דברי הימים – פרק 05: לוט, נסיבות עריות ודוד – על המואבים. חלק א'

המואבים הם שכני ישראל ממזרח. שכן מעצבן שהיחסים איתו ידעו בעיקר מורדות ומורדות. מצד שני, למשיח בן דוד יש שרשים מואביים דווקא.

בפרק זה נתחקה אחר ראשית המואבים, קשריהם לעם ישראל, תרומתם למשיח בן דוד, ויחסי האהבה – שנאה בינם לישראל ישראל עד ימי מישע.

הורדה

מואב

קריאת הפרק:

ארץ מואב שוכנת בעבר הירדן המזרחי, לאורך החצי הדרומי של ים המלח. בדרום הארץ גובלת בנחל זרד, בצפון בנחל הארנון, במערב בים המלח, ובמזרח במדבר (אין גבול מוגדר). במהלך השנים הגבולות נע צפונה (על חשבון ישראל ועמון) ודרומה (על חשבון אדום) – וחוזר חלילה. חוקרים לא מעטים מתייחסים גם לשטח שמצפון לנחל הארנון כארץ מואב. ויש להם על מה להתבסס. למעשה הגבולות המקראיים של היחידות הפוליטיות השונות הם כמו אקורדיון: מתרחבים ומתכווצים חליפות.

המידע שלנו על המואבים מתבסס על ארבעה מקורות עיקריים. ראש וראשון הוא המקרא, המכיל מידע רב על מואב, מתוקף היותם שכני וקרובי עם ישראל. המקור השני הוא מספר כתובות מואביות, המקור השלישי הוא כתובות מלכי אשור, והמקור האחרון הוא הממצאים הארכיאולוגים. לכל מקור יש יתרונות וחסרונות ונזכיר אותם בהקשר הראוי.

המקור הראשון הוא המקרא כאמור. חסרון המקרא כמקור על המואבים ברור. המקרא הוא יצירה ישראלית, וביצירה ישראלית – המואבים מופיעים, כמעט תמיד, בהקשר לעם ישראל. מטבע הדברים מידע שנמסר כבדרך אגב, ועל כאלה שלא פעם הם אויבי ישראל – הוא מוגבל, ולעיתים בעייתי בלשון המעטה. מה עוד, שהמקרא אינו יצירה היסטורית, אלא חיבור חינוכי – לימודי, שההיסטוריה היא כלי ולא מטרה. מצד שני אין לפסול את המקרא כמקור, אלא לדון כל ידיעה וכל מקרה לגופו. אם זה כתוב בתנ"ך זה לא אומר שזה לא נכון. זאת ועוד – המידע שלנו על מואב הקדום מצוי רק במקרא.

בהמשך נוספים מקורות, אולם בדיון על ערפילי ההיסטוריה המואבית אין לנו על מי להישען אלא על המקרא.

במקרא נזכרים מואב ועמון תכופות יחד. מדובר בעמים, שלפי התפיסה המקראית הם אחים. (כמו ישראל ואדום). המסורת המקראית רואה במואב ועמון קרובי משפחה של עם ישראל, היות והם מתייחסים אל לוט אחיין אברהם. סבא שלנו וסבא שלהם היו אחים. ישראל ואדום הם הבנים של יצחק שהוא הבן של אברהם. ואילו מואב ועמון הם הבנים של לוט שהוא הבן של הרן, אחיו של אברהם. חשוב לציין, כי רשימות יחס מקראיות (מי הוליד את מי) משקפות, במקרים רבים, את המצב הקיים בעת שהרשימה הועלתה על הכתב, ושהאנשים המופיעים בה – מייצגים למעשה יחידות אתניות. כלומר הסיפורים על יעקב ועשו משקפים למעשה את התפיסה המקראית שהישראלים והאדומים הם קבוצה אתנית (לצורך הענין 'יצחק') שהתפצלה לשתי קבוצות ('עשו' ו'יעקב'). כך המואבים והעמונים היו עם אחד, שבמהלך השנים התפצל לשני עמים, קרובם אך שונים. במקרא יש מסורת מעניינת על לידת מואב ועמון, שהם 'האבות הקדמונים' של המואבים והעמונים. בדיוק כשם שיעקב הוא האב הקדמון של הישראלים. סביר מאוד שלמואבים הייתה ספרות עשירה בנושא, ספרות שלא נשמרה, כמו הספרות הישראלית (מה שאנו מכנים 'התנ"ך'). הסיפור על הולדת מואב ועמון מופיע לאחר סיפור מהפכת סדום: וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו. לא וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ (כלומר לקיים יחסי מין) כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ. לב לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. לג וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. לד. וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. לה וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת-אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. לו וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט מֵאֲבִיהֶן. לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי-מוֹאָב עַד-הַיּוֹם. לח וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן עַד-הַיּוֹם. (בראשית י"ט פסוקים 30 – 38).

