דברי הימים – פרק 20: החוגר מתהולל ויוצא מהאף – על ביטויים וניבים מהמקרא. חלק א'

המקרא הוא המקור לשפה העברית על כל רבדיה. בהיות המקרא כתבי הקודש של עם ישראל – אך טבעי הוא כי, ביטויים, פסוקים ומשפטים מהמקרא הפכו לפתגמים בלשון העברית לדורותיה.

בפרק זה נתחקה אחר מקורם של כמה ביטויים מפורסמים (יותר או פחות), בעיקר מהסיפורת (פרוזה) המקראית.

האזנה נעימה.

בפרק הושמעו קטעים מהשירים: 'אליעזר בן יהודה' מאת ירון לונדון בביצוע מתי כספי, וכן 'שיר ארץ' מאת נתן יונתן בביצוע חוה אלברשטיין.

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).

כציפור בכלוב – על מסע סנחריב.

לדף של אפרת בזרקון שחר באייקאסט.

קריאת הפרק:

המקרא נכתב ברובו בעברית, וממנו השפה בת ימנו יונקת ללא הפסק. מעמדו של המקרא ככתבי הקודש של עם ישראל, דבר שאירע בתהליך ארוך לאורך ימי בית שני, העניקו לדברים הכתובים בו חשיבות רבתי. על כן, אך טבעי הדבר כי, משפטים ופסוקים מקראיים הפכו לביטויים בשפה העברית לאורך הדורות. בחלק מהמקרים מדובר בפתגמים שכבר במקרא היו פתגמים, ובמקרים אחרים מדובר במשפטים, שהפכו במרוצת הזמן לפתגמים בעברית הכתובה, ואחרי המהפכה של אליעזר בן יהודה, גם המדוברת. בהערת אגב, על בן יהודה, אציין כי העברית מעולם לא הייתה שפה מתה. קהילות ישראל ברחבי העולם כתבו זו לזו בעברית, פרשנות המקרא וספרות השו"ת – נכתבו בעברית. משוררי ספרד בימי הביניים כתוב בעברית מופלאה. ועוד. אליעזר בן יהודה לקח שפה דו מימדית (קריאה וכתיבה) והחזיר לה את המימד השלישי – הדיבור. בנו איתמר, הוא היהודי הראשון מאז המאה השניה לספירה, שבלילה בלילה חלם בעברית.

פתגמי המקרא שזורים בשפתנו לאורכה, רוחבה ועומקה. בפרק זה נכיר כמה ביטויים ופתגמים שמקורם במקרא. לגבי חלקם – אתם תופתעו J

את הביטויים נציג לפי הופעתם במקרא. יש וכמה ביטויים מסתתרים בסיפור אחד, או בסיפורים סמוכים זה לזה. חלק נכבד מהפתגמים מצוי ב'ספרות החוכמה' בין אם מדובר בספרי משלי וקהלת, שמראש ובכוונת מכוון מכילים פתגמים וביטויים שהיו רווחים כבר אז, ובין אם בספר איוב, שיחסית ליחידת שטח, מכיל פתגמים בריכוז גבוה מאוד.

מטבע הדברים תכנית על כל הביטויים שמקורם במקרא תארך 5 – 6 פרקים. לכן בחרתי את הביטויים, הניבים והפתגמים לפי הסיפור מאחוריהם, או כאלה שמוצאים חן בעיני. בפרק זה נתמקד בביטויים המופיעים בסיפורת (פרוזה בלעז) המקראית, ובפרק הבא נעסוק בביטויים ממקורות אחרים כגון ספרות הנבואה והחוכמה.

בספר בראשית פרק י"ד ישנו סיפור על מלחמה בין ארבעה מלכים לחמישה מלכים אחרים. זה לא היה מעניין אותנו כהוא זה, אלמלא לוט, אחיינו של אברהם אבינו (אז הוא נקרא עדיין אברם), נפל בשבי. אברהם, כדוד מסור ונאמן יצא לפעולת חילוץ נועז, בסופה שוחרר לוט. התשובה המקראית למבצע 'כדור הרעם', הידוע בכינויו מבצע יונתן. עם חזרתו מהמרדף נכתב: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם, לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר, וְאֶת-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ–אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ (בראשית י"ד 17).

מלך סדום יצא לקבל את פני אברם, והם נפגשו במקום שנקרא 'עמק שוה', אך בימי כתיבת הסיפור נקרא 'עמק המלך' על כן נוספה הערה מבארת. מקומו של עמק שוה אינו יודע.

