דברי הימים – פרק 16: הרבה לפני המיתלה – על קרב קדש א'

קרב קדש הוא מה שכתבי הספורט נוהגים לכנות 'משחק על שש נקודות'.

בזמנו היה קרב זה אחד האירועים החשובים והדרמטיים ביותר.

בפרק זה נשמע על התהליכים ארוכי הטווח, שהובילו את מצרים מצד אחד, ואת חתי מהעבר האחר להתנגשות אדירים זו.

בפרק הבא נשמע על מהלכי הקרב ותוצאותיו.

האזנה נעימה 🙂

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).

קריאת הפרק:

קרב קדש הוא קרב, שכתבי הספורט היו מכנים אותו 'משחק על שש נקודות', 'משחק העונה', או 'הסופר קלאסיקו'.

בזמנו, הקרב היה אחד האירועים החשובים ביותר, שאירעו באותה תקופה. במהלך התחקיר לפרק זה, הבנתי עד כמה אנחנו קטנים ברצף ההיסטורי. מה שהיה האירוע המרכזי באותה עת, נטחן ונגרס עד דק בשיני הזמן, ולא נודע כי בא אל קרבו. רק היסטוריונים משוגעים לנושא שמעו עליו דבר מה. בראיה היסטורית, הקרב הוא כצל חולף, כקצף על פני הגלים.

הקרב נערך בין שתי המעצמות של תקופת הברונזה המאוחרת (1550 – 1200 לפני הספירה). בפינה אחת של הזירה עמדה מצרים, הארץ העשירה על גדת היאור. בפינה השניה עמדה חתי, האימפריה ששכנה בטורקיה של ימנו.

תאריך הקרב שנוי במחלוקת בין החוקרים. בפרק שנקדיש לנושא הכרונולוגיה במזרח הקדום נרחיב בעניין. ובקצרה: במזרח הקדום, ובעולם העתיק בכלל, לא הייתה 'שנת אפס' (אין דבר כזה שנת אפס. זהו מונח נוח ושגור). אירועים תוארכו, במקורות השונים, לפי אירועים אחרים. יש שלוש שיטות כרונולוגיות. השיטה ה'נמוכה', השיטה 'התיכונה' והשיטה ה'גבוהה'. השיטה הנמוכה מאחרת את האירועים. השיטה הגבוהה מקדימה אותם, ואילו השיטה התיכונה בוחרת בתאריך בין לבין. קרב קדש מתוארך איפוא לשנים 1300, 1286 ו-1274 לפני הספירה. היות ואני אדם בינוני, ממש כמו אנשי סדום, אני מעדיף את השיטה התיכונה, הגם שזה לא באמת משנה לעצם מהלכי הקרב או התפתחות הפרק.

קרב קדש, כנרמז משמו, נערך ליד העיר קדש, כיום במה שנקרא באופן רשמי, אך לא בפועל, 'סוריה'. אל תתבלבלו עם קדש נפתלי שבגליל המזרחי. העיר קדש מזוהה עם תל נבי מֵנְד, 16 ק"מ דרומית מערבית מחומס, על גדת נהר האורונטס. בדף הפרק צרפתי מפה.

ייחודו של קרב קדש, הוא שהוא הקרב המוקדם בהיסטוריה, שתועד על ידי שני הצדדים, ושהתיעוד הגיע לידנו.

הקרב היה מזמן, ועל כן ראוי להסביר מהו הרקע להשתלשלות האירועים. הרקע כולל שלוש אימפריות, ועוד כמה מדינות. האימפריה המצרית מוכרת באופן כללי. שלום שלום. לא מעבר לכך. בעלי הזכרון החד זוכרים משהו על החיתים. אוריה החיתי ואולי עפרון החיתי משיעורי תנ"ך בבית הספר. ממלכת מִיתָנִי ואַמוּרוּ – בודדים שמעו את השמות הללו לפני שמיעת פרק זה. על כן פרק זה יוקדש להכרות קצרה עם מדינות אלו, והתהליכים שהובילו להתנגשות הטיטאנים הזו. חלק ב' יעסוק בקרב עצמו