מכאן הביטוי 'שיכור כלוט', כמו לוט – אגב. פרשנים רבים לאורך הדורות סברו כי, מטרת הסיפור היא להשמיץ את מוצאם של המואבים והעמונים (לא פעם אויבים מרים, אגב) כתוצאה מגילוי עריות, וכי מדובר בלגלוג ישראלי על הנחותים מהמזרח. אולם, דעה אחרת רואה בסיפור מסורת מקורית דווקא. מסורת מואבית ועמונית שנכנסה למקרא. מסורת שנועדה לרומם ולפאר את בנות לוט. הרי לאחר חורבן סדום הן היו בטוחות שכל האנושות הושמדה. בנות לוט פעלו על מנת להציל את האנושות. ראוי שנזכור כי, עם ישראל בעצמו מתגאה במוצאו הנחות (מבית עבדים), ושהמקרא מלא וגדוש בסיפורים שליליים על אבות האומה וגיבוריה. לא מן הנמנע שהמואבים והעמונים סיפרו על עצמם את הסיפור. ראוי לציין כי, 'עמי' בערבית = הדוד מצד האב. אישוש לתפיסה הזו נמצא אצל יוסף בן מתתיהו: והבתולות חשבו שנכחד כל המין האנושי, וטיכסו עצה להתקרב אל אביהן בסתר, וכן עשו – שלא יכלה העם. ונולדו להם בנים. לבכירה: מואב. שפירושו בערך: מהאב. ולצעירה: עמון. פירוש השם: בן העם (קדמוניות א', י' י').

האזכור הבא של המואבים הוא בעת הנדודים במדבר נתקלו בני ישראל במואבים במספר הזדמנויות. האזכור הראשון הוא קשה מעט: וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת. יא וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ. יב מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד. יג מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי. יד עַל-כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה אֶת-וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת-הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. טו וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב. טז וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת-הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. (במדבר כ"א 10 – 16).

הארנון הוא הנחל המתנקז לים המלח ממזרח, כזכור. נחל ארנון מתואר כגבול בין האמורי למואב. ולאחר נצחון ישראל על האמורי (על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן. נצחון שיתואר בהמשך ספר במדבר) – הארנון הפך לגבול בין ישראל למואב. בקטע יש ציטוט מעניין: אֶת-וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת-הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. טו וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב. הציטוט מעניין בשל הספר ממנו הוא נלקח ְסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה (14) – ספר הנזכר רק פה, ועל פי שמו זהו ספר בו רוכזו עלילות מלחמות ה', לפי התפיסה הקדומה שהאל יוצא לפני המחנה. מלחמות ה' הן כמובן מלחמות ישראל. זו אחת ההפניות הבודדות במקרא לספרים חוץ מקראיים. למרבה הצער הספר אבד.

בהמשך הפרק יש פרשה מעניינת, והיא נצחון סיחון מלך חשבון (תל חיסבאן בירדן של ימנו) על המואבים. הרקע לתיאור הזה הוא דווקא נצחון ישראלי על סיחון: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. כב אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. כג וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל

 כד וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי-חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת-אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד-יַבֹּק עַד-בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. כה וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל-עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל-בְּנֹתֶיהָ (במדבר כ"א 21 – 25).

בהמשך, ועל רקע המלחמה בסיחון נזכרת מלחמה אחרת של סיחון עם מואב דווקא. קטע בעייתי מבחינה היסטורית, אבל קודם נקרא: כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת-כָּל-אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד-אַרְנֹן (כלומר ארץ מואב השתרעה מצפון לארנון פעם) כז עַל-כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן. כח כִּי-אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. כט אוֹי-לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם-כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן. ל וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד-דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד-נֹפַח אֲשֶׁר עַד-מֵידְבָא (במדבר כ"א 26 – 30).

