דברי הימים – פרק 25: בן הפרה האצילה: על עלילות גלגמש חלק ד'

והנה אנו בסוף מסעו המופלא (אך הכושל) של גלגמש אל חיי הנצח.
גלגמש ישמע מאותנפישתים כיצד הוא, אותנפישתים, זכה לחיי נצח.
גלגמש יכשל במבחן הראשון לקראת חיי הנצח, אבל יזכה לגעת בצמח הנעורים.
צמח שכל האוכל ממנו מחדש נעוריו כקדם.
אבל הצמח נחמס על ידי נחש, וכך איבדה האנושות הזדמנות פז לחידוש הנעורים.
האזנה נעימה 🙂

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).
פרופסור נתן וסרמן מקריא את לוח 11 שורות 1 – 34.

קריאת הפרק:

בפרק זה גלגמש יגע בחיי הנצח, אך הם יחמקו ממנו.

בסוף לוח תשע הגיע גלגמש אל חוף הים הקוסמי, אל מגוריה של סידורי המוזגת. היא ראתה איש המתואר כ-לבוש עורות, משונה מראהו ונבהלה: המוזגת צפתה למרחקים דיברה אל ליבה… 'אולי האיש מרצח הוא הלז?… ראתה אותו המוזגת ותנעל את דלתה. שערה נעלה ועלתה אל הגג ( X 11 – 16).

גלגמש לא אהב את ההתנהגות הזו, ואיים עליה, שאם היא לא תפתח לו את השער, הוא פשוט ינפץ את הדלת וישבור את המנעול. וכשבחור מגודל כמו גלגמש מאיים, אנשים נוטים להאמין לו.

סידורי הבינה כי, מאחורי חזותו המאיימת מצויה נשמה של ברבור, ושאלה אותו לפשר מכאובו: למה יגון ועצב יקדירו פניך? למה תעטה דמותך תוגה? ( X 27 – 28).

גלגמש סיפר שוב…, שהוא הרג את פר השמים, והוא הרג את ח'ומבבה, והוא הכה אריות לרוב. סידורי אמרה לו שזה יפה מאוד וגם די מרשים להרוג גם את פר השמים, גם את ח'ומבבה, וגם אריות רבים מספור –  אבל בכל זאת, מדוע הוא נראה כה עצוב?

תשובת גלגמש מתמקדת באנכידו: חברי, פרד דוהר, ערוד בן הרים, נמר בן מדבר … לכדנו והרגנו את פר השמים, הכרתנו את ח'ומבבה.. הִכִּינו אריות. חברי הלך בדרך כל בשר. ששה ימים ושבעה לילות עליו בכיתי, לא נתתי הורידו קבר  עדי תולעת נפלה מאפו ( X 53 – 63).

עדי תולעת נפלה מאפו, ובאכדית: a-di tul-tu im-qu-tu ina a-pi-šu. דומה לעברית, הא? איזה יופי J

אנכידו התחיל להתפורר כאמור, וגם להצחין מן הסתם, וצריך לקבור אותו, ולמעשה עם נפילת התולעת, גלגמש הפנים את מות אנכידו, ובעתה אחזה בו. במסגרת הפחד הוא החל לחפש חיי נצח.

סידורי הנהנה בהבנה אבל: המוזגת אמרה אליו, אל גלגמש: 'גלגמש אנה תנוד? החיים אשר תחפש – לא תמצא. כאשר בראו האלים את האדם, מות שתו על האדם, ואת החיים שמור בידם. גלגמש אתה – לא תהי כרסך מלאה. אתה יום ולילה תשמח. יום יום עשה שמחה. יום ולילה רקוד ושחק. לו יהיו בגדיך לבנים. ראשך לו יהי רחוץ, במים לו תטבול. הבט בילד האוחז בכפך. רעיה לו תשמח בחיקך – כזו וכזו משפט האדם (X 73 ה – 73 טו).

בקיצור, לא תמצא חיי נצח, אז תהנה מהחיים שכבר יש לך. זה דומה מאוד למה שכתוב בקהלת: לֵךְ, אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ דילוג קל ח בְּכָל-עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר. ט רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ (קהלת ט' 7 – 9).

