דברי הימים – פרק 27: פלא יועץ – נפילתו ועלייתו של הנס במקרא. חלק א'.

 הנס במקרא פרץ לתולדות ישראל עם ההתגלות למשה בסנה, המשיך בעת יציאת מצרים והנדודים במדבר, צבר תאוצה בימי יהושע והשופטים, והגיע לשיאו בימי אליהו ואלישע.
לאחר מכן נעלם הנס כמעט כליל, עד חזרתו הנסית בתקופה ההלניסטית בספר דניאל.
בפרק זה נסקור את הנסים במקרא עד ימי דוד.
בפרק הבא נראה את הגעת הנס לשיא, ירידתו וחזרתו, ונעמוד על הסיבות לנפילתו ועלייתו של הנס.
האזנה נעימה 🙂

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).

קריאת הפרק:

נושא הנס במקרא מעורר יצרים ורגשות עזים. החל משלילה גמורה וכלה בקבלת התיאור ללא עוררין.

כל דיון על הנס במקרא צריך להתחיל בהגדרה הנס. מה זה בכלל? מתי אנו מסווגים אירוע כלשהו כנס, ומתי מדובר בצירופי מקריים סטטיסטיים ותו לא?

במילון אבן שושן מוגדר נס (ההגדרה השניה. הראשונה מתייחסת לדגל או תורן): מעשה פלא, דבר שלמעלה מהטבע (סוף ציטוט).

המילה נס עצמה נזכרת במקרא כ-21 פעמים. ברוב ההקריות רק במובן של 'דגל' או 'תורן' לדגל. כמו בפסוק מירמיה: שְׂאוּ-נֵס צִיּוֹנָה (ירמיה ד' 6).

רק פעם אחת בלבד, המילה 'נס' היא כנראה במשמעות של מעשה על טבעי, למרות שגם פה ניתן להבין את 'נס' כסוג של דוגמה בולטת כמו דגל: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה  בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס (במדבר כ"ו 10).

במקרא עצמו יש אות ויש מופת. וחשוב להבדיל בין השניים. אות הוא מעשה סמלי כלשהו, שנועד לחזק את המסר. כל אחד יכול לבצע אותו כאוות נפשו. למשל: משה ששבר את לוחות הברית עשה אות. פעולה טבעית, שכל מי שיכול להרים את לוחות הברית יכל להשליכם ארצה. המסר הוא: ניתוק הברית בין ה' לעם. גם אחיה השילוני שקרע את שלמת ירבעם בן נבט לשנים עשר חלקים עשה אות. כל אחד שהוא חסון דיו, יכל לקרוע את שלמת ירבעם בן נבט, ללא קושי מיוחד.

מופת לעומת זאת, היא פעולה על טבעית. פעולה שנועדה לחזק את המוסר. כך, האדמה שפצתה את פיה ובלעה את דותן ואבירם – היא פלא. אחרי זה, מי התעסק עם משה? הורדת אבני הברד מהשמיים על ידי יהושע, היא גם פלא.

לכן, בפרק זה השימוש במילה 'נס' מכוון לפלא. למשהו שיש בו לפעמים יסודות לא טבעיים. יסודות המנוגדים לאינטואיציה האנושית, הנסיון המצטבר, ולחוקי הפיזיקה.

ניתן לסווג את הנס במקרא לפי שתי קטגוריות: למי נעשה הנס, ואופן ביצוע הנס.

התשובה לשאלה 'למי נעשה הנס' היא כפולה. ליחיד או לרבים. יש ונס נעשה לאדם מסוים –  כמו משה בסנה, או לשני אנשים ומעלה – כמו חציית ים סוף, או הורדת המן.

ככל שמספר העדים לנס קטן יותר, הסיכוי שלו להתקבל על דעת הקהל – קטן יותר. אדם בודד שיטען לנס יסווג, לא פעם, כאחד שהשתבשה עליו דעתו. נסו היום, לספר לאנשים ברחוב שחייזרים חטפו אתכם, ותבינו לבד מה מידת האמון שרחשו לסיפורי ניסים לבודדים.

גם לאופן בו הנס נעשה יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת, היא מעשה על טבעי הנוגד את חוקי הפיזיקה. למשל הצפת הגרזן על ידי אלישע, הורדת אש מהשמיים על ידי אליהו או חציית הירדן על ידי אליהו ואלישע בנפרד.

האפשרות השניה, היא שרוב הניסים במקרא הם מעשה טבעי לחלוטין. תופעה שבימים כתיקונם לא תרים גבה של איש. אבל (!) מעשה טבעי, שמגיע בתזמון מסוים או בעוצמה יוצאת דופן, ובד"כ גם וגם.

כך, כל מכות מצרים: דם, צפרדע, כינים, וכו' כולל מות הבכורים – הכל תופעות טבעיות! אין פה שום דבר שהמצרים לא נתקלו בו קודם. כולל המות.

אבל תזמון התופעות, לפי דרישת משה או אהרון ועוצמתן – הן הן שהפכו אותן לנס.

בפרק מופלא זה, נעבור על כמה מהנסים במקרא, ונראה את מאפיינהם, התפתחותם, הגעתם לשיא בימי אלישע, העלמות הנס לאחר ימי ישעיהו, והופעתו המחודשת בספר דניאל, שהוא ספר חיצוני, ובמספר מובנים הוא מבשר את הנצרות.

