דברי הימים – פרק 06: לוט, נסיבות עריות ודוד – על המואבים. חלק ב'

בפרק זה נמשיך עם עלילות המואבים. החל ממצבת מישע, המשך בנבואות על הגויים, וכלה בירידתם מעל במת ההיסטוריה.

הורדה

קריאת הפרק:

בפרק הקודם קראנו את קורות המסע הישראלי למואב. כפי שהוא מופיע במקרא. וכן התוודענו לנסיבות גילוי מצבת מישע.

הפעם נראה את הצד השני של הגבעה.

נקרא את המצבה קטעים קטעים. למרבה השמחה המואבית קרובה דיה לעברית, כך שנקרא אותה ישר במואבית, עם הסבר במידת הצורך. למרות שלא למדתם מואבית, תבינו את רוב המצבה ללא כל בעיות. אני אקרא את המצבה במואבית כולל ההשלמות המתבקשות, כי פה ושם היא קצת שבורה:

1. אנכ. משע. בנ. כמש… מלכ. מאב. הד 2. יבני | אבי. מלכ. על. מאב. שלשנ. שת. ואנכ. מלכ 3. תי. אחר. אבי אנכי מישע בן כמש(ית) מלך מואב הדי

בוני. אבי מלך על מואב שלושים שנה ואני מלכתי אחר אבי.

המצבה פותחת בזהות המלך שהציב אותה – מישע. אביו של מישע מלך שלושים שנה, ואילו הוא ירש את אביו (סימן ללגיטימיות אגב, ומי שמדגיש את עובדת היותו בן המלך הקודם – רומזת לכך שאולי זה לא בדיוק כך, ומדובר באוכף מלוכה. כלומר מי שהגיע לכס, שלא כדין). אפשר כי שמו המקורי היה שונה, וכי מישע (שרש יש"ע) הוא שם מלכותו, כיון שהושיע את מואב מישראל:

| ואעש. הבמת. זאת. לכמש. בקרחה | ב[מת. י] 4. שע. כי. השעני. מכל. המלכנ. וכי. הראני. בכל. שנאי | ואעשה הבמה הזאת לכמוש בקרחה ב[מת י]שע כי הושיעני מכל המלכים וכי הראני בכל שונאי

מישע ציין את הבמה, שהוא הקים לכבוד כמוש, האל הלאומי של המואבים, שהושיע אותו מכל אויביו.

זאת ועוד: הבמה הוקמה לכבוד מפלת אויבי מואב. המילה 'קירחו' משמעה, על סמך האכדית: – מצודה. הביטוי 'לראות בשונא' מופיע גם במקרא: יְהוָה לִי בְּעֹזְרָי  וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי ( תהילים קי"ח 7). קשר אחד מבין רבים, של המצבה לשפת המקרא:

עמר 5.י. מלכ. ישראל. ויענו. את. מאב. ימנ. רבנ. כי. יאנפ. כמש. באר 6. צה עמרי מלך ישראל, ויענה את מואב ימים רבים כי יאנף כמוש בארצו.

והנה מתברר מהמצבה, שבניגוד לרושם המקראי, מי ששעבד את מואב, שעבוד ממנו המואבים ישתחררו בימי יורם בן אחאב, לא היה דוד, אלא עמרי אבי אחאב. עמרי יסד שושלת חזקה, שכללה אותו, אחאב, אחזיה ויורם בני אחאב. הוא בנה בירה חדשה בעיר שומרון. עמרי הוא המלך הישראלי הראשון המופיע במקור חיצוני. פה במצבת מישע. מלבד זאת, במקורות האשוריים ממלכת ישראל מכונה תדיר: mat bit Humei, כלומר 'ארץ בית עמרי'. ללמדנו עד כמה עמרי היה שליט דומיננטי ומשפיע, ועד כמה 12 הפסוקים שהוקדשו לו במקרא, עושים לו עוול.

עמרי שעבד את מואב לזמן רב (ימן רבן). נצחון עמרי על מואב נובע מסיבה אחת: כמוש כעס על מואב. וזו בדיוק, אבל בדיוק התפיסה המובעת במקרא. כך למשל: וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים ( שופטים ג' 8):

| ויחלפה. בנה. ויאמר. גמ. הא. אענו. את. מאב | בימי. אמר. כ[נ] ויחליפהו בנו ויאמר גם הוא אענה את מואב. בימי אמר כ[ן]

גם אחאב (הנרמז בכינוי 'בנו') המשיך את מדיניות אביו. כלומר כל עוד ממלכת ישראל הייתה בשיא עוצמתה וכוחה (בימי עמרי ואחאב. ונקדיש את אחת התכניות לבית עמרי) – המואבים היו כפופים לשלטון הישראלי:

7. וארא. בה. ובבתה | וישראל. אבד. אבד. עלמ. וירש. עמרי. את א[ר]8. צ. מהדבא | וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבענ. שת. ויש 9. בה. כמש. בימי | ואראה בו ובביתו. וישראל אבוד אבד (ל)עולם. וירש את א[ר]ץ מידבא. וישב בה ימיו וחצי ימי בנו ארבעים שנה, ויש

ביה כמוש בימי.

מישע 'ראה בו ובביתו' – כלומר בהפסדם. ושימו לב לביטוי הנצחון: וישראל אבוד אבד לעולם.

