דברי הימים – פרק 09: שמו את ירושלים לעיים – על חורבן בית ראשון חלק ב'.

בפרק הקודם שמענו על הנסיבות הבינלאומיות, שהיו הרקע לחורבן ירושלים.

בפרק זה נצמצם את מבטנו לארץ יהודה, מלכה ומנהיגיה, שהובילו את ירושלים אל עברי פי פחת, וקפצו לתהום בעיניים פקוחות ומרצונם החופשי.

בנוסף, נזכיר את רצח גדליה בן אחיקם, ואת השפעתו על מנהיגי העם, שקבעו יום צום מיוחד לזכר האירוע, וכן כמה תגובות לחורבן בית ראשון.

האזנה נעימה.

בפרק הושמע השיר 'על נהרות בבל' בביצוע מידד טסה.

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).

קריאת הפרק:

בפרק הקודם דיברנו על התהליכים והמאורעות שהובילו לאט אבל בטוח לכיבוש הבבלי של המרחב הסורי – ארץ ישראלי, ועל כך, שלמרות שצדקיהו ראה את עוצמת הבבלים, ולמרות שהוא מלך בחסות הבבלים, ולמרות שהוא כרת ברית עם נבוכדנאצר הוא החליט למרוד בכל זאת. בספר ירמיה יש ידיעה מעניינת, לפיה צדקיהו, כבר בשנה הרביעית למולכו, זמם אי אלו מזימות (כפי הנראה על רקע אי שקט פנימי בבבל), אך הוא הוזמן לבירור ידידותי, והצליח לשכנע את נבוכדנאצר כי לא היו דברים מעולם:  הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶת-שְׂרָיָה בֶן-נֵרִיָּה בֶּן-מַחְסֵיָה בְּלֶכְתּוֹ אֶת-צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִעִית לְמָלְכוֹ וּשְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה (ירמיה. נ"א 59).

חלפו חמש שנים, וצדקיהו, למרות מרד אחיו יהויקים, למרות גלות יהויכין, ולמרות שהוצא לו כרטיס צהוב בבבל, מרד בכל זאת: וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ, בְּמֶלֶךְ בָּבֶל (מלכים ב כ"ד 20).

מלך בבל הוא נבוכדנאצר השני מלך בבל. בנו של נבו פלאסר, גיבור הפרק הקודם. נבוכדנאצר באכדית:nabu – kuduri – usur. 'נבו (שהוא אל החוכמה) את היורש שמור!'. התעתיק הנכון לשמו הוא נבוכדראצר, כמופיע בספר ירמיה ויחזקאל, אבל חילופי למנ"ר, האותיות ל,מ,נ ור הן תופעה ידועה. למרבה צערנו, הכרוניקה הבבלית המתייחסת לשנים אלו לא התגלתה, ועל כן, אין לנו על מי להישען אלא על המקרא.

המלכת צדקיהו, והברית עם נבוכדנאצר, נרמזות במשל שני הנשרים בספר יחזקאל, ונאמרות במפורש בנמשל, אותו הזכרנו בפרק הקודם.

צדקיהו אמנם מרד, אבל הוא לא היה טיפש עד כדי כך. הוא הבין שללכת לבד מול בבל, זה כמו הפועל מרמורק מול ברצלונה. אז הוא היה חלק מקואליציה אזורית שמרדה בבבל, בתמיכת מצרים. כמה רמזים פזורים במקרא בנוגע לקואליציה זו: בְּרֵאשִׁית, מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם בֶּן-יֹאושִׁיָּהוּ–מֶלֶךְ יְהוּדָה: (טעות! מדובר בצדקיהו, כמו שנכתב בהמשך). הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה, אֶל-יִרְמְיָה, מֵאֵת יְהוָה, לֵאמֹר.  כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֵלַי, עֲשֵׂה לְךָ, מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת; וּנְתַתָּם, עַל-צַוָּארֶךָ.  וְשִׁלַּחְתָּם אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב, וְאֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, וְאֶל-מֶלֶךְ צֹר, וְאֶל-מֶלֶךְ צִידוֹן–בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם, אֶל-צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה (ספר ירמיה. כ"ז 1 – 3).

העובדה שפגישת הפסגה התרחשה בירושלים יכולה לרמוז כי צדקיהו היה ראש הקנוניה, או שירושלים, בשל מיקומה הגיאוגרפי המרכזי (בין ערי צור וצידון לבין ממלכות עבר הירדן), הייתה מקום טבעי להתכנסות מסוג זה. כמו כן נרמזת קואליציה אנטי בבלית זו גם במגילת איכה: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי… (דילגתי) קצת בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים… בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר, וְאֵין עוֹזֵר לָהּ רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ (איכה א' 1 – 7).

קטע מעניין בספר יחזקאל רומז על חשיבות ירושלים בעיני הבבלים כמוקד המרד:

וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. וְאַתָּה בֶן-אָדָם שִׂים-לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים, לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ-בָּבֶל–מֵאֶרֶץ אֶחָד, יֵצְאוּ שְׁנֵיהֶם; וְיָד בָּרֵא, בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ-עִיר בָּרֵא. דֶּרֶךְ תָּשִׂים–לָבוֹא חֶרֶב, אֵת רַבַּת בְּנֵי-עַמּוֹן; וְאֶת-יְהוּדָה בִירוּשָׁלִַם, בְּצוּרָה. כִּי-עָמַד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-אֵם הַדֶּרֶךְ, בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם-קָסֶם:  קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד.  בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלִַם, לָשׂוּם כָּרִים לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח, לְהָרִים קוֹל, בִּתְרוּעָה–לָשׂוּם כָּרִים עַל-שְׁעָרִים, לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה לִבְנוֹת דָּיֵק (יחזקאל כ"א 23 – 27).