הגיעו לעמק השווה – הגיעו להסכמה. אל נכון בשל רכיב השוויון בשם.

כזכור לכל, יעקב אבינו עליו השלום ברח מפני אחיו עשו, והגיע אל דודו לבן. אחי אמו, רבקה. התברר שהאח והאחות גזורים מיריעה אחת, ומדובר בצמד נוכלים: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן-אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיְסַפֵּר לְלָבָן, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. יד וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים. טו וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב: הֲכִי-אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם? הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ. טז וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת:  שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל.  יז וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה (לא ברור מה הכוונה שעיני לאה רכות. רק ברור שזה בניגוד ליופיה של רחל. והנה חידת קרש, אותה ניתן לחוד לחבר'ה בתפילת שחרית: מה הקשר בין לאה אמנו לתרנגולת? ביצה. ככתוב 'ועיני לאה רכות'. יש ביצה רכה ויש ביצה עין. ונמשיך) . יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. יט וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי.  כ וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. (בראשית כ"ט 13 – 20).

תהו הפרשנים מדוע ציין יעקב: בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה? הלוא 'רחל' מספיק בהחלט. לאור תפיסת העולם של כמה מחז"לינו, שאין שום מילה מיותרת במקרא (וראוי לציין את התפיסה הנגדית של חז"לים אחרים ש'דברה תורה בלשון בני אדם'), הרי שתי המילים העודפות גירו את דמיונם. בבראשית רבה (מדרש על ספר בראשית) נכתב: ויאמר 'אעבדך ברחל בתך', 'ברחל' ולא בלאה. 'בתך', שלא תביא אחרת מן השוק ושמה רחל. 'קטנה', שלא תחליף שמותן זו בזו ( בראשית רבה ע' י"ז).

אבל זה לא עזר ליעקב כידוע… הביטוי 'ברחל בתך הקטנה' מציין דבר מפורש, חד משמעי, נטול ספק, ומובן לחלוטין. באופן מעשי לא חשוב כמה יעקב היה מפורט, נהיר וברור – בסופו של דבר הוא מצא עצמו נשוי לשתי אחיות.

יעקב אבינו ישב אצל לבן דודו כ-20 שנה. בכל הזמן הזה הוא רעה את צאן לבן. אבל הגיע הרגע בו צריך להיפרד ולחזור הביתה. יעקב הבין, שעד עכשיו הוא היה אצל דודו, שדאג לכל, אבל כשהוא יהיה ברשות עצמו, מה אז?: וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן: 'שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.  כו תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי, אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן–וְאֵלֵכָה:  כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ, אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ'. כז וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן: 'אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ.  כח וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה'. כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו (יעקב הכוונה) 'אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי.  ל כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי לְבֵיתִי?' ( בראשית ל' 25 – 30).

'עשה לביתו' הוא ביטוי המציין אדם הדואג למשפחתו, מההיבט הכלכלי. וזכור לכל אלחנן טננבאום, שטען שעסקת הסמים (לכאורה, כן?) המדומה במהלכה נחטף ללבנון הייתה במטרה 'לעשות לביתו'.

מיעקב אבינו עליו השלום נדלג אל בני ישראל העמלים בבניית ערי המסכנות. עברים היו עבדים במצרים, ולא ממש הכירו משהו אחר. והנה הגיע צמד לא ברור, משה ואהרון, והתחילו לבלבל לפרעה את המח בנוגע לכך, שהעבדים ילכו שלושה ימים למדבר לזבוח לה' אלהי העברים, ואח"כ הם "יחזרו" במרכאות.

תגובת פרעה היא קצרה: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֶלֶךְ מִצְרַיִם: 'לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו? לְכוּ, לְסִבְלֹתֵיכֶם! ה וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, הֵן-רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ; וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם, מִסִּבְלֹתָם ( שמות ה' 4 – 5). בעברית פשוטה 'אל תבלבלו את המח'. אבל פרעה הבין שלעברים יש יותר מידי זמן פנוי, וזמן פנוי מוליד מחשבות טיפשיות כידוע. הפתרון: להעמיס עבודה נוספת על העם, כדי שלא יהיה להם זמן לשטויות. אם עד עתה העם יה צריך ללבון לבנים במכסה מסוימת, כאשר את התבן ללבנים מספקים המצרים, הרי עתה, העם צריך לקושש את התבן, ולעמוד במכסת הלבנים כמקודם. ליבון לבני בוץ דורש קש, המשמש כחומר מלכד את הבוץ. כמו שביצה מלכדת את הבצק. מה שקרוי בלשון ימנו 'הרעה בתנאי העבודה'. שוטרי בני ישראל, לא הצליחו לעמוד במשימה והוכו. כעס השוטרים יצא, כמובן, על משה ואהרון!: וַיִּפְגְּעוּ (פגשו הכוונה) אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, נִצָּבִים לִקְרָאתָם, בְּצֵאתָם, מֵאֵת פַּרְעֹה כא וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ, בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם, לְהָרְגֵנוּ (שמות ה' 20 – 21).