מהדבא – הוא השם המואבי של העיר מידבא (מדבא בירדן של ימנו). לכאורה, הכיבוש הישראלי נמשך 40 שנה. אבל זהו מספר טיפולוגי. הרי עמרי מלך 12 שנים, אחאב מלך 22 שנים. אם נקבל כפשוטו את הביטוי 'וחצי ימי בנו' מודבר על 12 + 11 כלומר 23 שנה לכל היותר. הביטוי 'חצי ימי בנו' מכוון לכך, שאחאב לא מילא את ימיו על האדמה, כלומר מת טרם זמנו, כפי שמתואר במלכים א' פרק כ"ב, שם סופר כי, אחאב בן עמרי שנפל בקרב מול הארמים.

מישע יחס את הנצחון, כלומר השבת מידבא למואב, לכמוש אלהיו (וישיבה כמוש בימי). מידבא נמצאת צפונה לנחל הארנון, והשטח הישראלי "הושב" במרכאות למואב. הטענה כי השטח הושב, ולא נכבש נועד גם לצרכי דעת הקהל, וגם ובעיקר לאלים. הרי לפי התפיסה הקדומה האלים עצמם חילקו את הנחלות בין העמים. מי שכובש שטח לא לו – מסתכן בזעם האל. לכן כל כיבוש הוא למעשה 'החזרת המצב לקדמותו'. במרכאות:

ואבנ. את. בעלמענ. ואעש. בה. האשוח. ואבנ 10. את. קריתנ | ואבן את בעל-מעון ואעש בה האשוח ואבנה את קריתיים.

מישע בנה (כלומר ביצר) את העיר בעל מעון (או בית בעל מעון). העיר נזכרת במקרא:  חֶשְׁבּוֹן וְכָל-עָרֶיהָ אֲשֶׁר בַּמִּישֹׁר דִּיבֹן וּבָמוֹת בַּעַל וּבֵית בַּעַל מְעוֹן. ( יהושע י"ג 17). בנוסף מישע בנה בעיר 'אשוח'. כפי הנראה מפעל מים (מלשון 'שוחה'), וכן הוא בנה את העיר קריתיים, שגם היא נזכרת במקרא: וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת-חֶשְׁבּוֹן וְאֶת-אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם (במדבר ל"ב 37).

והנה קטע מעניין:

ואש. גד. ישב. בארצ. עטרת. מעלמ. ויבנ. לה. מלכ. י 11. שראל. את. עטרת | ואיש גד ישב בארץ עטרות מעולם. ויבן לו מלך ישראל את עטרות.

זו הפעם היחידה, שמקור חוץ מקראי מתייחס לאחת מהקבוצות שהרכיבו את עם ישראל. המואבים יודעים ששבט גד ישב בארץ עטרות 'מעולם' (כלומר מזמן). המואבים גם מכירים את ההשתייכות השבטית של שכניהם הישראלים. בניית עטרת על ידי בני גד נזכרת במקרא: וַיִּבְנוּ בְנֵי-גָד אֶת-דִּיבֹן וְאֶת-עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר ( במדבר ל"ב 34). ופה העלילה מקבלת תפנית אלימה:

ואלתחמ. בקר. ואחזה | ואהרג. את. כל. העמ.  12. הקרית. לכמש. ולמאב | ואלחם בעיר ואוחזה. ואהרוג את כל העם[מ]העיר לכמוש ולמואב.

'ואלתחם' – שרש לח"ם בבנין הפתעל. בנין מואבי, שאולי היה פעם בעברית. כך או אחרת – כל אנשי העיר נהרגו. ופה העלילה ממשיכה:

ואשב. משמ. את. אראל. דודה. ואס

13. חבה. לפני. כמש. בקרית

ואשבה משם את אריאל דודה ואס

חבו לפני כמוש בעיר.

את מירב הענין בקטע זה ממקד הביטוי 'אראל דודה' – צירוף לא מובן. המילה 'אראל' מופיעה במקרא, ומשמעה שנוי במחלוקת.(ציטוט, קטע שכבר נתקלנו בו): וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע בֶּן-אִישׁ- חי (חַיִל) רַב-פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת- האריה (הָאֲרִי) בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג. (שמואל ב' כ"ג 20). בקטע המקביל בדברי הימים (א' י"א 22) כתוב: אֲרִיאֵל בכתיב מלא ולא 'אראל'. מהקטע לא ברור מהו 'אראל'. הנקדן שלא הבין ניקד כריאל. וברור שהכוונה היא לאראל. זו גם גרסת הכתיב, וגם במצבת מישע (בה אין אמות קריאה באמצע מילה) 'אראל'. מהו האראל בקטע זה? אריה? פסל אריה? ואם כן, כיצד איך מכים פסל? מה הקשר למואב? אריאל נזכר בנבואת ישעיהו על ירושלים: הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל-שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ. ב וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵל וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה וְהָיְתָה לִּי כַּאֲרִיאֵל… דלגתי קצת וְהָיָה כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה הֲמוֹן כָּל-הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל- אֲרִיאֵל וְכָל-צֹבֶיהָ וּמְצֹדָתָהּ וְהַמְּצִיקִים לָהּ (ישעיה כ"ט 1 – 2, 7).

הדימוי לא ברור כלל ועיקר. מכאן אגב, אחד משמותיה של ירושלים הוא אריאל. מילולית: אריה האל. הקבלה נוספת יש בספר ישעיה: הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן ( ישעיה ל"ג 7). לפי מובאה זו אראל מקביל למלאך. מלאך, אגב, משמעו 'שליח'. לא בהכרח אלהי. ועוד התייחסות, מתיאור המקדש אצל יחזקאל: וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמֵהָאֲרִאֵיל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע.  טז וְהָאֲרִאֵיל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב  רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו (יחזקאל מ"ג 15 – 16).

מכל המובאות לעיל נראה כי 'אראל' הוא חפץ פולחני כלשהו, או דבר מה הקשור לפולחן. וקשה הדבר.