בקטע שצוטט על המלחמה יש שלושה פסוקים מעניינים: עַל-כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן. כח כִּי-אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן כט אוֹי-לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם-כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן (פסוקים 27 – 29).

פסוקים אלה דומים מאוד לפסוקים בספר ירמיה: בְּצֵל חֶשְׁבּוֹן עָמְדוּ מִכֹּחַ נָסִים כִּי-אֵשׁ יָצָא מֵחֶשְׁבּוֹן וְלֶהָבָה מִבֵּין סִיחוֹן וַתֹּאכַל פְּאַת מוֹאָב וְקָדְקֹד בְּנֵי שָׁאוֹן. מו אוֹי-לְךָ מוֹאָב אָבַד עַם-כְּמוֹשׁ כִּי-לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי וּבְנֹתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה. (ירמיה מ"ח 46 – 47).

הפסוקים מזכירים גם את: כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה בַּעֲלֵי גוֹיִם הָלְמוּ שְׂרוּקֶּיהָ עַד-יַעְזֵר נָגָעוּ תָּעוּ מִדְבָּר שְׁלֻחוֹתֶיהָ נִטְּשׁוּ עָבְרוּ יָם. (ישעיה ט"ז 8).

שימו לב, בשלושה מקראות נזכרת המלחמה הזו. זאת למרות שזו מלחמה בה עם ישראל לא היה מעורב!!! האירוע הותיר רושם עז די הצורך, כך שגם ישעיהו וירמיהו, שחיו מאות שנים אחרי מלחמה זו הזכירו אותה בדבריהם. העובדה שהנביאים הללו הזכירו את המלחמה הזו, כדבר מובן מאליו, מעידה עד כמה הישראלים, אנשי הדורות ההם הכירו את הסיפור. שהרי נביא מדבר בדימויים הברורים לקהל מאזיניו. אחרת מה הטעם?

אחד הסיפורים הידועים, ביחסי ישראל – מואב הוא סיפור בלעם: וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ. ב וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. ג וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב-הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא. ה וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ לִקְרֹא-לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. ו וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר. ז וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל-בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק. (במדבר כ"ב 1 – 7).

המשך הסיפור ידוע. הקללות הפכו לברכות. ולא נרחיב.

התפתחות מרתקת אירעה בשנת 1967. בשנה זו התגלתה באתר העיר סוכות המקראית (תל דיר עלא בעבר הירדן), על קיר מקדש כתובת. ואני מזכיר את הפרק על העיר סוכות. הכתובת תוארכה למאה השמינית לפה"ס (כלומר ימי ירבעם השני מלך ישראל). הכתובת זכתה מיד לכותרת: 'כתובת בלעם'. הכתובת כתובה בניב ארמי – עברי, ונכתבה על טיח. מצב השתמרות הכתובת גרוע, והיא מורכבת משברים. יש כמה סידורים אפשריים של הכתובת. וכולם נותנים טקסט הגיוני. בערך. אנחנו נקרא את הסידור המקובל. בכתובת נזכר בלעם בר בעור, הדמות היחידה מהתורה (!), הנזכרת במקור חיצוני. הכתובת מעידה, כי דמות בלעם הייתה ידועה. בגלל השתמרותה הגרועה – יש השלמות לא ודאיות רבות. הכתובת לא ארוכה אמנם, אך נקרא את תחילתה:

ספר בלעם בר בעור איש חוזה אלוהין הוא, ויאתו אליו אלוהין בלילה ויחז מחזה.

קטע הפתיחה מציג את גיבור העלילה: בלעם בר בעור = בלעם בן בעור. השימוש במילה 'בר' רומזת לרקע הארמי של הכתובת בלעם מוגדר כ'איש חוזה אלהים הוא', אשר זכה להתגלות בלילה. מזכיר את המידע המקראי על בלעם: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לַיְלָה (במדבר כ"ב 20). או: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה (במדבר כ"ד 4). התגלות האל בלילה הינה תופעה ידועה, למשל אברם בברית בין הבתרים.

