על עשרה בטבת

צום עשרה בטבת הוא יום הצום שנקבע לזכר תחילת המצור הבבלי על ירושלים. מצור שהסתיים בחורבן בית ראשון.

תאריך זה מופיע במקרא: וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ (של צדקיהו מלך יהודה), בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיִּחַן עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב (מלכים ב' כ"ה 1. וכן בירמיה נ"ב 4).

השנה התשיעית למלכות צדקיהו היא 588 לפני הספירה (עלה לשלטון ב-597 לפה"ס, לאחר גלות יהויכין). החודש העשירי הוא טבת. בימי המקרא השנה התחילה בניסן כזכור. רק לאחר החזרה מגלות בבל, ואימוץ שמות החודשים האכדיים, תחילת השנה נקבעה לתשרי. Tešerum באכדית משמעו 'להתחיל'.

נבכדנאצר הטיל מצור, ובנה דייק. דייק משמעו מערכת מגדלים המחוברים בינהם, על מנת לבודד את העיר מכל סיוע שהוא. דוגמא נאה לדייק יש במצדה, אגב.

החודש העשירי מניסן הוא טבת כאמור. בעשרה בטבת שנת 588 לפני הספירה החל המצור הבבלי על ירושלים.

מלחמות בימי קדם התחילו באביב. הביטוי המקראי הוא 'תשובת השנה' או 'תשובת המלכים'. מלשון שיבה, חזרה. הסיבה למסעות המלחמה באביב דווקא היא לוגיסטית. מעבר למזג האויר המתחיל להיות נוח, הרי באביב מבשילים היבולים, והצבא המתקדם ניזון מטוב הארץ. זאת ועוד, הצבא התוקף משתמש ביבולים ומונע מהצבא המתגונן את אותם יבולים בדיוק. למעשה, עד ימי נפוליאון, צבא תוקף ניזון ממה שהוא מצא בשטח. נפוליאון היה הראשון להבין את מגבלת שיטה זו לצבאות אדירי מימדים. קופסת השימורים החלה את דרכה במכרז שפרסם נפוליאון לצורך הובלת מזון לצבאו המתקדם. למרבה צערו, במסע לרוסיה התברר כי, החזון מקדים את המציאות.

עשרה בטבת זה סוף דצמבר – תחילת ינואר. שיא החורף בירושלים. ואם נזכור כי הדרך מבבל לירושלים אורכת בערך חודשיים, לצבא מיומן, הרי הצבא הבבלי יצא לדרכו בסוף תשרי או תחילת מרחשוון לכל היותר. על כל המשמעויות של תנועת גייסות וכלכלתם בחורף.

כלומר, השיקולים הצבאיים – לוגיסטיים נדחו מפני שיקולים מדיניים – פוליטיים. לאחר מרד יהויקים, נבוכדנאצר היה בטוח שירושלים תהיה שקטה. על כן, מרידה נוספת היא בבחינת הזדמנות להפגנת הכח הבבלי 'למען יראו וייראו'.

צום עשרה בטבת נזכר אצל זכריה, נביא מתקופת שיבת ציון. זכריה נשאל שאלה פשוטה: האם עתה, לאחר שיבת ציון: הַאֶבְכֶּה, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי? (זכריה ז' 3). החודש החמישי הוא אב, ומדובר בצום ז' או י' באב לזכר חורבן הבית הראשון (מקורות המקרא חלוקים בנוגע לתאריך). ט' באב מתייחס לבית שני. חז"ל, שחלקם חי בתקופת הבית השני, קבעו את ט' באב כיום ציון החורבן לשני בתי המקדש. אדם קרוב אצל עצמו, כידוע.

בהמשך נזכר צום נוסף: כִּי-צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי (זכריה ז' 5). צום השביעי הוא בחודש תשרי, ומדובר על צום גדליה.

תשובת ה' בנוגע לצומות היא מאלפת: כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ (זכריה ח' 19).

צום (החודש) הרביעי הוא הצום בתמוז (הרביעי מניסן), החודש בו נבקעו חומות ירושלים. בספר ירמיהו ניתן התאריך ט' בתמוז. י"ז בתמוז קשור לבית השני.

צום החמישי והשביעי נזכרו לעיל. צום העשירי הוא צום עשרה בטבת.

ימי צום אלה יהפכו בעתיד לימי ששון ושמחה, ומועדים טובים.

הלוואי 🙂