דברי הימים – פרק 33: משה קבל תורה מסיני? על חיבור התורה. חלק א'

מסורת ישראל קבעה כי, התורה היא יצירה אלהית, שהועלתה על הכתב על ידי משה רבנו.

אולם בתורה עצמה יש כמה וכמה קשיים המטילים ספק בקביעה זו.

על התבססות הרעיון כי התורה היא פרי חיבורו של משה רבנו, ועל סימנים המעידים על זמן חיבור מאוחר יותר, בפרק זה.

האזנה נעימה 🙂

הורדה

קריאת הפרק:

לשאלה הפשוטה: 'מי חיבר את התורה?' ישנן שתי תשובות. התשובה המסורתית והתשובה המחקרית – בקורתית. בפרק זה נדון בשתי התשובות. נתחיל בתשובה המסורתית, נצביע על הבעיות הכרוכות בתשובה זו, ונציע את הפתרון המחקרי, שגם הוא לא נקי מבעיות, אגב.

בטרם נתחיל בפרק, אני רוצה להמליץ על הפרק בפודקאסט 'עושים היסטוריה': ההיסטוריה של התנ"ך, שעסק בנושא זה, אם כי באופן שונה. בדף הפרק שמתי קישור.

מסורת ישראל (ובעקבותיה הלכה גם הכנסיה הנוצרית) ייחסה את חיבור התורה למשה רבנו עליו השלום. כך תחילתה המפורסמת של מסכת אבות: משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (מסכת אבות א' א').

כלומר משה קיבל את התורה במעמד קבלת התורה המתואר בשמות פרקים י"ט וכ', ומשם התורה עברה מדור לדור. במקרה זה היה חשוב לחז"ל, לקשור את עצמם בשרשרת מסירת התורה אל משה מפי הגבורה עצמה, על מנת להעניק לתורה שבעל פה את החשיבות והיחס שהיו לתורה שבכתב. ומוכר המדרש , שגם התורה בעל פה ניתנה למשה: ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולן נאמרו למשה בסיני (ויקרא רבא כ"ב).

מבחינת היהודי המאמין, התורה שבכתב והתורה שבעל פה הן שני צדדים של אותו מטבע. היחס לתורה שבעל פה, הוא נקודת המחלוקת העיקרית בין היהודים הרבניים ליהודים הקראים. והדברים ידועים, ולא נרחיב.

מלבד המובאה ממסכת אבות, מוכרת גם הברייתא הידועה מהתלמוד הבבלי: ומי כתבן משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה וזה ממשיך בייחוס שאר ספרי המקרא למחברים שונים (בבא בתרא יד ע"ב).

לפי ברייתא זו (ברייתא היא מאמר תנאי שלא נכנס למשנה, ולכן היא קרויה ברייתא. כלומר 'חיצונית') משה חיבר את כל ספרי התורה, כולל פרשת בלעם (במדבר  כ"ב – כ"ד), פרשה בה משה לא נזכר ולו ברמז. העובדה שהאמורא חש צורך להזכיר את פרשת בלעם, רומזת כי היו כאלה, שלא ראו בפרשת בלעם את יצירתו של משה. והרי לנו סדק בחומה. כמו כן, על הדרך הוא חיבר את ספר איוב (ששאלת תיארוכו וכתיבתו נידונה אצל חז"ל, כולל הקביעה המפורסמת: 'איוב לא היה ולא נברא – משל הוא'). רק שמונת הפסוקים האחרונים בתורה, בהם מסופר על מות משה – נכתבו, בלית ברירה על ידי יהושע, יורשו וממשיכו של משה. בהמשך המסכת בתלמוד הועלתה האפשרות שגם שמונת הפסוקים האחרונים במקרא נכתוב על ידי משה: אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע (בבא בתרא טו ע"א). כלומר משה כתב על מותו, ובכה.

