דבר היום – פרק 02: אהבה זרה – על מילים זרות בשיר השירים

ט"ו באב הוא המועד המתבקש לקרוא זה לזה את מגילת שיר השירים. חיבור המגילה מיוחס לשלמה אמנם, אבל לשון המגילה היא עברית של ימי בית שני. אחד המדדים לקביעת איחורה של לשון המגילה היא הכמות הרבה של מילים זרות שחדרו לעברית, ונמצאות במגילה. במגילה יש מילים ארמיות, פרסיות ואפילו אכדית זכתה ליצוג. בפרק קצר זה נדון בחלק מאותן מילים שהיום הן מילים עבריות כשרות למהדרין.

בפרק הושמעו קטעים קצרים מ'הרדופים' בביצוע שלמה ארצי, ו'שדות גולדברג' בביצוע מאיר אריאל הי"ד.

הורדה

(האזנה בשרת חלופי).

קריאת הפרק:

 

 

ט"ו באב הוגדר אצל חז"ל כיום טוב. טוב מאוד אפילו (ציטוט): אמר רבן שמעון בן גמליאל: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו.  וכל הכלים טעונין טבילה.  ובנות ירושלים יוצאות וחולות (יש כתבי היד שכתוב בם מחוללות, וזו כנראה הכוונה) בכרמים.  וכך הן אומרות, שא נא בחור עיניך וראה, מה אתה בורר לך; אל תיתן עיניך בנואי, אלא תן עיניך במשפחה.  וכן הוא אומר, "צאנה וראינה בנות ציון, במלך שלמה–בעטרה, שעיטרה לו אימו ביום חתונתו, וביום, שמחת ליבו" (שיה"ש ג' 11):  "ביום חתונתו", זה מתן תורה; "וביום, שמחת ליבו", זה בניין בית המקדש.  יהי רצון שייבנה בימינו (ואני מוסיף: 'אמן'. משנה. תענית, ד, ז).

בנות ירושלים המפזזות בלבן, והבחורים, המתרשמים לטובה מהפנינג ריקודי העם הזה, ובוחרים להם זיווג הגון – הפכו את ט"ו באב ליום האהבה.

ואהבה, כידוע לכל, קשורה קשר בל יינתק עם מגילת שיר השירים. מגילה שנהוג לקראה בפסח (אתם יודעים: אביב, פריחה וכל זה), אבל ראוי לקראה בכל השנה.

המסורת מייחסת את חיבור המגילה (כמו גם משלי וקהלת) לשלמה המלך, מעין משקל נגד לספר תהילים שחובר על ידי דוד, לכאורה.

אבל עיון חטוף במגילה מגלה כי בצורתה הנוכחית המגילה שייכת עמוק לימי בית שני. והתבחין עליו מתבססים החוקרים הוא התבחין הלשוני. עברית של בית שני, היא הוכחה ניצחת לזמן עריכת המגילה. יש אמנם במגילה שירים קדומים למדי, אך עריכתה הסופית היא בימי בית שני.

במגילה יש מספר מילים שחדרו לעברית רק בימי בית שני. והכוונה למילים פרסיות ומילים ארמיות. בנוסף גם שפת הקודש האמתית (שהיא אכדית כמובן) קיבלה ייצוג במגילה.

הקביעה כי מדובר במילים שחדרו לעברית מהשפות הזרות בימי בית שני, וכי לא מדובר במילים עבריות קדומות, שרק בדרך מקרה הופיעו בשיר השירים בלבד, מבוססת על אי הימצאותן של המילים הללו בעברית ממקורות בית ראשון (חלק מספרי המקרא, חותמות, כתובות ואוסטרקונים) מצד אחד, והימצאותן של אותן מילים בטקסטים ארמיים מימי בית ראשון. הופעתן 'יש מאין' בעברית של ימי הבית השני, אומרת דרשני.

פרק זה יעסוק באותן מילים זרות שחדרו לעברית, התאזרחו בה, ולא נודע כי 'באו אל קרבה'. היות והמילים הפרסיות הן המיעוט נתחיל בהן.

המילה הראשונה היא נרד, המופיעה ברשימת בשמים מרשימה, בפסוק: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים.

נרד (ואל תתבלבלו עם Nerd האמריקני), הוא צמח בושם, הגדל בהרי ההימליה, ומחירו יקר ביותר. הנרד מופיע גם בצורת: נִרְדִּי, וכן בפסוק המביא אותנו למילה הבאה: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, עִם פְּרִי מְגָדִים:  כְּפָרִים, עִם-נְרָדִים.