כרגיל, הקרב החל להתגלגל שנים רבות קודם לכן. שרשי הקרב נעוצים בפלישת החִיקְסוֹס למצרים. בפרק זה לא נרחיב בסוגיה מרתקת זו, ועל קשריהם האפשריים של החיקסוס (בעלי השמות השמיים בחלקם) לעברים הקדומים, ועל הרקע האפשרי של סיפורי יוסף. פלישת החיקסוס היא פרק עגום בהיסטוריה המצרית, בעיני המצרים, כמובן. החיקסוס במצרית 'חָקָא – חַסוּת' כלומר 'שליטים זרים' הם קבוצה ממוצא שמי, ככל הנראה, ששלטה במצרים התחתונה (כלומר הצפונית) קרוב ל-160 שנה, והייתה לה יד ורגל גם במצרים העליונה. החל מ-1730 לפני הספירה. בסופו של דבר, גורשו החיקסוס ממצרים. המלך יָעָחְֶמס הראשון (פירוש שמו: 'הירח הנולד' מלך בין 1580 ל-1546 לפני הספירה בערך), היה אחיו של כָּא-מוֹס, המלך האחרון של השושלת ה-17, ובעצמו מייסד השושלת ה-18. יעחמס אזר כח והצליח לגרש את החיקסוס ממצרים ב-1570 לפני הספירה. פלישת החיקסוס, שנתפסו בעיני המצרים כברברים מהצפון, גרמה ליעחמס ולממשיכיו להבין, כי מדבר סיני, החוצץ בין מצרים לכנען, אינו מחסום בלתי עביר, כפי שאולי דימו אבותיהם. המסקנה המתבקשת היא, שיש צורך להשתלט על ארץ כנען, ולעצור את הפולשים כבר שם. לפני מדבר סיני. יעחמס עצמו רדף אחרי החיקסוס וצר שלוש שנים על העיר שָרוּחֶן (מזוהה עם תל פָרְעַה הדרומי או תל עַג'וּל. יש מחלוקת בענין). בדף הפרק צרפתי מפה. כפי הנראה הוא ביסס שליטה מצרית רופפת עדיין, בשטחי כנען (ארץ ישראל ודרום סוריה של ימנו) בנוסף להרחבת מצרים צפונה, יעחמס ערך מסעות מלחמה דרומה, והשליט את המרות המצרית על נוּבְּיָה (דרום מצרים / צפון סודן של ימנו).

בנו ויורשו היה אַמֶנְחוֹתֵפּ הראשון. ראוי לציין כי יעחמס נשא לאשה, כמקובל בקרב הפרעונים בחלק מהזמנים, את אחותו. בהערת אגב, אציין כי פרעוני מצרים נתפסו, וחשו ביתר שאת את עצמם כאלים. ועל כן אל ראוי לשאת רק אלה במעמדו. כלומר את אחותו. זו, אגב, אחת הסיבות, שמי שירש את המלך, במקרים רבים, היה בן אחת הפילגשים. נישואי קרובים אף פעם לא נגמרו בטוב. תמיד הגיע הרגע בו נולדו צאצאים 'לא בריאים' בלשון המעטה. אמנחותפ, לשם שינוי, היה בנה של האשה הראשית (כלומר אמו היא גם דודתו, ואביו הוא גם דודו). הוא המשיך את מפעלי אביו, ונהל כמה מסעות מלחמה נגד מיתני, המעצמה מהצפון (עליה נרחיב עוד מעט).

גם אמנחותפ נשא את אחותו, אולם יורשו תְּחוְֹתְמֶס הראשון היה בנה של. תחותמס התחתן עם אחותו מצד האב (ובתה של האשה הראשית), והיא הייתה אשתו הראשית. זו התשובה המצרית לספר הידוע משנות השמונים של המאה שעברה 'פרחים בעליית הגג'.

יורשו של אמנחותפ, תחותמס הראשון (מלך בין 1525 ל-1512 לפני הספירה) ערך מסעות מלחמה לסוריה, והוא המלך המצרי הראשון שהגיע עד לנהר הפרת. המצרים שעד אז לא ראו נהר דומה ליאור, התרשמו (ובצדק) מהפרת. נהר הפרת כונה 'מים הפוכים', היות ובניגוד ליאור הזורם צפונה, הפרת זורם דרומה. בדומה לאביו, אף הוא ערך מספר מסעות מלחמה לנוביה. אבל היות ועיקר ענינו מצוי בכנען וסוריה, לא נרחיב בענין.