כך או אחרת 'אראל דודה' נלקח אל מקדש כמוש (מה שמחזק את מהותו פולחנית). כלומר החפץ הפולחני, ככל הנראה, הוקדש לאל שגרם לנצחון. ונמשיך במצבה:

| ואשב. בה. את. אש. שרנ. ואת. אש

14. מחרת |

ואושיב בה את איש שרון ואת איש

מחרת.

באתרים שנכבשו מישע הושיב את אנשי 'שרון' ואנשי 'מחרת'. שרון ומחרת – אתרים לא ידועים. :

ויאמר. לי. כמש. לכ. אחז. את. נבה. על. ישראל | וא 15. הלכ. בללה. ואלתחמ. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרמ | ואח 16. זה. ואהרג. כלה. שבעת. אלפנ. גברנ. ו[גר]נ | וגברת. וגר17. ת. ורחמת | כי. לעשתר. כמש. החרמתה | ויאמר לי כמוש: "לך, אחוז את נבו על ישראל". ואהלך בלילה ואלחם בה מבקוע השחרית עד הצהרים. ואוחזה ואהרוג כולה. שבעת אלפים גברים וילדים ונשים וילדו

ת ונערות. כי לעשתורת כמוש החרמתיה.

 

מישע קבל מסר ישיר מהאל: ויאמר. לי. כמש: … תופעה בה האל פונה ישירות למנהיג ידועה במקרא. כך למשל: וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל-פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי? וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-דָּוִד עֲלֵה כִּי-נָתֹן אֶתֵּן אֶת-הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ ( שמואל ב' ה' 19).

מהמצבה עולה כי, מישע הלך בלילה, ותקף עם בוקר. גם רעיון צבאי זה מופיע במקרא: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת-הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ-הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּכּוּ אֶת-עַמּוֹן עַד-חֹם הַיּוֹם וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ וְלֹא נִשְׁאֲרוּ-בָם שְׁנַיִם יָחַד (שמואל א' י"א 11).

במצבה נזכרים: גורים וגורות, שהם 'ילדים' ו'ילדות' במואבית. למרות שבעברית מדובר בצאצאי בעלי חיים, במואבית מדובר בצאצאי אדם. רחמות הכוונה לנשים צעירות, מלשון רחם, כמו שמופיע בשירת דבורה, או באוגרתית. והנה קשר נוסף למקרא: כי. לעשתר. כמש. החרמתה  – מוסד החרם היה קיים גם אצל שכני ישראל. במקרה זה העיר נבו הוחרמה לכמוש (כלומר כל אנשיה הומתו, ורכושה הוקדש לאל). ואני מזכיר את גורל יריחו (לכאורה): וַיַּחֲרִימוּ אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי-חָרֶב. (יהושע ו' 21).

ואקח. משמ. א[ת. כ] 18. לי. יהוה. ואסחב. המ. לפני. כמש | ואקח משם א[ת כ]לי ה' ואסחב אותם לפני כמוש.

קטע מרתק. זו הפעם הראשונה, שהשם המפורש של אלהי ישראל י' ה' ו' ה'. מופיע במקור חוץ מקראי! מהקטע עולה כי, בעיר נבו היה מקדש לה' אלהי ישראל (כלי ה' משמעם שהיה מקדש, כי אין כלי פולחן לאל ללא מקדש לאל). כלי הפולחן של האל המובס עוברים למשכן האל המנצח. גם תופעה זו מוכרת היטב מן המקרא. כך למשל ארון הברית: וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן  ( ספר שמואל א' פרק ה' פסוק 2). או כלי ה' מהמקדש בירושלים: וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת-כְּלֵי בֵית-יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. ( ספר עזרא פרק א' פסוק 7). :

ומלכ. ישראל. בנה. את 19. יהצ. וישב. בה. בהלתחמה. בי | ויגרשה. כמש. מפני ומלך ישראל בנה את יהץ וישב בה בהלחמה בי. ויגרשהו כמוש מפני

מלך ישראל, אל נכון עמרי, ביצר את העיר יהץ או יהצה אבל זה לא עזר לו, כי כמוש, האל המואבי, גירש את הישראלים.

גם יהץ היא עיר הנזכרת במקרא: וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר כ"א 23).

גם הרעיון של האל ההולך לפני המחנה מופיע במקרא. אחד הביטויים המוכרים הוא בעת חציית ים סוף: וַיְהִי, בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם, בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן; וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִםכה וַיָּסַר, אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו, וַיְנַהֲגֵהוּ, בִּכְבֵדֻת; וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל– כִּי יְהוָה, נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם (שמות י"ד 24 -25).

| ו 20. אקח. ממאב. מאתנ. אש. כל. רשה | ואשאה. ביהצ. ואחזה. 21. לספת. על. דיבנ | ואקח ממואב מאתיים איש כל ראשו. ואשאהו ביהץ, ואוחזה להוסיף על דיבון.

מישע לקח 200 איש ממואב, והעבירם ליהץ, להוסיפה לנחלת דיבון. המילה 'רושו' – לא ברורה. האם מדובר בראש?, אבל ה'א' היא שרשית. אבל אין הסבר אחר. אולי שגיאת כתיב? אולי מי יודע. :

אנכ. בנתי. קרחה. חמת. היערנ. וחמת

22. העפל | ואנכ. בנתי. שעריה. ואנכ. בנתי. מגדלתה | וא 23. נכ. בנתי. בת. מלכ. ואנכ. עשתי. כלאי. האש[וח למי]נ. בקרב 24. הקר | ובר. אנ. בקרב. הקר. בקרחה. ואמר. לכל. העמ. עשו. ל25. כמ. אש. בר. בביתה

אני בניתי קורחה חומות היערים וחומות

העופל. ואנוכי בניתי שעריה ואנוכי בניתי מגדליה. וא נכי בניתי בית מלך ואנוכי אשיתי כלאי האש[וח למי]ם בקרב

העיר. ובור אין בקרב העיר בקרחה. ואומר לכל העם עשו לכם איש בורו בביתו.