להבאיש את הריח בעיני משיהו משמעו לדבר סרה, להשמיץ, ללכלכך על מישהו. הדבר המעניין הוא, שהריח מבאיש בעין, ולא באף. ואיני יודע מדוע…

לאחר מתן תורה, קבל משה רבנו עוד כמה חוקים. והנה אחד מהם: וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עֵין עַבְדּוֹ, אוֹ-אֶת-עֵין אֲמָתוֹ–וְשִׁחֲתָהּ:  לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ, תַּחַת עֵינוֹ.  כז וְאִם-שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ-שֵׁן אֲמָתוֹ, יַפִּיל–לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ, תַּחַת שִׁנּוֹ (שמות כ"א 26 – 27).

החוק מדבר על אדם שפגע בעינו או שינו של עבדו או אמתו. אמנם במזרח הקדום העבד נחשב כרכוש לכל דבר וענין, אבל החוק מכיר בכך, שהעבד והאמה הם בני אדם. מי ששיחת את עין עבדו או הפיל את שן עבדו (או אמתו) – ישחרר אותם לחופשי, תמורת העין או השן.

'יצא בשן ועין' – יצא מענין כלשהו בקושי רב ובנזקים.

לאחר יציאת מצרים נדד העם במדבר, וכמו ישראלים טובים, התלוננו על כל צעד ושעל. ישראלים, נו…: וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ: 'מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם (הנה, ישראלים, תגיד להם 'חינם' קנית אותם) אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים (מילה מצרית כזוכר לכל), וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל–בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ (במדבר י"א 4 – 6).

עם כל הכבוד למן, נמאס. רוצים בשר!!! משה פנה אל האל ובקש את נפשו למות, רק לא לשמוע את הקיטורים והבכיינות של העם. תגובת ה' הייתה וְאֶל-הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר–כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם.  יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם. כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא (במדבר י"א 18 – 20).

יצא מהאף – נמאס בהגזמה.

לפני הכניסה לארץ כנען, אסף משה מודיעין על הארץ המובטחת, ושלח את המרגלים. ההוראות היו ברורות. המרגלים צריכים לבחון האם אנשיה חזקים או רפים? האם הערים פרוזות או מבוצרות, האם הארץ שמנה או רזה, האם יש בה עצים? ועוד מודיעין הנוגע לשאלה האם ניתן לכבוש את הארץ, והאם כדאי לכבוש אותה.

המרגלים עלו ותרו את הארץ לאורכה ולרוחבה, ולאחר ששבו הם דיווחו למשה ולעם: בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא–וְזֶה-פִּרְיָהּ. כח אֶפֶס (אפס בלשון המקרא משמעו 'אבל') כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. דלגתי קצת לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ! (מאיתנו הכוונה) לב וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת.  לג וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ( במדבר י"ג 27 – 33).

ארץ אוכלת יושביה – כינוי למקום מסוכן או שהחיים בו קשים.

ארץ שיושביה היא אוכלת, וזבת חלב ודבש ותכלת, לפעמים גם היא עצמה גוזלת את כבשת הרש (שיר ארץ).

קטע זה מ'שיר ארץ, שאת תחילתו שמענו, כתב נתן יונתן לזכר בנו ליאור, שנפל במלחמת יום כיפור, ביום הראשון ללחימה, עת היה מ"מ טנקים בסיני.