סידורי גם רמזה בדבריה לדרך היחידה בה נוכל להשאיר משהו מחיינו לאחר מותנו: הבט בילד האוחז בכפך. והנה סוד הקיום האנושי בארבע מילים.

אבל גלגמש לא ממש הקשיב לה. הוא אמנם שאל אותה בנימוס 'למה אמרת את זה?'. אבל הוא מחפש את אותנפישתים ויהי מה! האם סידורי, המכירה אורחות ימים יכולה לעזור לו למצוא את אותנפישתים או לא? זה הכל!

ופה מתפתח דו שיח: המוזגת אמרה אליו אל גלגמש: 'לא היה איש לפניך גלגמש, אשר עבר את הים. מי מבלעדי שמש ילך בדרך הזאת?'. גלגמש אמר אליה, אל המוזגת: 'הלא ידעת מוזגת איה הדרך אל אותנפישתים. מהם ציוניה? תני לי! תני נא לי ציוניה! אם יהיה לאל ידי – את הים אעבור! אם לא יהי לאל ידי – בשדה אשעט!'. המוזגת אמרה אליו, אל גלגמש: 'לא היה גלגמש, בעבר מעולם, ומימי קדם, כל אשר הגיע הלום לא עבר את הים קשה המעבר, קשה עד מאוד נתיבו, ובתוך 'מי המות' אשר יחסמו מבואותיו. איך, גלגמש, תעבור את הים??? כי תגיע אל 'מי המות' מה תעשה? אבל בכל זאת יש איזשהו פתרון אפשרי. גלגמש, ישנו אורשנבי המלח, איש אותנפישתים, (מקור השם אורשנבי לא ברור. מילולית: אור – כלב ולפעמים עבד. ושנבי – שני שליש או ארבעים. המסופוטמים ספרו בבסיס שישים, אז 2/3 מ60 זה 40. בטקסטים אכדיים אחרים הוא מכונה סוּרסוּנָבִּי. אולי השם עבר 'שומריזציה' על מנת להקנות לו צליל שומרי. ממש כמו הגלידה בעלת השם הסקנדינבי חסר משמעות: האגן דאז ונמשיך)  ו'צלמי האבן'  עמו (צלמיות מאגיות שסייעו לחצות את מי המות. אולי משוטי אבן, שלא התפוררו במי המות. ונמשיך) בלב היער יחטוב אורנים (ויש המתרגמים: ילקט לטאות. למאכל הכוונה). לך ויראה פניך. אם יהי לאל ידך – עבור עמו. אם לא יהיה לאל ידיך – שוב לאחוריך ( X 73 לה – 92).

גלגמש מיד אץ רץ אל היער כמוכה אמוק. לא בחור כגלגמש יתן להזדמנות כזו לחמוק מידיו. יש לציין שגלגמש לא ממש חשב על כל מעשיו, כדרכם של מוכי אמוק  ראה אורשנבי את ברק החנית אשר לעלם, שמע את הגרזן, רץ לקראתו, והוא הכה בראשו בגרזן תפש כפו הלם בחזהו (לא ברור מי הסתער על מי. גלגמש אחוז האמוק, או אורשנבי המקדים תרופה למכה. כנראה גלגמש) ואת 'צלמי האבן' אשר ישמרו על שלום הספינה אשר בלעדיהם לא יעבור איש את 'מי המות', אותם שבר והשליכם אל הים הרחב. וכה מנעו ידיו ממנו לעבור את 'מי המות'. שבר אותן והשליכם אל המצולה ( X 100 – 107).

אחרי שגלגמש שבר את 'צלמי האבן' הוא פנה לאורשנבי והתחיל לשוחח עמו. לא ברור מדוע גלגמש לא פנה אל אורשנבי מלכתחילה, ועוד פחות ברור מדוע הוא שבר את צלמי האבן? אבל זה נועד לבנות את המתח, וגם להציג את גלגמש כאחד שלא תמיד חושב עד הסוף.