ישנה מחלוקת, שאינה נודעת ישירות לעניננו, האם משה קבל את כל התורה בהר סיני, או שמא הוא קבל את התורה חלקים – חלקים בעת הנדודים במדבר.

כך או אחרת, לפי התפיסה המסורתית – התורה בצורתה הנוכחית, כלומר חמשת החומשים, נמסרה למשה בסיני מפי הגבורה.

חשיבות המסירה מפי האל היא קריטית. התוקף של חוקי התורה נובע מענין זה בדיוק. הם דברי האל.

המסורת שייחסה את קבלת ו/או חיבור התורה (ובמהלך הפרק אשתמש בשני המונחים הללו לסירוגין, אך כוונתם היא אחת) היא קדומה למדי.

מסורת זו יכולה להיסמך בבטחה על כמה כתובים מפורשים בנביאים ובכתובים, המייחסים את חיבור, לפחות חלק מהתורה, למשה.

בספרים דברי הימים ועזרא ונחמיה (הספרים החותמים את המקרא) נזכרים 'תורת משה' או 'ספר משה', כמקור לכמה מצוות וחוקים.

כך, בספר נחמיה סופר: וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל-הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל (נחמיה ח' 1).

בהמשך סופר כי: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל-הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל-עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.  יד וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה  אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.  טו וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת  לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב.  טז וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל-גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם.  יז וַיַּעֲשׂוּ כָל-הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן-הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד.  יח וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן-הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ-חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט (נחמיה ח' 13 – 18).

סיפור מעניין זה מתייחס ישירות לחוק בספר ויקרא: אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי דלגתי קצת…  מ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.  מא וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.  מב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת (ויקרא כ"ג 39 – 42).

ועוד מצאנו בספר נחמיה: בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא-יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד-עוֹלָם ב כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת-בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה (נחמיה י"ג 1 – 2).

זו התייחסות ישירה לחוק המפורסם בספר דברים: לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה  גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד-עוֹלָם. ה עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ (דברים כ"ג 4 – 5).

באופן דומה נכתב בספר עזרא: וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן-יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת-מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים (עזרא ג' 2). מובאה זו (ועוד אחרות) היא, ככל הנראה, התייחסות לתורת הקרבנות בספר ויקרא.

כלומר, בימי בית שני, עת חוברו הספרים דברי הימים ועזרא ונחמיה הרי חיבור התורה או לפחות החלקים המשפטיים שבה – יוחסו למשה רבנו.

אם נחפש ייחוסים נוספים של התורה למשה בשאר ספרי המקרא נגלה אזכורים רק בספרי יהושע ומלכים, ורק בנוגע לחוקים המופיעים בספר דברים בלבד.

בספר יהושע נכתב: אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל.  לא כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא-הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיהוָה וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים.  לב וַיִּכְתָּב-שָׁם עַל-הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לג וְכָל-יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל-מוּל הַר-גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל-מוּל הַר-עֵיבָל  כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה.  לד וְאַחֲרֵי-כֵן קָרָא אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה.  לה לֹא-הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא-קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם. (יהושע ח' 30 – 35).

סיפור זה הוא ביצוע החוק בדברים כ"ז 1 – 13.

בהמשך ספר יהושע (כ"ג 6) נזכר איסור נישואים עם יושבי הארץ, באותה לשון המופיעה בדברים (ו' – ז').

בספר מלכים סופר על אמציה מלך יהודה: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת-עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת-הַמֶּלֶךְ אָבִיו.  ו וְאֶת-בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת-מֹשֶׁה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת כִּי אִם-אִישׁ בְּחֶטְאוֹ ימות (יוּמָת).  (מלכים ב' י"ד 5 – 6).

וזהו ציטוט כמעט מילולי מספר דברים: לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת  אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ (דברים כ"ד 16).

ויש עוד דוגמאות.