למרבה ההפתעה, ספר בראשית נטול ניסים כמעט לחלוטין. בריאת העולם, אינה נחשבת נס, כי איש לא היה עד לנס. תיבת נח אינה נס, כי עץ מטבעו צף על מים. נותרנו עם חורבן סדום ועמורה המצוי בערפילי ההיסטוריה, ואינו קשור לעם ישראל במישרין. כמו כן, יש רכיב נסי בהתעברותה של שרה אמנו עליה השלום בגיל 90. במקרה זה רבו הפירושים המציעים הסברים הגיוניים לעובדה שאשה בת 90 התעברה. הסברים המחמיצים את הנקודה – אלהים הפגין את כוחו ועוצם ידו, למען אברהם בחירו.

הניסים הקשורים לעם ישראל ממש מתחילים עם משה רבנו. הנס הראשון בו נדון הוא הסנה הבוער: וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה? (שמות ג' 1 – 3).

משה רעה את הצאן, וראה שיח נשרף. שיח נשרף הוא לא מחזה יוצא דופן, אבל השיח הזה נשרף ולא אֻכָּל. זהו נס על טבעי, שהתרחש לאיש אחד. הסכה הבוער, היה רק אמצעי למשוך א תשומת ליבו ש משה לנוכחות האל, והוא המבוא לשליחות שתיכף תוטל על משה.

היות וזה היה רק אמצעי להסב את תשומת ליבו של משה, משה לא חזר עליו באזני איש, כי היה זה נס חסר משמעות. באותה מידה משה יכל לראות גורד שחקים או F-16. בעיקר היה לגרום לו לסור מהדרך. מפה, אלהים כבר יודע מה לעשות.

כרגיל יש מי שניסה להסביר את האירוע באופן הגיוני ו/או לזהות את הצמח סנה עם צמח מוכר בן ימנו. הנסיונות לזהות את הסנה כללו את: שיזף מצוי, הרנוג השיטים, יחנוק המדבר, מעלה עשן מדברי, כסיה מדברית ופטל קדוש.

המשותף לכל הצמחים הללו הוא, שהם גדלים במדבר כמובן, ובשלב כלשהו של חייהם, יש להם פריחה אדומה ולוהטת. אשליית אש לכאורה.

כל ההצעות הללו מחמיצות לחלוטין את הנקודה העיקרית. ממש לא חשוב איזה שיח הוא הסנה. סביר, שזהו שיח פשוט ונפוץ, שיח שמשה עצמו שרף עשרות אם לא מאות פעמים על מנת להתחמם או סתם לבשל. הייחוד בשיח הזה הוא שהוא לא נשרף! זהות הצמח חשובה כקליפת השום. זאת ועוד, כל ההצעות הללו יוצאות מנקודת הנחה, שמשה, רועה צאן ותיק ומיומן, כן? הוא אהבל מוחלט, שלא מבחין בין פרח אדום לאש. נו, באמת!

כבר במהלך התגלות האל למשה בסנה נעשו למשה כמה וכמה מופתים, שנועדו לחזק את הדובר (אלהים) ולשכנע את משה, שיואיל בטובו להוציא את בני ישראל ממצרים. במסגרת נסיונות ההתחמקות של משה, הוא טען ש'בסדר, אותי שכנעת. מה איתם?'. ה' הפך את המטה לנחש, הפך את ידו למצורע וריפא אותה, ואמר לו שישפוך מים, שיהפכו לדם (שמות ד' 1 – 9).

הפיכת המטה לנחש הוא רמז מטרים לתחרות לעתיד לבוא בין משה ואהרון לחרטומי מצרים. צרעת היא מלת עור, ששקולה לגזר דין מות איטי ומייסר. רק האל יכול לרפא צרעת. כמו שנראה במקרים של מרים ונעמן בהמשך. הנס השלישי הוא נס עתידי. רמז מטרים למכת דם.

לאחר שפרעה לא התרשם מדרישת משה ואהרון, הם בא אליו פעם שניה. הפעם היה בשרוולם אס מנצח. המטה נהפך לתנין (שמות ז' 8 – 12). פה טמון לדעתי ההסבר מדוע פרעה הכביד את לבו. משה ואהרון תכננו להרשים אותו בהפיכת מטה לתנין (שני פסוקים הלאה כתוב נחש. זה בסדר. מדובר בשני יצורים מיתולוגיים הנוטים להתחלף זה בזה. אין פה סתירה). אבל מתברר, שזה לא עשה על פרעה שום רושם. את הדבר הפשוט הזה, גם החרטומים שלו יכולים לעשות. איזה מין אל זה? זה מה שהוא יודע לעשות? נו, אנחנו אוכלים קונצים כאלה עוד לפני ארוחת הבוקר.