פסוק זה זכה להלחנה מאחד הטובים הרמ"א הקדוש. רבנו מאיר אריאל זכר צדיק וקדוש לברכה, בשירו 'שדות גולדברג', הידוע גם בתור 'ילדתי שלי'. השיר הוא מאלבום המופת '…וגלוי עיניים': בחיים עובר שבוע. עוד מעט נרדם. לב נודד אל מבוע. אל שלחייך פרדס רימונים, כפרים עם נרדים.

אבל מילה נוספת המופיעה פה היא פרדס. המילה פרדס משמעה 'גן מוקף חומה'. מפרסית עברה המילה ליוונית ולשאר שפות אירופה. והפרדס אינו אלא הפרדייז האנגלי, למשל.

המילה הבאה  היא אגוז: אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל; לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים.

אגוז היא מילה פרסית כאמור, והכוונה היא לפרי בעל זרע אחד בעל קליפה, המתקשה עם ההבשלה. אותה הכוונה בעברית, אגב.

המילה הבאה היא אפיריון, המילה שנויה במחלוקת. לא לגבי משמעותה הברורה, אלא האם זו מילה פרסית או שמא הגיעה מהיונית דווקא (ויש במקרא כמה וכמה מילים יווניות, אגב) המילה מופיעה בפסוק: אַפִּרְיוֹן, עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה–מֵעֲצֵי, הַלְּבָנוֹן

אולם אוסף המילים הזרות הגדול ביותר שחדר לעברית הן מילים ארמיות, שהייתה השפה הבינ"ל באימפריה הפרסית (כך למשל התכתובת בספר עזרא בין שבי ציון לשלטונות פרס היא בארמית). וביטוי לדבר נמצא גם בשיר השירים.

והנה כמה מהמילים ממוצא ארמי:

השרש  נט"ר, (במשמעות שמ"ר. בפסוק: אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים–כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי). וזכורים לכל הנוטרים מתקופת המנדט, או אותם נוטרי טינה),

המילה חרוזים (במובנם המודרני. בפסוק: נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים, צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים),

מסב (לשון הסבה. בפסוק: עַד-שֶׁהַמֶּלֶךְ, בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי, נָתַן רֵיחוֹ), כלומר חצי שכיבה חצי ישיבה. כמו: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק.

רהיט (במגילה ברבים: רהיטים) – במשמעות המודרנית.

ברותים – הכוונה לברושים. חילופי ש' ות' הן תופעה ידועה. שלוש בעברית, תלת בארמית (כמו תלת אופן). שור בעברית – תור בארמית. שתי המילים מופעיות בפסוק: קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רחיטנו (רַהִיטֵנוּ) בְּרוֹתִים

השרש קפ"ץ בבנין פיעל, ולא בבנין פעל כמקובל (בפסוק: קוֹל דּוֹדִי, הִנֵּה-זֶה בָּא; מְדַלֵּג, עַל-הֶהָרִים–מְקַפֵּץ, עַל-הַגְּבָעוֹת)

המילה כותל – במובן קיר.

השרש צו"ץ , כלומר להציץ, להביט בחטף.

וגם המילה חרך – חלון צר.

שלוש המילים מופיעות בפסוק אחד!: דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים; הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ–מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים.

העונה הידועה סתו (בפסוק: כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ)

רסיס – במובן של טיפת מים זעירה.

קווצות במובן של שערות. שתי המילים מופיעות בפסוק: אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי–שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה).

המילה סנסן במובן של כפות התמר (בפסוק: אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו). עליית יהודי תימן לארץ בשנת 1882 (יחד עם העליה הראשונה, אגב) כונתה 'אעלה בתמר'. בתמר – שיכול אותיות של שנת העליה: תרמ"ב. ואעלה – זה אעלה לארץ ישראל כמובן.

המילה פג במובן פרי לא בשל (בפסוק: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ). חנטה בטי"ת. כמו חנוטי מצרים.

פסוק זה מופיע בשיר הרדופים של נתן יונתן: התאנה חנטה פגיה והנשר היגע…

יש עוד כמה מילים, אבל הענין ברור.

ונסיים במילה מהשפה החשובה באמת: אכדית: באחד הפסוקים נכתב: הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. 

Dagalum באכדית משמעו להביט. וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.  – הוא מביט בי באהבה.

יום אהבה שמח לכולם.