יוצא איפוא, שלפנינו עדות לכאורה, שכבר בימי בית ראשון ייחסו למשה את כתיבת ספר דברים בלבד, ללא התייחסות לשאלה מי כתב את שאר הספרים. חיזוק לדעה זו נמצא בעובדה, שרק בספר דברים נזכרת פעילות משה ככותב חוקים: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל … דלגתי הרבה וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת עַל-סֵפֶר  עַד תֻּמָּם (דברים  ל"א 9, 24).

זאת ועוד, רק בספר דברים נזכרת התורה כיצירה קיימת (בין אם הכוונה היא רק לספר דברים או לכל החומש. שתי האפשריות קבילות). דוגמא אחת מותך כמה: גַּם כָּל-חֳלִי וְכָל-מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים כ"ח 61).

מכאן הביטוי 'מכה שלא כתובה בתורה', אגב.

גם שירת האזינו יוחסה למשה: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים ל"א 22).

בספרי התורה אחרים, משה לא נזכר ככותב התורה כלל ועיקר. ההיפך. כתיבתו היא מצומצמת ביותר. כך לאחר המלחמה בעמלק בספר שמות: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות י"ז 14).

לפי המילים וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, נראה כי, אין הכוונה לסיפור המלחמה, הלוא יהושע הוא שפיקד על צבא ישראל בלחמה, אלא רק המשפט מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם – מדובר במשפט אחד קצר.

בספר במדבר נכתב: אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם 

בְּיַד-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.  ב וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי יְהוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם (במדבר ל"ג 1 – 2).

משה כתב את רשימת התחנות ותו לא. אפילו לא משתמע שהוא כתב את הפרשה כולה, אלא רק רשימה טכנית ויבשה של תחנות המסע.

סביר אם כן, כי המסורת המייחסת את כתיבת התורה למה התפתחה באופן איטי ומדורג.

בהתחלה יוחסו לו כמה פרשיות בודדות. לאחר מכן ספר דברים, ולבסוף כל התורה כולה.

זאת ועוד, בדברים ל"א תואר משה ככותב הספר לאחר סדרת הנאומים מהם מורכב ספר דברים. אבל מה לעשות שבמהלך ספר דברים (י"ז 18, כ"ח 58, ועוד… כ"ח 61, כ"ט 20, ל' 10) – ספר התורה הוא כבר עובדה קיימת בזמן נאומו של משה!

קשה אם כן, בשל העדר ראיות ממשיות מספרי החומש עצמם, לייחס את כתיבת התורה למשה.

ייחוס חיבור התורה למשה לא היה מעורר כל בעיה, אילולי ישנם כתובים בתוך התורה עצמה המעידים לפי פשוטם שהם מאוחרים לימי משה. ישנם כתובים המשתמע מהם, שהמציאות בעת כתיבתם הייתה שונה לעומת המציאות בימי האבות ומשה. ישנם כתובים המביטים על האבות ומשה במבט לאחור. ישנם כתובים הכופלים זה את זה. ישנם כתובים שאינם עולים בקנה אחד עם כתובים אחרים. ישנם כתובים הסותרים כתובים אחרים. ישנם כתובים המכילים אנכרוניזם (השלכת מושג מהווה על העבר).

בנוסף יש להזכיר את הכפילויות, הסתירות, אי ההתאמות והאנכרוניזם שבספרי התורה. אל חשש, בכולם נדון להלן.

כתוב מפורסם מאוד הוא בראשית פרשת לך לך:  וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.  ז וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו (בראשית י"ז 6 – 7).