סיפור בלעם נשמר בזכרון הלאומי הישראלי לדיראון עולם. ושתי דוגמאות: עַמִּי זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר מִן-הַשִּׁטִּים עַד-הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה (ספר מיכה ו' פסוק 5). וההתייחסות המפורסמת בחוק המקראי: לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד-עוֹלָם. ה עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. (דבר' כ"ג 4 – 5).

מיד אחרי פרשת בלעם, מופיע סיפור בעל פעור: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל. (במדבר כ"ה 1 – 3). גם הסיפור הזה ידוע. בסופו של דבר פנחס הכהן הרג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור. ולא נרחיב. בהמשך הנדודים במדבר, אין המואבים נזכרים (למעט 'ערבות מואב'). בספר יהושע – מואב אינו נזכר (למעט אזכור הברית בערבות מואב ובלעם). הסיבה ברורה: ארץ ישראל, בה מתמקד ספר יהושע, אינה ארץ מואב, וממילא המאבק הוא לא עם המואבים. כזכור, חפירות ארכיאולוגיות גילו כי, ההתנחלות המואבית אירעה במקביל להתנחלות הישראלית. שני העמים היו חלק מנדידת עמים אדירת ממדים שהחלה בסוף המאה השלוש עשרה לפני הספירה והמאה השתים עשרה לפני הספירה (סוף תקופת הברונזה המאוחרת ותחילת הברזל). בין העמים: הישראלים, הפלישתים, המואבים, העמונים, הארמים וכו'. הסיפורים על ממלכות עבר ירדניות (אדום, מואב ועמון) – הם השלכה מימי הממלכה המאוחדת ואילך. אפשר כי בסיפור בלק ובלעם, יש מסורת היסטורית על מאבק כלשהו של יושבי עבר הירדן עם הישראלים הנודדים.

במהלך תקופת ההתנחלות במאות השתים עשרה והאחת עשרה לפני הספירה (תקופה זהה ומקבילה לתקופת השופטים), היו כמה סכסוכי שכנים בין ישראל למואב. הראשון והמפורסם הוא סיפור אהוד בן גרא: וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב עַל-יִשְׂרָאֵל עַל כִּי-עָשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה. יג וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת-עִיר הַתְּמָרִים. יד וַיַּעַבְדוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה (שופטים ג' 12 – 14).

ספר שופטים מציג נוסחה מעגלית של חטא – שעבוד – זעקה – הושעה. המשעבד הוא עגלון מלך מואב. שמו נגזר מ'עגל'. או כסמל אלוהות, או בגלל ממדיו… המשך: וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה וַיָּקֶם יְהוָה לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת-אֵהוּד בֶּן-גֵּרָא בֶּן-הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד-יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב. טז וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת (מה שמכונה חרב פיפיות. כלומר חרב ישרה ששני צדדיה חדים, ולא כמו בחרב מגל, בה יש רק צד אחד פעיל) גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ. יז וַיַּקְרֵב אֶת-הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד. יח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת-הַמִּנְחָה וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה. יט וְהוּא שָׁב מִן-הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת-הַגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר דְּבַר-סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל-הָעֹמְדִים עָלָיו. כ וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא-יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה (בעליית הגג הקרירה) אֲשֶׁר-לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר-אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא (שופטים ג' 15 – 20).

לפי המדרש, עגלון שקם לכבוד דבר האל – זכה שאחד מצאצאיו יהיה המשיח: ר' ביבי בשם ר' ראובן אמר: רות וערפה בנותיו של עגלון היו,. שנאמר: "דבר סתר לי אליך המלך. ויאמר הס וגו'. וכתיב ואהוד בא אליו וגו'. ויאמר אהוד דבר אלקים לי אליך. ויקם מעל הכסא". אמר לו הקב"ה: אתה קמת מכסאך ופסעת שלש פסיעות בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך בן יושב על כסא ה' (רות רבא ב' ט').