אחרי דין ודברים, בו גלגמש חזר, שוב, על כל הסיפור על הריגת ח'ומבבה, פר השמים ומות אנכידו, הוא ביקש מאורשנבי שיראה לו את הדרך לאותנפישתים. אורשנבי הסכים. אבל יש בעיה…: אורשנבי אמר אליו, אל גלגמש: "צלמי האבן' גלגמש המה יעבירוני, למען לא אגע ב'מי המות'. אתה בחמתך שברת אותם. 'צלמי האבן' היו עמדי למען העבירני. ידיך, גלגמש, מנעו ממני, ממך לעבור. שברת את 'צלמי האבן' ניפצת אותם. 'צלמי האבן' שוברו ואחרים אין. אבל יש פתרון מסתבר הנף גלגמש את הגרזן בידך, רד אל היער, משוטים בני שישים אמה האחד – מאה ועשרים כרות, הקצע, הרכב 'כפות'. הבא אותם אל הספינה (X 155 ה – 162).

גלגמש מיד הכין 120 משוטים, והם יצאו לדרך: השיטו את הספינה על הגלים, ויפליגו בה. מהלך חודש וחמישה עשר יום נשלם ביום השלישי ואורשנבי הגיע אל 'מי המות'. אורשנבי אמר אליו, אל גלגמש: 'הישמר גלגמש 'מי המות' לפניך. ב'מי המות' אל תגע ידך. קח משוט אחד. קח, גלגמש, משוט שני, שלישי ורביעי וזה ממשיך עד המשוט ה-120. משוטים חד פעמיים. נגיעה או שתיים במים – ומי המות כבר איכלו אותם. ונמשיך בפעם המאה ועשרים כילה גלגמש את המשוטים, והוא פיתח את אזור מותניו למען הספר בגדיו. פשט גלגמש את כסותו, עשאה מפרש, בידיו הניף אותה אל התורן ( X 170 – 183).

התרגיל הצליח, והספינה צלחה את מי המות בשלום.

על החוף ראה אותנפישתים מחזה מוזר. הספינה המוכרת לו, ללא צלמי האבן ועם מפרש ובחור לא מוכר וללא בגדים. מה מוזר הדבר.

השורות המתארות את המפגש בין גלגמש לאותנפישתים חסרות. אבל אנחנו יכולים לשער כי, הם התוודעו זה לזה. בהמשך חזר גלגמש על כל הסיפור מהתחלה. ח'ומבבה, פר השמים אנכידו, התולעת מהאף, הכל.

אותנפישתים האזין בסבלנות ואמר: על מה גלגמש תדבק בתוגתך? אתה אשר מבשר אלים ואדם נבראת, אשר כמו אביך וכאמך יצרוך האלים. מתי, גלגמש לאויל איש בלי דעת נתנו לו כסא באסיפה אומרו לו 'שב!'? כידוע לא מושיבים אויל באסיפת נכבדים, כי הוא טמבל ואינו מתנהג כבן תרבות. אותנפישתים רמז בעדינות לגלגמש כי הוא, גלגמש אינו ראוי לבוא בחברת האלים ולזכות בחיי נצח. ונמשיך בדילוג גדול כאשר בראו האלים את האדם, מות שתו עליו על האדם, ואת החיים נחלו בגורלם איש לא יראה את פני המות. איש לא ישמע את קול המות. המות האכזר מרוצץ בני אנוש. ( X 267 – 310).

בקיצור, גלגמש משחית את זמנו לריק.

אות מעבר

בטרם נתחיל את לוח 11, ברצוני להשמיע לכם את מורי הראשון לאכדית, פרופ' נתן וסרמן, מקריא באכדית את לוח 11 שורות 1 – 34. שתי דקות ו16 שניות של עונג צרוף. בדף הפרק צירפתי קישור לאתר בו מופיעה ההקלטה.  הקטע של נתן

גלגמש לא התרשם מדברי אותנפישתים ושאל בפשטות: הגד לי, איך התייצבת במפחרת האלים ובקשת חיי נצח? (XI  7).