מישע פירט את מפעלי הבניה שלו: הראשון הוא 'קירחו חומת היערן', והשני הוא חומת העופל. העופל, הוא ככל הנראה החלק הגבוה בעיר (מלשון העפלה), עליו היה הקרחה. גם במקרא נזכר העופל. כך העופל בשומרון בירת ישראל, בסיפור על צרעת נעמן: וַיָּבֹא אֶל- הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת וַיְשַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ. ( מלכים ב' ה' 24). שאר המפעלים הם: שערים, מגדלים, בית מלך (ארמון כמובן) וכלאי האשוח למים (מפעל מים כלשהו). בנוסף, מישע ראה את המצב החמור בעיר, לפיו בעיר לא היו בורות מים, לכן כולם (כל העם) קבלו הוראה לחפור בור מים בחצר.

המשך:

| ואנכ. כרתי. המכרתת. לקרחה. באסר

26. [י]. ישראל | אנכ. בנתי. ערער. ואנכ. עשתי. המסלת. בארננ. 27. אנכ. בנתי. בת. במת. כי. הרס. הא | אנכ. בנתי. בצר. כי. עינ

ואנוכי כרתתי המכרתת לקרחה באסיר

[י] ישראל. אנוכי בניתי ערוער ואנוכי עשיתי המסילות בארנון אנוכי בניתי בית במות כי הרוס הוא. אנוכי בניתי בצר כי עיים

מישע העביד שבוי מלחמה ישראלים בעבודות כריה. זה היה דבר מוקבל. לכן כל כך מפתיע מה שסופר על דוד שהמית 2/3 מהשבויים המואבים. מכרתת – שרש כר"ת: מפעל חפירה או חציבה כלשהו במצודת העיר. ומישע המשיך בתיאור מעשיו: בנה את העיר ערוער. העיר נזכרת במקרא: וַיִּבְנוּ בְנֵי-גָד אֶת-דִּיבֹן וְאֶת-עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר (במדבר ל"ב 34).

הוא סלל דרך בנחל ארנון, הנחל המרכזי הנשפך לים המלח ממזרח. כלומר דרך המאפשרת מעבר מהגדה הצפונית לגדה הדרומית. מדובר בנחל שקירותיו תלולים מאוד לעיתים. מדובר במפעל הנדסי די מרשים. בנוסף מישע בנה את הישוב 'בית במות' ההרוס. גם בית במות נזכר במקרא, בשם במות בעת נדודי בני ישראל במדבר: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. כ וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן ( במדבר כ"א 19 – 20).

זאת ועוד, גם העיר גם בצר ההרוסה שוקמה. גם בצר נזכרת במקרא: אֶת-בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת-רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת-גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי. ( דברים ד' 43).

המשך המצבה. לא להתייאש אנו קרובים לסוף:

28. …  ש. דיבנ. חמשנ. כי. כל. דיבנ. משמעת | ואנכ. מלכ29. ת[י] …   מאת. בקרנ. אשר. יספתי. על. הארצ | ואנכ. בנת

30. [י. את. מה]דבא. ובת. דבלתנ | ובת. בעלמענ. ואשא. שמ. את. […]

31. …   צאנ. הארצ | וחורננ. ישב. בה. ב

…ש דיבון חמישים כי כל דיבון משמעת. ואנוכי מלכת[י]… מאת בערים אשר הוספתי על הארץ. ואנוכי בנית[י את מי]דבא ואת דיבלתיים. ובית בעל-מעון ואשא שם את…

… צאן הארצות. וחורוניים ישב בה ב

 

מישע הושיב בדיבון 50 משהו, כנראה משפחות. הביטוי 'כל דיבון משמעת' פירושו שדיבון היא נחלת המלך הפרטית (כמו ירושלים לדוד ושומרון לעמרי). מישע מלך על דבר לא ברור (מאת בקרן) , אשר נוסף על הארץ. והוא המשיך בתיאור מפעלי הבניה: מידבא, בית דבלתיים ובית בל מעון. דיבון ובית דבלתיים גם נזכרות במקרא: וְעַל-דִּיבוֹן וְעַל-נְבוֹ וְעַל-בֵּית דִּבְלָתָיִם (ירמיה מ"ח 22). בשלב הזה, אנו בתחתית המצבה, וחלקים ממנה חסרים. כך שברור שקרה משהו עם הצאן, רק לא ברור מה בדיוק? והנה השורות האחרונות במצבה:

32. …   אמר. לי. כמש. רד. הלתחמ. בחורננ | וארד 33. …       [ויש]בה. כמש. בימי. ועל[…]. משמ. עש  34. …      שת. שדק | וא … אמר לי כמוש רד הלחם בחורוניים. וארד

… [ויש]יבה כמוש בימי ועל… משם עש

…שת שדק. וא…

למעט מלחמה בחורניים בהוראת כמוש, קשה מאוד ללמוד דבר מה מהשורות האחרונות. ובאופן לא מפתיע, גם חורוניים נזכרת בתנ"ך: קוֹל צְעָקָה מֵחֹרוֹנָיִם שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדוֹל. ( ירמיה מ"ח 3).

נגענו בקצרה במצבת מישע, אבל מספיק על מנת להבין קצת את הרוח המואבית.