מלך בבל, עמד בצומת מרכזי (הן צומת דרכים והן צומת החלטות), והתלבט על מי לעלות קודם. על רבת בני עמון או על ירושלים? היות ולתפיסת נבוכדנאצר זה נבלה וזה טרפה, הוא נעזר באמצעים מכניים לצורך ניבוי העתיד (כמו בימנו קלפי טארוט, קריאה בקפה, בכף היד או בצהוב של האוזן). יש פה שלושה ביטויים מעניינים. אחד הוא: קִלְקַל בַּחִצִּים. השני הוא: שָׁאַל בַּתְּרָפִים והשלישי הוא: רָאָה בַּכָּבֵד:

קלקל בחיצים, הוא ככל הנראה חיזוי העתיד באמצעות ירי חיצים, מעקב אחרי מסלול תעופתם ו/או מקום נחיתתם. היו אנשים שהתמחו בפענוח בליסטיקה של חיצים, וידעו לנבא את העתיד. אולי בספר שמואל יש תיאור של ניחוש, כשיונתן ירה חצים, ודוד הבין את המסר. וכן מוכר הסיפור על יואש מלך ישראל, שירה חיצים בהוראת אלישע הנביא.

התרפים הם צלמי אלים ככל הנראה, ששימשו גם כן לחיזוי העתיד. כולנו זוכרים את מיכל בת שאול, ששמה את התרפים במקום דוד, וכך מילטה את נפשו. וכן רחל אמנו עליה השלום, שגנבה את התרפים של לבן אביה.

הדבר המעניין פה הוא הראיה בכבד. זוהי אומנות מסופוטמית ידועה ומוכרת. הרעיון הוא פשוט ומבוסס על התפיסה הקדומה, שהכבד הוא משכן הרגש. אמנם זה נקרא 'לקרוא (או לראות) בכבד', אבל גם איברים פנימיים אחרים משתתפים במשחק, למשל כיס המרה. אבל היות והכבד תופס את עיקר הנפח (תרתי משמע) – נשארנו עם השם הזה. לוקחים כבש (בד"כ. לא חובה), ולוחשים לאוזנו שאלה כלשהי. לאחר שהכבש נשחט, בוחנים היטב היטב את הכבד, ולפי צורתו, והכתמים שעליו – יודעים מה יקרה. ספרות ענפה של קריאה בכבד התגלתה כמעט בכל אתר בו התגלו לוחות בכתב היתדות. הקריאה בכבד הייתה כה נפוצה, עד שנמצאו לא מעט דגמי כבד לימודיים, וטקסטים של פענוח האותות.

אין לנו ידיעות רבות על המלחמה הבבלית בערי יהודה, ונוכל רק לשער, כי היא התנהלה בדומה למסע סנחריב. כלומר קודם ערי השדה, אחר כך הערים הגדולות ולבסוף ירושלים. ידיעה מעניינית על המלחמה יש בספר ירמיה: חֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל, נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה, הַנּוֹתָרוֹת:  אֶל-לָכִישׁ, וְאֶל-עֲזֵקָה, כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה, עָרֵי מִבְצָר (ירמיה. ל"ד 7).

כלומר ביהודה נשארו באותה עת שלוש ערים שטרם נפלו בידי הבבלים: לכיש, עזקה וירושלים.

ראוי לציין כי בצבא יהודה שירתו שכירי חרב יוונים. המצאות שכירי החרב נלמדת מחרסי  ערד. חרסי ערד הם אוסטרקונים (חרסים כתובים) שהתגלו בחפירות ערד. לא ברור האם היו אלה מכתבים רשמיים, או שמא טיוטות, כי חומר הכתיבה המקובל היה פפירוס. אפשר כי צוק העיתים גרם למתכתבים לכתוב על חרס, שהוא זמין וזול, כי פפירוס כבר לא ממש היה… החרסים ממוענים ברובם אל אלישיב, שהיה כפי הנראה מפקד המקום. באחד המכתבים מצווה אלישיב לתת לכיתיים (שכירי חרב מכיתיון, המזוהה עם לרנקה שבקפריסין) אספקה. כפי הנראה אלישיב לא נתן את האספקה המבוקשת, וצווה לספק את המצרכים עד למחרת היום. ככה זה אפסנאים – אף פעם אין להם:

אֶל אֶלְיָשִׁב וְעַתָּ: נָתֹן לַ

כִּתִּיִּם בַּ(ת) 1 (סביב 25 ליטר) (הין) 2 יַיִן (סביב 10 ליטר) לְ

אַרְבַּעַת הַיָּמִם

300נ לֶחֶם וּ

מְלֹא הַחֹמֶר (סביב 300 ליטר)  יַיִן וַהֲ

סִבֹּתָ מָחָר, אַל תְּאַחֵר!

וְִאם עוֹד חֹמֶץ וְנָתַ

תָּ לָהֶם (סוף ציטוט. ערד 2).

ומכתב נוסף:

אֶל אֶלְיָשִב, וְ
עַתָ: נָתֹן לַכִּתִּיִּם
יַיִן בַּ(ת) 1 (הִין) 3, וּ
כְתֹב שֵם הַיֹם.
וּמֵעוד הַקֶמַח
הָרִאשֹן תַ
רְכִּב + 1 קֶמַח
לַעֲשֹת לָהֶם לֶ
חֶם. מִיֵין
הָאַגָנֹת תִתֵן. (ערד 1).