בנו ויורשו של תחותמס הראשון הוא, באופן לא מפתיע, תחותמס השני. כצפוי, גם תחותמס השני אינו בנה של האשה הראשית אלא של פילגש. כחלק מתככים להגיע לכס ולגבור על אחיו מהאשה הראשית, הוא נשא את אחותו למחצה (בתה של האשה הראשית) חָתְשֶפּסוּת. בימי מלכותו הוא ערך שני מסעות מלחמה שלא שינו דבר.

לאחר מות תחותמס השני עלתה לשלטון אשתו הידועה חתשפסות (חיה בין השנים 1508 עד 1458 לפני הספירה). אבל כיוון שהיא דגלה במדיניות של 'אפס עימותים' ולא יצאה לשום מסע מלחמה ב'רָתְנוּ העלית' (הכנוי המצרי לסוריה) – נדלג עליה.

לאחר חתשפסות עלה לכס תחותמס השלישי (חי בין 1490 עד 1426 לפני הספירה), מי שייצב את האימפריה המצרית בכנען, והביא את גבולות מצרים לשיא היקפם. הוא היה בנו של תחותמס השני, מפילגש. כאילו שהייתי צריך להגיד לכם את זה J

בהיותו בן עשר כאשר אביו מת, הוא היה בעל הטענה החזקה ביותר לכס. הוא התארס עם אחותו למחצה (בתה של חתשפסות, המלכה כזכור). חמתו לעתיד לבוא, חתשפסות, מלכה באותה עת כאמור, ורק לאחר מותה, עלה תחותמס לכס המלכות. הוא התייחס לחתשפסות כמלכה לא חוקית, ודאג למחוק את שמה מהמצבות המלכותיות, ולכתוב את שמו תחת שמה. כמו כן, הוא מנה את שנות שלטון חתשפסות, כחלק ממנין השנים שלו עצמו. טוב, כנראה יחסי החתן והחמות לא היו משהו…

מלך מצרי זה התפרסם בשל 'קרב מגידו' המפורסם (מבחינתי לפחות…), בו הוא הכניע קואליציה של מלכים כנעניים שמרדו בתמיכת מיתני, המעצמה הצפונית. לאחר הכנעת המרד, הוא ביסס את האחיזה המצרית בארץ כנען. בימיו השתרעה האימפריה מנהר פרת ועד כוש (סודן של ימנו).

בנו ויורשו היה אמנחותפ השני, שגם הוא, כמה לא מפתיע, נולד לפילגש. לאחר מות אביו מרדו כמה מלכים בסוריה. לדבריו, הוא לכד שבעה ממלכי סוריה, והוביל אותם , קשורים הפוך לדופן ספינתו. ששה מהם הוצאו מיד להורג, והשביעי הומת והוקע מול חומות העיר נפאטה (Napata) שבכוש, למען יראו הכושים וייראו. ערך מספר מסעות מלחמה לכנען וסוריה. בימיו הגיעו היחסים עם המעצמה הצפונית, מיתני לכלל 'מודוס ויונדי'. המעצמות חילקו את גבולות השפעתן בסוריה. המצרים מקדש דרומה, והחורים, כלומר ממלכת מיתני, מקדש צפונה.

נדלג על כמה מלכים, שרק תיחזקו את האימפריה בכנען, כולל אמנחותפ הרביעי המרתק. אבל בכל זאת נאמר עליו מילה או שתיים. אמנחותפ הרביעי, הידוע בכינוי אחנתון, העביר את הבירה המצרית מנוא אמון לאַחְת-אָתוֹן (היום הכפר המצרי אל עמארנה), וקבע את אמון, שהיה אל משני למדי, כאל הראשי בתחילה, ולאחר מכן כאל היחיד. חוקרים רבים ראו בו את המונותאיסט הראשון, אבל זה לא מדויק. אולי פעם יהיה עליו פרק. אם תזכירו לי…

מלך נוסף עליו נלדג הוא תות ענח' אמון, שהיה מלך חסר חשיבות לחלוטין. מלך זמן קצר, ומת, כנראה במגפה. הוא התפרסם רק בגלל קברו שלא נבזז לחלוטין בימי קדם, אלא רק בעת המודרנית על ידי האוורד קארטר.

השושלת ה-18 תמה עם חורמחב (Horemheb), שבחר במישהו מחוץ לשושלת המלוכה, לימים רעמסס הראשון, כיורשו. עם רעמסס החלה השוללת ה-19. את רעמסס ירש בנו סֶתִי הראשון. את סתי ירש בנו רעמסס השני. אחד מגיבורי הפרק.

