דברי הימים – פרק 19: דבר אל בני ישראל ויסעו – על יציאת מצרים

יציאת מצרים היא האירוע בה"א הידיעה של עם ישראל.

אירוע שהפך חבורת עבדים בני בלי שם, בעלי זיקה רופפת לעבר קדום כלשהו בערפילי ההיסטוריה המשפחתית – לעם במלוא מובן המילה.

המקרא הוא המקור הבלעדי למידע על יציאת מצרים. כה בלעדי ובודד, עד שיש הסבורים כי יציאת מצרים לא הייתה ולא נבראה – משל היא.

בפרק זה נתחקה אחר סיפור יציאת מצרים, ועל תיעוד ממקורות חיצוניים להם יש זיקה (עקיפה מאוד!) ליציאת מצרים.

האזנה נעימה 🙂

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).

פרק 4 (ולא פרק 3, כמו שאמרתי בהקלטה…) ב'דברי הימים': 'דומם נחה – משה רבנו, יציאת מצרים ומה שבינהם'.

פרק 4 ב'דבר היום': 'שלומית בונה סוכות – על העיר סוכות'.

פרק 6 ב'דבר היום': 'שוטי שוטי תיבתי – על לידת סרגון מלך אכד'.

פרק 8 ב'דבר היום': 'משה ופנחס אוכלים אבטיח – על מילים מצריות בעברית'.

קריאת הפרק:

ובטרם הפרק אנקדוטה קטנה. שם הפרק לקוח מספר שמות פרק י"ד, לפני חציית ים סוף. קבוצת עולים מאוקראינה, שעלו ארצה בעקבות פרעות שכונו 'סופות בנגב', ב-1882. הקבוצה בחרה בפסוק זה, או ליתר דיוק בראשי התיבות שלו דאבי"ו – כשם לתנועתם. אולם לאחר מחשבה שניה, הם המירו את הפסוק הזה בפסוק מספר ישעיה פרק ב': בית יעקב לכו ונלכה.

מזל, איכשהו צומת ביל"ו נשמע יותר טוב מצומת דאבי"ו. שלא לומר כפר דאבי"ו, או דאבי"ו סנטר.

יציאת מצרים היא הסיפור בה"א הידיעה בתורה. מתוך 187 פרקי החומש, הרי 137 עוסקים במישרין או בעקיפין בשעבוד מצרים, יציאת מצרים והנדודים במדבר. למעט ספר בראשית, שסופו הוא הקדימון ליציאת מצרים, הרי ספרים: שמות – ויקרא – במדבר ודברים עוסקים בתקופה זו.

יציאת מצרים היא האירוע המכונן של עם ישראל. נקודה סימן קריאה. יציאת מצרים היא האירוע שהתחיל להפוך קבוצת עבדים לעם במלוא מובן המילה.

הזכרון של יציאת מצרים הוא כה דומיננטי במקרא, עד שלא ניתן לנסות להתחיל לדמיין את האפשרות להבין את ההיסטוריה של עם ישראל ללא יציאת מצרים.

בתחילת הדברים נקדים ונאמר: יציאת מצרים מתועדת רק ואך ורק במקרא. אין ולו בדל עדות חיצונית ליציאת מצרים. מה שחלקכם רואים בנשיונל ג'אוגרפיק על חלקי המרכבות שנמצאו בפעם ה446 בים סוף, או מאובני כינים בקברים בצפון מדין – אלו שטויות במיץ עגבניות.

לא מצאו, ואם יותר לי להסתכן (הנה דבריי מוקלטים) גם לא ימצאו שום עדות חיצונית ליציאת מצרים כפי שהיא מתוארת במקרא. נושא זה יוזכר בהמשך.

יחד עם זאת, למרות שאין עדות חיצונית כלשהי, הרי אין הדבר אומר שיציאת מצרים לא הייתה ולא נבראה. וגם על זה נדון להלן.

היות והסיפור מוכר למדי, לא נרחיב בעצם הסיפור, אלא רק כשזה יהיה רלוונטי. עיקר הפרק יעסוק בבעיות שהסיפור המקראי מעורר, במקבילות מצריות, באמינות היסטורית של העדות המקראית וכו'. אני מזכיר את פרק 3 בפודקאסט 'דומם נחה – משה רבנו, יציאת מצרים ומה שבינהם'. בדף הפרק שמתי קישור.