ונמשיך עם עלילות עגלון ואהוד: וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת-יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ. כב וַיָּבֹא גַם-הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה. (naprashdu באכדית זה צואה. ובסיכול אותיות: הפרשדונה, בהשפעת המילה 'המסדרונה' בהמשך. כלומר החרב עברה דרך מעי המלך) כג וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה בַּעֲדוֹ וְנָעָל. כד וְהוּא יָצָא וַעֲבָדָיו בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה. (כלומר עושה את צרכיו. ריח ה-naprashu חיזק מסקנה זו) כה וַיָּחִילוּ עַד-בּוֹשׁ וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה וַיִּקְחוּ אֶת-הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ וְהִנֵּה אֲדֹנֵיהֶם נֹפֵל אַרְצָה מֵת (שופטים ג' 21 – 25).

ההמשך ידוע, הישראלים השתחררו מעול המואבים. לאחר אירוע זה המואבים נזכרים בעקיפין, בסקירה ההיסטורית של יפתח (במו"מ עם העמונים).

מואביה ידועה היא רות. לא נקרא את המגילה, אבל נדון בה בקצרה. מגילת רות, בצורתה הנוכחית היא חיבור מימי בית שני, וזאת מכמה טעמים. הטעם הראשון והמכריע הוא הטעם הלשוני. לשון המגילה היא לשון בית שני. נוקדה סימן קריאה. טען שני הוא כותרת הספר: 'בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים', ותקופה מקבלת את שמה לאחר סיומה, כידוע. וטעם שלישי הוא מיקום הספר בכתובים, כלומר הרבה אחרי שהנביאים נחתמו. בתרגום השבעים מגילת רות היא בין שופטים לשמואל. (תרגום המקרא ליונית. ואני מזכיר את הפרק על תרגום השבעים). אני יכול להבין מדוע מישהו הזיז את מגילת רות מהכתובים ל"מקום הנכון" במרכאות. אני לא מבין מדוע מישהו יזיז את המגילה מהמקום הנכון אל סוף המקרא. כפי הנראה המגילה היא חלק מ'פולמוס הנשים הנכריות' בימי עזרא ונחמיה. פולמוס שנסוב על השאלה מיהם שבעת עממי כנען, האסורים בחיתון. האם רק העמים הנזכרים במפורש בתורה? כלומר כנענית לא, אבל פלישתית כן. או שמא הכוונה היא לכל מי שאינו מעם ישראל? כלומר לא כנענית, לא פלישתית ולא אף אחת אחרת. היו גישות לכאן ולכאן, ומגילת רות היא מתומכי הפרשנות המקלה. סיפור אירוסי רבקה (בראשית כ"ד) וכרם נבות (מלכם א' כ"א) הם ממצדדי הפרשנות המחמירה. הפרשנות המחמירה היא שניצחה בסופו של דבר. למרות איחורה היחסי של מגילת רות, ברור שהיא משקפת מסורת מהימנה על שרשים מואביים של דוד. הרעיון שמשיח האל, הוא בעל שרשים זרים (ועוד של המואבים!) יכול להתקבל על הדעת רק אם הוא נכון. ידיעה מעניינת על יחסי דוד ומואב יש בספר שמואל: וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם וַיִּמָּלֵט אֶל-מְעָרַת עֲדֻלָּם (באזור המושב אדרת של ימנו) וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל-בֵּית אָבִיו וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה. ב וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל-אִישׁ מָצוֹק וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ נֹשֶׁא וְכָל-אִישׁ מַר-נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ. ג וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא-נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה-יַּעֲשֶׂה-לִּי אֱלֹהִים. ד וַיַּנְחֵם אֶת-פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ כָּל-יְמֵי הֱיוֹת-דָּוִד בַּמְּצוּדָה (שמואל א' כ"ב 1 – 4).

העובדה שדוד (או למצער המספר שסיפר על דוד. לא נעסוק כעת במהימנות ההיסטורית של ספר שמואל) הפקיד את הוריו במואב דווקא (לא בפלשת הקרובה, אליה נמלט דוד בסופו של דבר) – רומזת לקשרים המואביים של דוד.

בתיאור מלחמות דוד יש ידיעה על מואב. ידיעה קשה משהו, שיכולה להתבהר דווקא על רקע הקרבה בין דוד למואבים: וַיַּךְ אֶת-מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי-חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה. (שמואל ב' ח' 2).