רעמסס מלך 66 שנים (חי בין 1337 עד 1247 לפני הספירה לפי הכרונולוגיה הגבוהה. או 1303 עד 1213 לפי הכרונולוגיה הנמוכה).

רעמסס זה התפרסם, היות ובתקופתו אירעה יציאת מצרים (מה שזה לא יהיה, ונקדיש פרק לענין לאור בקשתו של המאזין המסור אריק קליין).

על מעללי רעמסס נרחיב בהמשך. אולם גם הוא, כקודמיו וכיורשיו, נאלץ לצאת מידי פעם למסעות מלחמה, לצורך הורדת נבוט על מי ששכח מה טוב לו. להיות כפוף למצרים, כמובן.

בחינה של האימפריה המצרית בימי השושלות ה-18 וה-19 מגלה כי, גבולות האימפריה התקדמו ונסוגו חליפות, אם במעט ואם ברב, כמו אקורדיון. זאת בהתאם למערך הכוחות שעמד מול האימפריה המצרית. אולם ככלל ניתן לומר שהמצרים שלטו באותן שנים בכל ארץ כנען ובחלקים נרחבים של סוריה הדרומית ושל לבנון של ימנו. במקרא, אגב, אין זכר לשליטה המצרי בכנען של אותם ימים. בפרק עתידי על ההתנחלות הישראלית בכנען, נרחיב בענין זה.

מעניין לציין כי, גבולות הפרובינציה המצרית 'כנען' מתוארים במדויק במקרא. ענין גבולות הארץ המובטחת הוא מרתק. רק אציין כי, גם הם מתרחבים ומתכווצים חליפות במקרא, היות ותיאורם במקרא הוא צילום מצב של זמן הכתיבה. תיאור הגבול בספר במדבר פרק ל"ד הוא בדיוק, אבל בדיוק הגבולות של הפרובינציה 'כנען'. אתם יודעים, בירוקרט נתקל ביצירה של בירוקרט אחר, למה לשנות?

בעוד המעצמה הדרומית, דהיינו מצרים, נשארה קבועה לאורך הדורות, דהיינו מצרים, לפיד המעצמה הצפונית עבר מיד ליד, במרוץ שליחים היסטורי. בבל של חמורבי, אשור פה ושם, ואלה הקשורות לענייננו: ממלכת מיתני החורית, והאימפריה החיתית. וכן ממלכת אמורו הקטנה שגרמה כאב ראש לכל הנוגעים בדבר. על ממלכת אמורו נטבע הביטוי 'נמוך קומה – מלא עורמה'.

וכך, בעוד המצרים עסוקים בתככים ונישואי קרובים, מעבר לגבולות האימפריה התחוללו שינויים מפליגים.

הממלכה הראשונה בה נדון היא ממלכת מיתני. ממלכת מיתני היא ממלכה חורית, כלומר שתושביה הם חורים. החורים הוא עם ממוצא לא ברור, ואפשר שמקורו בהרי הקווקז. ורבו הדעות בנושא. ממלכה זו השתרעה בצפון מספוטמיה. לב הממלכה הוא באזור נהר החבור (שהוא יובל גדול של הפרת). הממלכה נקראה בשמות שונים כגון חניגלבת (Hanigalbat) אצל האשורים, מריאנו (Maryannu), מיתני (וזה השם המקובל) או נהרין (Nahrin) אצל המצרים. כינוי אשר מזכיר את השם המקראי של האזור 'ארם נהריים'. וחורי (Hurri) אצל החיתים. זה השם שנכנס למקרא, אגב.

הגם שתושבי הממלכה היו בעיקר חורים, הרי שליטיה נודעו בשמות הודו – אירניים. זאת ועוד, כמה אלים חוריים כגון מיתרה (Mitra), אינדרה (Indra), ו-ורונה (Varuna) – מוכרים לנו היטב, מכתבים הודים עתיקים. יתר על כן, המונחים החורים ל'אחראי על אימון הסוסים' asvasana, 'סוס' asva, 'סיבוב' vartanna – ידועים לנו מסנסקריט. וכן שמות המספרים בחורית 1, 3, 5 ו7 – דומים עד זהים לאותם מספרים מסנסקריט. כלומר יש קשר חזק למרחב ההודי (אני יודע שאני מכליל. המרחב ההודי הוא עצום, אבל זה משיקולי נוחות). למרות זאת שפתם אינה הודו אירופית, ואינה שמית. יש קשרים מסומים בין שפתם לשפה האוררטית (אררט המקראית). למעשה יחודן של השפות הללו כינס אותן תחת הכותרת 'המשפחה החורית – אררטית'. משפחה בת שני משתתפים.

