דבר היום – פרק 03: שחורה, גדולה ולא רלוונטית – על מצבת חמורבי.

מצבת חמורבי היא אוסף החוקים הידוע, המוכר והמפורסם ביותר מהמזרח הקדום.

המצבה היא עדות למאמצי חמורבי להיות מלך הצדק.

חוקי המצבה נאים ויפים, אבל בפועל הם לא היו המגדלור לאורו שפטו דייני בבל באותה עת.

מדוע? על זאת בפרק קצר זה.

הורדה

חמורבי

קריאת הפרק:

חוקי חמורבי, הם קובץ החוקים הגדול, השלם וגם המוכר ביותר מהמזרח הקדום. המצבה הוצבה בשנתו ה-43 של חמורבי, היא שנתו האחרונה (1750 לפה"ס). הקובץ כתוב באכדית, שפת הקודש כידוע, ונמצאו מספר עותקים לא שלמים, שהועתקו על טין, אפילו 1000 שנה לאחר ימי חמורבי. זאת ועוד, התגלו גם פירושים לחוקים, והתייחסויות ורמזים אליהם בטקסטים אכדיים שונים. יש גם גרסה דו לשונית שומרית אכדית. כל זה מעיד עד כמה המצבה הייתה פופולרית ונפוצה. על כך נדון בהמשך. חמורבי אגב, הוא שם אכדי, וההגייה הנכונה היא: עמו-רפי. השם מקביל ל-רפא-אל בעברית. האל עמו או חמו – רופא. אם תרצו לעברת את שמו בנינוח מרוקני: רפי חמו.

בדברנו על מצבת חמורבי, אנו מתכוונים לעותק המפורסם של מצבה שהתגלה בחפירות שושן (מגילת אסתר וכל זה. בין השנים 1901- 1902) בירת עילם הקדומה. המצבה נלקחה שלל במאה ה12 לפה"ס, סביב 1165 לפה"ס, בידי שותרוק נחותנה הראשון מלך עילם (לא להתבלבל עם שותרוק נחונתה, שחי כמה מאות שנים אחר כך). סופרי המלך החלו למחוק את הכתוב על המצבה על מנת לחקוק עליה כתובת מלכותית. אולם למרבה השמחה – העבודה הופסקה לאחר זמן קצר. הקטע החסר – הושלם מגרסאות אחרות של המצבה. אגב, באותן חפירות בשושן התגלו שברים נוספים של המצבה – דבר המלמד על היותה פריט שלל נחשק, שהרי מה לעילמים ולכתובות אכדיות? המצבה היא פשוט יפה.

המצבה עצמה מתנשאת לגובה 2.25 מ'. בחלק העליון, חקוקות דמויותיהם של שמש אל השמש וחמורבי. שמש, שהוא אל השמש וגם אל הצדק (כדברי השופט ברנדייס. ציטוט: אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל יותר. סוף ציטוט). שמש יושב על כס המלכות, ומולו עומד חמורבי. שמש מעניק לחמורבי את סממני השלטון: טבעת ושרביט. יש מחלוקת בין החוקרים מה משמעות מתן החפצים הללו. האם זו הסמכות לשלוט? החובה לשפוט בצדק? האם שמש מכתיב את החוקים לחמורבי? אולי כמו משה?: וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים (ספר שמות. ל"ח 18). שאלות טובות, ותשובות מוסכמות – אין.

המצבה מחולקת לרצועות המקיפות אותה, ובכל רצועה יש מספר עמודות בהן החומר הכתוב. הפתיחה והסיום כוללים 5 עמודות כל אחד, והדינים כוללים 41 עמודות. האכדית, בה נכתבה המצבה, היא כזו שכבר בימי חמורבי נחשבה שפה גבוהה וארכאית. המקבילה הבבלית לעברית של שבת בפי אבשלום קור.

יש פתיחה, וסיום, ובאמצע הדינים השונים, כאמור. החלוקה לסעיפים אינה מוסכמת על כל החוקרים, אבל אני אלך בעקבות שיטתו של פרופ' מאיר מלול. כלומר 282 סעיפים שונים. בפתיח הכריז חמורבי על שליחותו להיות מלך, ולהשליט בארץ צדק ומשפט (בלשון המקרא: משפט וצדקה). בנוסף הוא התפאר במפעליו לטובת המקדשים השונים בארץ בבל, ושוב חזרה על פעילותו למען החלכאים והנדכאים באשר הם. כל פעולותיו מזכות אותו בתואר הכי שווה: šar mešarim – מלך המישרים. כלומר מלך ההולך בדרך הישרה והצודקת. המילה עצמה מוכרת מהמקרא: אֹרַח לַצַּדִּיק, מֵישָׁרִים:  יָשָׁר, מַעְגַּל צַדִּיק תְּפַלֵּס (ישעיה כ"ו 7).