ההנחה היא, שצדקיהו מרד לאור הבטחה מצרית לעזרה. ולמרבה ההפתעה, עזרה כזו אכן הגיעה: וְחֵיל פַּרְעֹה, יָצָא מִמִּצְרָיִם; וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל-יְרוּשָׁלִַם, אֶת-שִׁמְעָם, וַיֵּעָלוּ, מֵעַל יְרוּשָׁלִָם…. דלגתי כֹּה-אָמַר יְהוָה..:  דלגתי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה, הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה, שָׁב לְאַרְצוֹ, מִצְרָיִם.  וְשָׁבוּ, הַכַּשְׂדִּים, וְנִלְחֲמוּ, עַל-הָעִיר הַזֹּאת; וּלְכָדֻהָ, וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ.  כֹּה אָמַר יְהוָה, אַל-תַּשִּׁאוּ נַפְשֹׁתֵיכֶם לֵאמֹר, הָלֹךְ יֵלְכוּ מֵעָלֵינוּ, הַכַּשְׂדִּים: כִּי-לֹא, יֵלֵכוּ. כִּי אִם-הִכִּיתֶם כָּל-חֵיל כַּשְׂדִּים, הַנִּלְחָמִים אִתְּכֶם, וְנִשְׁאֲרוּ-בָם, אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים–אִישׁ בְּאָהֳלוֹ יָקוּמוּ, וְשָׂרְפוּ אֶת-הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ… (סוף ציטוט. ירמיה ל"ז 5 – 11).

אירוע זה התרחש ככל הנראה ב-588 לפני הספירה.

הפרעה המדובר הוא חפרע, או בשמו היוני אפריאס. פרעה חפרע נזכר במקרא אצל ירמיה: כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי נֹתֵן אֶת-פַּרְעֹה חָפְרַע מֶלֶךְ-מִצְרַיִם בְּיַד אֹיְבָיו, וּבְיַד, מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ  (ירמיה מ"ד 30).

חפרע נזכר אצל הרודוטוס בקטע החביב הבא: …משנודע הדבר לאפריאס (חפרע כאמור), שלח אל אַמַאסִיס (קצין בכיר שערק)  אדם מכובד, וציוה עליו להביא את אַמַאסִיס חי לפניו. כשפַּאטַארְבֶּמִיס בא ופנה לאַמַאסִיס, הרים אַמַאסִיס, שישב במקרה אז על סוס, את רגלו, נפח נפיחה וציוה להביא את זו לאַפְּרִיאֶס… (הרודוטוס ב' 162).

תפקיד הנאדים בהיסטוריה…

הקשרים הענפים עם מצרים נזכרים גם במכתבי לכיש. 'מכתבי לכיש' הם קבוצת מכתבים שהתגלתה בחפירות לכיש, ממש מתחת לשכבת החורבן הבבלית. כלומר מדובר במכתבים מימיה האחרונים ממש של ממלכת יהודה. המכתבים כתובים על חרס, בכתב עברי קדום. בדומה לחרסי ערד, לא ברור האם אלו מכתבים רשמיים או טיוטות. וכך נכתב בלכיש 3:

וּלְעַבְדְּךָ הֻגַּד

לֵאמֹר יָרַד שַׂר הַצָּבָא

כָּנְיָהוּ בֶּן אֶלֱנָתָן לָבֹא

מִצְרַיְמָה וְאֶת

— (צד אחורי)

הוֹדַוְיָהוּ בֶּן אֲחִיָּהוּ וַ

אֲנָשָו שָלַח לָקַחַת מִזֶּה (לכיש 3 שורות 13 – 17).

כניהו בן אלנתן עורר התרגשות, כשקישרו אותו אל הקטע הבא, המתאר אירוע, שקרה חצי דור לפני החורבן. בספר ירמהו תואר משפט שדה שנעשה לירמיהו, בשל נבואת זעם בנוגע לחורבן המקדש. כל צד הביא תקדים היסטורי בעד או נגד ירמיהו. והנה הנגד: וְגַם-אִישׁ, הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם יְהוָה, אוּרִיָּהוּ בֶּן-שְׁמַעְיָהוּ… דלגתי וַיִּנָּבֵא עַל-הָעִיר הַזֹּאת, וְעַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, כְּכֹל, דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ. (כלומר נבואת זעם) וַיִּשְׁמַע הַמֶּלֶךְ-יְהוֹיָקִים… דלגתי וַיְבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ, הֲמִיתוֹ; וַיִּשְׁמַע אוּרִיָּהוּ וַיִּרָא, וַיִּבְרַח וַיָּבֹא מִצְרָיִם. וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים, אֲנָשִׁים–מִצְרָיִם: אֵת אֶלְנָתָן בֶּן-עַכְבּוֹר וַאֲנָשִׁים אִתּוֹ, אֶל-מִצְרָיִם… דלגתי וַיְבִאֻהוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים, וַיַּכֵּהוּ, בֶּחָרֶב… (ירמ' כ"ו 20 – 23).

אפשר שאלנתן בן עכבור, הוא אביו של כניהו בן אלנתן.

ממכתבי לכיש מצטיירת גם עובדה, כי לא כולם ביהודה תמכו במרד הזה, וכי הייתה אופוזיציה פעילה:

וְהִנַּה דִּבְרֵי הַשָּׂ[רִם]

לֹא  טֹבִם  לְרַפֹּת  יָדֶיךָ [וּלְהַשְׁ]

קִט יְדֵי הָאֲ[נָשִׁם] (לכיש 6 שורות 5 – 6).