דוד שירת בחצר שאול. בשלב מסוים עבר בינהם טיגריס בנגלי 200 קילו, שחור משחור. דוד הבין שחיוו בסכנה ומיהר לעשות 'ויברח'. דוד נד בשולי הארץ הנושבת. אנשי זיף הודיעו לשאול כי דוד, המורד במלכות כזכור, נמצא באזור: וַיָּקוּמוּ וַיֵּלְכוּ זִיפָה, לִפְנֵי שָׁאוּל; וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּמִדְבַּר מָעוֹן, בָּעֲרָבָה–אֶל, יְמִין הַיְשִׁימוֹן.  כה וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו, לְבַקֵּשׁ, וַיַּגִּדוּ לְדָוִד, וַיֵּרֶד הַסֶּלַע וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר מָעוֹן; וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל, וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי-דָוִד מִדְבַּר מָעוֹן.  כו וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל מִצַּד הָהָר, מִזֶּה, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו מִצַּד הָהָר, מִזֶּה; וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת, מִפְּנֵי שָׁאוּל, וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹטְרִים אֶל-דָּוִד וְאֶל-אֲנָשָׁיו, לְתָפְשָׂם. כז וּמַלְאָךְ בָּא, אֶל-שָׁאוּל לֵאמֹר:  מַהֲרָה וְלֵכָה, כִּי-פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל-הָאָרֶץ.  כח וַיָּשָׁב שָׁאוּל, מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד, וַיֵּלֶךְ, לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים; עַל-כֵּן, קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא, סֶלַע, הַמַּחְלְקוֹת.  כט וַיַּעַל דָּוִד, מִשָּׁם; וַיֵּשֶׁב, בִּמְצָדוֹת עֵין-גֶּדִי (שמואל א', כ"ג 24 – 29).

גם במקרה זה 'סלע המחלוקות' הוא שם מקום. סלע המחלוקת – ענין עליו ניטש מאבק עז.

לאחר מות שאול התפצלה ממלכתו לשניים. ביהודה מלך דוד, ובישראל מלך אישבשת או אשבעל בן שאול. בין הצדדים ניטשה מלחמת התשה. באחד המקרים סופר: וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן-נֵר, וְעַבְדֵי אִישׁ-בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל, מִמַּחֲנַיִם, גִּבְעוֹנָה.  יג וְיוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד, יָצְאוּ, וַיִּפְגְּשׁוּם עַל-בְּרֵכַת גִּבְעוֹן, יַחְדָּו; וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל-הַבְּרֵכָה, מִזֶּה, וְאֵלֶּה עַל-הַבְּרֵכָה, מִזֶּה.  יד וַיֹּאמֶר אַבְנֵר, אֶל-יוֹאָב, יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים, וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ; וַיֹּאמֶר יוֹאָב, יָקֻמוּ.  טו וַיָּקֻמוּ, וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר–שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן, וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר, מֵעַבְדֵי דָוִד.  טז וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ, וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ, וַיִּפְּלוּ, יַחְדָּו; וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא, חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן (שמואל ב' ב' 12 – 16).

אבל זה לא נגמר בזה. מאבק הנערים, שהיה אמור לסיים את העימות, רק התחיל אותו. אבנר ניגף בפני יואב, במרדף שהתפתח, רדף עשהאל אחי יואב שתואר כ– קַל בְּרַגְלָיו, כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה – אחרי אבנר. למרות בקשות אבנר, עשהאל דלק אחריו, עד שאבנר נאלץ להמיתו (ולפתוח חשבון עם יואב. חשבון שייסגר בפרק הבא). המרדף נמשך עד ש: וַיִּרְדְּפוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי, אַחֲרֵי אַבְנֵר; וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה–וְהֵמָּה בָּאוּ עַד-גִּבְעַת אַמָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי-גִיחַ דֶּרֶךְ מִדְבַּר גִּבְעוֹן.  כה וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי-בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר, וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת; וַיַּעַמְדוּ, עַל רֹאשׁ-גִּבְעָה אֶחָת.  כו וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל-יוֹאָב, וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?–הֲלוֹא יָדַעְתָּה, כִּי-מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה; וְעַד-מָתַי לֹא-תֹאמַר לָעָם, לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם (שמואל ב' ב' 24 – 26).

אבנר שאל את יואב 'הלנצח תאכל חרב?'. ישנה תופעה דקדוקית מענייינת. צורת העתיד של גוף שני יחיד (אתה) וגוף שלישי יחיד (היא) זהה לחלוטין. אתה תשב והיא תשב. אתה תלך והיא תלך. זו תופעה המשותפת לכל השפות השמיות, כלומר מדובר ברכיב מאוד קדום בשפות השמיות.

רבים מבינים את 'חרב' בתור מושא ישיר. כלומר הלנצח אתה תאכל את החרב? אבל החרב היא הנושא במשפט! כלומר הלנצח, החרב תאכל?