גם בסיום חמורבי חזר על ענין הצדק. זאת ועוד, לפי הכתוב במצבה, מי שחש שנעשה לו עוול יכול לעיין במצבה, ולמצוא את הדין הנוגע לעניינו. פתרון בעייתי, בהתחשב באנאלפבתיות של רוב החברה.

מגוון הנושאים הנדונים במצבה הוא רחב: גניבה וגזל, עבדים, חקלאות ונזקים לחקלאות, ערבונות ומשכונות, הלוואות וחובות, נדל"ן, דיני אישות, נזקי גוף, עבודה ועוד. התמונה העולה מהמצבה על הריבוד החברתי בבבל היא מרתקת. אך ענין זה חורג מהאופק של פרק קצר זה.

החוקים כתובים בניסוח קזואיסטי. מלטינית casus – מקרה. או בעברית פשוטה: אם… אז… כמעט כל סעיף פותח במילה shumma – כלומר: אם (ובהחלט מזכיר את המילה 'שמא'). רבות דובר על הדמיון בין חוקי המצבה לבין החוקים המקראיים, על כן נביא שתי דוגמאות לדמיון זה.

חמורבי 21:כי יחתור (כלומר יחפור) איש לתוך בית (רעהו) – לנוכח המחתרת ההיא ימיתונו ויתלוהו. חוק זה מזכיר כמובן את: אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים.  ב אִם-זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ  שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם-אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ (שמות כ"ב 1 – 2).

חמורבי  131: אשת איש – כי יאשימה בעלה (בניאוף) והיא עם גבר אחר במשכב לא נתפסה (כלומר הבעל חושד, אבל אין לו הכוחות) – שבועת האל תישבע, ולביתה תשוב. זה מזכיר את דין הסוטה: אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ תסטה בשין שמאלית מלשון סוטה וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל.  יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ (האיש שלה) וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה.  יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.  טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ אֶל-הַכֹּהֵן… דלגתי וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה.  כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן (זה ממשיך, אבל הרעיון ברור. במדבר ה' 11 – 31).

מתוך דוגמאות אלה, ורבות אחרות, ניתן לראות את הקרבה הרעיונית, החלקית לפחות, בין חמורבי למקרא. יש כמובן חוקים שונים לחלוטין, אבל התשתית הרעיונות – תרבותית-  שמית בהחלט באה לידי ביטוי.

אבל, למרות החוקים הנאים, והזמנתו של חמורבי לציבור לעיין במצבה כל אימת שיחפוץ בכך – המציאות הייתה כנראה אחרת. בפועל, ספק אם חוקי המצבה היו החוק המחייב בבבל. קודם כל, המצבה הוצבה במקדש. ולא כל אחד יכל להיכנס למקדש כרצונו. כמו שרק הכהן הגדול יכל להיכנס לקודש הקודשים ורק ביום כיפור. מלבד זאת – רוב האוכלוסיה אז לא ידעה קרוא וכתוב. שלא לדבר על כך שזהו מסמך משפטי משמים, כדרכם של מסמכים משפטיים. אבל, וזה העיקר, תעודות משפטיות מבבל מאותה תקופה בדיוק – מלמדות שהפסיקות המשפטיות בפועל היו שונות בחלקן, אם במעט ואם ברב, מחוקי המצבה. כלומר יש מצבה וזה יפה, אבל השופטים פוסקים אחרת לחלוטין.

למעשה, המצבה הייתה רחוקה, לא קריאה, לא מובנת, ובעיקר לא רלוונטית לחיי היום יום. המסקנה המתבקשת היא, כי המצבה הוצבה במטרה אחת ואחת בלבד – למען האלים. ובעיקר למען שמש אל הצדק, בבחינת 'שופוני יא נאס' איזה מלך צדיק אני (בעיני האלים הכוונה).

הפופולריות של המצבה, נבעה, כפי הנראה, מסיבה אחת עיקרית: היא הייתה חומר הלימוד והתרגול של לומדי קרוא וכתוב (מי ששפת אמם אכדית), וללימוד אכדית (כולל קרוא וכתוב) למי ששפת אמם לא הייתה אכדית, אבל למדו אכדית, כי זו הייתה הלינגואה פראנקה של אז. כלומר השפה הבינלאומית, כמו אנגלית היום. רק אזכיר למשל, את התכתובת הענפה בתקופת אל עמארנה בין מלכי מצרים – למלכי ערי המדינה בכנען. הכל באכדית. שפה שאיש מהמעורבים בתכתובות לא חלם בה בלילה. בדיוק כמו היום. כל מי שלומד את שפת הקודש – יטחן את המצבה מכל כיוון וזוית אפשריים. זהו הטקסט המכונן של לימודי האכדית בימנו.