דבר היום – פרק 21: קטן הייתי מן אחי – על מזמור קנ"א מקומראן

 בשנת 1956 התגלה בקומראן מזמור שאינו מופיע בספר תהילים העברי, אך מזמור דומה לו מופיע בתרגום השבעים לתהילים. מזמור זה מכונה 'מזמור קנ"א'.
על מזמור 'אוטוביוגרפי' מרתק זה בפרק הנוכחי.
האזנה נעימה 🙂

הורדה

 (האזנה בשרת חלופי).
קריאת הפרק:

ספר תהילים מכיל ק"ן – 150 מזמורים. בתרגום השבעים מכיל ספר תהילים 151 מזמורים בפשיטא (התרגום הארמי הנוצרי למקרא) מופיעים 154 מזמורים.

בשנת 1956 התגלתה בקומרן מגילה ובה מספר מזמורים רב. רובם מוכר מספר תהילים, אך שמונה מהם – לא מופיעים בספר תהילים של נה"ם.

אחד המזמורים דומה מאוד ולפרקים אף זהה למזמור החותם את ספר תהילים בתה"ש. גם מזמור זה עוסק בבחירת דוד על ישי שמואל ומשיחתו למלך. כמו כן, התגלה קטע קצר ממזמור קנ"ד בנוסח העברי. קטע שלא נעסוק בו.

ההבדל העיקרי בין המזמור החותם את תה"ש לבין הממצא מקומרן הוא, שחלקו השני של המזמור בתה"ש דן בנצחון דוד על גליית  (בהתאם לסדר הפרקים בשמואל א'). מה שלא נזכר במזמור מקומראן. אבל, אל סוף המזמור במגילה מחובר ראשו של מזמור אחר וקטוע, המתאר את נצחנו על גליית: תחילת גבורה לדויד, משמשחו נביא אלהים. אזי ראיתי פלשתי מחרף.

מזמור זה, בו נעסוק, הוא מזמור אוטוביוגרפי, המתאר את משיחת דוד על ידי שמואל.

סיפור המשיחה נזכר בספר שמואל א' פרק ט"ז בחלקו הראשון של הפרק. לפי המסופר נשלח שמואל לבית לחם, למשוח את בנו של ישי. ישי עביר את כל בניו מול שמואל, אך אלהים לא בחר באיש מהם. בצר לו אל שמאול, האם אלו כל הילדים, ונענה שיש עוד אחד קטן, שבדיוק יצא לרעות את הצאן. שמואל חיכה בסבלנות, ואכן הנער שתואר כ: אַדְמוֹנִי, עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי נשמח למלך.

והנה הזדמנות לתקן טעות. אדמוני משמעו: עור אדמדם ורדרד המעיד על בריאות. היו לו לחיים ורדרדות שבא לכם לצבוט. אין קשר לצבע השיער! דוד לא היה ג'ינג'י! ולא ברור לי מהיכן השטות הזו תפסה תאוצה. ובפראפרזה על דברי חז"ל: 'כל האומר דוד ג'ינג'י – אינו אלא טועה'.

בדומה לשירת הים ושירת דבורה – הסיפור והמזמור מאירים זה את זה.

לא נרחיב על הייחוס של ספר תהילים לדוד. הנושא מורכב וראוי לפרק בפני עצמו. אם כי ברור שחלק מהמזמורים לא יכלו להיכתב על ידי דוד. כך למשל תהילים קל"ז הפותח במילים: 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון' – מילים המתייחסות לחורבן ירושלים. מאות שנים לאחר מות דוד.

אבל בימי בית שני היה ייחוס ספר תהילים כולו לדוד מעין אקסיומה. כמה שורות לפני המזמור בו נדון, מופיע במגילה מקומראן הקטע הבא: ויהיה דוד בן ישי חכם, ואור כאור השמש, וסופר ונבון ותמים (כלומר שלם. לא נאיבי) בכל דרכיו לפני האל ואנשים, ויתן לו ה' רוח נכונה ואורה ויכתוב תהילים שלושת אלים ושש מאות… דלגתי קצת כול אלה דבר בנבואה אשר ניתן לו מפי העליון.

קטע זה נכתב ישירות בזיקה לשלמה: וַיְדַבֵּר, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; וַיְהִי שִׁירוֹ, חֲמִשָּׁה וָאָלֶף.  יג וַיְדַבֵּר, עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר; וַיְדַבֵּר עַל-הַבְּהֵמָה וְעַל-הָעוֹף, וְעַל-הָרֶמֶשׂ וְעַל-הַדָּגִים (מלכים א' ה' 12 – 13).