הלנצח תאכל חרב – האם מצב איבה יהיה ללא סוף? כלומר גם למלחמה יש סיום. כהיסטוריון, לא נעים להגיד לכם, אבל התשובה היא כן! זה טבעו של המין האנושי. רק דוגמא אחת: ישנה מלחמה הנמשכת (בהפוגות) 5000 שנה (מתועדות. סביר שזה התחיל קודם). אני מדבר על המלחמה בין מה שקרוי היום אירן, לבין מה שקרוי (לא לעוד הרבה זמן כנראה) עירק. פעם אלו השומרים נגד העילמים, פעם אלו האשורים נגד העילמים, פעם אלו הבבלים נגד הפרסים, פעם אלו הרומאים נגד הפרתים, פעם אלו הביזנטים נגד הסאסנים, ולאחרונה דובר על מלחמת עירק אירן בין השנם 1980 – 1988. וזה לא הסיבוב האחרון, כפי שניתן לראות במה שהיה פעם עירק.

כשאבשלום מרד בדוד, ערק אל מחנה אבשלום היועץ הבכיר של דוד – אחיתופל, עליו נכתב: וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל-    (אִישׁ) בִּדְבַר הָאֱלֹהִים כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל גַּם-לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם (שמואל ב' ט"ז 23). לאחיתופל הייתה, ככל הנראה, סיבה מאוד אישית לערוק אל אבשלום. אחד מגיבורי דוד הוא לא אחר מאשר: אֱלִיעָם בֶּן-אֲחִיתֹפֶל, הַגִּלֹנִי. גיבור אחר הוא אוּרִיָּה הַחִתִּי. אוריה היה נשוי, כזכור, לבַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם. כלומר, סביר מאוד שאחיתופל הגילוני (כלומר מגילה) הוא סבה של בת שבע, שמאוד לא אהב מה שקרה איתה, עם דוד, ובעיקר עם אוריה. על כן, היה לו רצון אישי לבוא חשבון עם דוד. אחיתופל יעץ לאבשלום שתי עצות. הראשונה: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל-אֲחִיתֹפֶל  הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה-נַּעֲשֶׂה.  כא וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל-אַבְשָׁלֹם בּוֹא אֶל-פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת וְשָׁמַע כָּל-יִשְׂרָאֵל כִּי-נִבְאַשְׁתָּ אֶת-אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל-אֲשֶׁר אִתָּךְ כב וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל-הַגָּג וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל-פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל (שמאול ב' ט"ז 20 – 22).

פילגשי המלך הקודם עוברים למלך הבא. עצם העובדה, שאבשלום שכב עם פילגשי דוד לעיני כל ישראל, היא הצהרה ברורה כי הוא המלך החדש! מעשה אבשלום הוא התגשמות של נבואת נתן לאחר משל כבשת הרש: כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר (בת שבע וכל זה) וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ (שמאל ב' י"ב 12).

דוד, שהידיעה על המרד תפסה אותו בהפתעה מוחלטת (והמרד פרץ בחברון, לב שבט יהודה, השבט של דוד דווקא) ברח מירושלים בעור שיניו. באופן ציני להחריד דוד השאיר את הפילגשים בארמון, תוך ידיעה ברורה שאבשלום לא יעמוד בפיתוי (תרתי משמע) ויוכיח לכולם את מעמדו החדש. כך דוד, הרוויח את הזמן שהיה כה דרוש לו על מנת לברוח מאבשלום, ולהתארגן להמשך המאבק. גורלן של הפילגשים, ש"נטמאו" במרכאות על ידי אבשלום לא שפר עליהן. לאחר דיכוי המרד סופר: וַיָּבֹא דָוִד אֶל-בֵּיתוֹ, יְרוּשָׁלִַם, וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר-נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית-מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם, וַאֲלֵיהֶם לֹא-בָא; וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד-יוֹם מֻתָן, אַלְמְנוּת חַיּוּת (שמואל ב' כ' 3).

הפילגש עשתה את שלה, הפילגש יכולה כבר ללכת.

העצה השניה והחשובה של אחיתופל קשורה בנשוא: כיצד לנצח את המלחמה: וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל-אַבְשָׁלוֹם  אֶבְחֲרָה נָּא שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי-דָוִד הַלָּיְלָה.  ב וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ וְנָס כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ וְהִכֵּיתִי אֶת-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ.  ג וְאָשִׁיבָה כָל-הָעָם אֵלֶיךָ  כְּשׁוּב הַכֹּל הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ כָּל-הָעָם יִהְיֶה שָׁלוֹם ( שמואל ב' י"ז 1 – 3).