מהות המלחמה והמעשה לא ברורים. ברור שמדובר במאבקי על שליטה בעבר הירדן המזרחי (כמו המלחמה בעמונים), אבל לא ברור מה מצא דוד להתנהג בחומרת יתר עם המואבים. בימי קדם שבויי מלחמה נפדו, נכבשו לעבדות, או הועסקו כפועלי כפיה. לא הרגו שבויים סתם לצרוך ההרג. הריגת 2/3 מהשבויים מעוררת תהיה. וקשה הדבר.

מקום המואבים לא נפקד מרשימת גיבורי דוד, בביטוי לא ברור: וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע בֶּן-אִישׁ- חי (חַיִל) רַב-פְּעָלִים (כלומר אחראי על פועלים) מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת- האריה (הָאֲרִי) בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג. (שמואל ב' כ"ג 20).

מהותם של אראל מואב – לא ברורה. גם הנקדן לא הבין וניקד כאריאל. דיון על אראל מואב – בחלק ב' של הפרק, כשנדון במצבת מישע.

מימי דוד ועד ימי יהורם בן אחאב מלך ישראל – אין ידיעות ממשיות על מואב. מצבת מישע גילתה לנו, כי היחסים "חודשו" במרכאות בימי עמרי אבי אחאב.

ספר מלכים ב', נפתח בידיעה הבאה, לפני הסיפור על מות אחזיה בן אחאב מלך ישראל ככתוב: וַיִּפְשַׁע מוֹאָב בְּיִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מוֹת אַחְאָב (מלכים ב' א' 1).

המואבים ניצלו את מות אחאב (שקרה בפרק הקודם) ומרדו בישראל. המרד המואבי נזכר גם בהמשך: וּמֵישַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב הָיָה נֹקֵד וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל מֵאָה-אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר. ה וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (מלכים ב' ג' 4 – 5).

שימו לב, המרד המואבי מתואר בפועל 'לפשוע'. ברור שזו נקודת המבט הישראלית… שעבוד מואב לישראל נזכר כבר בימי דוד, כזכור. לכאורה המואבים היו משועבדים לישראל כל התקופה הזו. אולם ממצבת מישע עולה כי מי ששעבד את מואב, היה עמרי אבי אחאב: וירש. עמרי. את א[ר]צ. מהדבא | וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבענ. שת. (מצבת מישע שורות 7 – 9).

כלומר בשלב מסוים בין ימי דד לימי עמרי, המואבים פרקו את העול הישראלי. הזמן המסתבר הוא לאחר מות שלמה, ופילוג הממלכה.

ונחזור לסיפור המרד המואבי. במקרא מסופר על נסיון ישראלי להשיב את השליטה במואב. חשוב לזכור כי, סיפור זה הוא סיפור נבואי. סיפור נבואי הוא סיפור בו איש האלהים עומד במרכז, והוא הציר סביבו סובב הסיפור. מאורע היסטורי מהווה רקע לתאר את גדולת הנביא ומעשיו. במקרה זה איש האלהים הוא אלישע, העומד במרכז: וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל. 7 וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל-יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ-יְהוּדָה לֵאמֹר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל-מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ. 8 וַיֹּאמֶר אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה וַיֹּאמֶר דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם (מלכים ב' ג' 6 – 8).

תשובת יהושפט זהה לתשובתו טרם קרב רמות גלעד (אליה יצא עם אחאב מלך ישראל), כמה פרקים קודם. הוחלט להגיע מהכיוון הפחות צפוי, מכיוון אדום. דהיינו לא לחצות את נהר הירדן מצפון לים המלח, ולתקוף את מואב מהגבול הישראלי, מצפון לדרום, גם לא לחצות א ים המלח ממערב ומזרח, אלא לעקוף את ים המלח מדרום, ולהגיע למואב מכיוון הגבול האדומי. כלומר מדרום לצפון: וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ-יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא-הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם (מלכים ב' ג' 9).

כרגיל, קודם פועלים ואח"כ חושבים. למרבה ההפתעה – במדבר אין מים. אזכור מלך אדום סותר את הידוע מפסוק אחר בו כתוב: וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם נִצָּב מֶלֶךְ (מלכים א' כ"ב 48). יש שהציעו כי, בינתיים (בין מות אחאב לעליית יורם עברו שנתיים, בהם מלך אחזיה בן אחאב) מונה מלך כפוף באדום. אחרים גרסו כי, נציב = מלך (בעייתי, כי זה מעקר את השפה ממהותה. הרי לפי הגיון זה: עז = בננה, וכדור = קורקינט). אולם נראה כי, מדובר בשני מקורות שונים שעמדו בפני בעל מלכים: כרוניקה וסיפור נבואי. בפרק עתידי על ספר מלכים נרחיב בנושא.