מצבת מישע, עם כל פרסומה אינה היחידה. כתובת נוספת, המזכירה ככל הנראה את מישע התגלתה בשימוש משני בקיר מואב. ושוב נקרא ישר במואבית, יחד עם ההשלמות במקום שחסר:

…]משית מלך מאב הד[…

…]ת כמש למבער כי אה[…

…]נה והן עשתי את[…

[אָנֹךִ מֵשַע בֶּן כְּ]מֹשִית מֶלֶך מֹאב הדִ[יבֹנִי

…]ת כּמֹש לְמַבְעֶר כִּי אהֵ[בָנִי כּמֹש …]נה וְהֵן עָשִתִי אֶת[…

גם במקרה זה מדובר במפעלי המלך (כנראה מישע) שבנה מזבח (מבער  –

בעירה, אש) לכבוד כמוש, שאהב את מישע. המשך הכתובת לא ברור.

כתובת מואבית נוספת נמצאה, אך מקורה לא בחפירה, אלא בסוחר עתיקות. כתובת שאינה מחפירה חשודה מיד בזיוף (ומי שקרא את הספר 'כחרס הנשבר' זוכר את התופעה). אולם מורי ורבי פרופסור שמאול אחיטוב סבור כי הכתובת אותנטית. הכתובת נמצאת במוזיאון ישראל אגב. ונקרא יחד עם ההשלמות:

1 [וָ]אֵבֶן [אֶת…] 2 [וָאֵשֶבּ] אָסִרִן רַבִּן וָאֵבֶן אֶ[ת אַרְמֹן בֵּת הַמֶ]לֶך 3 [וְאָנֹךִ בָּ]נִתִי אֶת בֵּת הָרֹאשׁ וּבַאֲסִרֵי בְּנֵיעַמֹן 4 [בּנִתִי לַ]מִכְרַת שָׁעַר אַדִר וְהַמִקְנֶה וְהַבָּקָר 5 [נָשָאתִי] שָׁם וַיַרְא בְּנֵיעַמֹן כִּי חָלָה בְּכָל 6 […]ץ ח[…]קרבב 7 […]אי[…]

למרבה הצער השורות הראשונות חסרות, כך ששמו של מציב הכתובת אינו ידוע. מדובר באחד ממפעלי הבניה של המלך. לצורך בניית הארמון היה שימוש באסירים / שבויים לעבודות בניה. מזכיר את מצבת מישע, כזכור עם אסירי ישראל.

העיר 'בית הראש' נבנתה אל נכון בעזרת שבויי מלחמה.  אסירים עמוניים בנו שער גדול למכרת (מכרה? מפעל מים?). כמו כן נזכרים מקנה ובקר. במקרא מקנה הוא שם כולל לפרות (בהמה גסה) וצאן לכבשים ועזים (בהמה דקה). במואבית כנראה מקנה = צאן. אחת הסיבות לשימוש בעמונים היא: בְּנֵיעַמֹן כִּי חָלָה בְּכָל – העמונים חלשים. סוף הכתובת לא ברור כלל ועיקר. משיקולים היסטוריים בעיקר (מצב בו אין מעצמה דומיננטית בעבר הירדן) מתארכים את הכתובת לחצי השני של המאה ה8 לפה"ס. כלומר בין ימי ירבעם להופעת תגלת פלאסר הג', כלומר בין השנים 750 – 734 לפה"ס.

ונחזור למקרא. המואבים נזכרו בקשר למלחמה נגד יהושפט בדברי הימים. אזכור מואב בספר דברי הימים בעייתי, היות ולא פעם, בספר דברי הימים, מלך חוטא נענש באופן ספרותי (מתוארת מפלה צבאית), ומלך צדיק מתוגמל, גם באופן ספרותי (מתואר נצחון צבאי): וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן בָּאוּ בְנֵי-מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל-יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה. ב וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם מֵאֲרָם וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי. ג וַיִּרָא וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת-פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַיהוָה וַיִּקְרָא-צוֹם עַל-כָּל-יְהוּדָה… (דילגתי)  כב וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן יְהוָה מְאָרְבִים עַל-בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר-שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ.  כג וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל-יֹשְׁבֵי הַר-שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ-בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית. כד וִיהוּדָה בָּא עַל-הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל-הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה.  כה וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת-שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת-הַשָּׁלָל כִּי רַב-הוּא. … (דברי הימים ב' כ' 1 – 30).

פרשה מעניינת היא רצח יואש מלך יהודה. בספר מלכים נכתב: וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹאָשׁ וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה  הֲלוֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה. כא וַיָּקֻמוּ עֲבָדָיו וַיִּקְשְׁרוּ-קָשֶׁר וַיַּכּוּ אֶת-יוֹאָשׁ בֵּית מִלֹּא הַיֹּרֵד סִלָּא. כב וְיוֹזָכָר בֶּן-שִׁמְעָת וִיהוֹזָבָד בֶּן-שֹׁמֵר עֲבָדָיו הִכֻּהוּ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם-אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ אֲמַצְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו ( מלכים ב' י"ב 20 – 22). בספר דברי הימים יש שינוי קל אך משמעי: וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי-עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלֻיִים רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל-מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים. כו וְאֵלֶּה הַמִּתְקַשְּׁרִים עָלָיו  זָבָד בֶּן-שִׁמְעָת הָעַמּוֹנִית וִיהוֹזָבָד בֶּן-שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית. (דברי הימים ב' כ"ד 25 –  26).