אין הזדמנות שניה לעשות רושם ראשוני כידוע. והרושם הראשוני של אלהי העברים על פרעה (שנתפס במצרים כאל), הוא לא משהו, בלשון המעטה. בהמשך החרטומים גם יביאו דם וצפרדעים – אז בכלל דעתו על אלהי ישראל תהיה מזלזלת במקרה הטוב. נכון, שבהמשך החרטומים לא הצליחו, אבל זה רק כי הם לא טובים. דעתו המזלזלת של פרעה על אלהי ישראל, ובעיקר על שליחיו – כבר התקבעה. רק מכה אישית בדמות מות בנו, תסדוק את מעטה הזלזול, וגם לא לזמן רב…

פה מגיעה סדרת מכות מצרים. כמו שציינתי מקודם, כל מכות מצרים, עד האחרונה שבהן, הן תופעות טבעיות לחלוטין. גם מה שאנו לא מבינים מה זה, כמו: ערוב שחין – היו מוכרות היטב למצרים הקדמונים (הערת אגב. מסורת מכות מצרים במקרא היא מרתקת, ויש עדויות על סדר וכמות שונים של מכות במזמורי תהילים. לקראת פסח אקליט פרק בנושא).

עוצמן הנס מתבטאת גם בעוצמה. הרבה דם, הרבה צפרדע, הרבה חושך והרבה מות הבכורות. גם בפגיעה החלקית: רק במצרים לא בבני ישראל, וגם ובעיקר בתזמון. לפי רצון ה'. כלומר אין פה משהו מקרי, אלא יד מכוונת.

מעטים הנושאים המקראיים, שכל כך הרבה תשומת לב הוקדשה להם. החל מספרות קדם ועד היום. גם במקרא עצמו יש התייחסויות  למכות מצרים.

מכות מצרים מעוגנות כולן בפעילות הטבע. לא משהו שהמצרים לא ראו קודם. עצם המכות מתבטא בשני רכיבים: עוצמתן (הרבה דם, הרבה צפרדעים, הרבה כינים…), ובתזמונן – לפי פעולות אהרון, משה או אלהים. כל מכה בנפרד היא תופעת טבע ידועה ומוכרת. שילוב העוצמה ובעיקר התזמון הוא שנתן למכות את השפעתן המהממת. ועדיין היה צריך בסוף משהו על טבעי – מות הבכורות (המות גם הוא טבעי, אבל מעבר לתזמון של חצות הליל, הרי הפגיעה הסלקטיבית רק בבכורות – היא שהעניקה למכת בכורות את קטלניותה).

היו ונושא מכות מצרים בספר שמות ידוע ומוכר, נתמקד בתיאורי המכות בכתובים מקראיים אחרים, ודי מפתיעים. כולם יודעים שמספר מכות מצרים הוא 10. זה נכון. רבי יהודה היה נותן בהם סימנים כזכור – דצ"כ, עד"ש באח"ב.

בשני מזמורי תהילים נזכרו רק שבע או שמונה מכות וסדרן שונה. מדובר במסורת אחרת, שנדחתה מהתורה, אך צפה על פני השטח במזמורי המקרא.

ענין הראוי לציון, בענין זה, הוא זהות מביא המכות. את שלוש המכות הראשונות (דם, צפרדע, כינים) הביא אהרון! את מכות 4 ו5 (ערוב ודבר) הביא ה'. שאר המכות (שחין, ברד, ארבה וחושך) – משה. והמכה האחרונה (בכורות) – שוב הביא ה'. דבר זה מעיד על צירוף מסורות שונות לכלל 10 מכות (במזמורי תהילים, כאמור, נזכרות 7 או 8 מכות. יש ויכוח).

מכות מצרים נזכרו במזמור ע"ח המתאר את נפלאות ה' למען עמו, ואת כפיות הטובה של של העם כלפי ה'. וכן במזמור ק"ה שהוא מזמור שבח לה'. ונתחיל בתהילים ע"ח. זהו מזמור ארוך. נקרא את הקטע הרלוונטי:

אֲשֶׁר-שָׂם בְּמִצְרַיִם, אֹתוֹתָיו; וּמוֹפְתָיו, בִּשְׂדֵה-צֹעַן.
מד  וַיַּהֲפֹךְ לְדָם, יְאֹרֵיהֶם; וְנֹזְלֵיהֶם, בַּל-יִשְׁתָּיוּן.
מה  יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב, וַיֹּאכְלֵם; וּצְפַרְדֵּעַ, וַתַּשְׁחִיתֵם.
מו  וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם; וִיגִיעָם, לָאַרְבֶּה.
מז  יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם; וְשִׁקְמוֹתָם, בַּחֲנָמַל.
מח  וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם; וּמִקְנֵיהֶם, לָרְשָׁפִים

מט  יְשַׁלַּח-בָּם, חֲרוֹן אַפּוֹ–עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה; מִשְׁלַחַת, מַלְאֲכֵי רָעִים.
נ  יְפַלֵּס נָתִיב, לְאַפּוֹ: לֹא-חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם; וְחַיָּתָם, לַדֶּבֶר הִסְגִּיר.
נא  וַיַּךְ כָּל-בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם; רֵאשִׁית אוֹנִים, בְּאָהֳלֵי-חָם (סוף ציטוט תהילים ע"ח 43 – 51).