בירת הממלכה נקראה ושוכני (Washukanni) 'מקור האלים' בחורית. מקומה לא ידוע לאשורו, ויש כמה השערות בנדון.

ההיסטוריה החורית לוטה בחלקה בערפל. למרבה צערנו, לא נותרו מקורות חוריים בנדון. ידיעותינו עליהם מגיעות, כמו במקרים אחרים בהיסטוריה, ממה שכתבו עליהם אויביהם. המצרים, האשורים והחיתים. והאויב כותב לפי נקודת השקפתו כידוע…

לא נרחיב בהיסטוריה החורית המרתקת, למרות שרב בה השמא על הברי. נתמקד בממלכת מיתני. ההשערה המקובלת היא, שכמה ערי מדינה חוריות, שהיה תחת שליטה או השפעה של בבל, התאחדו לכלל ממלכה, לאחר שבבל נכבשה על ידי המלך החיתי מורשילי הראשון ב-1595 לפני הספירה. ככה זה. שניים רבים השלישי לוקח.

ממלכת מיתני הגיעה לשיא גדולתה במאה ה-14 לפני הספירה, ומספר מכתבים ממלכי מיתני מצויים בארכיון אל עמרנה, של מיודענו אחנתון (זה מהמונותאיזם הקדום). למעשה מיתני הייתה הממלכה העיקרית שעמדה מול המצרים במאות ה-16 עד ה-14 לפני הספירה. במאה ה-15 כבשו החורים חלקים מצפון ומרכז סוריה של ימנו.

הממלכה הבאה המעורבת בקלחת, וזו שנלחמה ישירות במצרים היא ממלכת חתי. תולדות האימפריה החיתית הם מרתקים, ולאור התחקיר לפרק, ברור לי שנקדיש להם פרק או שניים. מבחינה גיאוגרפית שכנה ממלכת החיתים באנטוליה, מרכז תורכיה של ימנו. בירת החיתים בשלב הרלוונטי היא חָתוּשַה, ששרידיה המדהימים שוכנים ליד הכפר הצנוע 'בועזקוי' או 'בוגזקוי' (תלוי איך אתם קוראים את השם בתורכית). בדומה לממלכת מיתני, אף התחלת האימפריה החיתית הייתה צנועה למדי. נקודה מעניינת היא שהמילה החיתית למלך היא 'לברנה' (Labarna), המלך היבוסי שמכר לדוד את הגורן: נקרא אֲרַוְנָה או בגרסת הכתיב המדויקת יותר ה'אֲוַרְנָה', שזה בדיוק לברנה החיתי ללא הלמ"ד בתחילה. לא נאריך בתולדות הממלכה הקדומה, רק אזכיר שוב, את כיבוש בבל על ידי מוּרְשִילִי הראשון. כיבוש שאפשר את צמיחת האויבת הגדולה של החתים – ממלכת מיתני. במאה ה-17 לפני הספירה ידעה ממלכת חתי הקדומה סדרת רציחות פוליטיות, שכמעט הביאו עליה את הקץ. המלך תלפינו (Telepinu) הצליח ליצב מעט את המצב, והתפרסם בשל 'צוואת תלפינו', שהיא מסמך ארוך ומשמים המסדיר את סדר ירושת כסא המלוכה, תוך כיסוי כמעט כל המקרים האפשריים והבלתי אפשריים גם יחד.

במאה ה-15 לפני הספירה שבה ממלכת החיתים והצטמצמה לשטח הגרעיני שלה. ממלכת מיתני הזכורה לטוב, הכתה בהם מכות קשות. מי שהצילו את החתים מחורבן גמור היו, למרבה הפרדוקס ההיסטורי – המצרים דווקא. השושלת ה-18 במצרים, שנזכרה לעיל, העסיקה את ממלכת מיתני באזור סוריה, וכך הוקל הלחץ החורי על החיתים.

