דבר היום – פרק 28: וַיַּעֲבֶר-קוֹל בְּכָל-מַלְכוּתוֹ – על הצהרת כורש

הצהרת כורש היא הצהרה קצרה למדי. מעט המחזיק את המרובה. זוהי ההצהרה בה"א הידיעה שניתנה לעם ישראל בימי קדם (ובכלל)

ההצהרה, אפשרה את החזרה מגלות בבל, והקמת בית המקדש השני. שני תהליכים מכריעים בהולדת היהדות במובנה המודרני (דת ישראל של ימי בית ראשון שונה במובנים רבים מדת ישראל של ימי בית שני. ניתן לדבר על 'יהדות' במובן המקובל רק מימי בית שני ואילך.

על הצהרה מרתקת זו – בפרק זה.

האזנה נעימה 🙂

הורדת הפרק

 

קריאת הפרק:

בשנת 556 לפני הספירה רצח נבונאיד את מלך בבל (לבשי מרדוך, ילד בן 9), והפך למלך בבל. נבונאיד רומם את סין (אל הירח) למעמד האל הראשי בבבל, תחת מרדוך (ראש האלים הבבלי). בכך מלך בבל הסתכסך עם כהני מרדוך רבי העוצמה.

מלבד זאת, מסיבה לא ברורה לחלוטין, הוא עזב את הבירה, וישב 10 שנים בתימא, שבצפון ערב. בהעדר המלך, לא ניתן לחגוג את חג האכיתו (ראש השנה הבבלי). באכיתו האלים מתכנסים, וגוזרים את גורלו של האדם. מי לחיים ומי למות. כשלא חגגים את האכיתו – יש בעיה.

ב-539 לפני הספירה כורש מלך פרס תקף את האימפריה הבבלית. לאחר סדרת קרבות הגיע כורש לעיר בבל. כהני מרדוך, שראו בכורש משחרר, פתחו לו את שערי העיר בבל. אצל הרודוטוס סופר, כי כורש הטה את נהר הפרת, וחדר לעיר באפיק היבש. כך או אחרת חוסלה האימפריה הבבלית, לאחר 90 שנה. הד לאירוע יש גם בספר דניאל, בסיפור 'הכתובת על הקיר'.

כורש ירש אימפריה גדולה, שכדרכן של אימפריות, הכילה עמים רבים ומגוונים. בניגוד לגישה המקובלת של שלטון באמצעות המקל, כורש השתמש גם בגזרים לרוב. הוא התייחס למדינות השונות כחלקים חיוניים באימפריה, ולא מקורות הכנסה. במילים אחרות העושר זרם מהפריפריה למרכז, וחזר לפריפריה.

חלק ממדיניות הגזר הייתה החזרת עמים גולים, לארצם, על מנת לרכוש את אהדתם. עם קטן, אחד מיני רבים, ולא ממש חשוב באימפריה הבבלית, שארצו שכנה במערב האימפריה היו היהודים. עם כיבוש בבל ההצהרה הבאה (בלשון המקרא: רִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ. עז' ג' 7):

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר-יְהוָה מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר יְהוָה אֶת-רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס וַיַּעֲבֶר-קוֹל בְּכָל-מַלְכוּתוֹ וְגַם-בְּמִכְתָּב לֵאמֹר.  ב כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה.  ג מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת-בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.  ד וְכָל-הַנִּשְׁאָר מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר-שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם-הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם (עזרא א' 1 – 5).

נוסח דומה ומקוצר מופיע בסוף ספר דברי הימים. גרסה נוספת של ההצהרה, נזכרת בהמשך ספר עזרא, ונדון בה להלן.

כותרת ההצהרה היא משמעותית ככתוב: וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר-יְהוָה מִפִּי יִרְמְיָה. השנה הראשונה של כורש היא 539 לפה"ס (יש הטוענים: 538). בשנה זו כלה דבר ה' מפי ירמיהו, שניבא פעמיים: וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל-מֶלֶךְ-בָּבֶל וְעַל-הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם-יְהוָה אֶת-עֲו‍ֹנָם וְעַל-אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם (ירמיה כ"ה 12).

