לאחר שיהוא רצח
את המלך הקודם,
וגם חיסל את בית המלוכה,
הוא נפנה לשנות את מדיניות הפנים.
יהוא התנגד לפולחן הבעל.
הוא רצה לחסל אותו.
יהוא ידע שהוא צריך
לחסל את כהני הבעל
מהר, חזק ובאופן אלגנטי.
בעיקר מהר.
הבעיה היא, שפולחן הבעל
היה מושרש היטב.
כהני הבעל היו
על כל גבעה גבוהה
ותחת כל עץ רענן.
אם הוא יחסל אותם אחד – אחד,
השמועה תתפשט
כהני הבעל הנותרים ירדו למחתרת
ופולחן הבעל ימשיך
מתחת לפני השטח.
מה עושים?
"וַיִּקְבֹּץ יֵהוּא, אֶת-כָּל-הָעָם,
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:
'אַחְאָב עָבַד אֶת-הַבַּעַל מְעָט;
יֵהוּא, יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה'".
'חברים, מה שהיה הוא שיהיה.
רק יותר חזק'.
אבל יהוא הוא לא בחור של דיבורים
אלא של מעשים והכרזות:
"וְעַתָּה כָל-נְבִיאֵי הַבַּעַל
כָּל-עֹבְדָיו וְכָל-כֹּהֲנָיו קִרְאוּ אֵלַי.
אִישׁ אַל-יִפָּקֵד!!!
כִּי זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל-
כֹּל אֲשֶׁר-יִפָּקֵד, לֹא יִחְיֶה".
'אחד, אחד מנביאי ו/או
כהני ו/או עובדי הבעל
שלא יבוא – אני אכחיד אותו.
אל תתעסקו איתי!'
הקורא שעלול להרים גבה,
מקבל מיד הסבר
מהסופר המקראי:
"וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה (בעורמה),
לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת-עֹבְדֵי הַבָּעַל".
יהוא אמר ועשה.
"וַיֹּאמֶר יֵהוּא:
'קַדְּשׁוּ עֲצָרָה לַבַּעַל—וַיִּקְרָאוּ'.
וַיִּשְׁלַח יֵהוּא, בְּכָל-יִשְׂרָאֵל,
וַיָּבֹאוּ כָּל-עֹבְדֵי הַבַּעַל,
וְלֹא-נִשְׁאַר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא-בָא;
וַיָּבֹאוּ בֵּית הַבַּעַל,
וַיִּמָּלֵא בֵית-הַבַּעַל פֶּה לָפֶה".
יהוא ריכז את כולם במקום אחד.
טוב, כולם פה.
אפשר להתחיל.
אבל רגע לפני ההתחלה
יהוא דאג למנוע טעות בזיהוי.
"וַיֹּאמֶר, לַאֲשֶׁר עַל-הַמֶּלְתָּחָה:
'הוֹצֵא לְבוּשׁ, לְכֹל עֹבְדֵי הַבָּעַל'.
וַיֹּצֵא לָהֶם, הַמַּלְבּוּשׁ".
יהוא בעצם סימן את עובדי הבעל.
חשיבות הסימון תתברר בקרוב...
יהוא דאג שוב שלא תהיה טעות בזיהוי.
"וַיֹּאמֶר לְעֹבְדֵי הַבַּעַל:
'חַפְּשׂוּ וּרְאוּ פֶּן-יֶשׁ-פֹּה
עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי יְהוָה-
-כִּי אִם-עֹבְדֵי הַבַּעַל, לְבַדָּם'".
'חבר'ה,
שאף עובד ה' מנוול לא יסתנן לפה,
כן?'.
תכנית יהוא הייתה פשוטה וקטלנית.
"וְיֵהוּא שָׂם-לוֹ בַחוּץ, שְׁמֹנִים אִישׁ,
וַיֹּאמֶר: 'הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִמָּלֵט מִן-הָאֲנָשִׁים
אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל-יְדֵיכֶם,
נַפְשׁוֹ תַּחַת נַפְשׁוֹ'".
'חברים, מי שיצא מפה חי
אין בעיה – אתם תמותו במקומו!'.
יהוא שיחק את המשחק
והעלה עולה לבעל.
ואז ניתן האות:
"וַיֹּאמֶר יֵהוּא לָרָצִים וְלַשָּׁלִשִׁים:
'בֹּאוּ הַכּוּם אִישׁ אַל-יֵצֵא!'
וַיַּכּוּם, לְפִי-חָרֶב".
עובדי הבעל החוגגים
נטבחו עד אחד.
זו הסיבה שהם סומנו בלבוש מיוחד.
כך כולם זוהו ונקטלו.
ההמשך היה אלים
אך קטלני פחות.
מקומות פולחן הבעל
נהרסו עד היסוד
והפכו למחראות.
הלקח מסיפור זה ברור:
במקום לטפל בסימפטום – מוטב לטפל בגורם.
ואתם האם אתם מזהים את הגורם מבעד לסימפטום?
האם אתם מטפילם בגורם ולא בסימפטום?
לא פעם אנו נתקלים בהמון בעיות.
הבעיות כשלעצמן קטנות.
אבל הטיפול בהן גוזל זמן יקר.
ישנם מקרים בהן הבעיות הקטנות
הן למעשה בעיה אחת גדולה,
שהתפרקה להמון רסיסים.
במקום לרדוף אחרי כל רסיס בנפרד
מוטב לטפל בבעיה גדולה.
הבעיה של יהוא הייתה עבודת הבעל.
עבודת הבעל התבטאה בהמון
כהני, נביאי ועובדי הבעל.
במקום לטפל בהם אחד – אחד
יהוא ניגש אל שורש הענין
וטיפל בבעיה בפעם אחת.
אם נשכיל להבין שיש והמון בעיות קטנות
יכולות להיות בעצם רסיסים של בעיה אחת
(ההבנה מתי מדובר בבעיה אחת שהתפצלה
או בעיות קטנות שאינן קשורות זו לזו
אינה פשוטה וקלה בכל המקרים)
הטיפול שלנו יהיה יעיל וטוב יותר.
נחסוך משאבים ובעיקר זמן.
(בתמונה: האובליסק השחור בו מופיע יהוא 'בן עמרי').