לאותנפישתים היה סיפור מדהים: שֻרֻפָּךּ (העיר שכנה 70 ק"מ דרומית לבבל. לפי 'רשימת המלכים השומרית' שרפך היא העיר האחרונה ששלטה על דרום בבל לפני המבול, ומלכה היה אוברתותו. ונמשיך) העיר אשר ידעת דילוג קל  האלים הגדולים נשאם ליבם להביא מבול. נשבעו שבועה (לא לגלות את המבול). אביהם אנו יועצם הגיבור אנליל, נושא כליהם נינורתה (אל פריון ומלחמה שומרי) שר המים אשר להם אֶנֻגי (אל שאול זוטר) הנסיך אאה נשבע עמהם (שלא לגלות את הסוד). והגיד דבריהם לסוכה (סוכה פולחנית בה אותנפישתים ישן על מנת לחלום חלום בשורה. ממש כמו גלגמש אגב, בדרך ליער הארזים). סוכה סוכה, כותל כותל! סוכה שמעי נא, כותל הסכת! איש שרפך בן אוברתותו, הרוס בית, בנה ספינה. נתוש (בת"ו. כלומר הרוס!) עושר, בקש חיים! רכוש מאס, נפש חֵַּיה! העלה זרע נפש כל חי אל לב הספינה! הספינה אשר אתה תבננה, לו תהיינה מידותיה תואמות, לו ישוו רוחבה ואורכה, כמו האפסו אותה תקרה (האפסו הם מי התהום המכוסים על ידי הארץ, כמעין תקרה) ( XI 11 – 31).

אאה סיפר על ההחלטה להביא מבול לסוכה ולכותל הסוכה. כך הוא לא הפר את השבועה שלא לגלות את דבר המבול לבני האדם. זה שאותנפישתים היה מעברו השני של כותל הסוכה העשויה קנים דקים, ושהקול יכול לעבור בקלות מצד אחד של הקיר לצדו השני – זה כבר ענין אחר…

ההוראה לאותנפישתים ברורה: עזוב הכל ובנה ספינה, העלה עליה 'זרע נפש כל חי' ושיהיה בהצלחה.

אי אפשר שלא להיזכר בסיפור המבול המקראי. הקשרים בין הסיפורים כל כך ידועים חזקים וברורים, עד שאין צורך להרחיב. פשוט אציין את  הקטעים המקבילים.

: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר.  טו וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ  שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ.  טז צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. דילוג קל וּבָאתָ אֶל-הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ.  יט וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ  זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ.  כ מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת ( בראשית ו' 14 – 20).

אותנפישתים תהה מה הוא יגיד לאנשי עירו, שיראו אותו בונה לפתע ספינה? הפתרון: אותנפישתים יגיד לכולם שהוא ואנליל הסתכסכו. על כן הוא בונה ספינה, בעזרתה הוא יגיע אל האפסו (מי התהום כאמור), ושם הוא ישב עם אאה אדונו. בתמורה לישיבת אותנפישתים עם אאה, הרי אאה ימטיר רוב עושר על הארץ. עסקה שוה. גם להיפטר מהמוזר הזה, וגם לקבל רוב שפע מאאה.

אנשי העיר נחלצו לבניית הספינה, והנה מידותיה: ביום החמישי כוננתי תבניתה. רצפתה מאה ועשרים אמה הצלע האחת. מאה ועשרים אמה גבהו כתליה. צלעות תקרתה ישוו. מאה ועשרים אמה האחת. כוננתי תוארה. צורתה עשיתי. עשיי לה סיפונים ששה, וכה חילקתיה לעליות שבע. קרבה חילקתי לתשעה קינים (XI  54 – 62).

הספינה היא למעשה קוביה בגודל 60 על 60 על 60 מטרים (אמה היא חצי מטר בקירוב), 7 קומות וכל קומה מחולקת ל9 מדורים. תיבת נח לעומת זאת היא תיבה 150 מטרים אורכה, 25 מטרים רוחבה ו15 מטרים גובהה.

התיבה של אותנפישתים היא בנפח 216,000 קוב. ואילו של נח היא 56,250 קוב בלבד. נח היה צדיק, תמים וצנוע.