אברם בא לארץ, בודד וזר. אז היו כנענים בארץ. כשכתבו את הפסוק הזה, כבר לא היו כנענים. מחבר הסיפור הדגים לקוראיו את הפער בין המציאות בימי אברם, לבין מימוש ההבטחה. הכנעני אז בארץ. לא היום. ומתי לא היו כבר כנענים. דורות רבים אחרי משה…

הקושי הזה לא חמק מעיני פרשני ישראל במהלך הדורות, ונביא שניים מהם. ראש וראשון הוא רש"י: והכנעני אז בארץ – היה הולך וכובש (הכנעני הכוונה) את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו דלגתי קצת… לפיכך (פסוק 7) ויאמר (בתנ"ך כתוב: וַיֵּרָא. ונמשיך)  יְהוָה אֶל אברהם (בתנ"ך כתוב: אברם. ונמשיך) לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם.

כלומר, שלא שהכנעני היה פעם ועתה הוא לא, אלא, שכאשר בא אברהם היו הכנענים בארץ ישראל. כך יכל רש"י ליישב לכאורה את הבעיה.

השני הוא אבן עזרא: הכנעני אז בארץ – יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר, ואם איננו כןיש לו סוד והמשכיל ידום.

אבן עזרא נדחק להסביר שאולי הכנענים תפסו את הארץ ממישהו אחר. אבל אם זה לא כך הרי: יש לו סוד והמשכיל ידום. כלומר יש פה בעיה, ומי שמבין אותה (כלומר שהפסוק לא התחבר בימי משה) – שיסתום את פיו!

פסוק דומה, שרק נזכיר ולא נדון בו נמצא בהמשך, בסיפור על הריב בין רועי לוט לרועי אברם: וַיְהִי-רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ (בראשית י"ג 7).

הבטה לאחור על ימי הנדודים יש בספר דברים: כִּי רַק-עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן  תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת-אִישׁ (דברים ג' 11).

זמן קצר לפני ספר דברים, כמה פרקים קודם, בסוף ספר במדבר (כ"א 33 – 35) משה בכבודו ובעצמו הוביל את בני ישראל בנצחון על עוג מלך הבשן. מדוע הוא צריך ראיה ארכיאולוגית למידותיו הפלאיות של עוג? הלוא לכאורה, העם ראה את עוג, ומכיר את גודלו מכלי ראשון. אין זאת, כי הראיה לגודלו של עוג נחוצה לאנשי דורות מאוחרים יותר, שלא נטלו חלק המלחמה בבשן, וממילא לא ראו מעולם את עוג ואת יתר הרפאים.

לכתובים מסבירים אלה, ניתן לשייך גם את מה שמכונה 'אייטיולוגיה', כלומר סיפור המסביר דבר מה.

בספרי התורה ישנם אייטיולוגיות, כלומר הסברים, למקור שמם של כמה וכמה אתרים בארץ ישראל. כך באר שבע: וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל-כֵּן שֵׁם-הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה (בראשית כ"ו 33).

לפי הפשט, בימי יצחק לא הייתה שם עיר. הוא נטה את אוהלו, חפר כמה בארות, והנה לנו עיר. העיר קיימת עכשיו 'היום הזה', בימי המחבר. הן המחבר והן קוראיו מכירים את העיר, כיון שהם יושבים בארץ, ולא נודדים במדבר. זו הסיבה מדוע מחבר הסיפור מסביר את מקור השם, המוכר להם.

סיפורים דומים יש על מקומות נוספים. כך למשל באר שבע שוב מקבלת שם (ועל הכפילויות בתורה נדון להלן): עַל-כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע  כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם (בראשית כ"א 31).

כמו כן: באר לחי רואי (בראשית ט"ז 13 – 14), צוער (י"ט 20 – 22), בית אל (כ"ח 19), גלעד (ל"א 47), מחניים (ל"ב 3), פניאל (ל"ב 31) ועוד ועוד.

סיפורים אייטיולוגים אלה נוצרו עת עם ישראל ישב בארצו. זאת מתוך מגמה להסביר תופעות או שמות על ידי היתלות באילנות גבוהים בדמות אבות האומה.

הסבר מפורסם לביטוי יש בסיפור עקדת יצחק: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה (בראשית כ"ב 14).