וזה כמובן מכיר את המסופר על ירמיהו: וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל-הַמֶּלֶךְ, יוּמַת נָא אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה (כלומר ירמיהו) כִּי-עַל-כֵּן הוּא-מְרַפֵּא (כתוב באל"ף, אבלה כוונה בה"א) אֶת-יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל-הָעָם, לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:  כִּי הָאִישׁ הַזֶּה, אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה–כִּי אִם-לְרָעָה (ירמ' לח 4).

אות מעבר

כך או אחרת, לכל שבת יש מוצאי שבת כידוע, והבבלים הטילו מצור על ירושלים: וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ.  וַתִּבָּקַע הָעִיר… (מלכים ב'. כ"ה 1 – 4).

בשנה התשיעית לצדקיהו (היא 588 לפה"ס) בעשירי לחודש העשירי החל המצור הבבלי על ירושלים. החודש העשירי הוא טבת (השנה מתחילה בניסן). וי' בטבת נקבע כיום צום.

שימו לב, מלחמות מתחילות באביב כזכור. מזג האויר מתחיל להיות נוח, יש יבולים שניתן לקצור, וכך הצבא המתקדם חי על טוב הארץ (וגם שולל יבולים מהאויב), הימים מתארכים, ובכלל התנאים למלחמה נוחים יותר.

נבוכדנאצר החל את המצור על ירושלים בי' בטבת. סוף דצמבר–תחילת ינואר. שיא החורף.

על מנת לצור על ירושלים בי' בטבת, יש לצאת מבבל, בסוף תשרי – תחילת מרחשון לכל המאוחר (בהנחה שהצבא צועד בקצב של 25 – 30 ק"מ ביום. ולצבא שלם – זה קצב רצחני). כלומר לא רק המצור החל בחורף, גם עיקר התנועה לקראת המצור נעשתה בחורף, על כל המשמעיות הלוגיסטיות הכרוכות בתנועת צבא בחורף. לדוגמא: חציית הפרת הגואה, הליכה בבוץ, עצי הסקה רטובים ועוד…

אין לנו כמעט פרטים על מהלך המצור, למעט כמה ידיעות אקראיות בספר ירמיה. אבל צוין כי הבבלים בנו דייק. דייק היא סוללה המקיפה את העיר הנצורה, ובה קבועים מגדלים כל כמה עשרות או מאות מטרים. רעיון הדייק הוא ניתוק מוחלט של העיר מסיוע חיצוני אפשרי. דוגמא לדייק יש במצדה, אגב.

בניגוד לאשורים, שהעדיפו לפרוץ לעיר (מעל, מתחת או דרך החומה. ואני מזכיר את פרק 3 בפודקאסט 'ככה לא בונים חומה – על הנדסה צבאית בצבא אשור', הבבלים העדיפו קרב מצור ממושך. לבבלים היה זמן. 'בסוף האוכל יגמר לכם, ואתם תכנעו'.

מדוע הבבלים לא נקטו קרבות פריצה אלא העדיפו מצור ממושך על כל המשתמע מכך? (כלכלת הצבא הצר, חשיפה להתקפות נגד, בעיות שיכולות להתעורר בבית ועוד). אפשר שהטכנולוגיה הצבאית שלהם הייתה נחותה מזו של האשורים. אפשר שמכונת המלחמה האימפריאלית הבבלית, שהייתה בתחילת הדרך, לא הייתה מוכנה עדיין לצורת קרב כזו. יתכן כי, הצבא הבבלי,  שנשען על שכירי חרב רבים, לא רצה "לבזבז" אותם במרכאות, על פעולות פריצה מסוכנות, והעדיף לחכות. ואולי הם "בישלו" במרכאות את המגנים על אש קטנה של רעב ומחסור, ואז נתנו את המכה. מי יודע?

וכך קרה בירושלים. המצור נמשך עד השנה העַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה לצדקיהו. כלומר 586 לפני הספירה. בניגוד לאינטואיציה עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה משמעם 11 ולא 12.

ובתשעה לחודש, המגנים היו חלשים דיים בשל הרעב, וחומות העיר הובקעו. בספר מלכים לא נכתב בתשעה לאיזה חודש, אך בספר ירמיה כתוב: בְּעַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ, בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, הָבְקְעָה, הָעִיר (ירמיה ל"ט 2).

כלומר לפי ספר ירמיה  חומות העיר נבקעו בט' בתמוז. אמנם הצום נקבע לי"ז בתמוז, אבל זה מתייחס לחורבן הבית השני, וחז"ל שחלקם חזו בחורבן הבית השני, קבעו את י"ז בתמוז כיום בו יש להתאבל על הבקעת חומות ירושלים. ככה זה.  אדם קרוב אצל עצמו.

ראוי לציין, כי כבר בנבואת ההקדשה של ירמיהו, נרמז ענין הבבלים. אפשר שהנבואה היא בדיעבד, אבל היא ממש יפה: וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה. 14 וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי:  מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. 15 כִּי הִנְנִי קֹרֵא, לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה (רמז ברור לבבלים) נְאֻם-יְהוָה; וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל-חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל, כָּל-עָרֵי יְהוּדָה (מירמיה א' 13 – 15).