היות והמקרא הוא המקור הבלעדי שלנו למידע על יציאת מצרים, הרי נתחיל בכמה מילים על המקרא כמקור היסטורי, ובמשתמע גם על יציאת מצרים, שתיאורה נפוץ מאוד במקרא.

נפתח במובן מאליו שאנשים נוטים לשכוח. המקרא או התנ"ך אינו ספר, אלא אסופת ספרים. וככזה מדובר על ספרים מסוגות שונות, מזמנים שונים, שנכתבו על ידי אנשים שונים בזמנים שונים. אי אפשר להתבלבל בין 'ויקרא' לבין 'תהילים', או בין 'מלכים' ל'איכה'.

בנוסף, המקרא אינו חיבור היסטורי, אלא חינוכי – דידקטי, הבא ללמד מוסר ולקח. הכתיבה ההיסטורית במקרא היא רק, ואך ורק, כלי בשירות המטרה החינוכית העליונה. אם אסכם את התנ"ך במשפט הרי: 'אם העם ילך בדרכי ה' – יהיה טוב, ואם לא – אז יהיה רע'. הנה, כל התורה, כל הנביאים וכל הכתובים כולם על רגל אחת. הא ותו לא. סיפורי המקרא הם כלי ללימוד לקח זה.

המשמעות של דבריי אלה בנוגע ליציאת מצרים היא, שבסיפורי יציאת מצרים, אין שיקולים "הגיוניים" , שמובנים לאדם המערבי במאה ה21. סיפורי יציאת מצרים נכתבו על מנת להעביר מסר. נקודה. שלושה סימני קריאה. כל נסיון להסביר את מכות מצרים ואת הניסים השונים באופן מדעי, מחמיץ את המסר העיקרי של הסיפור שהוא: האל (בורא עולם כזכור) כופף את הטבע לצורך הצלת עמו. זהו. אין פה ענין "הגיוני" , ענין מדעי או כל ענין אחר.

גשמים עזים שירדו באתיופיה במקורות הנילוס הכחול, גרמו להתרבות אצות אדמות, שחנקו את המים, ולכן נפוצו הצפרדעים, שמותן משך כינים, שנשאו את חיידקי הערוב (מה שזה לא יהיה), שמצידם הפיצו את הדבר, חולי הדבר חטפו גם שחין, אותם עננים מאתיופיה הגיעו בינתיים למצרים והורידו ברד כבד, הלחות משכה את הארבה שנרטב באתיופיה, ובדיוק הר הגעש באי סנטוריני התפרץ שעתיים קודם וכיסה את השמיים באפר. וכזכור לכל, לבכורים במצרים הייתה זכות ראשונים לחזות בכוכב שביט, שבדיוק חלף בשמי מצרים, ולכן כל הבכורים נשמו את האפר הוולקני ונחנקו מיד. אני יכול להמשיך, אבל נראה לי שהבנתם את הנקודה. בפרק עתידי על נפילתו ועלייתו של הנס במקרא ארחיב על מכות מצרים, ו"ההסברים" .

ישנו כמובן פפירוס איפוור (Ipuwer. או ליידן 344, על שם מספרו הקטלוגי במוזיאון בליידן שבהולנד). בפפירוס זה מתוארת תקופת כאוס וחוסר יציבות במצרים, ונזכרים אסונות טבע שפקדו את מצרים. היו שקישרו בין הפפירוס למסופר במקרא על עשרת המכות. למרבה הצער, הפפירוס מתוארך כמה מאות שנים לפני יציאת מצרים (על תאריך יציאת מצרים נרחיב בהמשך). מה עוד שכלל לא ברור האם הפפירוס מתאר אירוע היסטורי או שמדובר בדיון פילוסופי על המאבק בין הסדר ואי הסדר ביקום.

כיוון שאין מקורות חיצוניים בנוגע ליציאת מצרים, הרי חוקרים רבים (רובם כותבים משמאל לימין) ראו בסיפור 'יציאת מצרים' אגדה מאוחרת, ותו לא. מבחינתם מדובר בסיפור מומצא של קהילה מדומיינת, שיצרה לה היסטוריה יש מאין. ברור לכם, שהויכוח על יציאת מצרים אינו חף משיקולים פוליטיים בני זמננו.