לאחר בניית התיבה, הוא הוטענה באוכל רב. אותנפישתים היה נדיב, ומה שלא עלה על הספינה נשחט (במקרה של חיות) וחולק לעושים במלאכה: לעם טבחתי פרים. שחטתי כבשים יום יום. תירוש, שיכר, שמן ויין שתו האומנים כמו מי נהר. יעשו חג כביום ראש השנה ( XI 70 – 75).

ראש השנה במסופוטמיה נחגג בא' בניסן. אבל מבחינת כמויות המזון א' בניסן או א' בתשרי זה היינו הך.

לאחר שהכל הוטען, והספינה כבר הייתה בנהר התחיל המבול. אבל יש בעיה. מישהו צריך לסגור את הספינה מבחוץ. אותנפישתים עשה תרגיל מלוכלך: באתי אל לב הספינה פנימה, חתמתי הפתח. לחותם הספינה פָּזֻר אמוּרי המלח (שם אמורי שמשמעו 'סתר האל אמורו'), נתתי את ההיכל על כליו ( XI 93 – 95).

אותנפישתים ניצל את תמימותו של פזר אמורי, והעניק לו את ארמונו. מתנה שתחזיק מעמד כמה רגעים בלבד…

גם נח עמד בפני בעיה דומה. אבל במקרא הפתרון הוא אלגנטי: וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ ( בראשית ז' 16).

תיאור המבול הוא דרמטי ומשרים: אדד (אל הסערה) בקרבה ירעים בקול, שֻלָת וחַ'נִש (אלים זוטרים, נושאי כליו של אדד) ילכו לפנים. נושאי הכלים ילכו על פני ההרים והמישור. עמודי ארץ אֶרכָּל יעקור (ארכל הוא כינוי לנרגל אל השאול השומרי. הוא עוקר את עמודי הארץ שיסודותיהם מצויים בשאול) דלגתי על עוד כמה אלים כמו צפחת חרס שברו הארץ לרוחבה. יום אחד נשב רוח זלעפות, חיש נשב והמבול ניתך דילוג לא יראה איש את אחיו לא יכיר איש את רעהו מפני המטר. האלים נבהלו מפני המבול, נסוגו עלו השמימה ממלכת אנו. האלים הצטנפו כמו כלבים. רבצו בחוצות דלגתי על עוד היבטים של פחד האלים ששה ימים ושבעה לילות התחולל רוח, מבול, סער זלעפות הציף את הארץ. בהגיע היום השביעי שכך סער זלעפות 'סופת הקר', אשר חלה וגחה כמו יולדת. נח הים, נדם סער זלעפות, נכלא המבול ( XI 98 – 131).

בהחלט לא נעים ודי מפחיד. אצל נח נמשך המבול 40 יום כזכור. אבל לכל דבר יש סוף. אפילו למבול. כשתם המבול הציץ אותנפישתים החוצה: הבטתי אל הים והנה הושלך הס. וכל בני האנוש שבו אל העפר. האדמה הייתה למישור כמו גג  על הר ניציר נחה הספינה (הר כ-80 ק"מ מכירכוכ של ימנו. במקרא היה זה אררט כזכור. לא כל כך רחוק משם, אגב) יום אחד יום שני החזיק הר ניציר בספינה דלגתי ליום השביעי בהגיע היום השביעי הוצאתי ואשלח היונה. הלכה היונה התעופפה, מנוח לא נמצא לה, ותשב אלי. הוצאתי ואשלח סנונית. הלכה הסנונית, התעופפה מנוח לא נמצא לה. ותשב אלי. הוצאתי ואשלח את העורב. הלך העורב, ראה כי קלו המים, אכל, ניתר, פרח ולא שב אלי ( XI 131 – 154).

ההקבלה למקרא מרתקת. נח שלח את העורב פעם אחת, ואז את היונה שלוש פעמים. ברור כי אותנפישתים הוא ימאי טוב מנח. עורב הוא הציפור הכי אינטליגנטית בטח יותר מיונה שרק מחרבנת על הכביסה ועל המכונית.