בימי המחבר עולים לרגל להר המוריה (הנזכר בתחילת סיפור העקדה). עליה זאת לרגל נקראת 'לראות את פני ה" (כנזכר במגוון כתובים בתורה. שמות כ"ג 17, ל"ד 23, דברים ט"ז 16, ישעיה א' 12).

מחבר הסיפור הסביר את מקור הביטוי, וכרך אותו עם אברהם אבינו. אבל בינתיים הוא הסגיר את זמנו, עת המקדש בירושלים כבר היה קיים.

נכון, שניתן לפרש חלק מהכתובים שנזכרו (וכאלה שלא) בדוחק על מנת להכניסם לסד של ימי הנדודים במדבר.

אבל המאמץ עלול להיות לשוא, כי ישנם כמה וכמה כתובים המזכירים במפורש מאורעות שאירעו אחרי ימי משה.

הידוע והמוכר מכל הוא הפסוק הבא מספר בראשית. לאחר רשימת היחס של עשו נכתב:  וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ-מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (בראשית ל"ו 31).

מלך ישראל הראשון הוא שאול. וברור שפסוק זה נכתב לאחר ייסוד המלוכה בעם ישראל. זמן רב לאחר ימי משה. היו שנדחקו להסביר כי משה הוא מלך ישראל המדובר. למרבה הצער מדובר בפירוש מופרך. בשום מקום משה לא תואר כ'מלך'. זאת ועוד, מלבד העובדה, שפירוש זה מוציא את הדברים מפשוטם, אלא בדומה לפירושים דחוקים אחרים, שולל מהשפה את תכונתה העיקרית – אמצעי תקשורת מוסכם בין אנשים. אם 'מלך' אין משמעו 'מלך', 'נביא' אינו 'נביא', 'כלב' אינו 'כלב' ו'חתול' אינו 'חתול' – השפה מאבדת משמעותה ואת יכולתה לקשר בין אנשים. כמו מגדל בבל.

אות מעבר

תופעה אחרת המצויה במקרא היא אנכרוניזם (השלכת מושג מההוה אל העבר כאמור).

בעת הכרתנו עם אברם, לימים אבינו נכתב: וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם (בראשית י"א 31).

כותב הסיפור הכיר עיר בשם אור, ועל מנת להסביר לקוראיו היכן עיר זו נמצאת, הוסיף לה את התואר 'כשדים'. כלומר 'אור שבארץ הכשדים'. הבעיה: הכשדים עלו על בימת ההיסטוריה רק במאה ה11 לפני הספירה. זמן רב לאחר ימי אברהם. אזכור הכשדים מסגיר את זמנו של הכותב. זה כמו שתקראו בספר כלשהו, שבמסע הצלב הראשון השתתפו חיילים מצרפת, גרמניה, אנגליה וארצות הברית. מובן שזה לא יכול להיות, היות ובזמן מסעי הצלב, ארצות הבית לא הייתה קיימת.

בסיפור על מלחמת אברם בארבעת המלכים נכתב: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן (בראשית י"ד 14). העיר דן נזכרת גם בספר דברים.

והנה מצאנו בספר שופטים את הסיפור הבא: וְהֵמָּה (אנשי שבט דן) לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה מִיכָה וְאֶת-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה-לוֹ וַיָּבֹאוּ עַל-לַיִשׁ עַל-עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי-חָרֶב וְאֶת-הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ… דלגתי קצתכט וַיִּקְרְאוּ שֵׁם-הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה (שופטים י"ח 27 – 29). סיפור דומה על הסבת שם העיר מופיע גם בספר יהושע (י"ט 47).

כלומר, בימי אברהם העיר נקראה ליש (או לשם), ורק לאחר הכניסה לארץ, ולאחר שבני דן נדדו מנחלתם המקורית (גוש דן של ימנו) צפונה – שונה שם העיר ל'דן'!