מול חוקרים אלה, שמתבססים בעיקר על 'לא לא ולא', ובפרפרזה על דברי חז"ל: לא מצינו – ועוד איך ראיה!' עומדים חוקרים אחרים (שגם בהם לכותבים משמאל לימין יש רוב. אבל זה נובע מהפיזור הסטטיסטי של חוקרי המקרא וההיסטוריונים בקרב אומות העולם. ומדינת ישראל היא מדינה קטנה יחסית. ככה זה). חוקרים הסבורים אחרת. ואלה נימוקיהם:

1) המסורת על יציאת מצרים כל כך מושרשת, כל כך עמוקה, ועוברת כחוט השני, שלא לומר ככבל גרירת טנקים, במקרא בסוגות השונות כסיפורת (פרוזה בלעז), נבואה, חוק ושירה. קשה לקבל שכ-ו-ל-ם, בזמנים שונים, במקומות שונים ובסגנונות כתיבה שונים – ימציאו יש מאין מסורת בסיסית החוזרת בגיוון כה רב.

2) במקרא מודגש שוב ושוב ועוד שוב ושוב: כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. נימוק לחוקים החברתיים. מה, לא יכלו להמציא משהו טוב יותר?

3) מודגש כי ארץ ישראל נכבשה בכח הזרוע, מתושביה הקודמים. בעוד עמים במרחב ובכל העולם כולו מתגאים בהיותם ילידי המקום מזה עידן ועידנים, גם כשכל העדויות מראות אחרת, הרי עם ישראל מספר לכולם, ובעיקר לעצמו, שהוא בא למולדתו מארץ אחרת. מה הטעם?

4) ההתעקשות המקראית על מוצא נחות (מבית עבדים). כל עם ועם מתגאה במצוא אצילי / אלהי, ורק עם אחד מתעקש וקצת מתגאה במוצאו מפוקפק (צאצאי עבדים). מדוע ההתעקשות אלמלא כך היה? היינו מצפים לסיפורים על מוצא מכובד, ותיאורים על היות עם ישראל התושבים מקוריים של הארץ.

לדעתי (המתבססת על גדולים וטובים ממני כמובן), הסיפור המקראי משקף מסורות גרעיניות, שהועברו מדור לדור בעל פה. במהלך המסירה המסורות גדלו, תפחו והתעבו. כשמסורות אלה עלו על הכתב, ובשלב הבא נערכו לכלל סיפור אחד – הן כבר שכנו לבטח תחת רובד פולקלוריסטי ואגדי עבה. בסיפור המקראי, כמו שהוא לפנינו, ישנם כמה וכמה רכיבים ספרותיים, חלקם נפוצים בסיפורים אחרים:

הרכיב הראשון ילד הננטש על ידי הוריו ועולה לגדולה. מדובר על משה רבנו כמובן. רכיב זה נמצא אצל סרגון מלך אכד (ואני מזכיר את פרק 6 ב'דבר היום' 'שוטי שוטי תיבתי – על לידת סרגון. בדף הפרק שמתי קישור), כורש מלך פרס, אדיפוס שנותן פרנסה לפסיכולוגים רבים ועוד…

רכיב שני הוא האל המתערב למען עמו. כמו במכות מצרים, כאמור, וחציית ים סוף (לה נקדיש את הפרק הקרוב בדבר היום, שיעלה בי"ד בניסן).

רכיב שלישי הוא שימוש במספרים תבניתיים: שישים רבוא גברים. 10 מכות. 10 דברות. 40 יום ו40 לילה.

בענין כמות היוצאים, במקרא דובר על שישים רבוא, כלומר 600 אלף גברים, מלבד הנשים, הטף והערב הרב. כלומר לפחות מיליון וחצי איש. מספר מופרז לכל הדעות. אין למבדר סיני שום יכולת נשיאה של כמות כזו של אנשים. מה עוד, שקבוצה כזו תמלא חיש מהר את המרחב שבין מצרים לבין הנגב, והנה הם כבר בארץ המובטחת. מדובר איפוא במספר תבניתי.

