דבר היום – פרק 08: משה ופנחס אוכלים אבטיח – על מילים מצריות בעברית

הקרבה בין ישראל למצרים, והסיפור המקראי על שהות בני ישראל במצרים – גרמו לעברית לבלוע כמה מילים מצריות, ולא נודע כי באו אל קרבה.

בפרק זה נתחקה אחר כמה ממילים אלו.

האזנה נעימה 🙂

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).

קריאת הפרק:

הקרבה הגיאוגרפית בין ארץ ישראל ומצרים מחד גיסא, והסיפור המקראי על שהות העברים במצרים שנים רבות מאידך גיסא – הותירו את חותם הלשוני בשפה העברית. מספר מילים מצריות חדרו לשפה העברית ולא נודע כי באו אל קרבה.

ונתחיל בשמות פרטיים. השם 'משה' הוא מילה מצרית, שמשמעה 'הילוד' או 'זה שנולד'. כך למשל, המלך המצרית תחות-מס – משמעו 'זה שנולד לאל תחות' (אל החוכמה). רע-מסס (רעמסס) משמעו – 'זה שנולד לאל רע' (אל השמש). מדרש השם של משה במקרא כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב' 10) שגוי. מי שנמשה מהמים הוא משוי, לא משה. השם משה, שהוא 'מֵס' במצרית הוא שם תיאופורי (המכיל רכיב אל. כמו שמו-אל, יהו-נתן וכו'), החסר את שם האל.

ואם כבר משה רבנו הרי ובתיבה משה הקטן 'תיבה' במצרית משמעה 'ארון מתים' לא עלינו, או 'ארגז'. ארגז, אגב, היא מילה פלשתית, ובפרק עתידי על מילים פלשתיות נרחיב בנקודה זו.

שם נוסף הוא 'פנחס', הזכור מהריגת זמרי בן סלוא. פנחס היה בנו של אלעזר ונכדו של אהרון אחי משה. במצרית: פה- נחסי משמעו ה-כושי. אני מזכיר את אשתו הכושית של משה, והנה גם נכד אחיו הוא, כמסתבר משמו, שחור, וזה נהייה מעניין. לפני כמה שנים, נשא מאמן הכדורסל פנחס פיני גרשון, נאום בו הוא הביע את דעתו, הלא ממש חיובית, על הכושים, ומיין אותם לפי צבע עורם. דבריו של פיני גרשון, היו אירוניים, בהתחשב בפירוש שמו…

שם נוסף הוא 'אסנת' בת פוטיפרע כהן און, שהיא אשת יוסף ואמם של מנשה ואפרים. השם אסנת מתפרש בשני אופנים. הראשון הוא 'זו השייכת לאלה נת' (אלת הציד), והשני הוא 'לי-היא'.

שם אחרון הזכר בשירו של הגדול מכולם, מאיר אריאל: אבל עברנו את פרעה נעבור גם את זה. המשמעות במצרית של 'פרעה' היא 'הבית הגדול'. דהיינו זה שגר בארמון. זה מזכיר את הכינוי לשולטן העותומני 'השער העליון'. ראוי לציין כי המילה 'ארמון' בשומרית אף היא התאזרחה בעברית. E.GAL בשומרית 'בית גדול'. משם באכדית ekallum, ובעברית: היכל. בפרק עתידי על מילים שומריות נרחיב בענין זה. אנקדוטה מעניינת היא שלמהטמה גנדהי היה חבר יהודי בשם קלאנבך. והם כינו זה את זה 'השער העליון' (לגנדהי) ו'השער התחתון' (לקלאנבך).

בעולם החיות נמצא את ה'תמסח', הזכור כאחד מאמצעי הצליחה של צה"ל את תעלת סואץ במלחמת יום כיפור. משמעות המילה במצרית – 'תנין'. ואכן היאור ידוע בתניניו הנאים, אך הנושכים במקצת…

ואם בתנינים עסקינן 'נהר' או תעלה במצרית זה 'יאור'. במקור 'אתרו' (i-te-ru), אבל מימי השושלת ה-18 ואילך נשמטה הת"ו, וכך נותרנו עם ה'ארו' שהפך ליאור.