מזמור אחר המזכיר את מכות מצרים הוא תה' ק"ה:

 שָׁלַח חֹשֶׁךְ, וַיַּחְשִׁךְ; וְלֹא-מָרוּ, אֶת- דבריו (דְּבָרוֹ)
כט  הָפַךְ אֶת-מֵימֵיהֶם לְדָם; וַיָּמֶת, אֶת-דְּגָתָם.
ל  שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים; בְּחַדְרֵי, מַלְכֵיהֶם.
לא  אָמַר, וַיָּבֹא עָרֹב; כִּנִּים, בְּכָל-גְּבוּלָם.
לב  נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד; אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם.
לג  וַיַּךְ גַּפְנָם, וּתְאֵנָתָם; וַיְשַׁבֵּר, עֵץ גְּבוּלָם.
לד  אָמַר, וַיָּבֹא אַרְבֶּה; וְיֶלֶק, וְאֵין מִסְפָּר.
לה  וַיֹּאכַל כָּל-עֵשֶׂב בְּאַרְצָם; וַיֹּאכַל, פְּרִי אַדְמָתָם.
לו  וַיַּךְ כָּל-בְּכוֹר בְּאַרְצָם; רֵאשִׁית, לְכָל-אוֹנָם (תהילים ק"ה 28 – 36).

בקריאת מזמורים אלה מזדקרים שני הבדלים: סדר המכות וכמותן.

במזמור ע"ח זה: דם, ערוב, צפרדע, ארבה, ברד, דבר ובכורות. ואילו במזמור ק"ה זה: חושך, דם, צפרדע, ערוב, כינים, ברד, ארבה, בכורות.

בשמות יש 10 מכות, בע"ח יש 7, ובק"ה יש 8 מכות.

ההנחה היא שהיו מסורות על 7 מכות. מסורות שלא חפפו (חושך וכינים לא מופיעים במזמור ע"ח ודבר לא מופיע בק"ה). סופר כלשהו איחד את המסורות, והגיע ל9. ככל הנראה, הוסיף מכה עשירית. השוואת המכות במסורות השונות תגלה כי, מכת שחין זוהרת בבדידותה, והיא כנראה המכה המוספת.  בנוסף נרמזות מכות מצרים במזמור תהילים נוסף: שֶׁהִכָּה, בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם מֵאָדָם, עַד-בְּהֵמָה. ט  שָׁלַח, אוֹתֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם: בְּפַרְעֹה, וּבְכָל-עֲבָדָיו. (סוף ציטוט).  

וכן נזכרת מכת בכורות לבדה: לְמַכֵּה מִצְרַיִם, בִּבְכוֹרֵיהֶם: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (סוף ציטוט מתוך תהילים פרק קל"ו פסוק 10).

לאחר יציאת מצרים, והנדודים במדבר מתחילה שרשרת ניסים, שברובם הם על טבעיים.

עוד לפני חציית ים סוף סופר על עמוד האש ועמוד הענן, שהלכו לפני המחנה. )שמות י"ג 21). עמוד האש ועמוד הענן, הם מורי הדרך של העם. עמוד האש ישחק תפקיד בחציית ים סוף. להלן. אש וענן הם תופעות טבעיות, שבמקרה זה קבלו צורה מוגדרת ולא משתנה של עמוד, ובעיקר התזמון שלהם – יום ולילה – הוא המעניק לענין את הרכיב הנסי. הגם ששום דבר מרעיש לא קרה איתם באמת.

ראש וראשון הוא נס חצית ים סוף. לא נרחיב על ים סוף, היות ופרק שלם הוקדש לנושא.

במהלך הנדודים במדבר אירוע כמה וכמה ניסים. חלק מנסים אלה כופלים את עצמם, וסביר כי, מדובר במסורות שונות לאותו נס. לא נרחיב על הנסים במדבר, היות והנושא ידוע ומוכר, אלא רק נסקור אותם בקצרה, ונתעכב מעט במקומות הנצרכים.

בין הנסים שנמנו במדבר יש את השלו והמן, שוב בספר שמות (פרק ט"ז).  הוצאת מים מהסלע (שמות י"ז). המלחמה בעמלק, כשמשה הרים את ידיו וישראל גברו, וכשהוריד את ידיו עמלק גברו.

בהמשך נזכר מעמד הר סיני. שם לא היה נס, אלא מופע פירוטכני מרשים. ככתוב: וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן (שמות י"ט 18).

ספר ויקרא, שהוא ספר טכני בעיקרו (מי מקריב מה ומתי) כולל בתוכו נס אחד עצוב, בו נשרפו נדב ואביהו בני אהרון על ידי אש שירדה מהשמיים.

בהמשך הנדודים יש כמה ניסים המרוכזים בספר במדבר. למרות הדימוי האפרורי משהו, של ספר במדבר, הרי יש בו את ריכוז הניסים הגדול ביותר ליחידת שטח. הנס הראשון התחיל ברגל שמאל, וגם נגמר באותה רגל.

העם התלונן כרגיל, ה' התעצבן כרגיל, ושרף כמה מהם. העם שוב התלונן. די נמאס כל היום לאכול את המן. כמה טוב היה במצרים, כשהיה לנו אוכל "חינם" במרכאות כפולות ומכופלות. אלהים נענה לאתגר ושוב הביא את השלו (מסורת הכופלת את המסורת בספר שמות על השלו). אבל ישראלים, כרגיל, עיניים גדולות וקיבה קטנה, הגזימו עם השלוים, וה' שב והכה בעם מכה גדולה (במדבר י"א 1 – 33).