בדברי הימים שינו את הזהות האתנית של רוצחי המלך, מתוך תפיסה אידאולוגית, המתנגדת לנישואי תערובת. כלומר 'ראו מה עשו אלה שאימם לא ישראלית'. זה מתקשר ישירות לחוק המקראי המפורסם: לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל יְהוָה:  גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד-עוֹלָםה עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם–לְקַלְלֶךָּו וְלֹא-אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה:  כִּי אֲהֵבְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָז לֹא-תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם, וְטֹבָתָם, כָּל-יָמֶיךָ, לְעוֹלָם (דברים כ"ג 4 – 7).

כלומר אסור למואבי ועמוני להתחתן עם בת ישראל. מיד יקפוץ המאזין הבקי במקרא וישאל מה עם רות המואביה? וכבר חז"ל ענו: מואבי ולא מואבית. עמוני ולא עמונית…

בימי אלישע נזכרת פשיטה של גדוד מואבי, אך הסיפור הוא סיפור המספר על יכולת אלישע להקים אנשים לתחיה, והפשיטה המואבית היא רק תפאורה.

מואב נזכרת באחת מנבואות עמוס: כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ-אֱדוֹם לַשִּׂיד. ב וְשִׁלַּחְתִּי-אֵשׁ בְּמוֹאָב וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר. ג וְהִכְרַתִּי שׁוֹפֵט מִקִּרְבָּהּ וְכָל-שָׂרֶיהָ אֶהֱרוֹג עִמּוֹ אָמַר יְהוָה ( עמוס ב' 1 – 3).

הנבואה עצמה היא חלק מסדרת הנבואות על הגויים בספר עמוס (כולל יהודה), והיא משורשרת לנבואות האחרות. מהות האירוע לא ברורה (מסר אוניברסלי). מואב נזכרת בעוד כמה נבואות, ונזכיר אותן בהמשך.

מלבד המקרא וכתובות מואביות, מואב מופיעה שוב במקורות ההיסטוריים בכתובת מלכי אשור. עם הכיבוש האשורי על ידי תגלת פלאסר השלישי ב-734 לפה"ס, הייתה מואב ממלכה וסלית.

ברשימת מעלי המס מ734 לפה"ס של תגלת פלאסר השלישי  נכתב:מנחה] מאת… [מ]תנבעל מארוד, סַנִפֻּ מבית עמון, שַלַמַנֻ ממואב […] [מִ]תִּנְתִּ מאשקלון, יהואחז מיהודה, קוסמלך מאדום… זהב, כסף, בדיל, ברזל, עופרת, בגדי צבעוניים, כותנות, בגדי ארגמן של ארצם… (כתובת הסיכום של תגלת פלאסר השלישי ).

המלך המואבי המקביל לאחז מיהודה הוא שַלַמַנֻ.

בימי סרגון השני, ב-712 לפה"ס נערך מסע לאשדוד. מסע הנזכר במקרא: בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ (ישעיה כ' 1).

בכתובת סרגון השני נכתב: בשנת מלכותי התשיעית אל [אשדוד שלחוף ה]ים הגדול ה[לכתי…]. [העיר] אשדוד […]. בגלל [  הרעה שהוא עשה…] מן […        ] אַחִמִתִּ  […]. אחיו הצעיר על [אנשי אשדוד] העלתי והו[שבתי…] מס ומנחה  […] כמו המלכים [אבותיי…] הטלתי עליו ו[…] [(אך) אנשי ארץ חת] הרעים, ב[…] לא לשאת מנחה זממו רע. [נגד] מושלם (ב)מרד […] וכמי ששפך דם מת[ןך אשדוד] הוציאוהו. יַמַנִ, איש נק[לה…] כמלך עליהם ה[מליכו…] הושיב[והו]… אל מ[לכי] פלשת, יהודה, אד[ום], מואב (וגם) יושבי (חוף) הים, נושאי מ[ס ו]מתנות של האל אשור אדוני, (שלחו) דברי סרה ושקר, כדי להופכם לאויב לי… ( מתוך מנסרת האנאלים מנינוה).

מהכתובת עצמה לא ברור האם המואבים הצטרפו למרד, אם לאו. סרגון השני נהרג ב-705 לפני הספירה.. לאחר מותו פרצו מרידות ברחבי האימפריה. אחת מהן פרצה במרחב הסורי – ארץ ישראלי. רק לאחר 4 שנים כלומר ב701 לפה"ס, התפנה סנחריב לדכא את המרד במערב. וכך כתב סנחריב: במסעי השלישי עליתי על ארץ חת. לֻלִ מלך צידון אשר מורא הוד מלכותי המם אותו, ברח הרחק מעבר לים… מנחם משַמְשִמַרֻנַ, אתבעל מצידון פֻּדִאִלֻ מבית עמון, כַּמַשְנַדְבִּ ממואב, עַיַרַמֻ מאדום, כל מלכי אמר הביאו לפני מתנת עשירות, מתנות ראווה כבדות – פי ארבע (מן הרגיל) ונשקו את רגליי (מנסרת ראסם).

בהמשך סופר על הכנעת עקרון וחזקיהו מלך יהודה (אני מזכיר את הפרק 'כציפור בכלוב – על מסע סנחריב). העובדה כי שולם מס פי 4 מהמקובל – רומזת כי עמי האזור מרדו באשורים, וכשאלה הופיעו באזור מהרו להיכנע ולשלם את כל המס שלא שולם עד אז. המלך המואבי באותה עת נקרא – כַּמַשְנַדְבִּ  שיבוש שמו: כמוש – נדב. שם תיאופורי (המכיל את רכיב האל). מקביל ליו-נדב בעברית.

