דבר היום – פרק 19: על דרך קירוב – כשפיי נרמז בתנ"ך

בתיאור ים הנחושת במקדש שלמה יש טעות. היקף ים הנחושת וקוטרו אינן עולים בקנה אחד.

רלב"ג (רבי לוי בן גרשון) שהיה מתמטיקאי מחונן, בנוסף להיותו פרשן מקרא חריף וחד, לא התעלם מהבעיה (בניגוד לפרשנים רבים אחרים). כיצד התיחס רלב"ג לבעיה זו?

על כך בפרק זה.

האזנה נעימה 🙂

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).

קריאת הפרק:

בתיאור כלי בית המקדש של שלמה מצאו את הכתוב הבא: וַיַּעַשׂ אֶת-הַיָּם מוּצָק  עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד-שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וקוה (וְקָו) שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב (מלכים א' ז' 23).

ים הנחושת הוא מיכל וליתר דיוק קערה ענקית מנחושת (בלשון ימנו מיכל הוא כלי סגור, אבל בלשון המקרא המילה היחידאית מתייחסת למאגר מים. לא ברור האם מקורה אם לאו), בקוטר 10 אמות (חמישה מטרים בערך. האמה היא מידת אורך מהמרפק ועד קצה האצבע האמצעית. אורכה נע בין 48 ל 52 ס"מ. לצורך הנוחות: חצי מטר). גובה הקערה הוא 5 אמות (שני מטרים וחצי). בפסוקי ההמשך תואר כי הקערה עמדה על גבי שנים עשר פרים, ועוביה הוא טפח אחד. כלומר רוחב ארבע אצבעות כף יד. 8 עד 10 ס"מ בקירוב.

ים הנחושת נועד לאגור מים לצרכי הפולחן בבית המקדש. בעיקר לצורך שטיפת דם הקרבנות. מי שיצא לו לבקר בבית מטבחיים זוכר ודאי את הצחנה הקיימת שם. מקדש בימי קדם, היה גם, בית מטבחיים. בריח הרע נלחמו בשיטת המקובלות היום בשירותים: שטיפה במים, ופיזור בושם. היות ובמקדש ירושלים לא היה מקור מים טבעי, נאלצו לבנות מיכל אגירה ענק. החשמונאים והורודוס יפתרו את הבעיה בהביאם מים לירושלים באמות מים. אבל עד שזה יקרה – צריך מיכל אגירה.

כל מי שאוזניו כרויות לטקסט המקראי שם לב לבעיה. קוטר הים הוא 10 אמות, אבל היקפו הוא 30 אמות. כזכור לכולנו היחס בין היקף המעגל לקוטרו (מה שמכונה פיי) הוא 3.1415 וכו'. לא 3! כלומר היקף הים צריך להיות 31 אמות וקצת.

מספר פרשנים ניסו להסביר את אי הדיוק הזה. אנו נתמקד בפירוש רלב"ג.

רלב"ג הוא קיצור של רבי לוי בן גרשון. ידוע בקרב אומות העולם כ- Gersonidas.

הוא חי בין 1288 ל1344. הוא היה מתמטיקאי ותוכן (בת"ו ובכ"ף) כלומר אסטרונום. אחד ממכתשי הירח קרוי על שמו: Rabbi Levi.

מילה קטנה על פירוש המקרא ובכלל. כשיש טקסט בעל מעמד קנוני (כמו המקרא), הרי הקוראים בו מעוניינים להבין את כוונתו המדויקת. לפעמים מתקשה הקורא בהבנת הכוונה, מסיבות שונות. בעיקר לשוניות. ועל כן הוא נזקק לפרשנות. הפרשן מסביר את הטקסט לקוראיו. אבל הפרשן לא מסביר את כל הטקסט לקוראיו, אלא רק ואך ורק מה שנראה לו כבעיה. גם אם תחפשו עוד 100 שנה לא תמצאו פירוש מקראי המסביר את המשפט: 'ויאמר ה' אל משה'. הסיבה ברורה: אין במשפט הזה שום בעיה או קושי. המשפט מובן, ברור ונהיר. אבל משפט כמו: מֵעֵבֶר, לְנַהֲרֵי-כוּשׁ–עֲתָרַי, בַּת-פּוּצַי, יוֹבִלוּן, מִנְחָתִי מצריך פירושים הרבה. זה מצפניה (ג' 10) אגב.