הבקעת חומות ירושלים לא הייתה הסוף. לעיר ולאנשיה המתין גורל רע: וַתִּבָּקַע הָעִיר, וְכָל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל-גַּן הַמֶּלֶךְ, וְכַשְׂדִּים עַל-הָעִיר, סָבִיב; וַיֵּלֶךְ, (צדקיהו המלך) דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. וַיִּרְדְּפוּ חֵיל-כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ, וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ; וְכָל-חֵילוֹ נָפֹצוּ, מֵעָלָיו. וַיִּתְפְּשׂוּ, אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל-מֶלֶךְ בָּבֶל, רִבְלָתָה; וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ, מִשְׁפָּט. וְאֶת-בְּנֵי, צִדְקִיָּהוּ, שָׁחֲטוּ, לְעֵינָיו; וְאֶת-עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ, עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל (מלכים ב' כ"ה 4 – 7).

בספר ירמיה יש פירוט רב יותר של האירועים, וסביר כי המסופר בירמיה הוא הרחבה של המסופר במלכים: בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וְכָל-חֵילוֹ אֶל-יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ.  ב בְּעַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר.  ג וַיָּבֹאוּ כֹּל שָׂרֵי מֶלֶךְ-בָּבֶל וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר סַמְגַּר-נְבוּ שַׂר-סְכִים רַב-סָרִיס נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב-מָג וְכָל-שְׁאֵרִית שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל.  ד וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ לַיְלָה מִן-הָעִיר דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ בְּשַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתָיִם וַיֵּצֵא דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה.  ה וַיִּרְדְּפוּ חֵיל-כַּשְׂדִּים אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂגוּ אֶת-צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וַיִּקְחוּ אוֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל-נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים.  ו וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת-בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה לְעֵינָיו וְאֵת כָּל-חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל.  ז וְאֶת-עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לָבִיא אֹתוֹ בָּבֶלָה (ירמיה. ל"ט 1 – 7).

לבבלים יש זכרון ארוך, והם טיפלו במחוללי המרד אחד אחרי השני. ראש וראשון (לא בהכרח מבחינה כרונולוגית, אלא מבחינת החשיבות) הוא ראש הקנוניה – המלך צדקיהו. גורלו היה מר. הוא ניסה להימלט, ונתפס ליד יריחו. אל נכון הוא ברח לכיוון בעלי בריתו בעבר הירדן. הוא נלקח לרבלה אשר בצפון סוריה, למשפט בפני נבוכדנאצר. צדקיהו נשפט על הפרת הברית שנכתרה בינו לבין נבוכדנאצר כזכור. בשלב הראשון נשחטו בניו, כעונש לאב, ובשלב השני, לאחר שהמחזה האחרון שראו עיניו היו ילדיו השחוטים – עיניו נוקרו. בדרך כלל מלך מורד מוצא להורג מיניה וביה, אבל העונש של צדקיהו היה אכזרי יותר. הוא הושאר בחיים.

מהקטע בירמיה עולה כי, שרי מלך בבל (בהעדר המלך שהיה ברבלה כאמור), התכנסו בשער העיר, כמקובל, על מנת לחרוץ את דין העיר המורדת. אם כי, התקדימים ההיסטוריים יכלו ללמד את תושבי ירושלים, שהיה זה דיון לפרוטוקול בלבד. בדומה לצדקיהו שנלקח לרבלה, אף שאר מנהיגי המרד הובלו שמה: וַיִּקַּח רַב-טַבָּחִים (הערה: רב טבחים הוא התליין הראשי. זה שטובח באנשים. לא השף הראשי. כך פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים, איש מצרי, לא היה המאסטר שף של פרעה. המטבח הוא המקום בו טובחים את בעלי החיים, כמו בית מטבחיים. ונחזור), וַיִּקַּח רַב-טַבָּחִים אֶת-שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ, וְאֶת-צְפַנְיָהוּ, כֹּהֵן מִשְׁנֶה; וְאֶת-שְׁלֹשֶׁת, שֹׁמְרֵי הַסַּף.  וּמִן-הָעִיר לָקַח סָרִיס אֶחָד אֲשֶׁר-הוּא פָקִיד עַל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר, וְאֵת הַסֹּפֵר שַׂר הַצָּבָא, הַמַּצְבִּא אֶת-עַם הָאָרֶץ; וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ, הַנִּמְצְאִים בָּעִיר. וַיִּקַּח אֹתָם, נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים; וַיֹּלֶךְ אֹתָם עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל, רִבְלָתָה.  וַיַּךְ אֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִיתֵם בְּרִבְלָה, בְּאֶרֶץ חֲמָת (מלכים ב'. כ"ה 18 – 21).

נבוזראדן (באכדית: nabu-zeri-iddin, 'האל נבו נתן זרע'), אסר את הכהן הגדול ועוזרו (שריה וצפניה), שלושה מהסלקטורים בכניסה למקדש, את מפקד הצבא בירושלים (פָקִיד עַל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה פקיד במובן מפקד), חמישה אנשים בכירים, שיכלו לראות את פני המלך. במזרח הקדום לא כל אחד יכל לראות את המלך סתם כך. גם היום לא, אגב.

בנוסף נלקח עוד גנרל: הַסֹּפֵר שַׂר הַצָּבָא, הַמַּצְבִּא אֶת-עַם הָאָרֶץ. כלומר מי שהנהיג את עם הארץ. שישים איש מעם הארץ. 'עם הארץ', הם האצולה, ולא במובן המודרני.