עם כל היותו המקור הבלעדי למידע על יציאת מצרים, המקרא מכיל ריאליה מצרית. המילה ריאליה אני מתכוון לפרטי מידע הנטועים במקום ובזמן מסוים. אתן דוגמא. נניח שאני כותב ספר בשם 'מסיבה בכנסת'. בספר אתאר את משכן הכנסת, את חדרי הועדות, את המזנון, השירותים, החניה, רחבת הטקסים וכו'. המסיבה המתוארת בספר לא היתה ולא נבראה, ועל כן אמינותו ההיסטורית היא אפסית, אבל מהספר ניתן ללמוד רבות על מבנה כנסת. אז למרות שהאירוע לא התחולל, הספר עצמו מכיל ריאליה. כך ספר שמות, שגם אם יציאת מצרים לא הייתה ולא נבראה, נניח, ואם כל הסיפור הוא עורבא פרח, הוא מכיל ריאליה מצרית, והסופר בצע עבודת תחקיר טובה למדי.

נתחיל בשם משה. משה הוא שם מצרי חסר: MOSES = הילוד. הילוד לאיזה אל? כך רעמסס הוא – הנולד לאל רע. תחות – מס – הנולד לאלה תחתו. מדרש השם המקראי: כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ שגוי. הרי מי שמשו אותו הוא משוי. ככה זה כשמבריזים משיעורי המצרית…

גם פנחס בן אהרון הכהן – משמעות שמו במצרית: NAHSI – PE = ה-כושי. זהו כנראה הכינוי שלו (ולא שמו). אולי זה מתקשר למסורת על אשתו הכושית של משה?

המילים 'תבה', 'סוף' ו'יאור' הן מילים מצריות. אני מזכיר את פרק 8 בדבר היום 'משה ופנחס אוכלים אבטיח – על מילים מצריות בעברית. בדף הפרק שמתי קישור.

בספר שמות בתיאור מסלול נדידת בני ישראל יש שמות מקומות במצרים (גושן, סוכות, מגדול, פיתום, רעמסס). ואני מזכיר את פרק 4בדבר היום 'שלומית בונה סוכות – על העיר סוכות'. בדף הפרק, כמה צפוי, שמתי קישור.

זאת ועוד, לאחר יציאת מצרים סופר כי בני ישראל לא הלכו בדרך הקצרה, כלומר ישר ממצרים לכנען בצפון סיני. שבועיים גג הליכה. הדרך היא דרך ארץ פלשתים ככתוב: וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא (שמות י"ג 17). הימנעות העברים לנוע בדרך הקצרה משתלבת עם הידוע על מערכת הביצורים המצרית בצפון סיני.

ועוד – אחת הסיבות שפרעה לא שלח את בני ישראל, כשהתבקש לכך היא: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן, לְשַׁלַּח הָעָם (שמות ז' 14). וזה מעניין. לפי האמונה המצרית, לאחר המות, האדם עומד למשפטה של מעת, אלת הצדק. אלת הצדק המגולמת בדמות נוצה. אנוביס, אל המות, מניח על כף מאזניים אחת את לבו של האדם, ועל הכף השניה את מעת, בדמות נוצה. אם הנוצה כבדה מהלב, הרי לבו של האדם הוא זך, נקי, טהור וקל. כלומר זימון ישיר לגן העדן המצרי, או מה שלא היה להם שם. אבל, אם לבו של האדם כבד מהנוצה, כלומר מדובר באדם בעייתי, הרי הוא לא יגיע לגן העדן המצרי. ולבו של פרעה הוא כבד, וזו התייחסות ישירה למשפט המתים המצרי!

על כן, אני סבור כי, הסיפורים על שעבוד ויציאת מצרים מבוססים על מסורות מקוריות, שעברו שינויים ועריכה במהלך הדורות, עד שהועלו על הכתב וקפאו מלכת. תיאור יציאת מצרים בספר שמות הוא עיבוד ספרותי.

מה שניתן לומר הוא שהיו אנשים ממוצא שמי במצרים, שסבלו וברחו – קשה לומר יותר. באומרי 'אנשים ממוצא שמי' אני מתכוון לכאלה שדוברים שפות שמיות (אכדית, כנענית, אבלאית, אוגריתית, אדומית ועוד). מוצא השמים הוא מדרום מערב אסיה. מה שאנו מכנים המזרח התיכון (לא כולל מצרים). לפי המקרא מדובר בצאצאי שם בן נח. כמה הם היו? מה מסלול הליכתם? כמה זמן הם שהו במקום זה או אחר? אלו ועוד שאלות רבות וטובות – נותרות ללא תשובה.

