתיאורו את התקופה הפרסית הוא נעזר רבות בהרודוטוס, קטסיאס ודיודורוס

 ונחזור לרצח. דיודורס תלה את סיבת הרצח בהתנהגותו האכזרית של המלך: בשל אופיו הפראי, שהשניאו… (דיודורוס XVII, 5. 4).

אַאֶלִיַאן כתב, כי בגואס (המצרי במוצאו): שנא אותו (את אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי) כי, כמו כָּנבּוּזִי לפניו הרג את אפיס בביקורו במצרים (וריה היסטוריה VI 8).

האפיס הוא השור המקודש של מצרים,

בעיני המצרים, פגיעה באפיס היא מעשה בל יכופר.

אפשר כי גם תאוות השררה של בגואס תרמה את חלקה. יש ומלכי פרס העדיפו זרים בתפקידי מפתח על פני אצילים פרסים, שהיו איום מתמיד על כסאם. דיודורוס: הוא (בגואס) זכה לכח רב… עד שהפך לאדון הממלכה. אַרְתַּחְשַׁסְתְּא לא עשה דבר, בלי עצתו (דיודורוס XVI 50, 8). יתכן כי, בגואס רצה לשלוט בפועל, באמצעות מלך בובה.

דיודורס כתב: בגואס, שר האלף  הסריס… הרגו (את אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי) ברעל שניתן עי רופא (דיודורוס XVII, 5. 3).

אַאֶלִיַאן כתב: הוא (אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי) נהרג, ונחתך לחתיכות, והושלך למאכל לחתולים (וריה היסטוריה VI 8).

למיטב ידיעתי זוהי אחת ההתנקשויות המתועדות המוקדמות ביותר באמצעות רעל. אמצעי שיצבור תאוצה אדירה בהמשך ההיסטוריה.

להרעלה מספר יתרונות בולטים. החשוב בהם הוא ניתוק הקשר הישיר בין הרוצח לנרצח. אם עד עתה היה המתנקש צריך להגיע לכדי מגע עם הקורבן, ולהסתכן בקורבן עירני, שומרי ראש חסונים, או סתם ידיים רועדות – ולסיים את ההרפתקה ללא דופק ולחץ דם, הרי עתה המרעיל יכל להתרחק למקום מבטחים, לטשטש את עקבותיו, לארגן יחידות צבא וכו'.

זאת ועוד, בעוד הכאה בחרב, שיסוף או דקירה – הצריכו מיומנות בסיסית בנשק (מה שלא לכולם היה), הרי טפטוף כמה טיפות רעל למזון ומשקה יכול להתבצע עי כל אחד וכל אחת בקלות רבה. בנוסף, לא תמיד ניתן לגלות מי עומד מאחורי ההרעלה.

יש לציין, כי לוח בכתב היתדות מעלה את האפשרות כי ארתחשסתא השלישי מת בכוחות עצמו. נכתב שם כי: חודש אלול, ארתשסתא הלך לגורלו. בנו ארשו (הוא ארסס הוא ארתחשסתא הרביעי) ישב על הכס.

הביטוי האכדי: הלך לגורלו – מציין בדכ אנשים שמתו בנסיבות טבעיות. כך שיש אפשרות שבגואס קושט בנוצות לא לו.

לאחר מות ארתחשסתא השלישי, הושיב בגואס את ארסס (לימים אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הרביעי) בן המלך הצעיר על הכס: והושיב על הכס את צעיר בניו – ארסס (דיודורוס XVII, 5. 3).

אפשר שארסס לא היה הבן הצעיר, אלא זה שכרת ברית עם בגואס, או כזה שבגואס העריך שניתן לתמרון בקלות יחסית. שאר בני ארתחשסתא השלישי, האחים של ארסס כזכור, זכו לגורל קצת פחות סימפטי.

רצח אחי אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הרביעי הוא רצח המשך (מתוכנן או מזדמן) של רצח אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי. בגואס רצה, כפי הנראה, להשיג השפעה מירבית על אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הרביעי (אותו המליך): באופן דומה הוא (בגואס) סילק את אחי המלך הצעיר, על מנת שהאיש הצעיר (אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הרביעי) יהיה מבודד וצייתן תחת שליטתו (דיודורוס XVII, 5. 4).

אפשר, כי בדומה לאביו, גם ארתחשסתא הרביעי רצח את אחיו (בסיוע בגואס אולי), וטפל את האשמה על בגואס, וכי זו הגרסה הרשמית אליה נחשף דיודורוס.

וכך כתב דיודורס: באותו אופן (הרעלה) הוא המית את אחי המלך (דיודורוס XVII, 5. 4).

למרבה צערו של ארתחשסתא הרביעי, לא עמדה לזכותו המתת אחיו, וגם הוא נרצח.

בשל תכיפות האירועים, לא נשים אות קישור, אלא נמשיך ברצף.