מנהיגי המרד, שהובאו לרבלה בארץ חמת, זכו לגורל מעט טוב יותר מצדקיהו. הם הומתו מיד. ובעוד צדקיהו ומנהיגי המרד עושים את דרכם מירושלים לרבלה, "זכתה" במרכאות גם העיר עצמה לטיפול המקובל: וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ–הִיא שְׁנַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל:  בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, עֶבֶד מֶלֶךְ-בָּבֶל–יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-יְהוָה, וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל, שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת-חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם, סָבִיב–נָתְצוּ כָּל-חֵיל כַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר רַב-טַבָּחִים (מלכים ב'. כ"ה 8 – 10).

נבוזראדן שרף את בית המקדש, ארמון המלך, ארמונות האצולה (בֵּית גָּדוֹל), ושאר בתי ירושלים. את חומת ירושלים הבבלים נתצו והחריבו (אותה חומה שבעוד 230 שנה בערך – ישקם נחמיה). רעיון הניתוץ ברור. זאת על מנת, שאף קבוצת מורדים, שאולי הצליחה להמלט, לא תוכל להשתמש שוב בחומות העיר.

החודש החמישי הוא אב, ומפה עולה שחורבן הבית הראשון אירע בז' באב. בספר ירמיה יש תאריך מעט שונה: וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, הִיא שְׁנַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל–בָּא, נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ-בָּבֶל, בִּירוּשָׁלִָם.  וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-יְהוָה, וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית הַגָּדוֹל, שָׂרַף בָּאֵשׁ (ירמיה נ"ב 12 – 13).

לפי מקור זה המקדש נשרף בי' באב, ולא בז' באב. חז"ל תירצו את הסתירה בין התאריכים בכך, שבז' באב התחילו, ובי' באב גמרו. התאריך ט' באב, מתייחס לחורבן הבית השני. והוא גם סוג של פשרה בין ז' לי' באב.

אבל לפני השריפה, דאגו הבבלים, לשלול את השלל כמקובל. רשימת השלל היא מכובדת, וכוללת פריטים רבים, כולל ים הנחושת העצום.

חורבן ירושלים היה שלם. יחד איתו חרבה מרבית ארץ יהודה, למעט הישובים בארץ בנימין שמצפון לירושלים. בחפירות ארכיאולוגיות באתרים רבים (כלכיש, עזקה, בית שמש ועוד, ובירושלים: עיר דוד והעיר העליונה) התגלתה שכבת חורבן עבה, המיוחסת לחורבן הבבלי.

השריפה העזה שנגרמה על ידי הבבלים, הניבה כמה הפתעות מרגשות. בחפירות עיר דוד התגלו מספר בולות, שבשל החום העז נצרפו והפכו לאבן. בולה היא פיסת טין, באמצעותה נהגו לחתום מכתב. על הטין הרך הטביעו את חותמו של שולח המכתב. כך יכל מקבל המכתב לדעת האם המכתב נפתח ונקרא, אם לאו. מה שקרוי בלעז: פלומבה. על הבולות התגלו מספר שמות, ובינהם כמה אנשים, שככל הנראה נזכרים במקרא בספר ירמיה.

בולה אחת מכילה את הכיתוב: לשריהו (כלומר של שריהו) נריהו. המילה 'בן' נשמטה. אותו בחור שליווה את צדקיהו לבירור בבבל כזכור. על בולה אחרת ישנו שם נוסף והוא גמריהו בן שפן. שגם נזכר במקרא. על בולה שלישית נכתב: 'לירחמיאל (כלומר של ירחמיאל) בן המלך'. ובולה רביעית כוללת את הכיתוב:  לברכיהו בן נריהו , שהוא לא אחר מאשר ברוך בן נריה, אחיו של שריה, ומזכירו של ירמיהו .

עוד ממצא מרתק הוא קנקן, שבגלל החום העז התעוות. קנקן שנצרף בחום של 600 – 700 מעלות, צריך חום בסדר גודל של 800 מעלות לפחות על מנת להתעוות כך. ההנחה הרווחת, שבקנקן היה גם שמן זית, שהגדיל את עוצמת הבעירה. כלומר שריפת ירושלים הייתה עזה ביותר, והגיעה לכמה מאות מעלות, קרוב ל1000.

אבל הטיפול ביהודה המורדת לא הסתכם בירושלים המעלה עשן, ובתושביה הסוררים: וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר, וְאֶת-הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל-הַמֶּלֶךְ בָּבֶל, וְאֵת, יֶתֶר הֶהָמוֹן–הֶגְלָה, נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים (מלכים ב'. כ"ה 11).

נבוזראדן הגלה את שאר העם, לכאורה, וגם את 'הנופלים', כלומר העריקים, אלא ש"נפלו" על מלך בבל. 'ליפול על מישהו' הכוונה לערוק.

ההגליה נועדה לכמה מטרות. הראשונה היא הענשת המורדים. הנחת היסוד היא, שניתוק הקשר בין העם לאדמתו, יפחית את סכנת המרד. הגולים במקומם החדש הם מיעוט, זו אינה  ארצם, הם תלויים בשליט שידאג להם בסביבה הזרה. ועוד. המטרה השניה של הבבלים הייתה לשקם את ארץ בבל עצמה, שנפגעה קשות, במהלך העימותים האשוריים – בבליים. ארץ פוריה שסבלה מתת אכלוס. תת אכלוס משמעו פחות מיסים. על כן הבבלים לקחו גולים מרחבי האימפריה והושיבו אותם אצלם בבבל.