נבואה זו נאמרה ב-605 לפה"ס. ועוד 70 יוצא 535 לפה"ס. כלומר ההצהרה הייתה 66 שנה אחרי הנבואה. במקום אחר ניבא ירמיהו: כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת-דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה (ירמיה כ"ט 10). נבואה זו נאמרה ב- 598 לפה"ס. ועוד 70 יוצא 528 לפה"ס. כלומר ההצהרה הייתה 59 שנה אחרי הנבואה.

נכון, אין התאמה מוחלטת בין הכותרת לתאריך. אבל 66 שנה זה לא רע בכלל, ונראה שהכוונה היא ל-70 כמספר סמלי המציין 3 – 4 דורות. כלומר 'לא אתם ולא ילדיכם ולא נכדיכם יראו את מפלת בבל. הנינים יזכו לכך'.

ההצהרה כוללת ששה סעיפים:

1) השלטון ניתן לכורש על ידי ה' אלהי השמיים: כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם.

2) האל פקד על כורש לבנות לו מקדש: וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת.

3) המקדש יוקם בירושלים אשר ביהודה: בִּירוּשָׁלַ‏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה.

4) מי שמעוניין יכול לעזוב את מקומו ולעלות לירושלים: מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ‏ִם.

5) בירושלים מותר לעולים לבנות את המקדש: וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

6) מי שנשאר יכול לתרום כסף ורכוש: וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה.

כורש לא הפך למאמין באלהי ישראל. אבל בתור עובד אלילים, אז פולחן לעוד אל – לא מזיק.

יש חידוד והדגשה: בִּירוּשָׁלַ‏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. לא כל ירושלים, אלא ירושלים הנמצאת בארץ יהודה. גולי יהודה ישבו במספר ישובים. אחד מהם נקרא 'עיר יהודה' (אל-יהודו). וזה הכינוי הבבלי לירושלים (אני מזכיר את פרק 10 בדברי הימים 'חזרו הביתה – על התערוכה על נהרות בבל במוזיאון ארצות המקרא', שם דנו בנושא).

ככור לכל, האשורים הגלו עמים כעונש על מרידה, ובמקומם הם הביאו תושבים אחרים (כמו ממלכת ישראל למשל). הבבלים, הביאו גולים אליהם, אבל לא הביאו במקומם אנשים אחרים. חשוב להדגיש. ארץ יהודה לא התרוקנה מיושביה, פשוט לא הובאו שמה גולים אחרים.

בניגוד למדינות ההגליה האשורית או הבבלית שהיו 'כרטיס בכיוון אחד', הרי כורש הרשה לגולים לחזור: מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ‏ִם. אנשי יהודה יכולים לעזוב את מקומם ולשוב לארץ יהודה. הגולים יכולים לחזור וגם לבנות מקדש לאלהי ישראל: וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אבל כמו שקרה עם קום המדינה ב-1948, רובם העדיפו להשאר…

חידוש: מותר לתרום כסף שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה.

חשוב להבין: להצהרה אין משמעות פוליטית. אנשי יהודה יכולים לשוב ליהודה, לבנות את בית המקדש. ולקבל תרומות. זהו! אין עצמאות או החזרת שושלת דוד.

לאחר ההצהרה הרי: וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת-רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת-בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ו וְכָל-סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי-כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל- כָּל-הִתְנַדֵּב. ז וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת-כְּלֵי בֵית-יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו.  ח וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל-יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה (עזרא א' 5 – 8).

צעד ראשון הוא החזרת כלי המקדש, שנלקחו על ידי נבוכדנאצר, הנזכרים בספר מלכים (כ"ה 13 – 17).

