דבר היום – פרק 12: רוח רוח רוח למה לא תשכב לנוח – על מסורות שונות בנוגע לחציית ים סוף

חציית ים סוף היא האירוע החותם את יצאית מצרים. העימות הסופי בין אלהי ישראל לאלהי מצרים (המגולם בפרעה).

זוהי המכה ה-11, שלאחריה בני ישראל והמצרים ייפרדו לנצח.

כולם מכירים את משה החובט בים בעוצמה ובוקע את ים סוף, אולם באותו פרק יש מסורת אחרת על ייבוש ים סוף, מרתקת לא פחות.

זאת ועוד, כתובת חוץ מקראית מזכירה, ככל הנראה, את האירוע כמה מאות שנים לאחר יציאת מצרים.

האזנה נעימה 🙂

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).

קריאת הפרק:

מבחינת הנִרְאוּת חציית ים סוף היא האירוע המרשים ביותר בעת יציאת מצרים. אמנם חציית ים סוף אירעה כמה ימים לאחר היציאה עצמה, אבל היא חלק בלתי נפרד ממנה.

בדומה ליציאת מצרים, חציית ים סוף מעוררת יצרים עזים. החל משלילה גמורה, וכלה בניסיונות להסביר את האירוע, בשלל תופעות טבע כאלה ואחרות. בדיוק כמו מכות מצרים. הכשלון וחוסר התוחלת הינם זהים בשני המקרים. מטרת הסיפור היא אחת: להראות את גדולת ה' כוחו ועוצם ידו בעזרתו לעמו. וכן יצירת מחוייבות של העם כלפי האל המושיע אותם.

זיהוי ים סוף שנוי במחלוקת. משם הים ברור שים סוף הוא הוא ים או ימה שלגדותיה גדל סוף. לכן מדובר במים מתוקים ולא מלוחים. רק מסורות מאוחרות זהו את ים סוף עם הים האדום. מקומו של ים סוף המקראי אינו ידוע. ורבו ההשערות בענין כגון: האגמים המרים, ימת בארדוויל ואפילו החולה.

חציית ים סוף היא חלק מתכנית כוללת של האל, להיפטר מפרעה אחת ולתמיד. חציית ים סוף היא למעשה המכה ה11. המכה הסופית. עם ישראל והמצרים ייפרדו לנצח: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹרב דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּםג וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּרד וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן. (שמות י"ד 1 – 4).

פרעה הבין שמצפון ים המכונה תיכון. ממזרח ים המכונה סוף, וממערב המצרים בצורת תחנת התראה. 3 ק"מ מכאן (ומי שלא מכיר את הציטוט, שיפסיק הכל, ילך לראות 'גבעת חלפון' ויחזור). והנה הזדמנות להשיב את העבדים הבורחים לתלם העבדות. ה' יכביד את לב פרעה. עוד פעם אחת – המאבק הסופי בין אלהי ישראל לאלהי מצרים (המגולמים בפרעה): וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם; וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּו וַיֶּאְסֹר, אֶת-רִכְבּוֹ; וְאֶת-עַמּוֹ, לָקַח עִמּוֹז וַיִּקַּח, שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל, רֶכֶב מִצְרָיִם; וְשָׁלִשִׁם, עַל-כֻּלּוֹ. ח וַיְחַזֵּק יְהוָה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, יֹצְאִים בְּיָד רָמָהט וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ–עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן (שמות י"ד 5 – 9).

המצרים התאוששו ממכת בכורות, והם רצים למלכודת. בני ישראל בלחץ, ואפילו מתארגנת מיני מרידה במשה, אבל משה רגוע, ומקרין בטחון עצמי כראוי למנהיג בעתות משבר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ–הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם:  כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָםיד יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן (שמות י"ד 13 – 15).

ויש תכנית פעולה ברורה: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּטז וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם–וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁהיז וַאֲנִי, הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת-לֵב מִצְרַיִם, וְיָבֹאוּ, אַחֲרֵיהֶם; וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיויח וְיָדְעוּ מִצְרַיִם, כִּי-אֲנִי יְהוָה, בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו (שמות י"ד 15 – 18).