כמייסד אימפריה החיתית נחשב המלך תודחליה או תותחליה (Tuthaliya), שם הנזכר במקרא כ'תדעל' (בסיפור מלחמת אברם במלכים). תותחליה הראשון הצליח להדיח אוכף מלוכה (אוזורפטור, דהיינו מי שתפס את הכס שלא כדין) בשם מוותלי (Muwatali). הוא גם הצליח להעביר את כוזתנה (Kiwazatna), ממלכת חיץ בין חתי למיתני, מתחום ההשפעה החורי לזה החיתי. זאת באמצעות נישואים דיפלומטיים.

נישואים דיפלומטיים (ולהזכירכם, עד לפני 100 שנה בערך נישואים היו בעיקר עסק כלכלי. אהבה לא הייתה שיקול בכלל) – הם נישואים שמבטיחים יציבות. שליטי מדינות שכנות, מחתנים את ילדיהם זה עם זה, וכך נוצרת קרבה משפחתית המפחיתה את סכנת המלחמה בין קרובי המשפחה החדשים. כך שלמה נשא נסיכה עמונית בשם נעמה (שילדה לו את יורשו רחבעם), עמרי חיתן את בתו עם יהורם מלך יהודה לעתיד לבוא, ואת בנו אחאב עם איזבל הנסיכה הצידונית , ועוד.

למרבה הצער כלי דיפלומטי זה, יצא לאחרונה מכלל שימוש בעולם המערבי. באירופה של 1900 למשל – כל מלכי אירופה היו קשורים זה לזה כך או אחרת בקשרי נישואים.

ואזכיר רק את מלך אנגליה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, ג'ורג' החמישי (זה מרחוב קינג ג'ורג') ואת הקייזר הגרמני באותה מלחמה, וילהלם השני – שהיו בני דודים. שניהם נכדיה של ויקטוריה מלכת אנגליה. נכדה נוספת שלה הייתה נשואה לצאר ניקולאי השני. כך שמידה מסוימת הייתה זו 'מלחמת בני דודים'.

מי יודע איך ההיסטוריה הייתה נראית אילו עמוס, הבן של דוד בן גוריון היה מתחתן עם מונה, הבת של גמאל עבד אל נאצר?

ונחזור לתותחליה הראשון. הנישואים הדיפלומטיים לנסיכה מקומית, סיפחו למעשה את כזותנה אל ממלכת חתי. הדרך לסוריה הייתה פתוחה לרווחה. תותחליה כרת כמה בריתות וסלים עם ממלכות בסוריה, ובראשן ממלכת חלב, היא ארם צובה המקראית.

ברית וסלים היא ברית בין מדינה חזקה, למדינה חלשה, שמסכימה "מרצונה החופשי" במרכאות, להיות תחת חסות והשפעה של המדינה החזקה.

מערכת הבריתות שכרת תותחליה הראשון הציבה את חתי לראשונה על גבול האימפריה המצרית. כמו שני כלבים זרים, המרחרחים זה בעכוזו של זה, בטרם יתכתשו בינהם – כך, המאבק בין האימפריות היה רק שאלה של זמן.

בהתחלה היחסים היו טובים למדי, בבחינת אויבו (מצרים) של אויבי (מיתני) הוא ידידי. חוזה חיתי – מצרי נחתם עם אנמנחותפ השני. תותחליה היה זה, שדחף את גבולות האימפריה מערבה, עד הים האגאי. בין אויבי חתי במערב נמנו וחלושיה (Wilushiya) ותרואישה (Taru-isha), הלוא הן איליוס וטרויה של הומרוס.

אבל כמו שקורה מידי פעם, אחרי השיא מגיעה ירידה. יורשיו של תותחליה הראשון, ארנווונדה (Arnuwanda) ותותחליה השני – ידעו מתקפות ונסיגות, עד העלמות כמעט מוחלטת של האימפריה. אבל המטוטלת, כדרכן של מטוטלות, נעה לצד השני.

התאוששות הפלא חלה בימיו של שופיליליומה הראשון (מלך בין השנים 1358 עד 1323 לפני הספירה). המקורות ההיסטוריים העוסקים במפעלי שופיליליומה מפארים ומאדירים את כוחו ועוצם ידו, אבל סביר, שההתאוששות לא קרתה יש מאין, אלא החלה כבר בימי אביו תותחליה השני.

