דבר היום – פרק 20: שש אמות וזרת – מי הרג את גליית?

כולם יודעים שדוד הרג את גליית.

זה נכון. כך כתוב בשמואל א' פרק י"ז.

אולם קריאה מעמיקה בסיפור מעוררת כמה וכמה סימני שאלה, ותהיות לא פשוטות.

זאת ועוד, בסוף ספר שמאול ב', נזכר אדם אחר שהרג את גלית.

אז מה הבעיה בסיפור? ומי באמת הרג את גליית? בפרק מרתק זה.

האזנה נעימה  🙂

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).

קריאת הפרק:

סיפור דוד וגליית הוא אחד הסיפורים המפורסמים במקרא כולו. הביטוי 'דוד וגליית' הפך למטבע לשון המתאר את נצחון הקטן על הגדול. החלש על החזק.

סיפור דוד וגליית מסופר בספר שמואל א' פרק י"ז: וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין-שׂוֹכֹה וּבֵין-עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים. ב וְשָׁאוּל וְאִישׁ-יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים. ג וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל-הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל-הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. ד וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם (כלומר נציג לדו קרב) מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת  גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת (שלושה מטרים וחמישה ס"מ בקירוב. שמואל א' י"ז 1 – 4). מי שהיה בטיול המאזינים לחורבת קיאפה, זוכר את הנוף, ואת הרקע לקרב.

ההמשך מוכר ויודע. גליית המתואר כבריון קשקשים מטיל אימה, הציע דו קרב. במקום שצבא שלם ילחם בצבא שלם, מספיק שרק שניים יילחמו. מי שינצח, זה כאילו הצד שלו ניצח, וכך נחסך הרג המוני. איש מאנשי ישראל לא התנדב, עד שדוד, שנקלע לאזור כמעט במקרה, התנדב להלחם בגליית, יכל לו והושיע את ישראל.

אבל קריאת הסיפור מעלה כמה וכמה תהיות וסימני שאלה.

נלך פרק אחד אחורה. לאחר ששמואל המליך את דוד בסתר, סופר כי :וְרוּחַ יְהוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה מֵאֵת יְהוָה. טו וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי-שָׁאוּל אֵלָיו… יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ… כא וַיָּבֹא דָוִד אֶל-שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי-לוֹ נֹשֵׂא כֵלִיםכב וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל-יִשַׁי לֵאמֹר  יַעֲמָד-נָא דָוִד לְפָנַי כִּי-מָצָא חֵן בְּעֵינָי.  כג וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ-אֱלֹהִים אֶל-שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת-הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה (שמואל א' ט"ז 14 – 23).

שימו לב, דוד הוא גם המנגן האישי של שאול וגם נושא כליו! שני תפקידים המחייבים הכרות אישית ואמון רב.

והנה, עם פרוץ המלחמה, מרחק פרק אחד בלבד, נושא כליו של המלך נמצא איפה?: וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת-צֹאן אָבִיו בֵּית-לָחֶם (שמואל א' י"ז 15).

כלומר, יש מלחמה, ודוד רועה את צאן אביו. זה כמו שאריק שרון ישב בחוות השקמים ויטפל בגדיים, כשהמצרים צולחים את תעלת סואץ.

דוד הגיע לשדה המערכה, לאחר שאביו שלח עמו אוכל לאחיו הגדולים. שם הוא התעניין מי זה המגודל הזה, ומה יקרה למי שיכה אותו. אחיו הגדול של דוד ראה אותו והתרגז: וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל-הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר-אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה-זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל-מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת-זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ (שמואל א' י"ז 28).

לא פחות ממדהים, לפי אליאב, דוד, נושא כלי המלך כזכור, לא אמור להיות שם בכלל.

לאחר השיחה עם אליאב, פנה דוד אל שאול והציע את שירותיו. שאול לא התרשם מדוד (נושא כליו, כן?), ודוד הרגיע אותו, וניסה ללבוש את מדיו ושריונו של שאול (רמז מטרים ברור, למי עומד להיות המלך הבא). אבל המדים והשריון מסרבלים את דוד, והוא ויתר עליהם לטובת: מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר-לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי-אֲבָנִים מִן-הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר-לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי (שמואל א' י"ז 40).