בטרם התאושש העם מהמכה, מרים ואהרון לכלכו על אשתו הכושית של משה. העונש למרים היה חד וברור צרעת. צרעת השקולה לגזר דין מות, כזכור. אבל בהתערבות משה, אלהים ריפא את הצרעת (במדבר י"ב 1 – 10).

הניסים הבאים הם בהחלט מרשימים ועל טבעיים. קרח בן יצהר ערער על זכותו של אהרון על הכהונה, ודתן (Datan לא דותן, כך יש לקרוא לפי סימני הניקוד), ואבירם בני אליאב משבט ראובן, פקפקו בעצם מנהיגותו של משה. מדובר בשני סיפורים, שנתפרו לכלל סיפור אחד, בו רבות הכפילויות והחספוסים, שלא נדון בהם כאן.

סופם של המערערים היה רע ומר. לאחר שהוזהרו הרי: וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. לד וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם:  כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. לה וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת (במדבר ט"ז 31 – 35).

גורל קורח לא ברור. האם הוא נבלע באדמה (ככתוב: ואת כל האדם אשר לקורח. לא קורח ממש), או שהוא נשרף באש, היות וכמה פסוקים קודם הוא נמנה על מקריבי הקטורת. עוד אחד מהחספוסים בסיפור.

לאחר מכן, העם העז להתלונן על העונש הקשה, וה', ללא היסוס שלח נגף בעם, שקטל 14000 איש. ככה זה.

בהמשך נזכר עוד נס הוצאת מים מהסלע. סיפור כופל לסיפור בשמות. כנראה מסורת שהתפצלה. ופרק אחד לאחר מכן, שוב העם התלונן, שוב ה' הכה בו מכה גדולה (בעזרת נחשים הפעם), ושוב משה הציל את המצב, בעזרת נחש נחושת. והדברים ידועים.

עוד נס אחד הוא האתון של בלעם: וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים.  כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ.  ל וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא (במדבר כ"ב 28 – 30).

ראוי לציין כי, זוהי החיה השניה במקרא המדברת. מלבד הנחש בגן העדן.

בהמשך זנו בני ישראל עם בנות מדין. לא נזכר נס, רק שפנחס בקנאותו לה' עצר מגפה שקטלה 24000 איש.

עד כאן הניסים ביציאת מצרים והנדודים במדבר.

עם הכניסה לארץ וכיבושה, נמשכת שרשרת הניסים בספר יהושע.

בהערת אגב, אציין כי יהושע מעוצב, מבחינה ספרותית כמשה שני. מה שמשה עשה, יהושע עשה גם כן. משה חצה את הים? יהושע חצה את הירדן! משה עשה ניסים? יהושע עשה ניסים (עליהם נרחיב מיד). למשה נאמר 'שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ–כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא? ליהושע נאמר שַׁל-נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא. משה קבל את התורה בסיני? יהושע קבל את התורה בשכם!

בפרק עתידי אפשרי (ואם תזכירו לי, הסיכוי שזה יתממש יגדלו) אעמוד על עיצוב דמויות לאור דמויות קודמות. חז"ל סיכמו את היחס בינהם בתמציתיות: פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה (בבא בתא עה ע"א).

הנס הראשון הוא חציית הירדן: וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן, עַד-הַיַּרְדֵּן, וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן, נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם; וְהַיַּרְדֵּן, מָלֵא עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו, כֹּל, יְמֵי קָצִיר.  טז וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד-אֶחָד, הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן, וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם-הַמֶּלַח, תַּמּוּ נִכְרָתוּ; וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ.  יז וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית-יְהוָה בֶּחָרָבָה, בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן–הָכֵן; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עֹבְרִים בֶּחָרָבָה, עַד אֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-הַגּוֹי, לַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן (ג' 15 – 17).

המילה בֶּחָרָבָה מקשרת באופן ברור לחציית ים סוף, אגב.

גם במקרה זה, היו מי שניסו להסביר את התייבשות הירדן בתופעת טבע. רעידת אדמה שמוטטה סלעים לאפיק הירדן בצפון, עת בני ישראל חצו בדרום. אבל הם, כרגיל, לא מבינים מהחיים שלהם, ולא מבינים את המסר החינוכי.

הנס הבא (שנזכר בפרק 3 שזה לא מכבר הוקלט מחדש) הוא נפילת חומות יריחו. אחת משתי ערים במקרא, בהן החומה נפלה מאליה. והנה חידה למאזינים מהי העיר השניה בחומתה נפלה?

: וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ, בַּבֹּקֶר; וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים, אֶת-אֲרוֹן יְהוָה. יג וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה, הֹלְכִים הָלוֹךְ, וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת; וְהֶחָלוּץ, הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן יְהוָה, הולך (הָלוֹךְ) וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת. יד וַיָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, פַּעַם אַחַת, וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּחֲנֶה; כֹּה עָשׂוּ, שֵׁשֶׁת יָמִים. טו וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, וַיָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה, שֶׁבַע פְּעָמִים:  רַק בַּיּוֹם הַהוּא, סָבְבוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים.  טז וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית, תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת; וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם הָרִיעוּ, כִּי-נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת-הָעִיר… דלגתי קצת כ וַיָּרַע הָעָם, וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת; וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-הָעִיר (יהושע ו' 12 – 20).

נס מרשים, ללא ספק, שפתח את השער לארץ ישראל. במדרש נכתב: אמר ר' שמואל בר נחמני: יריחו הייתה נגרה (המפתח, הבריח) של ארץ ישראל. אמרו: אם נכבשה יריחו מיד כל הארץ נכבשה, לפיכך נכנסו לתוכה (ילקוט שמעוני ליהושע כ"ד סימן ל"ב).

אבל ליהושע נכונו עוד שני ניסים משולבים ודי מרשימים.

הגבעונים חששו מבני ישראל, ובתרגיל הטעיה מתכונן היטב, שבוצע בשלמות מעוררת השתאות הם כרתו ברית עם בני ישראל, והצליחו לעקוף את מצוות החרם. הדעת המקובלת במחקר היא, כי סיפור הגבעונים הינו סיפור אייטיולוגי (כלומר המסביר תופעה) בנוגע להמצאות יסודות לא ישראליים (גבעונים) בקרב עם ישראל, ועוד כמשרתי מקדש, בימי בית שני! כמו כן, אוסיף, שסיפורי החרם נכתבו שנים רבות לאחר שהכנענים כבר ירדו מעל במת ההיסטוריה. יש פה השלכה לאחור של חוקי ספר דברים המאוחרים, על אירועים משחר ההיסטוריה הישראלית. בפרק עתידי על כיבוש הארץ וההתנחלות (ופה אין צורך שתזכירו לי. הנושא ברשימת ההמתנה J) – נרחיב בנושא.

כך או אחרת, הברית עם הגבעונים כללה הכרה גבעונית בשליטה הישראלית, והתחייבות ישראלית להגנה על הגבעונים.

לפי המסופר אֲדֹנִי-צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם, הוֹהָם מֶלֶךְ-חֶבְרוֹן. פִּרְאָם מֶלֶךְ-יַרְמוּת, יָפִיעַ מֶלֶךְ-לָכִישׁ ודְּבִיר מֶלֶךְ-עֶגְלוֹן – התאגדו כנגד הסכנה הישראלית. בתור צעד ראשון הם יצאו להכות את גבעון העיר הסוררת. הגבעונים הזעיקו את יהושע לעזרתם, לפי תנאי הברית.

צבא ישראל עלה במסע לילי מהגלגל אל אזור גבעון, והתקיף את המחנה הכנעני בהפתעה. המכה הייתה גדולה רבה ועצומה. אבל ליתר בטחון: וַיְהֻמֵּם יְהוָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּכֵּם מַכָּה-גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן; וַיִּרְדְּפֵם, דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית-חוֹרֹן, וַיַּכֵּם עַד-עֲזֵקָה, וְעַד-מַקֵּדָה. יא וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית-חוֹרֹן וַיהוָה הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן-הַשָּׁמַיִם עַד-עֲזֵקָה–וַיָּמֻתוּ:  רַבִּים, אֲשֶׁר-מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד, מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בֶּחָרֶב (סוף ציטוט יהושע י' 10 – 12).

ה' בעצמו התערב למען עמו, המם את הכנענים, והשליך עלהים אבני ברד מהשמיים. מידי פעם יש כתבות בטלויזיה על ברד בגודל ענבים או כדורי פינג פונג. אז פה מדובר בברד בגדול סלע. לא נעים בכלל.

מעניין לציין שגם בחציית ים סוף נכתב: וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם (שמות י"ד 24). אגב, זיקות לשוניות בין משה ליהושע.

אבל פה זה לא נגמר. נס נוסף התחולל: אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ, לַיהוָה, בְּיוֹם תֵּת יְהוָה אֶת-הָאֱמֹרִי, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ, בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן.  יג וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד, עַד-יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו–הֲלֹא-הִיא כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר; וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם, וְלֹא-אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים.  יד וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא, לְפָנָיו וְאַחֲרָיו, לִשְׁמֹעַ יְהוָה, בְּקוֹל אִישׁ:  כִּי יְהוָה, נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל (יהושע י' 12 – 13).

יהושע רצה לנצל הצלחה, אבל הבין שהשמש תשקע בקרוב, כלומר תום המרדף, אז הוא עצר את מהלך גרמי השמיים, וכך העניק לישראלים הרודפים עוד שעות אור יקרות מפז. התשובה המקראית לשעון הקיץ של ימנו.

לא בדקתי, אבל אני בטוח, שהיה מי שגם פה ניסה להסביר את הענין באופן מדעי. בהצלחה.

פה תמו הניסים, הדי מרשימים יש לומר, בספר יהושע. לעצור את השמש – אפילו משה לא הצליח J

ספר שופטים דל יחסית בניסים.