בדומה למלכים מוצלחים אחרים, גם שופיליליומה עלה לכס בדרכים עקלקלות. אחיו של שופיליליומה, תותחליה, כונה בכתובות "הצעיר". נסיון נואל, לשוות אי חוקיות למעמדו כיורש העצר, רמז ברור שאם היה מישהו חוקי הרי זה תותחליה דווקא. חוקי או לא – תותחליה נרצח. אגב, זהו הרצח הפוליטי האחרון אצל החיתים, הבאים יצאו לגלות. ועוד נחזור לרצח הזה.

שופיליליומה היה מלך פעיל מאוד מהבחינות הצבאית והדיפלומטית. וכמו שלימדנו האדמו"ר מפון קלאוזביץ, מדובר בשני צדדים של אותו מטבע. בארכיון אל עמארנה מימי אחנתון, הוא אמנחותפ הרביעי התגלו כמה וכמה מכתבים, ששלחו מלכים במרחב הסורי, ובהם מתועדת פעילותו הענפה של שופיליליומה במישור הדיפולמטי.

משימתו הראשונה במעלה של שופיליולימה הייתה להכניע אחת ולתמיד את ממלכת מיתני, מטילת האימה והמציקה ללא הרף. לצורך כך הוא נשא לאשה את בתו של מלך בבל. אחותו נישאה למלך אזי – חישה (Azi-Hayasha), ממלכה שכנה מצפון למיתני. גם ממלכת אשור, שהצליחה בעמל רב להשתחרר מעולה של מיתני הייתה חלק מהכנופיה הזו. גם כמה מהממלכות הוסליות של מיתני בסוריה העבירו את תמיכתן בחשאי לחתי. הטבעת הלכה והתהדקה סביב מיתני. שופיליומה מצא שעת כושר להכות את מיתני אל החומש, עת שליטי מיתני היו עסוקים במשבר שושלתי. הוא כרת ברית עם אחד מהטוענים לכתר ארתתמה (Artatama), והכריז מלחמה על טוען אחר בשם תושרתה (Tushrata). העילה המיידית הייתה התערבות, לכאורה או לא, של מיתני בממלכה כפופה לחתי.

בקרב שנערך ניצחו החורים ככל הנראה. תושרתה שלח למצרים מתנות מהנצחון הגדול על החיתים. אבל הייתה זו שירת הברבור. בעוד תושרתה מתלהב מנצחונו, נקט שופיליליומה מהלך אסטרטגי מבריק, ותקף את הבירה החורית, ושוכני, מהצפון. אזור שנחשב כבלתי עביר. וכך, למדו החורים, שלא כל מה שנחשב לא עביר הוא אכן לא עביר. לקח שיילמד שוב ושוב במהלך ההיסטוריה. ללא תועלת, כרגיל.

כיבוש ושוכני, ובריחת תושרתה מוטטו את ממלכת מיתני, ואת המערך האימפריאלי שלה. תושרתה עצמו אגב, נרצח על ידי בנו. מעט מידי ומאוחר מידי… במעין סגירת מעגל קוסמית – תושרתה עלה לכס לאחר שאחיו נרצח. כמו תמיד מדובר בשילוב גורמים. כיבוש הבירה הוא רק המעשה האחרון בחיסול מערכת מעורערת ממילא, שהתבטאה ברציחו הפוליטיות לעיל. לאחר כיבוש ושוכני המשיך שופיליליומה בתנופת כיבושים עמוק לתוך סוריה. שליטי המדינות שהימרו על הסוס המיתני או המצרי – הוחלפו בקרובי משפחה נאמנים לחתי, ושטחים שלהם הועברו לאלה שהשכילו להמר על הסוס החיתי. בין המהמרים נכונה על הסוס החיתי בולטים שניים: עזירו (Aziru) מלך אמורו (Amuru), אחד מהממזרים הגדולים במכתבי אל עמארנה. ואם אמורו מזכיר ה לכם את ה'אמורי' המקראי – אתם צודקים. המלך השני הוא ניקמדו (Niqmadu) מלך אוגרית. בגידת אמורו במצרים העלתה את חמתו של אחנתון, ומסע מצרי להשבת 'הבן הסורר' לבית המצרי, החל להתארגן, אבל נקטע בשל מות אחנתון.