כלי המקדש (חלקם) נמסר ל'ששבצר הנשיא ליהודה'. לא ברר מיהו אותו ששבצר? השם הוא בבלי, אבל ככל הנראה מדובר ביהודי. ששבצר נזכר בהמשך, בעת העימות עם צרי יהודה ובנימין (בתרגום לעברית): וְאַף הַכֵּלִים שֶׁל בֵּית הָאֱלֹהִים שֶׁל זָהָב וָכֶסֶף, אֲשֶׁר נְבוּכַדְנֶצַּר הוֹצִיא מִן הַהֵיכָל אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם וְהוֹבִיל אוֹתָם לַהֵיכָל שֶׁל בָּבֶל, הוֹצִיא אוֹתָם כּוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ מִן הַהֵיכָל שֶׁל בָּבֶל, וְנִתְּנוּ לְשֵׁשְׁבַּצַּר שְׁמוֹ, אֲשֶׁר פֶּחָה שָׁמוֹ…(טז) אֲזַי שֵׁשְׁבַּצַּר זֶה בָּא, נָתַן יְסוֹדוֹת שֶׁל בֵּית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, וּמֵאָז וְעַד כָּעֵת הוּא נִבְנֶה וְלֹא נִשְׁלָם. (וְאַף מָאנַיָּא דִי-בֵית-אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן-הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל הִמּוֹ לְהֵיכְלָא דִּי בָבֶל הַנְפֵּק הִמּוֹ כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא מִן-הֵיכְלָא דִּי בָבֶל וִיהִיבוּ לְשֵׁשְׁבַּצַּר שְׁמֵהּ דִּי פֶחָה שָׂמֵהּ…. טז אֱדַיִן שֵׁשְׁבַּצַּר דֵּךְ אֲתָא יְהַב אֻשַּׁיָּא דִּי-בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וּמִן-אֱדַיִן וְעַד-כְּעַן מִתְבְּנֵא וְלָא שְׁלִם. עזרא ה' 14 – 16).

מהקטע הארמי עולה כי, ששבצר מונה לפחה (נציב) הפרסי ביהודה. בספר דברי הימים נכתב: וּבְנֵי יְכָנְיָה (יהויכין מלך יהודה) אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ.  יח וּמַלְכִירָם וּפְדָיָה וְשֶׁנְאַצַּר יְקַמְיָה הוֹשָׁמָע וּנְדַבְיָה (דברי הימים א ג' 17 – 18).

יש הרואים ב'שנאצר' ו'ששבצר' שמות שונים לאותו אדם. אם זה נכון, הרי הפרסים מינו אדם מבית דוד, בנסיון לרצות את אוכלוסיית יהודה. אך אין לדעת.

בכל מקרה, הפרסים לא התכוונו לקומם את מלכות בית דוד! יהודה היא פחוה (נציבות) הכפופה לשלטון הפרסי לחלוטין.

הצהרת כורש נחשבה כמסמך יוצא דופן, עד 1879 עת התגלה בחפירות העיר בבל גליל טין.  גליל הטין התברר ככתובת מלכותית מאת כורש מלך פרס (ולאחר כיבוש בבל גם מלך בבל). הגליל מכונה בשם המתבקש 'גליל כורש', ומתאר את פעולות כורש למען ערי בבל והמקדשים השונים: אנוכי כורש מלך בבל המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שומר ואכד. דלגתי על כמה מתאריו הדי מרשימים… אשר בֵּל ונַבּוּ אוהבים את שלטונו ואשר לחדוות לבם רוצים בממשלתו. כאשר נכנסתי בידידות לבבל וכוננתי בשמחה ובגיל את מושב המלכות בהיכל המושל, מַרְדֻךְּ האדון הגדול, הפך את תושבי בבל הרבים לאהבה אותי וביקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומו.

צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל, לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי שומר ואכד. דאגתי לשלום בבל ובשאר ערי הקודש. בני בבל, שמח לבם בהסירי את העול המוטל עליהם שאינו הולם אותם (רמז ברור לנבונאיד). את בתיהם שהתיישנו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם. מַרְדֻךְּ האדון הגדול שמח וביד נדיבה ברך אותי – את כורש המלך הירא, בן כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי, ואנו בשלום לפניו הללנו היטב את אלוהותו הנעלה. דלגתי על קטע המתאר מנחות שונות… למן […] ועד הערים אשור ושושן, דלגתי על המשך רשימת ערים…, אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן, החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים. כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם. ואת אלוהי שומר אכד, אשר נבונאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים – בפקודת מַרְדֻךְּ האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם – מושב שמחתם.

בין ההצהרה לגליל יש כמה נקודות דמיון מרתקות:

הצלחת כושר נובעת מהאל הלאומי: ה' או מרדוך. כורש שיקם את מקדשי האלים שסייעו לו. ולבסוף כורש השיב את הגולים למקומם.

כלומר, הצהרת כורש הייתה חלק ממדיניות מרחיקת ראות של כורש.