הנס הראשון התרחש במלחמת ברק נגד סיסרא. לכנענים היה רכב ברזל, ולישראלים לא. ברק וצבאו (ליתר דיוק מיליציה חמושה) היו בהר תבור, וסיסרא ומרכבותיו היו בנחל הקישון. בכל אופן בתיאור הקרב נכתב: וַיָּהָם יְהוָה אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה, לְפִי-חֶרֶב–לִפְנֵי בָרָק (שופטים ד' 15).

מזכיר מאוד את חציית ים סוף, אגב. ה' הפך את המרכבות הכנעניות ללא רלוונטיות לקרב. בשירת דבורה (שהיא הטקסט המקראי הקדום ביותר, סביב 1200 לפני הספירה), המתארת את הקרב בצורה שירית נכתב: נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם,  נַחַל  קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן (שופטים ה' 21).

לאור מובאה זו, היו מי ששיערו שנחל הקישון, שאז היה נחל איתן, הקשה על תמרון המרכבות וכו'. יכול להיות. כך או אחרת, לפי השירה – הסיבה למפלת סיסרא היא פרוזאית יותר. קשיי מעבר בנחל הקישון. ובפרק הבא, כשנרחיב על העלמות הנס, נזכיר נקודה זו.

בימי גדעון, סבלו הישראלים מנחת זרועם של המדיינים. מלאך ה' התגלה בפני גדעון, וניסה לשכנע אותו, שהוא, גדעון, יושיע את ישראל. גדעון לא ממש השתכנע, ובקש הוכחה. גדעון הביא למלאך ה' משהו קטן לאכול: וְגִדְעוֹן בָּא, וַיַּעַשׂ גְּדִי-עִזִּים וְאֵיפַת-קֶמַח מַצּוֹת, הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל, וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר; וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל-תַּחַת הָאֵלָה, וַיַּגַּשׁ.  כ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, קַח אֶת-הַבָּשָׂר וְאֶת-הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל-הַסֶּלַע הַלָּז, וְאֶת-הַמָּרַק, שְׁפוֹךְ; וַיַּעַשׂ, כֵּן. כא וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יְהוָה, אֶת-קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר, וּבַמַּצּוֹת; וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן-הַצּוּר, וַתֹּאכַל אֶת-הַבָּשָׂר וְאֶת-הַמַּצּוֹת, וּמַלְאַךְ יְהוָה, הָלַךְ מֵעֵינָיו. כב וַיַּרְא גִּדְעוֹן, כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא; וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן, אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה–כִּי-עַל-כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים. כג וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה שָׁלוֹם לְךָ, אַל-תִּירָא:  לֹא, תָּמוּת (שופטים ו' 19 – 23).

רק לאחר שהמלאך, הוציא אש מהסלע, ושרף את מנחת גדעון, גדעון הבין שזהו מלאך ה'. בפרק על ראיית האל במקרא הזכרנו נקודה זו. אבל גדעון הוא ספקן בן ספקן. לאחר שגייס את הצבא הוא בקש עוד הוכחה אחת קטנה. ואז עוד אחת: וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן, אֶל-הָאֱלֹהִים:  אִם-יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי, אֶת-יִשְׂרָאֵל–כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. לז הִנֵּה אָנֹכִי, מַצִּיג אֶת-גִּזַּת הַצֶּמֶר–בַּגֹּרֶן:  אִם טַל יִהְיֶה עַל-הַגִּזָּה לְבַדָּהּ, וְעַל-כָּל-הָאָרֶץ חֹרֶב–וְיָדַעְתִּי כִּי-תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת-יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. לח וַיְהִי-כֵן–וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת, וַיָּזַר אֶת-הַגִּזָּה; וַיִּמֶץ טַל מִן-הַגִּזָּה, מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם.  לט וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן, אֶל-הָאֱלֹהִים, אַל-יִחַר אַפְּךָ בִּי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם; אֲנַסֶּה נָּא-רַק-הַפַּעַם, בַּגִּזָּה–יְהִי-נָא חֹרֶב אֶל-הַגִּזָּה לְבַדָּהּ, וְעַל-כָּל-הָאָרֶץ יִהְיֶה-טָּל. מ וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן, בַּלַּיְלָה הַהוּא; וַיְהִי-חֹרֶב אֶל-הַגִּזָּה לְבַדָּהּ, וְעַל-כָּל-הָאָרֶץ הָיָה טָל (שופטים ו' 36 – 40).

בקשת גדעון פשוטה. שכל הגורן יהיה יבש, ושרק גיזת הצמר תהיה לחה מהטל. ולהיפך. במקרה זה מדובר במשהו טבעי לחלוטין (טל הלילה), אבל במיקום מסוים.