הרעיון פשוט: לתקוף את דוד עכשיו! כשהוא לא הספיק לארגן את כוחותיו ולהיערך למלחמה. בסופו של דבר, התקבלה עצת חושי הארכי (שהיה סוכן כפול מטעם דוד), לפיה יש להמתין בנחת, לאסוף כמה שיותר חיילים, ואז לתקוף את דוד. עצת חושי נתנה לדוד את הזמן שהוא כה נזקק לו. זמן, שבסופו של דבר הכריע את המלחמה לטובת דוד.

למרות שעצת אחיתופל היא היא העצה הטובה, ואילו אבשלום היה מקבל אותה, היינו שרים 'אבשלום מלך ישראל חי וקיים', אך היות וההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים (דוד במקרה זה), הפך הביטוי 'עצת אחיתופל' שם נרדף לעצה רעה. אפילו ספר שמואל מכיר בכך כי עצת אחיתופל היא הטובה: וַיהוָה צִוָּה לְהָפֵר אֶת-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהוָה אֶל-אַבְשָׁלוֹם אֶת-הָרָעָה (שמואל ב' י"ז 14).

אחיתופל הבין שבעקבות אי קבלת עצתו, אבשלום חי על זמן שאול, וכי הוא המיר על הסוס הלא נכון, הקדים את הצפוי ממילא: וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-בֵּיתוֹ אֶל-עִירוֹ וַיְצַו אֶל-בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו (שמואל ב' י"ז 23).

עצת אחיתופל – עצה רעה הממיטה נזק וחורבן.

סיפורי אחאב בן עמרי ואליהו הנביא הפיקו כמה וכמה פנינים.

בספר מלכים פרק י"ז סופר על בצורת עזה שתקפה את הארץ, בשל עבודת האלילים של העם. אליהו הודיע על הבצורת ונעלם. בתחילה הוא ברח לנחל כרית ולאחר מכן לעיר צרפת שליד צידון (העיר סרפנד של ימנו בלבנון) שם הוא חולל את נס כד הקמח וצפחת השמן, והחייה את בן האלמנה. בפרק י"ח ציווה ה' על אליהו להראות אל אחאב, ולסיים את הבצורת. לפי המסופר, אחאב ועובדיה אשר על הבית הלכו לחפש מעט מזון: אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה (מלכים א' י"ח 5). כל אחד מהם עבר בדרך אחרת על מנת לכסות שטח נרחב יותר. והנה נתקל עובדיהו באליהו: וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ.  ח וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ.  ט וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי  כִּי-אַתָּה נֹתֵן אֶת-עַבְדְּךָ בְּיַד-אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי. י חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם-יֶשׁ-גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא-שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה וְאֶת-הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה.  יא וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר  לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ. יב וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ יְהוָה יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא-אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת-יְהוָה מִנְּעֻרָי (מלכים א' י"ח 7 – 12).

אליהו הרגיע את עובדיהו, והמפגש עם אחאב התקיים כמתוכנן. אחאב המופתע, התאושש בזריזות, ומיהר להטיח באליהו האשמה חמורה: וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת-אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל? יח וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים (מלכים א' י"ח 17 – 18).

אחאב הטיח באליהו האשמה חמורה, שהוא, אליהו, עוכר ישראל, מזיק לעם ישראל.

וכך, במחי שתי מילים, השפיע אחאב בן עמרי על הויכוחים הפוליטיים במדינת ישראל בימנו אלה.

אז כל מי שנעלב שמכנים אותו 'עוכר ישראל', שיזכור שהראשון שנשא תואר זה בגאווה היה אליהו הנביא. אמנם הוא ויתר על התואר, והעביר אותו מיד לאחאב, אבל כמו באולימפיאדה – המקום הראשון הוא העיקר.

אחאב לא היה רחוק מן האמת אגב. כשאליהו ברח לחורב, התגלה אליו ה': וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. (מלכים א' י"ט 9 – 10). אליהו השמיץ ולכלכך על עם ישראל. גם אחרי ההתגלות ברוח, ברעש (רעש אדמה הכוונה), באש ובקול דממה דקה, חזר אליהו על דברי הבלע הללו על עם ישראל. חז"ל מאוד! לא אהבו את העובדה שאליהו משמיץ ככה את העם. בטח ובטח בניגוד למשה, שבכל צמת הכרעה בחר להגן על העם, למרות שהיו לו סיבות מצוינות לנהוג אחרת. על כן, על דברי השקר, כאילו עם ישראל עזב את בריתו עם אלהים חז"ל "הענישו" את אליהו במרכאות: אמר לו הקדוש ברוך הוא… חייך, שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך (פידר"א. כ"ט).