לאחר מסע סנחריב, שרר במרחב 'השלום האשורי'. נראה כי מואב שכנה לבטח תחת 'השלום האשורי'. בימי אסחרדון, בנו של סנחריב, נזכר מלך מואב, בין אלה שהעלו מס עובד (בלשון חז"ל: אנגריה) לטובת מפעלי בניה בנינוה בירת האימפריה: … גייסתי את מלכי חת ועבר הנהר: בעל מלך צור, מנשה מלך יהודה, קוסגבר מלך אדום, מֻצֻרִ מלך מאוב, צֵלבעל מעזה דלגתי על כמה מלכים… ציוויתי את כל אלה לסחוב אל נינוה עיר אדנותי תוך סבל וקשיים לצורך (בניית) ארמוני – עצים גדולים, קורות ארוכות וקרשים דקים של עץ ארז ועץ אורן גידולי הר שריון והר הלבנון… (מנסרת נינוה א').

בימי אשורבניפל בן אסרחדון, שוב נזכרים המואבים, הפעם בתפקיד פעיל:עַמֻלַדִן מלך קדר, שכמוהו התנכר (לאשור) ופשט שוב ושוב על ארץ אַמֻרֻ… כמשחלת מלך מואב, עבד רואה פני, הנחיל לו מ]לה בקרב שדה פתוח. במו ידיו לכד את עַמֻלַדִן ואת שאר אנשיו ששרדו מן הקרב, ונתן את ידיהם ורגליהם בכבלי ברזל והביאם לנינוה (כתובת 'המסע נגד הערבים' B).

שבטי הנוודים פושטים על הארץ הנושבת. מלך אשור הפעיל קבלן משנה (למעשה התיר לו להילחם) – ופתר את הבעיה.

אשורבניפל היה המלך האשורי הגדול האחרון. לאחר ימיו החלה האימפריה להידרדר על חורבנה. בעת ירידת האימפריה האשורית ועליית זו הבבלית, שמרה מואב על מקום טוב באמצע. על ירושת האשורים התחרו בבל המעצמה העולה, ומצרים – המעצמה הנצחית מדרום. בקרב כרכמיש ב-605 לפה"ס ניצחו הבבלים, וכל המרחב עבר לשליטתם. ב-601 לפה"ס התחולל קרב בסיני בין בבל למצרים. הבבלים ספגו מכה כבדה. חלק מממלכות האזור, הסיקו כי בבל היא נמר של ניר, ומרדו. במקרא נזכר יהויקים מלך יהודה: בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי-לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד-בּוֹ. ב וַיְשַׁלַּח יְהוָה בּוֹ אֶת-גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת-גְּדוּדֵי אֲרָם (יש לגרוס אדום. בכתיב חסר. ממלכת ארם לא קיימת מעל 100 שנה. חילופי ד' ור' הן תופעה נפוצה) וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי-עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ  כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים (מלכים ב' כ"ד 1 – 2).

נבוכדנאצר מלך בבל היה טרוד בענינים אחרים. בינתיים הוא שלח גדודים (בלשון המקרא 'כנופיות') וכוחות מהממלכות הכנועות לו, להטריד את יהודה.

יהיוקים מת, ובנו יהויכין עלה לכס השלטון. יהויכין נכנע לבבל,, יצא לגלות, ובמקומו מונה דודו- צדקיהו. צדקיהו היה 'ילד טוב', אבל גם הוא מרד בבבל. בספר ירמיהו יש ידיעה על כינוס דיפלומטי לקראת מרד נוסף בבבל: בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם בֶּן-יֹאושִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה (טעות! מדובר בצדקיהו) הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל-יִרְמְיָה מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר.  בכֹּה-אָמַר יְהוָה אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל-צַוָּארֶךָ.  ג וְשִׁלַּחְתָּם אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל-מֶלֶךְ צֹר וְאֶל-מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל-צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה (ירמיה כ"ז 1 – 3).

ברגע האמת, יהודה נשארה לבדה, וירושלים חרבה. נראה כי המואבים נטלו חלק בחורבן ירושלים, או לכל הפחות נבנו מחורבן יהודה.

ירמיהו, שחי בעת חורבן בית ראשון "קונן" במרכאות על מואב: לְמוֹאָב כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶל-נְבוֹ כִּי שֻׁדָּדָה הֹבִישָׁה נִלְכְּדָה קִרְיָתָיִם הֹבִישָׁה הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה. ב אֵין עוֹד תְּהִלַּת מוֹאָב בְּחֶשְׁבּוֹן חָשְׁבוּ עָלֶיהָ רָעָה לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגּוֹי גַּם-מַדְמֵן תִּדֹּמִּי אַחֲרַיִךְ תֵּלֶךְ חָרֶב. ג קוֹל צְעָקָה מֵחֹרוֹנָיִם שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדוֹל.  ד נִשְׁבְּרָה מוֹאָב הִשְׁמִיעוּ זְּעָקָה צעוריה (צְעִירֶיהָ).  ה כִּי מַעֲלֵה הלחות (הַלֻּחִית) בִּבְכִי יַעֲלֶה-בֶּכִי כִּי בְּמוֹרַד חוֹרֹנַיִם צָרֵי צַעֲקַת-שֶׁבֶר שָׁמֵעוּ. ו נֻסוּ מַלְּטוּ נַפְשְׁכֶם וְתִהְיֶינָה כַּעֲרוֹעֵר בַּמִּדְבָּר…  לז כִּי כָל-רֹאשׁ קָרְחָה וְכָל-זָקָן גְּרֻעָה עַל כָּל-יָדַיִם גְּדֻדֹת וְעַל-מָתְנַיִם שָׂק.  לח עַל כָּל-גַּגּוֹת מוֹאָב וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה מִסְפֵּד  כִּי-שָׁבַרְתִּי אֶת-מוֹאָב כִּכְלִי אֵין-חֵפֶץ בּוֹ נְאֻם-יְהוָה… מו אוֹי-לְךָ מוֹאָב אָבַד עַם-כְּמוֹשׁ  כִּי-לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי וּבְנֹתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה. מז וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת-מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נְאֻם-יְהוָה עַד-הֵנָּה מִשְׁפַּט מוֹאָב. ( ספר ירמיה מ"ח).