הזכרתי כי, במקורות המצריים אין ולו תיאורון קטון של יציאת מצרים, אבל יש כמה הקבלות מעניינות ומרתקות:

1) בפפירוס ליידן 384 נזכרו חבירו/ עפירו (וגם אם אינם זהים ל'עברים', הרי יש דמיון רב בשם ובמאפיינים). עפירו אלה עובדים בפי רעמסס. ואני מזכיר שלפי ספר שמות בני ישראל בנו את פיתום ואת רעמסס (היא פי רעמסס)

2) באוסטרקון (חרס כתוב) מימי רעמסס השני (פרעה שבזמנו אירעה יציאת מצרים ככל הנראה, ונרחיב בהמשך) נזכרו העפירו העובדים בפרך בפי רעמסס.

3) בפפירוס אנסטזי ג', שהוא דיווח של פקידי גבול מצריים למלך, נזכר מעבר של אנשים שמיים ממצרים ואליה כמעשה של יום ביומו. אנשים בני בלי שם. ממש כמו העברים שנכנסו ויצאו ממצרים.

אציין רק כי, ג'ובאני אנסטזי הוא ארמני שנולד בדמשק, היה סוחר עתיקות אמיד, וכן קונסול שבדיה ונורבגיה (לפני הפירוד ב-1905) שרכש כמה פפירוסים במצרים.

4) בפפירוס אנסטזי ו' נזכר שבט מארץ אדום (ולהזכירכם אדום הוא אח לישראל) שבא למצרים בשל הרעב. זה מזכיר בדיוק נמרץ את יעקב אבינו עליו השלום ואת בניו, שירדו מצרימה בשל הרעב.

5) בפפירוס אנסטזי ה' יש דיווח על בריחת שני עבדים מהארמון (כנראה פי רעמסס) ועל המרדף שהתנהל אחריהם. בפפירוס נזכרות הנקודות הבאות, המשיקות לסיפור יציאת מצרים: א) בריחת עבדים ממצרים. ב) יחידת צבא מצרית הרודפת אחריהם. מזכיר את המרדף של פרעה ומבחר שלישו שטובעו בים סוף ג) המסלול דומה לסמלול של בני ישראל: סוכות (ת'כו) ומגדול. ולבסוף  ד) הבריחה התרחשה לעת ערב (בני ישראל יצאו בלילה, לפי אחת הגרסאות, כזכור). אמנם מדובר בשני עבדים בלבד, אבל הדמיון הוא מרתק!

6) באסטלת יב (מצבה מהאי יב שבדרום מצרים. לא להתבלבל עם מכתבי יב) מהמאה ה-12 לפני הספירה. במצבה זו נזכר מצב מדיני קשה במצרים. פלג אחד שכר שכירי חרב מאסיה ושלם להם בזהב. מזכיר את כלי הזהב שבני ישראל שאלו מהמצרים בעת יציאת מצרים. הפלג השני ניצח בסופו של דבר, וגרש אותם לדרום כנען.

אז אין עדות ישירה ליציאת מצרים, אבל יש הקבלות מעניינות ומרתקות. כלומר סיפור יציאת מצרים אינו מצוץ לחלוטין מאצבע. יש לו על מה להישען.

מניתוח המקור המקרא, ועדויות מצריות עקיפות ניתן להניח כי, לא הייתה יציאה אחת אלא יציאות רבות. לא שַׁלַּח אֶת-עַמִּי אלא שַׁלַּח אֶת-עַמִּי שוב ושוב ושוב. כלומר אנשים שמיים שיצאו ממצרים בגלים גלים בהתאם לנסיבות הזמן והמקום. אחת מהיציאות הייתה גדולה ואיכותית מהאחרות. אפשר לכנות אותה "יציאת משה". המסורות על היציאות השונות אוחדו לכלל יציאה אחת, וכך הדבר הועלה על הכתב. מה שמכונה במחקר 'טלסקופיה' כלומר כיווץ. המנהיגים השונים התמזגו במשה. כלומר כמה "משה" התמזגו לכלל משה אחד.