מכאן המנהג להציב בכל ברית מילה כסא לאליהו הנביא, שמתרוצץ מברית לברית ונוכח בכל יום מחדש, שעם ישראל לא עזב את בריתו עם האל. ועל הדרך גם טוחן בורקס בשר ברוטב פטריות, ולוגם ליטרים של סופרדרינק. ככה ייעשה למי שמלכלך על עם ישראל!

עוכר ישראל – אליהו למשל.

לאחר המפגש בין אחאב לאליהו, אליהו הציע הצעה מעניינת על מנת להכריע מי הוא האלהים האמיתי. ה' או הבעל. במאמר מוסגר (שיורחב בפרק עתידי על האמונה הישראלית בימי בית ראשון) אציין כי ה' והבעל היו אותו אל, במשך תקופה ארוכה. ונמשיך, ההצעה הייתה פשוטה: אליהו מצד אחד וכהני הבעל מצד שני. כל צד יקבל פר, ישחט אותו, וישים אותו על המזבח, אבל לא יבעיר אש. כל צד יקרא לאלהיו. האל שיענה באש – הוא האל האמיתי. לי זה נשמע התערבות הוגנת. ועם ישראל, כמו עם ישראל עלה ליציע עם פיצוחים ושתיה וצפה במתרחש בענין. ראשונים התחילו נביאי הבעל: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ.  כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ (כלומר דילגו באקסטזה) עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה.  כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ (מה שנקרא: צרכים מוצקים) אוּלַי יָשֵׁן הוּא? וְיִקָץ. (אליהו מסתלבט עליהם חופשי) כח וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד-שְׁפָךְ-דָּם עֲלֵיהֶם (פצעו את עצמם כחלק מהטקס הדתי. ממש כמו השיעים בחג העשורא. . מלכים א' י"ח 25 – 29).

התוצאות ידועות. בסוף אליהו הוא שהוריד את האש מהשמיים, שחט את 400 נביאי הבעל, ורק אז הגשם ירד.

אין קול ואין עונה – אין מענה ואין תשובה.

במלכים א' פרק כ' סופר על המצור שהטיל בן הדד מך ארם על שומרון בירת ישראל. הוא דרש כניעה, והעלאת מנחה הכוללת: כסף, זהב, נשי ובני אחאב מלך ישראל. אחאב אמנם הסכים לתנאי הכניעה, אך הסכמת אחאב התפרשה אצל בן הדד כחולשה, והוא דרש בנוסף גם: כִּי אִם-כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת-עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת-בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כָּל-מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ (מלכים א' כ' 6). אחאב סירב לתנאי המשפיל של חיפוש בביתו. הביטוי 'מַחְמַד עֵינֶיךָ' נתפס על ידי חז"ל כמכוון לתורה, ועל כך שאחאב לא ויתר על התורה, שניתנה ב22 אותיות, חז"ל "זיכו" במרכאות ב-22 שנות שלטון (כמו שנכתב בספר מלכים).

בן הדד היהיר השיב: כֹּה-יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ  אִם-יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל-הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי ( מלכים א' כ' 10).

מרוב שיש לו חיילים, לא יספיק עפר שומרון לצעדים של כל חילותיו העצומים. אחאב לא נבהל וענה במשפט שהפך לקלאסיקה: וַיַּעַן מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר דַּבְּרוּ אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ (מלכים א' כ' 11).

מי שחוגר את כלי המלחמה הקרב, שלא יתהולל, יתרברב, עד שהוא לא יחזור מהמלחמה ויפתח את כלי המלחמה. ואכן בו הדד התהולל ספג תבוסה ניצחת.

אל יתהולל חוגר כמפתח – לא להתגאות בטרם גמר מעשה.

סיפור כרם נבות ידוע ומוכר. נבות סרב למכור לאחאב את כרמו. איזבל אשת אחאב ביימה משפט שקר, נבות הוכרז כמורד במלכות, נסקל וכרמו עבר לרשות אחאב.

אלהים, שלא אהב את ההתנהלות הזו שלח את אליהו הנביא לנבא נבואת חורבן לאחאב: וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר.  יח קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר-יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ.  יט וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה הֲרָצַחְתָּ וְגַם-יָרָשְׁתָּ? וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה. (מלכים א' כ"א 17 – 19).