משה יטה את ידו על הים, ומשה יבקע את הים לשניים. אבל לא עובר פסוק אחד והנה סיפור אחר לחלוטין: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶםכ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה; וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָהכא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם (שמות י"ד 19 – 21).

עמוד הענן עבר מהחלוץ למאסף וחצץ בין העברים למצרים. מטרת החציצה מתבררת מיד: משה נטה את ידו על הים, אבל רוח קדים (רוח מזרחית חמה ויבשה) נשבה כל הלילה וייבשה את הים. לא ביקוע דרמטי של הים, אלא רוח חזק ויבש (זו אינה טעות. רוח היא מילה דו מינית) שייבש את המים במשך כל הלילה. הלילה בו עמוד הענן שמר למעשה על בני ישראל מפני חיל פרעה.

יש לפנינו שתי מסורות שונות בנוגע לשאלה כיצד נוצר המעבר היבש בים סוף? האם משה במכת קרטה מכוונת היטב בקע את הים, או משה נטה ידו, אבל את עיקר העבודה עשה מאוורר ענק.

בהמשך שוב עירוב מסורות: וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָםכג וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם, וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם–כֹּל סוּס פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו:  אֶל-תּוֹךְ, הַיָּם כד וַיְהִי, בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם, בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן; וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִםכה וַיָּסַר, אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו, וַיְנַהֲגֵהוּ, בִּכְבֵדֻת; וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל–כִּי יְהוָה, נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם (שמות י"ד 22 – 25).

באשמורת הבוקר עמוד הענן הואיל בטובו לפנות את הדרך, והמצרים הסתערו קדימה. המצרים הבינו שהם בבעיה: וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל–כִּי יְהוָה, נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם

ונמשיך: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם, עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיוכז וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם, נָסִים לִקְרָאתוֹ; וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם, בְּתוֹךְ הַיָּםכח וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּםלֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד (שמות י"ד 26 – 28).

שימו לב, מצד אחד משה נטה ידו (מסורת המטה) ומצד שני הים שב לאיתנו בבוקר, אחרי שהרוח פסק מלנשוב.

מוטיב חציית ים סוף נזכר במקרא פעמים מספר. ונקרא רק פסוק אחד, שבליל הסדר שרים אותו: מַה-לְּךָ הַיָּם, כִּי תָנוּס? הַיַּרְדֵּן, תִּסֹּב לְאָחוֹר (תהילים קי"ד 5).

אבל אני רוצה להביא אזכור חוץ מקראי מרתק לחציית ים סוף. מדובר בכתובת מאתר במזרח סיני הקרוי כונתילת עג'רוד. זהו אתר ישראלי מהמאה השמינית לפני הספירה (ימי ירבעם השני ככל הנראה), ובו התגלו מספר כתובות עבריות. באחת מהן (במצב השתמרות גרוע) תואר אלמוני (כפי הנראה גיבור העלילה), ממעמד חברתי נמוך, וכן מספר אנשים שבגדיהם מלוכלכים. אחד מהם (המנהיג) לובש גלימה מוכתמת בדם. בשורה החמישית ניתן לשחזר, בזהירות המתבקשת מטקסט במצב השתמרות כה גרוע (ואני מתבסס על דבריו של פרופ' נדב נאמן): נד חלף וים יָבַש. זה מזכיר כמובן את הפסוק משירת הים: וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם  נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד (קיר הכוונה) נֹזְלִים  קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב-יָם (שמות ט"ו 8).

איני מתייחס לשירת הים, כי בשירת הים נזכרת רק טבעית המצרים, אך באופן מפתיע למדי, לא נזכר כלל מעבר בני ישראל בחרבה!

אם קריאה זו נכונה, הרי לפנינו עדות חוץ מקראית מפתיעה מימי המקרא, על אירוע מקראי אחר: חציית ים סוף.