נבואה דומה על מואב יש בישעיה ט"ו – ט"ז. מעבר לשאלה האם הנבואה היא מקורית לישעיהו בן אמוץ, שחי מעל 100 לפני חורבן ירושלים עולה השאלה מי העתיק ממי? 1) ירמיהו לקח נבואה מישעיהו, ועשה בה שימוש לצרכיו. 2) עורך ישעיהו לקח נבואה מירמיהו, ושתל אותה בספר. 3) שני הנביאים ינקו ממקור משותף. בין אם מקור מואבי או ישראלי.

לאחר חורבן ירושלים ומינוי גדליה בן אחיקם סופר: וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ אֶל-גְּדַלְיָה בֶן-אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ… (דילוג קל)ט וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וּלְאַנְשֵׁיהֶם לֵאמֹר אַל-תִּירְאוּ מֵעֲבוֹד הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִיטַב לָכֶם. י וַאֲנִי הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר-תְּפַשְׂתֶּם. יא וְגַם כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר- בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל-הָאֲרָצוֹת שָׁמְעוּ כִּי-נָתַן מֶלֶךְ-בָּבֶל שְׁאֵרִית לִיהוּדָה וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן. יב וַיָּשֻׁבוּ כָל-הַיְּהוּדִים מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ-יְהוּדָה אֶל-גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ הַרְבֵּה מְאֹד (ירמיה פרק ו' פסוקים 6 – 12).

כלומר, חלק מאנשי יהודה נמלטו לעבר הירדן, ושבו.

בימי שיבת ציון, לאחר הצהרת כורש, נזכרים כמה משבי ציון: וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה, הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה, אֲשֶׁר הֶגְלָה נבוכדנצור (נְבוּכַדְנֶצַּר) מֶלֶךְ-בָּבֶל, לְבָבֶל; וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה, אִישׁ לְעִירוֹ. ב אֲשֶׁר-בָּאוּ עִם-זְרֻבָּבֶל, יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפָּר בִּגְוַי–רְחוּם בַּעֲנָה: מִסְפַּר, אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל… ובְּנֵי-פַחַת מוֹאָב לִבְנֵי יֵשׁוּעַ, יוֹאָב–אַלְפַּיִם, שְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר ( עזרא ב' 1 – 6).

בניו של פחת מואב נזכרו בהמשך, גם ברשימת בוני החומה (בנחמיה פרק ג'. פסוק 11). לא ברור מי הוא פחת מואב הזה. פחה הוא מה שאנו מכנים 'נציב'. ומתי היה נציב במואב? האם היה נציב לא יודע? או שהתואר מתייחס למישהו מהעבר הרחוק? וקשה הדבר.

המואבים נזכרים לאחרונה במקרא בקשר לנישואי התערובת בימי עזרא ונחמיה: גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות (אַשְׁדֳּדִיּוֹת), עמוניות (עַמֳּנִיּוֹת), מוֹאֲבִיּוֹת.  כד וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית–וְכִלְשׁוֹן, עַם וָעָם (נחמיה י"ג 23 – 24).

התקופה הפרסית היא התקופה בה המואבים החלו לרדת מעל במת ההיסטוריה. כמה סיבות לדבר: 1) הגליות וערבוב אוכלוסין. 2) פשיטות חוזרות ונשנות של שבטים ערבים (לימים הנבטים), שהחריבו ולבסוף השתלטו על שטחי מואב. 3) היטמעות תרבותית בעולם הפרסי ובעיקר ההלניסטי.

בתקופה ההלניסטית האיזור אמנם נקרא 'מואב' אבל כזיכרון היסטורי, ולא ביחס לעם מסוים.

על העלמות המואבים והעמונים יש קטע יפה במשנה: בו ביום בא יהודה גר עמוני, ועמד לפניהם בבית המדרש, ואמר להם: "מה אני לבוא בקהל?".  אמר לו רבן גמליאל: "אסור אתה". אמר לו רבי יהושע: "מותר אתה". אמר לו רבן גמליאל: "הכתוב אומר: לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל יְהוָה:  גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי" (דברים כ"ג 4). אמר לו רבי יהושע: "וכי עמונים ומואבים במקומן הן עומדין? והלוא כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים, ועתידתיהם (וַעֲתוּדֹתֵיהֶם) שׁוֹשֵׂתִי, וְאוֹרִיד כַּאבִּיר, יוֹשְׁבִים" (ישעיה י' 13).  אמר לו רבן גמליאל: "הכתוב אומר וְאַחֲרֵי-כֵן, אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּת בְּנֵי-עַמּוֹן (ירמיה מ"ט 6) כבר חזרו!". אמר לו רבי יהושע: "הכתוב אומר וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל (ירמ' ל' 3) ועדיין לא שבו".  והתירוהו לבוא בקהל.(משנה, ידיים ד' ד').

אמנם אסור לעמוני לבוא בקהל ה', אבל הם כבר התערבבו, ולא ברור מי הוא מי – אז קיבלו אותו לעם ישראל.