אליהו מהר ללכת אל כרם נבות ולשאת בפי אחאב את הדברים: יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה.  כא הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל.  כב וְנָתַתִּי אֶת-בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה אֶל-הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת-יִשְׂרָאֵל. כג וְגַם-לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר 

הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת-אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל.  כד הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם ( מלכים א' כ"א 20 – 24).

שימו לב, למרות נבואת הפורענות החריפה הזו אליהו לא אמר לאחאב 'הרצחת וגם ירשת'. רק אלהים אמר את זה לאליהו, אבל פה נגמר הטלפון השבור. כך שבפעם הבאה שישאלו אתכם מי אמר למי: הרצחת וגם ירשת' אל תקפצו כחמור בראש ותגידו: אליהו לאחאב'. לא, אלהים אמר לאליהו שיגיש לאחאב, אבל הוא לא אמר.

הרצחת וגם ירשת – הוספת חטא על פשע.

בימי יורם בן אחאב שוב צרו הארמים על שומרון. הרעב היה כבד וכך סופר: וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן, וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ: עַד הֱיוֹת רֹאשׁ-חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף, וְרֹבַע הַקַּב (כלומר משהו בסדר גודל של 6 ביצים. ונחזור) כתוב חריונים, אבל מפאת הלשון הנקיה קוראים דביונים –חרי (דִּב-) יוֹנִים כלומר חרא של יונים, במחילה בַּחֲמִשָּׁה-כָסֶף כמה עשרות גרמים של לשלשת יונים במחיר מופקע.  כו וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, עֹבֵר עַל-הַחֹמָה; וְאִשָּׁה, צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר, הוֹשִׁיעָה, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.  כז וַיֹּאמֶר אַל-יוֹשִׁעֵךְ יְהוָה, מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ; הֲמִן-הַגֹּרֶן, אוֹ מִן-הַיָּקֶב (מלכים ב' ו' 25 – 26).

ביטוי זה זכה לתהילת עולם בסרט הטוב ביותר בכל זמנים, חגיגה בסנוקר כמובן, עת כבוד הרב יוסף שמש בגילומו של יעקב בנאי ז"ל, שאל את יעקב חלפון השיכור, בגילומו של אריה אליאס ז"ל האם כבודו עובד ביקב? תשובת חלפון הייתה: ביקב, בגורן מאיפה שבא… בא! . חגיגה בסנוקר זה חלק מכתבי הקודש מבחינתי. המן הגורן או מן היקב – האוכל להענות למבוקשך?

חזקיהו מלך יהודה מרד בסנחריב מלך אשור בשנת 701 לפני הספירה. ואני מזכיר את פרק 7 'כציפור בכלוב, על מסע סנחריב' סנחריב עלה על יהודה, וחזקיהו מהר להכנע ולשלם מס כבד. (פה לכאורה הענין הסתיים, אבל משום מה שלחו האשורים משלחת להכניע את ירושלים שוב. לא נכנס לשלל הבעיות ההיסטריות הכרוכות במסע סנחריב:

וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-תַּרְתָּן (שר הצבא) וְאֶת-רַב-סָרִיס (המשרת הראשי. ša reši באכדית. אדם שאשכיו עמו. המובן המודרני הוא מאוחר יותר. החל מהתקופה הפרסית) וְאֶת-רַבְשָׁקֵה (שר המשקים) מִן-לָכִישׁ אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כֹבֵס.  יח וַיִּקְרְאוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן-אָסָף הַמַּזְכִּיר. יט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה אִמְרוּ-נָא אֶל-חִזְקִיָּהוּ כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ?  כ אָמַרְתָּ אַךְ-דְּבַר-שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל-מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי.  כא עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו (מלכים ב' י"ח 17 – 21).

רבשקה שאל שאלה פשוטה: מאיפה החוצפה של חזקיהו העלוב למרוד במלך אשור האדיר? עם הכבוד לנצחון בשבת על הפועל מרמורק, פה זה ברצלונה, כן? הרי מדינה זעירה כמו יהודה, הרוצה להתמודד עם מעצמה כמו אשור – זה גובל בטירוף. שמא יהודה נסמכה על עזרת המעצמה הנגדית, מצרים? כן, אגב. לא שזה עזר להם.

רבשקה זלזל במצרים וכינה אותה 'משענת הקנה הרצוץ'. משענת שלא רק שלא מסייעת, אלא כשהיא נשברת , החודים פוצעים את כף היד האוחזת בה.

משענת קנה רצוץ – מישהו או משהו שלא ניתן לסמוך עליו, והוא אך גורם נזק.