בנוסף לדיודורוס, אפשר שרצח ארתחשסתא הרביעי נזכר גם בנבואות השושלת. וכרגיל כמה מילים על המקור החדש. 'נבואת השושלת' היא נבואה אשר חוברה באכדית בראשית תקופה ההלניסטית (בשלב בו האכדית כבר גססה), ותיארה את קורות בבל. הנבואה היא 'נבואה בדיעבד' המתארת את קורות מלכי פרס האחרונים, וכפי הנראה את קורות המלכים הסלווקים הראשונים (חלק לא ידוע מהלוח שבור) כדבר העתיד להתרחש  כלומר מישהו כותב היסטוריה, ובכותרת הוא תיארך את הדברים לכמה דורות אחורה.

מניע אפשרי לרצח הוא רצון אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הרביעי להעניש את בגואס על מעשיו בעבר: אך המלך הצעיר הודיע כי הוא נפגע מהתנהגותו המקוממת (ואולי "מקוממת", כי מדובר בתירוץ ותו לא) של בגואס, והיה נכון להעניש את מבצע פשעים אלה (דיודורוס XVII 5, 4).

אך ארתחשסתא הרביעי המעיט בערכו של בגואס. בגואס הקדים תרופה למכה – והרגו.

אולם אפשר כי, היו סיבות נוספות. בעקבות רצח אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי מרדו שתי פחוות חשובות: מצרים (שנכבשה מחדש לא מכבר על ידי ארתחשסתא השלישי) ובבל, שמיקומה המרכזי ועושרה הרב עשו אותה לאבן הראשה באימפריה. בנוסף לכך, פיליפוס השני מלך מקדוניה (הידוע בתור אביו של אלכסנדר) תקף שוב ושוב את גבולות האימפריה.

לא מן הנמנע כי על רקע זה, החליט בגואס להחליף את אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הרביעי במלך תקיף יותר.

מ'נבואת השושלת' עולה כי אפשר, שדָרְיָוֶשׁ השלישי תפס את השלטון בכוחות עצמו: נסיך כלשהוא יצא ו(זו השלמה: יתפוס) סוף השלמה את הכ[ס].

אצל דיודורוס: בגואס רצח את ארסס (אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הרביעי) …בשנה השלישת למלכותו (דיודורוס XVII 5, 4).

בנבואת השושלת: הסריס י[     ] את המלך הזה. ההשלמה המקובלת היא זה הסריס ירצח את המלך. המילה 'ירצח' אינה מופיעה בטקסט אבל זו השלמה הגיונית ומתבקשת.

לאחר רצח אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הרביעי רצח בגואס את בני המלך.

רצח בני ארתחשסתא הרביעי הוא המשכו הישיר של רצח אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הרביעי. נראה כי בגואס טרח להמית את בני המלך, מחשש לנקמה עתידית מצידם.

דיודורוס: בגואס רצח את ארסס (אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הרביעי) וגם את ילדיו בשנה השלישית למלכותו (דיודורוס XVII 5, 4).

לאחר רצח בני אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הרביעי, לא נותר צאצא ישיר שירש את הכס. לפי דיודורוס בגואס עצמו המליך את ארתשתא (Artashata ידוע גם בשמו היוני: קומודנוס Codomannus), לימים דָרְיָוֶשׁ השלישי: לא נותר איש בעל זכות ירושה. לכן בגואס בחר באחד … והבטיח לו את הכס (דיודורוס XVII 5, 5). בהמשך כתב דיודורוס כי, דָרְיָוֶשׁ (לימים השלישי) זכה לכס בשל אומץ ליבו עת התמודד בקרב ביניים עם פרא מגודל ויכל לו (בדומה לדוד וגליית).

נראה, שהעלאת מלכים ורציחתם הפכה אצל בגואס להרגל. וגם דָרְיָוֶשׁ השלישי היה אמור ללכת בדרך כל קודמיו.

שוב נמשיך ברצף ונדלג על אות המעבר.

ההתנקשות אצל דריוש השלישי נזכרת אצל דיודורוס. שכתב: הוא (בגואס) ניסה להמית את המלך באמצעות רעל (דיודורוס XVII 5, 6).

אולם הענין התגלה. לא ברור כיצד? יתכן כי בגואס היה שיכור כח, ולא נזהר. דָרְיָוֶשׁ נתן לבגואס לשתות מקובעת כוס התרעלה: דבר התכנית נודע, המלך קרא לבגואס על מנת ללגום  עמו מכוס היין, העביר לו את כוסו (של המלך) ואילץ אותו לשתות את הרעל שלו עצמו (דיודורוס XVII 5, 6).

אבל דריוש איננו חתול אלא אדם ויש לו רק 2 נשמות.