מעשי בנים סימן לאבות. שהבן לא יעלה על האב, חס וחלילה.

ונפנה למזמור עצמו: הללויה לדויד בן ישי. קטן הייתי מן אחי, וצעיר מבני אבי. וישימני רועה לצונו (כך במקור) ומושל בגדיותיו. ידי עשו עוגב, ואצבעותיי כינור. ואשימה ליהוה כבוד, ואמרתי אני בנפשי. ההרים לוא יעידו לו, והגבעות לוא יגידו. עילו עצים את דברים, והצואן את מעשי. כי מי יגיד ומי ידבר, ומי יספר את מעשי אדון הכול? ראה אלוה הכל, הוא שמע והוא האזין. שלח נביאו למושחני, את שמואל לגדלני. יצאו אחי לקראתו, יפי התואר ויפי המראה, הגבוהים בקומתם, והיפים בשערם (רמז ברור לאבשלום בן דוד) לוא בחר אלהים בם. וישלח ויקחני מאוחרי הצואן וימשחני בשמן הקודש. וישימני נגיד לעמו ומושל בבני בריתו.

במזמור שם המשורר בפי דוד דברים מעניינים ביותר. התקבולת הראשונה במזמור היא 'אחי' ו'בני אבי'. ניתן להקביל 'אחים' ל'בני אם' או 'בני אב'. אפשר שמהדהדת פה מסורת סמויה, לפיה דוד הוא בן ישי, אך לא מהאשה הראשית אלא מאשה אחרת. אפשרות זו מסבירה את המתח בין דוד לאחיו הגדול, שנזף בו, בסיפור דוד וגליית. זה מזכיר את יעקב שהלך לדרוש בשלום אחיו ברועים. העדר סיפור לידת דוד בספר שמואל, מונע מאיתנו להכריע בענין אמו של דוד. אולי זוהי הסיבה, שדוד, כסינדרלה לעתיד לבוא – כלל לא הוזמן לזבח עם שמואל, בגלל מעמדו הנחות בבית אביו

מעניין לציין כי בספר החיצוני 'קדמוניות המקרא' (ספר שנכתב עברית, תורגם ליונית, ונשמר רק בלטינית) נכתב: כי אחי קנאו בי, ואבי ואמי מאסו בי, ובבוא הנביא –לא קראו לי. וכאשר הזכירו את המשיח – שכחוני (קדמוניות המקרא נ"ט 4).

בהמשך הדברים דוד הציג עצמו כנגן ובונה כלי נגינה (ידי עשו עוגב, ואצבעותיי כינור). אולם תכלית הנגינה היא לשים לה' כבוד! שימו לב לניגוד בין דוד המשבח את האל, לבין ההרים והגבעות הדוממים. לא מן הנמנע כי השורה: עילו עצים את דברים, והצואן את מעשי היא מוספת, וקוטעת את הרצף המקורי. אם אכן כך הדבר, הרי מי ששיבץ שורות אלה, רצה להראות את השפעת הנגינה של דוד על הצומח והחי. העצים והצאן עילו, כלומר שבחו את דברי דוד ומעשיו בפני האל. המעמד התנייני של השורה מתגבר לאור ההמשך, לפיו האל אינו צריך מתווכים, אלא יודע בעצמו על מעללי דוד.

המשך המזמור מתאר את דחי אחי דוד על ידי שמואל. שימו לב: אחי דוד יצאו לקראת שמואל, אבל את דודו היה צריך לשלוף מהצאן על מנת ששמואל יראהו. וברור לנו מי ראוי למלוכה…

במזמור, כבספר שמואל אחי דוד מתוארים כגבהים ונאים: וַיְהִי בְּבוֹאָם, וַיַּרְא אֶת-אֱלִיאָב; וַיֹּאמֶר, אַךְ נֶגֶד יְהוָה מְשִׁיחוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ–כִּי מְאַסְתִּיהוּ:  כִּי לֹא, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם–כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב (שמואל א' ט"ז 6 – 7).

ההתייחסות למראה החיצוני ושלילתו הם רמז ברור ל"טעות" במרכאות שעשה שמואל בעת הכתרת שאול, עליו נאמר: בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם (שמואל א' ט' 2).

הקטע: וישלח ויקחני מאוחרי הצואן וימשחני בשמן הקודש. וישימני נגיד לעמו ומושל בבני בריתו – הוא התייחסות ברורה לנבואת נתן בספר שמאול ב': כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה, מֵאַחַר הַצֹּאן–לִהְיוֹת נָגִיד, עַל-עַמִּי עַל-יִשְׂרָאֵל (שמואל ב' ז' 8).

ז