אבל הממלכה החשובה ביותר שעברה מתחום ההשפעה המצרית לזו החיתי היא ממלכת קדש. הנה, אנחנו מתקרבים לקרב J

פה ושם עוד נותרו ממלכות בסוריה שלא הבינו מיהו הסוס המנצח. אחת מהן היא העיר הגדולה כרכמיש שעל הפרת. שופליליומה לא התעצל והטיל מצור על כרכמיש. בעודו צר להנאתו, הוא קבל הצעה מוזרה בלשון המעטה ממצרים. פרעה ניפחורורויה (Niphururiya) הוא אחנתון (ויש הטוענים כי זהו דווקא תות ענח אמון. אבל לעצם הענין זה לא משנה), מת בלא יורשים. האלמנה המצרית בעלת השם החינני תחמונזו (Tahamunzu) פנתה אל מלך חתי, שישלח לה את אחד מבניו, על מנת שישא אותה לאשה, ויהפוך למלך מצרים! תחמונזו אגב, אינו שמה הפרטי, אלא תוארה המצרי 'אשת המלך'. מדובר בעצם במלכה נפרטיטי.

בינתיים תקפו המצרים את קדש, במטרה להשיב אותה אל תחום ההשפעה המצרית. החיתים הדפו את המצרים בקלות רבה למדי עמוק אל ממלכת עומקי, צפון בקעת לבנון של ימנו. זהו לא קרב קדש המפורסם, אלא קדימון לדבר האמיתי.

שופיליליומה החשדן שלח שליח למצרים, על מנת לברר את רצינות כוונותיהם, ולוודא אין דובר במלכודת, בה בנו יהיה בן ערובה במצרים. השליח שב ומסר את עלבונה של המלכה על חוסר האמון. בסופו של דבר שוכנע שופיליומה לשלוח את בנו זננזה (Zananza) או זננצה. אבל אשר יגור בא לו. זננזה מת במצרים. עד היום יש ויכוח אם זננזה נרצח על ידי אצילי מצרים, שלא ראו בעין יפה את העובדה שהאויב ישב על כס פרעה, או שמא הוא מת במגפה שהתחוללה במצרים? (ונדבר על מגפה זו בהמשך).

כך או אחרת, שופיליליומה הזועם יצא לנקום במצרים הבוגדנים, לשיטתו. הוא תקף את המצרים בצפון לבנון של ימנו הכה בהם מכה גדולה ולקח שבויים רבים. אבל בדיעבד, נצחון זה, מוטב היה שלא היה קורה. השבויים המצרים נשאו עמם מגיפה, שהפילה רבבות רבות של תושבי חתי. בינהם שופיליליומה ביש המזל בעצמו, וכן בנו ויורשו ארנונדה (Arnawanda), שמת לאחר זמן קצר על הכס. ולא נותר לנו אלא לתהות, מה היה קורה אילו שתי המעצמות האדירות הללו היו מתאחדות תחת כתר אחד?

כך או אחרת ההזדמנות הוחמצה לעולמי עד, ושתי הממלכות עלו על הנתיב המהיר להתכתשות שתתרחש עוד כמה עשורים בקדש.

את ארנונדה ירש אחיו מורשילי השני. מלך זה עשה חסד רב עם ההיסטוריונים הודות לשפע התיעוד מימיו. הוא התאמץ להיכנס לנעליו הגדולות של אביו, והפך לאחד מגדולי מלכי חתי. אבל כמו שקורה לא פעם, דווקא חייו הפרטיים היו למודי סבל. אשתו האהובה גשוליויה (Gasuliyaviya) חלתה ומתה. מורשלי האשים את אשת אביו הבבלית בכישוף. היא הורחקה מהארמון. משום מה, לא עלה בדעת מורשילי שאשתו מתה במגפה כמו אביו ואחיו. או שהוא מצא שעת כושר להרחיק את המלכה האם, שאכן בחשה בעניני הממלכה.

בהיותו אדם אדוק מאוד, גם במונחי הימים ההם, עסק מורשילי גם בעניני שכר ועונש. הוא הגיע למסקנה כי, המגפה שקטלה תושבים כה רבים היא בעצם עונש מהאלים, על כך, שאביו שופיליליומה, רצח את אחיו, כלומר דודו של מורשילי. באותו אופן, היות ואשתו האהובה הייתה צדיקה גמורה, לא ייתכן כי היא נענשה על לא עוול בכפה, ומכאן המסקנה כי אמו החורגת היא מכשפה – הדרך קצרה.

 

שרוחן קדש ערים סביב לה הממלכות במרחב