בהמשך הסיפור, אלישע נבא על ישועה פלאית. גם יגיעו מים, וגם המואבים יוכו. הנבואה התממשה: וַיָּבֹאוּ אֶל-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת-מוֹאָב וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם ויבו- (וַיַּכּוּ-) בָהּ וְהַכּוֹת אֶת-מוֹאָב. 25 וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל-חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ-אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל-מַעְיַן-מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל-עֵץ-טוֹב יַפִּילוּ עַד-הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ. (מלכים ב' ג' 24 – 25).

על פניו מדובר בנצחון ישראלי מכריע. כולל חורבן קיר חרושת. אבל סיום הסיפור מעט מוזר, בלשון המעטה: וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי-חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע-מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ. 27 וַיִּקַּח אֶת-בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר-יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל-הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף-גָּדוֹל עַל-יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ (מלכים ב' ג' 26 – 27).

קטע זה מעורר כמה בעיות: מדוע מלך מואב ניסה להגיע למלך אדום דווקא? מה, מלך אדום נחשב לחוליה החלשה? אז מה? מדוע מישע הקריב את בנו הבכור? לשכך את זעם האל? פעולה מאגית? ובעיקר, מדוע היה קצף (כעס) על ישראל דווקא? ואם צבא ישראל שב לארץ, מי ניצח בסוף? הקטע לא ברור, אבל נסיגת צבא ישראל רומזת לנצחון מואבי דווקא. אחרת היה מדווח על דיכוי המרד ושעבוד מואב מחדש. חיזוק לתפיסת הנצחון המואבי יש במצבת מישע.

בשנת 1868 התגלתה בדיבאן (היא העיר המקראית דיבון) ע"י כומר גרמני בשם קליין, מצבה מבזלת הכתובה בכתב עברי קדום (הערה: הכתב היה משותף לכל עמי האזור. כמו שכתב לטיני משותף לרוב עמי אירופה). המצבה מאופיינת בנקודה מפרידה בין המילים, ובקו מפריד בין המשפטים. הבדואים תושבי המקום, חשדו בהתלהבות הרבה של האירופי המוזר מגוש האבן, וניפצו אותה. פה הסיפור מתפצל לגרסאות משנה. טענה אחת גורסת כי, הם חשבו שיש בפנים זהב, וטענה אחרת גורסת כי הם העדיפו למכור את המצבה בכמה חתיכות ולהרוויח יותר, מאשר למכור אותה כחתיכה אחת. גם אופן הניפוץ שנוי במחלוקת. האם חיממו את המצבה ושפכו עליה מים קרים, שסדקו אותה – או שמא השתמשו בשיטה הישנה והמוכרת של מכות פטיש? על דבר אחד אין חולק: לפני ששברו אותה – נעשה העתק ניר (כמו שהילדים שמים מטבע מתחת לדף, ועוברים עליו בעפרון), לפיו שוחזרה המצבה. המצבה שחוברה לה יחדיו, נמצאת היום בלובר, אגב.

המצבה מספרת על מעללי מישע, כולל המרד בישראל, מנקודת המבט המואבית. מצבת מישע תואמת במספר פרטים את המסופר במקרא: כגון מואב הייתה משועבדת לישראל, לאחר מות אחאב מרדו המואבים, והשתחררו מהעול הישראלי. בנוסף, מידע חדש העולה מן המצבה (ואלה הנקודות העיקריות): מואב נכבשה כבר בימי עמרי (כלומר בין ימי דוד לימי עמרי השתחררה מואב), השלטון הישראלי נמשך זמן רב (במצבה נכתב '40 שנה', אך זה מספר טיפולוגי).

המצבה כתובה בשפה המואבית (קרובה לעברית), ושופכת אור על ההיסטוריה המואבית, הפולחן המואבי ועוד נושאים שונים. חשיבות המצבה להבנת ההיסטוריה, האמונה והגיאוגרפיה המואבית היא אדירה.

פה נשאר במתח עד הפרק הבא.