חלק מפרשני המקרא דילג על הפסוק בספר מלכים, כי לא ראו בו בעיה, אלא נתונים טכניים יבשים ומשמימים, שיהיו בעלי משמעות, רק כבית המקדש השלישי ייבנה. אחרים (כמו רש"י למשל) הביאו מובאה ממסכת עירובין ש'כל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח' (עירובין יג ע"ב). ובזה פתרו ונפטרו מהענין.

אבל רלב"ג נהג באופן אחר. רלב"ג היה בבעיה. מצד אחד כתבי הקודש הם אמת לאמיתה. מצד שני, לא ייתכן, שקוטר ים הנחושת הוא 10 אמות והיקפו 30 אמות. זה לא יכול להיות!

וכך כתב רלב"ג: והנה זכר שהיה רחב הים משפתו אל שפתו עשר אמות, והיה עגול סביב, והיה חמש אמות קומתו. והנה אמרו שקו שלשים באמה יסוב אותו סביב – הוא על דרך קירוב! כי היקף בעיגול מוסיף על שלושה בשיעור הקוטר כמו שביעית הקוטר בקירוב מעט. ואם אמרנו שמידת הקו הסובב היא לקוחה בחלל הים, הנה יהיה יותר קרוב אל האמת. אך יהיה בו קירוב מעט, כי עביו היה טפח, ולזה יהיה קוטר חללו עשר אמות פחות שלישית האמת, ויהיה היקפו בקירוב יותר על שלושים אמה ושלישית אמה.

דברי רלב"ג  מורכבים מעט. נפרק אותם. רלב"ג  פתח בציון המידות והוסיף: והנה אמרו שקו שלשים באמה יסוב אותו סביב – הוא על דרך קירוב! רלב"ג הצביע על הנתון ונתן את הפתרון (על דרך קירוב) מבלי להסביר מה הבעיה. כלומר הנתון הזה לא מדויק, אלא בערך.  ומיד יש הסבר לבעיה: כי היקף בעיגול מוסיף על שלושה בשיעור הקוטר כמו שביעית הקוטר בקירוב מעט. היקף העיגול גדול מקוטרו פי שלוש ושביעית בערך. ואכן אם נחלק 100 ב7 נקבל 14.28. וזה מתאים ל3.14, שהוא פיי בדיוק של שתי ספרות אחרי הנקודה העשרונית.

רלב"ג מתייחס לפירושים אחרים: ואם אמרנו שמידת הקו הסובב היא לקוחה בחלל הים, הנה יהיה יותר קרוב אל האמת. כלומר, אם נמדוד את הקוטר בין הפנימי, כלומר בין השוליים הפנימיים של הים (חלל הים), נתקרב יותר לאמת, אבל לא נגיע אליה ממש. במקרה שמודדים את הקוטר הפנימי, ועובי הים הוא טפח כזכור (כלומר שני טפחים. אחד מכל צד), הרי הקוטר הוא תשע אמות ושני שליש אמה. במקרה כזה ההיקף יהיה שלושים אמות ושליש. קצת יותר קרוב לפיי.

למרות רצונו הטוב, היושרה שלו כפתה על רלב"ג להודות שהנתונים לא מדויקים, אלא בערך. ככה זה.

סופו של ים הנחושת הגיע עם חורבן בית ראשון: וְאֶת-עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בֵּית-יְהוָה וְאֶת-הַמְּכֹנוֹת וְאֶת-יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית-יְהוָה שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת-נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה דלגתי קצת טז הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם הַיָּם הָאֶחָד וְהַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה שְׁלֹמֹה לְבֵית יְהוָה לֹא-הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֹשֶׁת כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה (מלכים ב' 13 – 16). כלומר הבבלים נאלצו לשבור את עמודי הנחושת (הקרויים יכין וב>ועז. במילעיל. כך לפי טעמי המקרא), הכנים השונים וים הנחושת – מפאת גודלם הרב. מטען חורג, שאין ברירה אלא לשברו לצורך הובלה והתכה.