דבר זה מסביר היטב את הכפילויות השונות בסיפור יציאת מצרים, על משה הוטלה השליחות פעמיים, הוא סרב פעמיים, חציית ים סוף, הנסים הכופלים את עצמם ועוד.

הסיבה שאין תיאור של יציאת מצרים במקורות המצריים היא פשוטה. בניגוד לסברה הנפוצה, כאילו המצרים לא ששו לספר על כשלונותיהם (מה שנכון לגבי כל אחד כל הזמן), הרי מקורות מצריים מספרים גם מספרים על כשלונות של מלכי מצרים. הסיבה היא פשוטה בהרבה. הסיבה שאין שום דיווח על יציאת מצרים היא, שהאירוע היה כזה מינורי ושולי בעיני המצרים, שהם בכלל לא שמו לב אליו, או לא ראו בו משהו ששוה לטרוח ולכתוב כמה שורות עליו. תארו לכם מצב בו כמה אנשים מתארגנים ויורדים יחד מהארץ. מי יודע עליהם מלבד רשות שדות התעופה? יותר מזה? למי איכפת בכלל?

אותו דבר בדיוק עם העברים במצרים. למי במצרים אכפת בכלל?

שתי שאלות עולות אפ כן. אחת היא שאלת המסלול המשוער והשניה היא שאלה נכבדה ונוגעת לתארוך יציאת מצרים. מתי זה קרה בכלל? הרי אם אמרתי שמדובר באירוע שאכן התרחש, אני צריך לכל הפחות לתת מסגרת זמן. לא?

בנוגע למסלול הרי אין בידי להושיע. מעט מאוד מקומות שצויינו במקרא מזוהים: מגדול, סוכות, וקדש ברנע. המסלול של בני ישראל יכל לעבוד בכל נקודה שהיא. ריבוי המקומות הנזכרים, רומז לריבוי המסורות שאוחדו לכלל מסורת אחת.

בנוגע לתארוך, יש בידנו כמה וכמה נתונים. וישנן כמה אפשרויות.

תארוך ראשן מתבסס על המקרא. בספר מלכים נזכר הנתון הבא: וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם… וַיִּבֶן הַבַּיִת, לַיהוָה (מלכים א' ו' 1).

זהו כתוב בעייתי. מקדש שלמה, כלומר בית המקדש הראשון, נחנך סביב 960 לפה"ס בקירוב. חישוב מהיר יגלה, בהתחשב במועד זה, שיציאת מצרים אירעה סביב 1440 לפה"ס. תאריך מוקדם מאוד המתנגש עם עדויות אחרות. ניתן בדוחק לראות בתאריך זה את הגל הראשון, בהתבסס על השערת היציאות המרובות. אבל עדיין זה ממש מוקדם. סביר כי, המספר הוא כפולה של 12*40 (שני מספרים טיפולוגיים).

נתון מקראי שני הוא אזכור פיתום ורעמסס ערי המסכנות, שבנו בני ישראל. והנה הזדמנות לעקור טעות נפוצה. בני ישראל בנו ערי מסכנות ולא את הפירמידות. כשבני ישראל הגיעו למצרים הפירמידות כבר היו קיימות מזה מאות בשנים . הערים פיתום ורעמסס נבנו בימי רעמסס השני. גיבור קרב קדש כזכור, שמלך 67 שנים. רעמסס הב'. מזוהה עם הפרעה שבתקופתו אירעה "יציאת משה".

הנתון השלישי והכי משמעותי היא מצבת מרנפתח בן רעמסס השני. המצבה היא כתובת התפארות של מרנפתח, ובה מתואר מסעו המוצלח ללוב. בשולי המצבה נזכר מסע (מוצלח גם כן, אלא מה?) של מרנפתח לארץ כנען. יש הסבורים כי הישוב המקראי 'מי נפתוח' (כיום הכפר הערבי הנטוש במבואות ירושלים – ליפתא) משמר את שמו של מרנפתח. במצבה הוצבה בשנת 1208 לפה"ס. וכך נכתב:

…נבוזה כנען בכל רע. לוקחה אשקלון. נלכדה גזר, ינועם היתה כלא היתה. ישראל הושם (מלשון שממה) אין זרע לו….