עורכי המקרא יצרו רושם מכוון (אך מטעה), כאילו כל ארץ יהודה התרוקנה מיושביה, וכי האנשים ששבי ציון פגשו פה, אינם מזרע ישראל. זה קשור למהפך הרעיוני שעברו גולי בבל. הם ראו בעצמם את החוטאים שטוהרו בכור המצרף של הגלות, וכי הם הם זרע הקודש האמיתי. אלה שלא גלו (וממילא לא טוהרו מחטאותיהם) – הם אותם 'צרי יהודה ובנימין' שבספר עזרא. עדויות ארכיאולוגיות מלמדות, שרוב האנשים נשארו על אדמתם, ורק כמה אלפי או עשרות אלפי אנשים גלו. הארץ אמנם ספגה מכה, אבל היא לא נשמה, כמו אחרי מרד בר כוכבא למשל.

עדות להשארת אנשים יש בסיפור רצח גדליה. אמנם שם, האנשים שהיו עמו ירדו מצרימה בסופו של דבר, אבל מלבד מצפה, הנזכרת בסיפור גדליה, היו עוד מקומות:

וְהָעָם, הַנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, אֲשֶׁר הִשְׁאִיר, נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל–וַיַּפְקֵד עֲלֵיהֶם, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן.  וַיִּשְׁמְעוּ כָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים הֵמָּה וְהָאֲנָשִׁים, כִּי-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-גְּדַלְיָהוּ, וַיָּבֹאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּה; וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן-תַּנְחֻמֶת הַנְּטֹפָתִי, וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶּן-הַמַּעֲכָתִי–הֵמָּה, וְאַנְשֵׁיהֶם.  וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ, וּלְאַנְשֵׁיהֶם, וַיֹּאמֶר לָהֶם, אַל-תִּירְאוּ מֵעַבְדֵי הַכַּשְׂדִּים:  שְׁבוּ בָאָרֶץ, וְעִבְדוּ אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל–וְיִטַב לָכֶם (מלכים ב'. כ"ה 22 – 24).

סיפור רצח גדליה מופיע הן במלכים והן בירמיה. משיקולים שונים, שלא אפרט כאן, עולה כי המסופר בירמיה הוא הרחבה ועיבוד של הדיווח הקצר במלכים.

נבוכדנאצר העדיף, שוב, לשלוט בארץ באופן עקיף. הוא מינה אדם פרו בבלי, כאחראי על יושבי ארץ יהודה. מעמדו הרשמי אינו ברור, אבל סביר להניח שהוא היה פחה. כלומר ראש הפחווה. פחווה הייתה יחידה מנהלית באימפריות האשורית, הבבלית והפרסית.

גדליה קבע את מושבו בעיר מצפה שמצפון לירושלים, בלב ארץ בנימין, אזור שתושביו לא מרדו, או שמיהרו להיכנע, ועל כן האזור נותר שלם יחסית. מצפה מזוהה על תל א-נצבה, שליד שדה התעופה עטרות. בין ירושלים לרמאללה. אם כי יש, המזהים את מצפה דווקא עם נבי סמואל, ונרחיב על כך בהמשך. גדליה הציע לאנשי יהודה שנותרו עסקה פשוטה: המשיכו בחייכם, העלו מיסים למלך בבל (ובהערה אציין שממילא הם היו מעלים מסים למלך בבל או למלך יהודה, כך שזהות גובה המסים לא ממש משנה), וייטב לכם. כלומר יש אימפריה שלמה ששולטת, משכינה שקט והחיים יכולים להמשיך הלאה.

גדליה האחראי מטעם הבבלים (או הכשדים), עודד את אנשי יהודה הנותרים לאסוף את היבולים (קיץ הכוונה לפירות קיץ כגון תאנים וענבים), ולהתיישב בבתים הנטושים.

אבל היו כאלה שלא אהבו את המצב החדש: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶּן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ, וַיָּמֹת; וְאֶת-הַיְּהוּדִים, וְאֶת-הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ, בַּמִּצְפָּה (מלכים ב'. כ"ה 25).

לא ברור מדוע ישמעאל רצח את גדליה? יש הרואים בתוארו: מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה את הסיבה. כלומר ישמעאל לא ראה בגדליה, שאינו מבית דוד, שליט לגיטימי. יתכן כי, הוא התנגד לכל שיתוף פעולה עם הבבלים. ומי יודע?

ישמעאל בן נתניה רצח את גדליה, את האנשים שהיו איתו, והחמור מכל – את חיל המצב הבבלי. ישמעאל ידע שהוא לא מספיק חזק להתמודד עם הבבלים, אז הוא ברח: וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת-כָּל-שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה אֶת-בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת-כָּל-הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם וַיִּשְׁבֵּם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה וַיֵּלֶךְ לַעֲבֹר אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן. יא וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה.  יב וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ אֶל-מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן.  יג וַיְהִי כִּרְאוֹת כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-יִשְׁמָעֵאל אֶת-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וְאֵת כָּל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּשְׂמָחוּ.  יד וַיָּסֹבּוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל מִן-הַמִּצְפָּה וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ אֶל-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ.  טו וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה נִמְלַט בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים מִפְּנֵי יוֹחָנָן וַיֵּלֶךְ אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן. (ירמיה מ"א 10 – 15). ישמעאל ניסה לברוח אל בני עמון (שמעורבותם ברצח, נרמזה בשרבוב בעליס מלך בני עמון לסיפור, כמה פסוקים קודם לכן). יוחנן בן קרח פתח במרדף, והשיג את ישמעאל ליד גבעון. גבעון מזוהה עם הכפר הערבי ג'יב, צפונה לנבי סמואל. ליד גבעת זאב. אם אכן מצפה מזוהה עם תל א נצבה (המצויה צפונית מזרחית לגבעון) – אין טעם לברוח לכיוון עמון (מזרחה) בהתקדמות לדרום מערב. אבל אם מצפה היא נבי סמואל – הדרך לעמון עוברת אכן בגבעון.