אותנפישתים הקריב קרבן, והאלים המורעבים, ואני מצטט: האלים הריחו את הניחוח הטוב האלים כמו זבובים נקהלו על בעל הקרבן

זה מזכיר כמובן את הפסוק המקראי: וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (בראשית ח' 21).

אבל הקרבן הסגיר את הסוד. אנליל הבין שמישהו ניצל מן המבול, וזה ממש לא מצא חן בעיניו. אנליל תבע לדעת מי גילה את הסוד. נינורתה מיד הסגיר את אאה. אאה לא התנצל אלא התקיף את אנליל, בטענה שעונש קיבוצי אינו ראו ואינו צודק. הרעיון לדלל את אוכלוסיית האדם באמצעות מבול כולל אינו רעיון טוב. ניתן לשלוח חיות טרף, אפשר לארגן רעב או דבר. לא חייבים מבול. יש דרכים עדינות יותר.

וחוץ מזה, טען אאה, שהוא לא גילה לאיש, אלא רק לסוכה… כך שמבחינה טכנית הוא בסדר. בסוף הדיון הזה זכה אותנפישתים לחיי נצח: עלה אנליל אל לב הספינה, ויאחז בידי, ויעלני גם אני. העלה ויברך (מלשון ברך) את אשתי לצידי. נגע במצחנו, והוא ניצב בינותינו ויברכנו: 'לפנים היה אותנפישתים אדם. ועתה אותנפישתים ואשתו לו יהיו כמונו – אלים. לו ישב אותנפישתים במרחקים בפי הנהרות'. לקחוני ובמרחקים ובפי הנהרות הושיבוני ( XI 197 – 204).

וכך זכה אותנפישתים בחיי נצח. על מנת להמחיש לגלגמש עד כמה רצונו בחיי נצח מופרך הוא איתגר אותו: ועתה, אשר לך, מי יקהיל את האלים עבורך? למען אשר תמצא את חיי הנצח אשר תבקש? הבה! אל תישן ששה ימים ושבעה לילות'. אך ישב, רגליו תחתיו ושינה כמו ערפל נפלה עליו ( XI 205 -209)

אותנפישתים בקש מגלגמש לא לישון שבוע. הרי השינה, שהיא אחות למות, מאפיינת את בני האדם, לא את האלים. אם גלגמש רוצה חיי נצח, שיראה שהוא לא באמת זקוק לשינה. אבל כצפוי גלגמש שמע ונרדם מיד.

אשת אותנפישתים הביעה צער על המאמץ העקר של גלגמש. אותנפישתים בקש מאשתו לאפות כל יום כיכר לחם, ולשים אותה ליד גלגמש. כך שכאשר הוא יתעורר הוא ידע כמה ימים הוא ישן. מלבד זאת – מצב הרקבון והעובש יהיה אימות לזמן בו הוא ישן: עוגת לחמו האחת – יבשה. השנית נשחתה. השלישית הרקיבה. עוגת לחמו הרביעית – הלבינה. החמישית העלתה עובש. השישית – עודנה טריה. השביעית כמעט רגע נגע בו, ויעור האיש ( XI 223 – 227).

זה הקש ששבר את גב הגמל. גלגמש הבין סוף סוף שחיי אלמוות לא נועדו לו. בהשלמה הוא הניח לאורשנבי לרחוץ אותו, והחליף את בגדיו. אורשנבי וגלגמש עלו על הספינה על מנת שגלגמש ישוב הביתה. הוא עשה ככל יכולתו. במבחן הראשון של השינה הוא כשל כשלון חרוץ.

אבל בעודם מתארגנים, אשת אותנפישתים בקשה מבעלה, שאולי ימצא דרך כלשהי לעזור לגלגמש. ואותנפישתים נעתר לאשתו: אגלה לך, גלגמש, דבר נצורות וצפונות אשר לאלים – אגידך. צמח יש. מראהו כעין האטד. קוציו כמו אשחר ינקבו כפותיך. אם את הצמח ההוא תשגנה ידך – חיים תמצא ( XI 277 – 281).

חתיכת תפנית בעלילה!