ועל גדת הנהר צומח ה'סוף'. צמח הגדל על גדות ביצות ונחלים. כך סופר על משה רבנו: וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר (שמות ב' 3).

בהקשר זה ראוי לציין כי 'ים סוף' הוא ים שלגדותיו גדל צמח הסוף. היות וסוף הוא צמח מים מתוקים, הרי אין מדובר בים האדום, אלא בימה / אגם / ביצה. יש מי שטען שים סוף הוא אגם החולה בכלל.

ועוד בעניני מים, ואמר ישעיהו: עִבְרִי אַרְצֵךְ כַּיְאֹר בַּת-תַּרְשִׁישׁ אֵין מֵזַח עוֹד (ישעיה כ"ג 10). 'מזח' – במצרית הוא רציף ארוך הנכנס לתוך הים או לתוך הנהר.

ועוד מילה הקשורה למים. 'צי' היא 'ספינה' במצרית. כך ישעיהו: כִּי אִם-שָׁם אַדִּיר יְהוָה לָנוּ מְקוֹם-נְהָרִים יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם בַּל-תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי-שַׁיִט וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ (ישע' ל"ג 21). העברית הלכה בגדול והפכה את המילה לאוסף אוניות. כך, חברת 'צים', היא מחוות כבוד משייטת לשפה המצרית שנכחדה.

מלבד סוף, הרי בתחום הבוטניקה יש את המילה 'אחו' שהיא כר מרעה או סבך צמחי פפירוס וגומא, בהם ניתן לרעות. כך בחלום פרעה: וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ (ברא' מ"א 2).

אחד מעצי המדבר הגדל במקומות יבשים וחמים קרוי במצרית 'שיטה'. מעניין לציין כי כמעט כל ההיקריות (כלומר האיזכורים) של העץ במקרא הן בספר שמות, בעיקר בנוגע לבניית המשכן. אבל אביא פסוק מישעיהו השני: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו (ישע' מ"א 19). פסוק זה אחראי, אגב, לשלושה מושבים בנגב המערבי: ברוש, תדהר ותאשור.

צמח אחרון, שלא ניתן לעבור קיץ בשלום בלעדיו הוא ה'אבטיח'. כנזכר בתלונת בני ישראל במדבר: זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים (במדבר י"א 5). קישוא הוא המלפפון המוכר לנו. הקישוא של ימנו הגיע מאמריקה. כמו ישראלים טובים, מילת המפתח בפסוק היא 'חינם'… J.

'חרטום' ובדרך כלל ברבים: חרטומים, הוא 'העומד בראש הקוראים'. ובהמשך המילה הפכה לכינוי לכלל קוסמי מצרים. הם גם האנשים שידעו קרוא וכתוב. ורוח הקליגרפיה שלהם עוד מרחפת מעל כתבי יד לא ברורים.

שתי מילים אחרונות. אחת, שמוכרת לכל רק בזכות שירו של יורם טהרלב: שטמפר בא וגוטמן בא, וזרח בארנט, ויואל משה סלומון עם חרב באבנט. 'אבנט' במצרית משמעו – חגורה רחבה.

יש הסבורים כי גם המילה שנהב מקורה החלקי במצרית. השנהב מקורו באפריקה כידוע. חטי פילים או שיני סוסי יאור. 'יב' או 'הב' במצרית משמעו פיל. יתכן כי מדובר בהלחם של שן+הב. אזכיר רק, את האי יב, בדרום מצרים, בו הייתה מושבה של חיילים יהודים. האי קרוי ביונית 'אלפנטינה' בשל היותו נקודת מעבר חשובה בסחר השנהב.