הנס הבא קשור לשמשון. אם שמשון הייתה עקרה כזכור. ויום אחד, בעודה עובדת בשדה לבדה, נגלה לה מלאך ה', שהודיע לה, כי היא תתעבר בקרוב. מנוח, שלא עשו אותו באצבע הרים גבה. אשתו עקרה, פגשה מישהו זר בשדה, והופ – היא בהריון?!?!?! קצת מזכיר את מרים ויוסף הורי ישו (לפחות מרים. לגבי יוסף, יש חילוקי דעות בענין). הוא בקש מה' לשלוח את המלאך שוב. בדומה לגדעון, גם הם הכינו לאורח משהו לאכול: וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, וְאֶת-הַמִּנְחָה, וַיַּעַל עַל-הַצּוּר, לַיהוָה; וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים.  כ וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ-יְהוָה, בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ (שופטים י"ג 19 – 20).

הפעם לא האוכל נשרף, אלא המלאך התפוגג בעשן.

שמשון היה בריון קשקשים מגדול, שהכה בפלשתים בכוחו ועוצם ידו כי רבים. לאחר שהכה בלחי חמור אלף איש, והתגאה בכך, אלהים החליט ללמד את שמשון לקח. הוא ייבש אותו. שמשון פנה לאל בתחינה והתוצאה: וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת-הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר-בַּלֶּחִי, וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ, וַתָּשָׁב רוּחוֹ, וַיֶּחִי (שופטים ט"ו 19).

מלבד מקרה זה, שאר מעלילי שמשון מוסברים בעוצמת שריריו ובסבולת לבו וריאותיו.

מות שמשון באמצעות הפלת עמודי מקדש דגון, אינם נס באמת. שמשון רק בקש את כוחותיו הישנים, לא משהו חדש שלא ראינו קודם.

ספר שמואל כיל אף הוא כמה ניסים ממש. אומנם דוד ניצל שוב ושוב בדרך נס, אבל כל המקרים הם מקרים בעיים שקרו הודות לצירוף נסיבות וגורמי רגילים לגמרי.

הסיבה למיעוט הניסים ברורה. ספר שמואל מספר על עליית דוד למלוכה. סיפור שכל כולו נטוע בהויה היומיומית של אנשים, תככים ומעללים. הויה בה לניסים אין מקום. כמעט.

הנס הראשון האפשרי הוא התעברותה של חנה אם שמואל, לאחר הפניה לה'. אבל במקרה זה, גם יד הגורל שהפגישה את הביצית והזרע בזמן הנכון, ובמקום הנכון יכולה להסביר את הענין. מובן, שעצם ההתערבות (שנתפסה שעונש מאת האל) היא סוג של התערבות האל, אבל לא ממש נס. מספיק שמשהו בחצוצרות של חנה זז מילימטר ימינה – ויש לנו הריון.

סדרת ניסים משעשעת (תלוי למי כמובן) יש לאחר שארון האלהים נפל בשבי הפלשתים, בקרב אבן העזר: וּפְלִשְׁתִּים, לָקְחוּ, אֵת, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים; וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר, אַשְׁדּוֹדָה.  ב וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן.  ג וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים, מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה; וַיִּקְחוּ, אֶת-דָּגוֹן, וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ, לִמְקוֹמוֹ. ד וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה; וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו, כְּרֻתוֹת אֶל-הַמִּפְתָּן–רַק דָּגוֹן, נִשְׁאַר עָלָיו. ה עַל-כֵּן לֹא-יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל-הַבָּאִים בֵּית-דָּגוֹן, עַל-מִפְתַּן דָּגוֹן–בְּאַשְׁדּוֹד:  עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. ו וַתִּכְבַּד יַד-יְהוָה אֶל-הָאַשְׁדּוֹדִים, וַיְשִׁמֵּם; וַיַּךְ אֹתָם בעפלים כתיב (בַּטְּחֹרִים קרי), אֶת-אַשְׁדּוֹד וְאֶת-גְּבוּלֶיהָ (שמואל א' ה' 1 – 6).

לא ברור מהם אותם טחורים. אלו הם אינם הטחורים במובן המודרני (הגם שזיהוי הטחורים עם אלה של ימנו, מבוסס על אחד המדרשים). בהמשך נכתב כי הפלשתים עשו טחורי זהב. ואני לא רואה כיצד הפלשתים יצרו, טחורים במובנם המודרני, מזהב.

ארון הברית נדד בין ערי פלשתים עד שהוחזר לאנשי ישראל.

לאחר חזרת הארון, יש סיפור נוסף על מלחמה בין ישראל לפלשתים ושוב נכתב: וַיַּרְעֵם יְהוָה בְּקוֹל-גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל-פְּלִשְׁתִּים, וַיְהֻמֵּם, וַיִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמואל א' ז' 10).

לא ברור מדוע צריך צבא אם ה' מסדר הכל?

ארון הברית אחראי לעוד נס. שלילי במקרה זה. כשדוד העלה את ארון הברית לירושלים נכתב: וַיָּבֹאוּ, עַד-גֹּרֶן נָכוֹן; וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ–כִּי שָׁמְטוּ, הַבָּקָר. ז וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל-הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים (שמואל ב' ו' 6 – 7).

לא נוגעים בארון הקודש. נקודה סימן קריאה. אגב, חובבי פנטזיות למינהן, בראשם אריק פון דניקן (דוגמא מופתית לאלכימאי שהפך זבל לזהב) ראו פה עדות לביקור חייזרים, וכי עוזא פשוט התחשמל למות.