הצמח לא מעניק חיי נצח, אלא מצעיר את האדם. כלומר מי שיאכל מהצמח יהיה צעיר שוב ושוב וחוזר חלילה. היתרון: שתישאר צעיר לנצח. כמעט. יש חסרון – צריך לצרוך את הצמח שוב ושוב. כלומר להשיג אותו שוב ושוב. אין צמח אין חידוש הנעורים. ומלבד זאת, הצמח גדל בתוך מי התהום.

אבל לא דבר פעוט כגון דא ירתיע את גלגמש: כשמוע זאת גלגמש, חפר ניקבה, השליך לתוכה מעדרו, קשר אבנים כבדות לרגליו (כדי שישקע במים) משכוהו אל מי התהום, ראה צמח. הוא לקח את הצמח, ניקב את כפותיו, ניתק את האבנים הכבדות מרגליו, תהום ים השליכתו אל הגדה ( XI 282 – 288).

גלגמש המאושר אמר לארושנבי שהוא יקח את הצמח לארך, ושם הוא ינסה אותו על זקן. אם הצמח אכן מחדש נעורים הרי שמו יקרא 'איש זקן יחדש עלומיו', וגם גלגמש יאכל ממנו.

בדרך לארך ראה גלגמש באר מים צוננים. פיתוי הטבילה במים היה גדול, וגלגמש קפץ להתרענן. אבל: נחש הריח את ניחוח הצמח. בחשאי עלה מחורו ונשא את הצמח. השיל את עורו בשדה ( XI 299 – 301).

הצמח עובד. הנחש אכל, השיל את עורו, והפך צעיר. מובן שזה הסבר עממי לשאלה מדוע הנחש משיל את עורו. לאנשי קדם הנחש נראה חיה מוזרה מאוד. גם מגיח מהאדמה, גם יכול להמית בהכשה אחת (כלומר קשור לשאול), גם משיל את עורו, ולכאורה נולד מחדש.

לכזה סיום אכזר גלגמש לא ציפה. הוא פרץ בבכי וקונן על מר גורלו, ותהה עבור מי הוא עבד? ל'מלך זוחלי העפר'?.

אבל וחפוי ראש שבו גלגמש ואורשנבי אל ארך. שם גלגמש התגאה בעירו הנאוה.

זהו. פה בעקרון תמו עלילות בן הפרה האצילה. אבל יש גם לוח 12. לוח מוסף על אחד עשרה הלוחות של סין לקה אוניני. זוהי מסורת נוספת על הדרך בה אנכידו מת. יש הסבורים כי הלוח, המתאר את עלילות אנכידו בשאול, נוסף בעקבות מות סרגון השני מלך אשור בשנת 705 לפני הספירה. היות וסרגון לא הובא לקבר אשור, היה מי, שאולי, רצה להראות שמצבו לא כל כך רע. הנוסח המלא הראשון של עלילות גלגמש התגלה בארמון אשורבניפל בנינוה בירת אשור. אשורבניפל הוא נינו של המנוח. היות וזהו הנוסח הראשון כאמור, הוא נקודת הייחוס לשאר הנוסחים. על כן נתייחס גם ללוח השנים עשר. למעשה שולבה פה יצירה קודמת בשם (המודרני) 'גלגמש אנכידו והשאול'. לוח שנים עשר מתחיל באמצע העלילה. העלילה המקורית סיפרה על גלגמש שהכין לו כדור ואלה, ושיחק פולו כל היום רכוב על גב נערי ארך יתומים מאב, שנכבשו לעבדות על ידי גלגמש. הנערים שמשו בתור סוסי משחק. שוועת האמהות והאחיות מגיעה לאלים, והכדור וגם האלה נפלו אל השאול. גלגמש קונן על אובדן כלי המשחק. פה מתחיל הלוח השנים עשר. אנכידו התנדב לרדת לשאול, על מנת לשמח את גלגמש. בטרם ירד לשאול קיבל אנכידו כמה עצות מגלגמש: אל תלבש את בגדיך הצחים פן יכירו כי נכרי אתה. אל תסוך בשמן טוב מן הצפחת פן לריח ניחוחו יקהלו עליך. אל תטיל חנית אל השאול – אשר בחנית הוכו – יקיפוך. אל תשא שבט ביך, הרוחות יחרדו ממך. אל תנעל נעלים לרגליך, בשאול אל תקים שאון. אל תנשק את אשתך אשר אהבת, אל תכה את אשתך אשר שנאת. אל תנשק את בנך אשר אהבת. אל תכה את בנך אשר שנאת. פן זעקת השאול תתפוס אותך ) XII  13 – 27).