חשוב לציי שלפני השם 'ישראל' יש מגדיר של עם. מגדיר הוא סימן הבא לפני שם עצם, המסביר מה מהותו של שם העצם. את המגדיר לא קוראים, אלא הוא נועד להקלת ההבנה. למשל אם לפני שם פרטי יבוא מגדיר של 'גבר' הרי נדע שמדובר באיש. ואם מגדיר של 'אשה', נדע כי מדובר בגברת. כך אם לפי המילה 'פסל' יבוא מגדיר 'עץ', נדע כי זהו פסל עץ, ולא פסל מאבן. וכן הלאה.

אז לפני השם 'ישראל' במצבה ישנו מגדיר של 'עם'. כלומר מדובר בקבוצה אתנית, ולא באיש נחמד שקוראים לו 'ישראל'.

זו פעם ראשונה שהשם 'ישראל' נזכר במקור חוץ מקראי! המשמעות היא, שבשנת 1208 לפני הספירה יש כבר גוף אתני בכנען, הקרוי 'ישראל'. בדיון על ראשית ישראל, כיבוש הארץ וההתנחלות, למצבת מרנפתח יש משמעות אדירה, בספקה עוגן כרונולוגי יציב, לתאריך הכי מאוחר בו ניתן להתחיל ולדבר על 'עם ישראל'.

ונחזור ליציאת מצרים. אם ב-1208 לפני הספירה יש בכנען עם בשם 'ישראל', והוא גוף מבוסס דיו על מנת להילחם בצבא המצרי (על מהלכי הקרב או כל דבר אחר מלבד עצם העימות, אין לי שום מידע), אז ניתן להניח ש'ישראל' נמצא שם לפחות דור אחד או שניים. וכך יוצא (משיקולי נוחות בלבד), שהם יצאו ממצרים סביב 1250 לפה"ס. זה מספר עגול. זה הכל. 1250 זה זמנו של רעמסס השני, שבין השאר היה טרוד בקרב קדש, שלום הכסף, ולא ממש שם לב לכמה ארחי פרחי שנמאס להם, קמו והלכו לכנען.

ציינתי בהתחלת הפרק כי יציאת מצרים שזורה במקרא לאורכו ורוחבו. נראה כמה כתובים המזכירים את יציאת מצרים.

נתחיל בשירה המזמורית. תהילים. המזמור הוא מזמור קי"ד. המוכר מהגדה של פסח. כולם יודעים איך מתחילים לשיר את השיר, אבל אף אחד לא יודע איך גומרים את השיר: בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵזב הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו  ג הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹרד הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי-צֹאןה מַה-לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹרו הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי-צֹאןז מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹבח הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם-מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ-מָיִם.

גם בספרות נבואה יש התייחסות רחבה ליציאת מצרים. נראה דוגמאות בודדות. הראשון הוא עמוס הנביא מתקוע התייחס ליציאת מצרים, בהזכירו לעם ישראל, כי אין להם שום עדיפות בעיני האל. להיפך. מעם ישראל ה' מצפה להתנהגות טובה יותר מאשר שאר העמים: הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם-יְהוָההֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל, הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר, וַאֲרָם מִקִּיר (עמוס ט' 7).

גם יחזקאל הנביא, שפעל בבבל התייחס ליציאת מצרים, בגנותו את עבודת האלילים של העם: … וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם…  ו בַּיּוֹם הַהוּא, נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם, לְהוֹצִיאָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:… וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ…  וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ…י וָאוֹצִיאֵם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאֲבִאֵם, אֶל-הַמִּדְבָּריא וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת-חֻקּוֹתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם:  אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם, וָחַי בָּהֶם (יחזקאל כ' 5 – 11).

ואחרון חביב (יש עוד, אבל הנקודה ברורה) הוא ירמיהו הנביא מענתות, שנזף בעם: הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹרב שִׁמְעוּ, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת; וְדִבַּרְתֶּם אֶל-אִישׁ יְהוּדָה, וְעַל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָםג וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵלאָרוּר הָאִישׁ–אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאתד אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי-אוֹתָם מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל… (ירמיה י"א 1 – 4).