הידיעות על רצח דָרְיָוֶשׁ השלישי מופיעות אצל קורטיוס ואריאנוס. וכרגיל כמה מילים על המחברים שמו המלא של קורטיוס הוא קווינטס קורטיוס רופוס. הוא היה סופר רומאי, שחי במאה הראשונה לספירה. ספרו היחיד ששרד הוא ההיסטוריה של אלכסנדר הגדול. ביוגרפיה בעשרה כרכים של אלכסנדר הגדול. שני הספרים הראשונים אבדו, ומשאר השמונה נותרו חלקים בלבד. לגבי אריאנוס הרי שמו המלא: לוסיוס פלאביוס אריאנוס. ידוע גם כאריאנוס מניקומדיה. הוא היה סופר יוני, שחי בין 92 ל175 לספירה. הוא כתב חיבור בשם עלית אלכסנדר (anabasis Alexandri), המהוה את המקור העיקרי לתולדות אלכסנדר הגדול. החיבור דן בעיקר בהיבטים הצבאייים והטכניים של כיבושי אלכסנדר

כידוע נהלו אלכסנדר ודריוש כמה קרבות, בהם ניצח אלכסנדר. ההפסדים באיזוס ובגאוגמלה ערערו את מעמדו הצבאי, של דָרְיָוֶשׁ השלישי. כיבוש בבל, שושן ופרסופוליס עי אלכסנדר ללא קרב, נתפסו כהוכחה לכשלון האסטרטגיה של דָרְיָוֶשׁ השלישי, בעצם העברת שטחים עשירים במשאבים וכח אדם לידי אלכסנדר. הכישלון הצבאי היתרגם לפיחות חד במעמדו הפוליטי. שממילא לא היה חזק מידי. כמה מחשובי הפרסים, כגון מזאוס, אבנליטס וטרידאטס ערקו אל אלכסנדר. אף אנשי אחמתא הבירה ראו באלכסנדר חלופה ראויה לדריוש.

מדברי קורטיוס ואריאנוס עולה כי, במהלך המרדף שערך אלכסנדר, החליטו בסוס פחת בקטריה (שבסופו של דבר יוצא להורג, לאחר שיכתיר עצמו כארתחשסתא החמישי) וכמה מחבריו, לתפוס את דָרְיָוֶשׁ השלישי, מתוך רצון להגיע להסדר כלשהוא עם אלכסנדר, או לחילופין ליצור מסגרת מדינית כלשהי בה הם ישלטו. כך אריאנוס: אלה שתפסו את דָרְיָוֶשׁ, החליטו, שבמידה ואלכסנדר ירדוף אחריהם, הם ימסרו לידיו את דָרְיָוֶשׁ, בתמורה לתנאים טובים עבורם. במידה ואלכסנדר יסוג לאחור, הם יאספו צבא גדול ככל האפשר וינסו לשמר את האימפריה שלהם (עליית אלכסנדר III 21, 5). וכה כתב קורטיוס: אך הם לא יכלו לצפות לכח כל עוד דָרְיָוֶשׁ חי… הם החליטו לתפוס את המלך (דָרְיָוֶשׁ)… ולשלוח מסר לאלכסנדר, שדָרְיָוֶשׁ חי בידיהם. אם… אלכסנדר ידחה את בגידתם, הם התכוונו להרוג את דָרְיָוֶשׁ ולהפוך את בקטריה לבסיס כוחם (ההיסטוריה של אלכסנדר הגדול  V, 10, 1 – 6). בקטריה נמצאת באזור אפגניסטן של ימנו.

אולם התכנית המקורית השתבשה, ודָרְיָוֶשׁ השלישי נפצע וננטש עי שוביו. אריאנוס: בסוס ומרעיו נטלו את דָרְיָוֶשׁ עמם… אולם עתה עת אלכסנדר היה קרוב מאוד אליהם נברזאנס וברסאנטס פצעו אותו (את דָרְיָוֶשׁ) והשאירוהו במקום בו היה, והם עצמם נמלטו עם שש מאות פרשים (עליית אלכסנדר III 21, 10).

קורטיוס כתב: הם השליכו כידונים על המלך, והשאירו אותו מנוקב בפצעים רבים (ההיסטוריה של אלכסנדר הגדול V 8, 16). אמנם הוא נפצע ולא מת, אך ברור שמדובר בירי על מנת להרוג, ולא בירי על מנת לפצוע.

אריאנוס כתב: נברזאנס וברסאנטס פצעו אותו (את דָרְיָוֶשׁ) והשאירוהו במקום בו היה… דָרְיָוֶשׁ מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן, ובטרם אלכסנדר ראה אותו (עליית אלכסנדר III 21, 10).

לאחר רצח דָרְיָוֶשׁ השלישי הפך אלכסנדר לשליט כל האימפריה הפרסית לשעבר.

זהו! בכך הגיעה לקיצה האימפריה הפרסית ששלטה באזור מעל 200 שנה, והיתה ארץ אוכלת מלכיה.