כלומר מוטב לאנכידו לא לנהוג כאיש חי בשאול. אחרת מלכת השאול תמית אותו, והוא כבר לא יצא מהשאול. ברור שאנכידו לא ממש הקשיב, ועשה בדיוק אבל בדיוק מה שנאסר עליו. לבש, סך, הטיל, נעל, הקים, נישק, הכה, נישק והכה. התוצאה ידועה: נַמְתַר (משמעות הם: 'חורץ הגורל'. שד אימתני. מלאך המות הבבלי)  לא תפשהו. אַסַג (פירוש: 'מוחץ הזרוע'. שד מחלה) לא תפשהו – השאול תפשה אותו. 'הרובץ לפתח' האכזר נרגל לא תפשהו ('הרובץ' הוא כינוי לשדים ומזיקים האורבים לבני האדם. מזכיר את 'לפתח חטאת רובץ' בסיפור קין והבל) – השאול תפסה אותו. בשדה המלחמה אשר לגיבורים לא נפל – השאול תפסה אותו ( XII 51 – 53).

גלגמש המבועת הבין שאנכידו הלך ולא יחזור. הוא הלך למקדש אנליל ושטח את צרתו. אנליל לא השיב דבר. הוא הלך אל מקדש סין, ושטח את צרתו. גם סין לא השיב דבר. אותו סיור עם אאה. רק נרגל (אל השאול כזור) הואיל בטובו לפתוח פתח אל השאול, כך שגלגמש ואנכידו יכלו לשוחח. גלגמש שאל את אנכידו מה קורה בשאול: 'הראית את האיש אשר הוליד בן אחד?'. 'ראיתי. ביתו ניתן בעבוט. יבכה עליו מרה'. 'הראית את האיש אשר הוליד שני בנים?'. 'ראיתי. על שתי לבנים ישב, לחם יאכל'. וכך זה ממשיך אני קורא בדילוגים את העיקר 'שלושה בנים?'. 'מנאד מלא ישתה מים'… 'ארבעה בנים' – 'כמו איש הרותם ארבעה חמורים ישמח לבבו'… 'חמישה בנים' – 'כמו סופר מהיר זריה ידו. יישיר לבוא אל ההיכל'… 'ששה בנים' – 'כמו חורש אדמתו ישמח לבו'. 'שבעה בנים' – 'בין צעירי האלים ישב על כס משפט. דין ישמע'. 'הראית את האיש אשר יורש אין לו?'. 'ראיתי. לחם כמו לבני טיט יאכל' 'הראית את האשה אשר לא ילדה?'. 'ראיתי. כקדרה מבוקעה מושלכת על צידה. לא תשמח גבר' 'אשר במלחמה נפל, ראית?'. 'ראיתי. אביו ואמו את ראשו ישאו ואשתו עליו תבכה. 'אשר גוויתו שולכה בשדה ראית?'. 'ראיתי. רוחו בשאול לא תמצא מנוח' ( XII 99 – 151).

כלומר מעמדו של האדם בשאול נקבע לפי שני גורמים: מספר צאצאיו ואופן מותו. מספר הילדים חשוב כי, הם אלו שיפרנסו את האדם בשאול לאחר מותו. יותר ילדים – טוב יותר. ילדים זה שמחה. אופן המות חשוב גם כן. נופל בקרב הוא בדרגה העליונה. וחשוב כמובן האם האדם נקבר או לא. מי שלא נקבר – לרוחו אין מנוח. לכן כל כך חשוב למסופוטמים הקדומים להביא אדם לקבר מסופוטמיה. וזה בדיוק התפיסה הקיימת ביהדות. כלומר לפנינו תשתית תרבותית שמית משותפת.