כך או אחרת, תוצאת הרצח הייתה: וַיָּקֻמוּ כָל-הָעָם מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל, וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים, וַיָּבֹאוּ, מִצְרָיִם:  כִּי יָרְאוּ, מִפְּנֵי כַשְׂדִּים (מלכים ב' כ"ה 26).

כלומר, נוצר הרושם (השגוי), כי אחרוני הנשארים בארץ יהודה ברחו מצרימה, וכי הארץ נותרה ריקה (לכן שבי ציון לא יראו בנשארים בארץ את זרע ישראל ממש).

תאריך הרצח אינו ברור. נכתב שזה היה בחודש השביעי. החודש השביעי (תשרי) ואזכור הסעודה החגיגית גרמו לחז"ל לקבוע כי הרצח אירע במהלך סעודת ראש השנה. על כן, יום הצום נקבע מיד למחרת ראש השנה בג' בתשרי (ומיד נרחיב על הצום). שאלה אחרת היא השנה בה אירע הרצח. הדעות במחקר חלוקות: החל מכמה שבועות לאחר החורבן (מאב ועד תשרי. כלומר חודש ומשהו), ועד כמה שנים אחרי. אני סבור, כי הרצח אירע כמה שנים אחרי חורבן הבית. קשה לקבל כי, רצח גדליה, עם כל הצער שבדבר, היה מותיר רושם כזה עז חודש וקצת אחרי חורבן המקדש.

אבל כמה שנות שקט, ויהודה מתחילה להשתקם. בספר ירמיה, בסיפור הרצח, נזכרת פעילות פולחנית מסוימת בהר הבית, לאחר החורבן: וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית יְהוָה (ירמיה. מ"א 5).כלומר גם ירושלים מתחילה להשתקם, ומי יודע אולי הבבלים יאשרו להקים את המקדש, ויהודה תשוב להיות מדינה, לא עצמאית, אבל מדינה – ואז בא הרצח והרס את הכל.

הזעזוע מהרצח, הוא שקבע יום צום מיוחד. לא בגלל גדליה, שביננו לבין עצמו, הוא אינו נמנה על הדמויות המרכזיות במקרא, וזאת בלשון המעטה, אלא בגלל מה שהיה יכול להיות. תומכי התאריך המאוחר קושרים לרצח ידיעה נוספת בספר ירמיה:

בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים, לִנְבוּכַדְרֶאצַּר, הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, יְהוּדִים נֶפֶשׁ שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה; כָּל-נֶפֶשׁ, אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת (ירמיה נ"ב 30).

מסיבה לא ברורה, הבבלים הגלו 4 שנים אחרי חורבן הבית עוד 745 איש, שמצטרפים סך הכל ל-4600 (יחד עם גולים אחרים).

מה קרה שהבבלים נזכרו לפתע להגלות עוד כמה מאות אנשים? כפי הנראה הייתה זו תוצאה של רצח גדליה.

במידה מסוימת רצח גדליה הוא 'מרד בר כוכבא' של ימי בית ראשון. כמו המרד הגדול שפגע ביהודה אבל לא חיסל אותה, עד שבא מרד בר כוכבא. כך חורבן הבית פגע ביהודה, ולא חיסל אותה עד רצח גדליה.

כבר גולי יהודה קבעו ארבעה צומות לזכר החורבן. בדברי זכריה, הנביא מימי שיבת ציון (פעל בימי דריוש הראשון. מ-520 לפה"ס ואילך) נזכרים הצומות: כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי (בתמוז. הבקעת חומות העיר) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (באב. חורבן הבית) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (בתשרי. צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (בטבת. תחילת המצור הבבלי) יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ (זכריה ח' 19).

ענין אחר הוא התגובות לחורבן. רוב התגובות היו תגובות אבל, וידועה מגילת איכה, שנהוג לקראה בט' באב. בנוסף ישנם כמה מזמורי תהילים ידועים. אחד מהם הוא ע"ט. ונקרא את חלקו:  מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים. ב  נָתְנוּ אֶת-נִבְלַת עֲבָדֶיךָ  מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ  לְחַיְתוֹ-אָרֶץ. ג  שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר. ד הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. ה   עַד-מָה יְהוָה תֶּאֱנַף לָנֶצַח    תִּבְעַר כְּמוֹ-אֵשׁ קִנְאָתֶךָ. ו   שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ  אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. ז כִּי אָכַל אֶת-יַעֲקֹב  וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ… (תהילים. ע"ט).

והידוע הוא קל"ז: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ    בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן. ב   עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ   תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. ג   כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי-שִׁיר   וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ    מִשִּׁיר צִיּוֹן. ד   אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה    עַל אַדְמַת נֵכָר. ה   אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם   תִּשְׁכַּח יְמִינִי. ו   תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי   אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם   עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. ז   זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם   אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ   עַד הַיְסוֹד בָּהּ. ח   בַּת-בָּבֶל    הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ   אֶת-גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. ט   אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ   אֶל-הַסָּלַע. (תהילים. קל"ז).