צדקיהו מלך יהודה מרד בבבל.
טעות חמורה.
טעות שתעלה במחיר חורבן ירושלים,
ובית המקדש הראשון.
אבל עד שזה יקרה –
הבבלים צרו על ירושלים.
בספר ירמיהו באמצע המצור
יש ידיעה קצת משונה:
"אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית,
אֶת (עם) -כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם,
לִקְרֹא לָהֶם (לעבדים), דְּרוֹר.
לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ
וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ,
הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה--חָפְשִׁים:
לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ, אִישׁ".
לא רק אנשי ירושלים שחררו את עבדיהם.
גם השרים ומנהיגי העם.
רגע! מה קרה?
מה פתאום לשחרר עבדים?
מאיפה טוב הלב הזה?
אז זהו, שלא טוב לב מעורב בענין.
במצור כמו במצור – יש מחסור באוכל.
בעלי העבדים היו בבעיה.
האדון צריך להאכיל את העבד.
אבל אין מספיק אוכל.
מה עושים?
משחררים את העבדים.
והם כבר יסתדרו בעצמם.
זאת ועוד –
עבד משוחרר יוכל להפוך לחייל.
כל איש על החומה היה חשוב.
טוב הלב הפתאומי נבע מצורך קיומי.
אבל מיד בהמשך יש ידיעה הפוכה:
"וַיָּשׁוּבוּ, אַחֲרֵי-כֵן,
וַיָּשִׁבוּ אֶת-הָעֲבָדִים וְאֶת-הַשְּׁפָחוֹת,
אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים;
ויכבישום (וַיִּכְבְּשׁוּם), לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת".
רגע! עכשיו הם החזירו אותם?
מה קרה?
פתאום יש להם אוכל?
נראה שאת שחרור העבדים
יש לקשור לקטע הבאה:
"כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
'כֹּה תֹאמְרוּ אֶל-מֶלֶךְ יְהוּדָה,
הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי:
"הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה, הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה,
שָׁב לְאַרְצוֹ, מִצְרָיִם.
וְשָׁבוּ, הַכַּשְׂדִּים,
וְנִלְחֲמוּ, עַל-הָעִיר הַזֹּאת;
וּלְכָדֻהָ, וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ"".
המצרים שלחו כח עזר.
הבבלים הסירו את המצור.
הבבלים הכו את המצרים,
וחידשו את המצור.
כל עוד היה מצור
אין טעם להחזיק את העבדים.
אין אוכל מיותר,
ומוטב שיעזרו בלחימה.
ברגע שהוסר המצור
אין סיבה לתת לבטלנים הללו
להסתובב חופשי.
שיתכבדו ויחזרו להיות עבדים.
אלהים מאוד לא אהב את מה שקרה.
"וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם,
וַתַּעֲשׂוּ אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, לִקְרֹא דְרוֹר,
אִישׁ לְרֵעֵהוּ; וַתִּכְרְתוּ בְרִית, לְפָנַי,
בַּבַּיִת, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו
וַתָּשֻׁבוּ, וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי,
וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ,
אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם...
לָכֵן, כֹּה-אָמַר יְהוָה, אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי,
לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ;
הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם-יְהוָה,
אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב,
וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לזועה (לְזַעֲוָה), לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ".
'מה?!?!?!
אתם שחררתם את העבדים והשפחות
אחרי טקס שלם אצלי במקדש,
טקס בו נשבעתם בשם ה'
ועכשיו אתם מתנערים מהשבועה?
אין בעיה!
לא נתתם חופש לעבדים?
תקבלו חופש ועוד איך תקבלו.
חופש לחרב שתכה בכם
חופש לדבר שימית אתכם
חופש לרעב שיהרוג אתכם.
זוועתה תהיה פה. זוועה!!!
חצופים!'
וכך היה.
ירושלים חרבה. אנשיה הוגלו ושריה נענשו.
הלקח מסיפור זה ברור:
יש לקיים התחייבות גם כשזה לא נוח.
ואתם, האם אתם יודעים לקיים התחייבות כשזה לא נוח?
האם אתם מבינים את המשמעות של אי קיום התחייבויות?
החיים מזמים לנו התחייבויות פה ושם.
חלק מהן מגיעות בזמנים לא נוחים
(לחץ כלכלי, משבר משפחתי, בעיה בריאותית...).
חלק מאותן התחייבויות לא היו נשקלות כלל
בתנאים אחרים.
אבל התחייבנו.
לא פעם בלית ברירה.
אבל התחייבנו.
הזמנים הלא נוחים חלפו
וההתחייבות נראית לפתע 'לא הוגנת'
(מה שנכון לפעמים).
הפיתוי להפר אותה הוא עצום.
מחסן התירוצים מספק לנו מלוא החופן הצדקות.
אבל!!! הפרת התחייבות היא צעד קשה.
היא מקרינה על האמינות שלנו ושמנו הטוב.
נכסים שקשה לבנות וקל מאוד להרוס.
לכן, לפני שמפרים התחייבות
(החיים מורכבים מדי,
ולעתים צריך להפר התחייבות)
חובה לשקול היטב את ההשלכות האפשריות.
לפעמים נגלה שעדיף
לעמוד בהתחייבות הלא נוחה
כי החלופה גרועה יותר.
(ולפעמים לא.
אין פתרון 'בית ספר' למרבה הצער).
בתמונה: אברהם לינקולן