ההמשך ידוע. דוד וגליית ניהלו חילופי עקיצות ו: וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יָדוֹ אֶל-הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי אֶל-מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אָרְצָה. נ וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן-הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד-דָּוִד (שמואל א' י"ז 49 – 50).

אין ראוי יותר מהפוגה מוזיקלית קצרה, בשיר בביצוע להקת פיקוד צפון. ו'חרב אין ביד דוד'. מילים: מן המקורות. לחן: דרורה חבקין.

בהמשך יש אנכרוניזם בולט. אנכרוניזם הוא השלכת מושג מההוה אל העבר: וַיִּקַּח דָּוִד אֶת-רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת-כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ (שמואל י"ז 54).

בשלב הזה ירושלים היא עיר יבוסית, לא ישראלית. רק בעוד כמה שנים דוד יכבוש אותה, ויהפוך אותה לבירתו. כלומר בזמן חיבור הסיפור, שנים רבות אחרי האירוע, ירושלים היא כבר עיר דוד…

אבל החלק הטוב עוד לפנינו. שימו לב לשיחת שאול ואבנר שר הצבא. דוד הוא המנגן האישי, וכן נושא כלי המלך כזכור: וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת-דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל-אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן-מִי-זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי-נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם-יָדָעְתִּי. נו וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ  שְׁאַל אַתָּה בֶּן-מִי-זֶה הָעָלֶם. נז וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ. נח וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן-מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן-עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי (שמואל א' י"ז 55 – 58).

לא פחות ממדהים. לשאול המלך, ולאבנר שר הצבא, אין שמץ מושג מי הכה את הפלשתי! נושא כלי המלך, לא מוכר למלך! שלא לדבר שאחרי הנצחון, וכריתת הראש, היה ודאי מי שיספר למלך המופע מיהו הגיבור החדש.

זהו רמז ברור לכך, שמחבר פרק י"ז לא הכיר את הסיפור בפרק הקודם, וכי ה"מינוי" במרכאות לנושא הכלים של המלך הוא ספרותי ותו לא. למעשה יש לנו שתי גרסאות שונות בנוגע לאופן בו דוד הגיע לחצר שאול. כמנגן או כגיבור חיל.

אבל זה לא נגמר פה. בנספח לספר שמואל (פרקים כ"א – כ"ד. כל מה שלא נמצא לו מקום ברצף האורגני של הספר)  מצאנו את הכתוב הבא: וַתְּהִי-עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם-פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן-יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים (שמואל א' כ"א 19).

שימו לב, מי שהרג את גליית הוא אלחנן, לא דוד.

פה אגב, החל מפעל פרשני, שנועד להסביר שדוד הוא הוא שהרג את גליית. המאמץ זה התחיל כבר במקרא עצמו. בספר דברי הימים, ששכתב את תולדות דוד נכתב: וַתְּהִי-עוֹד מִלְחָמָה אֶת-פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן-יעור (יָעִיר) אֶת-לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים (דברי הימים א' כ' 5).

בעל דברי הימים תיקן את הכתוב בשמואל, וכך אלחנן בן יערי בית הלחמי בשמואל, הפך לאלחנן בן יעיר שהרג את לחמי אחי גליית.

היו, כמו רש"י, שסברו כי אלחנן ודוד – חד הם. הקרבה הצורנית בין 'יערי' ל'ישי' (הע' והר' התחברו לש' על ידי מעתיק רשלן), תומכת ברעיון זה. היו שסברו כי היו שני גליית. או שגליית הוא שם עצם כללי לגיבור פלשתי.

דעתי היא (הנסמכת על גדולים ממני, כמובן), שהמסורת על אלחנן, גבור מבית לחם, שהכה את גליית היא המקורית. הכאת גליית יוחסה, בשלב מאוחר יותר, לדוד, כחלק מהאדרת דמותו, וקילוס כוחו ועוצם ידו של דוד.