מי שחיבר את הסיפור על מלחמת אברם במלכים חי בתקוה בה העיר נקראה דן, ובכך הוא הסגיר את זמנו.

אפשר שגם הגמל הנזכר בסיפורי האבות הוא אנכרוניזם, היות והגמל בוית רק במאה ה12 לפני הספירה. שוב, זמן רב לאחר תקופת האבות. אבל היות ויש ויכוחים בנוגע לזמן ביות הגמל, אני רק מזכיר את הענין, כי בספרים השונים מזכירים את הגמל בקשר לחיבור התורה.

עוד דוגמא היא הפתיחה של ספר דברים: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב… דלגתי קצת… ה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר (דברים א'  1 – 5).

משה נמצא בצד המזרחי של הירדן, בארץ מואב. מי שקורא לארץ מואב 'עבר הירדן' נמצא ממערב לירדן!  הרי 'עבר הירדן' מבחינת משה, שלא חצה את הירדן, היא ארץ ישראל המערבית. לא המזרחית!

ישנם כתובים מתייחסים לכיבוש הארץ על ידי בני ישראל, כדבר שכבר קרה.

כך בספר ויקרא, בפרק מרתק על איסורי משכב מצאנו את האזהרה הבאה: וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה (כלומר הקיאה) אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם (ויקרא י"ח 28).

בזמן הנדודים במדבר הארץ טרם הקיאה את הכנענים… רק לאחר שהכנענים נעלמו, ניתן להתייחס אליהם בלשון עבר.

בספר דברים, בסקירה ההיסטורית של משה נכתב: וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם  כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר-נָתַן יְהוָה לָהֶם (דברים ב' 12).

שוב, ישיבת ישראל בארצו היא עובדה קיימת. עובדה שהתגשמה רק אחרי תקופת הנדודים במדבר. נראה שהמחבר שכח לשים בפי משה את הדברים בלשון עתיד, ושם אותם בלשון עבר.

בפרק על ערי המקלט בספר דברים נכתב: לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ (דברים י"ט 14).

הסיפא מדבר על ירושת הארץ כדבר העתיד להתרחש. אבל הרישא מדברת על הכיבוש וחלקות הארץ כדבר שכבר היה. ואפילו די מזמן: אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים. הם, הראשונים, קבעו את גבולות הנחלות לקביעתם יש הוד והדר של קדושה, ואין להפר את מעשיהם.

במהלך הפרק צרפנו זה לזה סימנים רבים (ויש עוד. הזכרתי רק רשימה חלקית), שהתורה לא התחברה על ידי משה לבדו. כך נסתרה התפיסה המסורתית הגורסת: מחבר אחד (משה), מקום אחד (סיני) וזמן אחד (הנדודים במדבר).

אמרתי מי לא חיבר את התורה. לא אמרתי מי כן חיבר אותה.

בטלתי את המבחנה הישן, ולא הצעתי דיור חלופי עדיין.

בפרק הבא נדון בגישה המחקרית – בקורתית לגבי חיבור התורה.

גישה זו התגבשה בתהליך ממושך ב300 השנים האחרונות, ומקובל לראות בפילוסוף הדגול מרבבה בנדיקטוס ברוך שפינוזה את אחד מאבות שיטת בקורת המקרא.

השיטה המחקרית – בקורתית נוגדת את הגישה המסורתית בכל שלושת היבטיה. לא מחבר אחד לתורה, אלא כמה מחברים. לא מקום אחד, אלא כמה מקומות. ולא זמן אחד אלא זמנים שונים.

השיטה המחקרית בקורתית מיוסדת על שלושה אדנים:

1) לתורה יש מחברים אחדים.

2) קביעת סמיני היכר בסגנון ובתוכן של מחברים אלה.

3) קביעת זמנם ומקומם של מחברים אלה

על הגישה המחקרית – בקורתית (או בקיצור הגישה הבקורתית), ועל הסתירות, הכפילויות ואי ההתאמות נדון בפרק הבא.