אמציה מלך יהודה,
הממלכה הזעירה
והלא ממש חשובה
בספר המדבר,
הכה את אדום,
ממלכה בסדר גודל זניח
דומה לזה של יהודה
- מכה ניצחת.
הוא התבלבל מהנצחון
וחשב שהוא בליגה של הגדולים.
הוא פנה אל יואש מלך ישראל,
הממלכה הגדולה, החזקה, העשירה
ובעלת הצבא החזק,
בהצעה מפתיעה.
'שומע יואש,
אם אתה גבר בוא נלך מכות!'.
יואש מלך ישראל
חשב שהוא לא שומע טוב.
'מה, הליצן הזה
רוצה ללכת מכות?
איתי? מלך ישראל החזקה'.
יואש ניסה להניא את אמציה.
לשוא.
חבל...
"וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה, לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל;
וַיָּנֻסוּ, אִישׁ לְאֹהָלָו.
וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה...
תָּפַשׂ יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל-
-בְּבֵית שָׁמֶשׁ;
ויבאו (וַיָּבֹא), יְרוּשָׁלִַם,
וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם
בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד-שַׁעַר הַפִּנָּה,
אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה
וְלָקַח אֶת-כָּל-הַזָּהָב-וְהַכֶּסֶף
וְאֵת כָּל-הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית-יְהוָה,
וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ,
וְאֵת, בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת;
וַיָּשָׁב, שֹׁמְרוֹנָה".
אוי לבושה, אוי לכלימה, אוי לחרפה.
תבוסה מוחצת ליהודה!
המלך נפל בשבי.
ירושלים נכבשה.
200 מטרים (400 אמה)
מהחומה נותצו, כסמל
להשפלה, בזיון והכנעה.
המקדש נבזז.
ארמון המלך נבזז.
ובני הערובה
(שלא ברור מיהם ומהם)
הוחזרו לשומרון.
חטא היוהרה של המלך
עלה לממלכת יהודה
בנזק כבד: צבאי, כלכלי, מדיני ומורלי.
האליטה הירושלמית נפגעה
בשל מעשי המלך.
הכהנים, הקצינים והאצולה
נפגעו ממעשי המלך.
המלך יצא למלחמה מיותרת,
למרות שהוזהר על ידי היריב.
המלך גרם נזק!
אמציה מטומטם ולכן אמציה ישלם.
אמציה חי על זמן שאול.
האליטה הירושלמים החליטה
להיפטר מהדפוק הזה.
ויפה שעה אחת קודם.
"וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו קֶשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם".
האליטה ניסתה לרצוח את המלך.
אבל אמציה לא היה שאנן.
הוא הבין שיש מי שינסה לחסל אותו.
יותר מזה – הוא הבין שבירושלים
הוא מת מהלך.
אז הוא נשא את רגליו
ובלי היסוס עשה 'ויברח'.
"וַיָּנָס לָכִישָׁה".
מדוע ללכיש דווקא?
אפשר שבלכיש (בירת המשנה)
היו נאמני המלך.
אנשים שייתנו לו מקלט
כנגד הקמים עליו להמיתו.
אבל אפשר שלכיש
רק הייתה תחנה בדרך.
אפשר שיעדו הסופי
היה דווקא באר שבע.
בירת הדרום של יהודה.
סבתו של אמציה הגיעה מבאר שבע.
והיו לו קשרי משפחה הדוקים דווקא שם.
על כן סביר שהוא ניסה להגיע
אל מקור כוחו המשפחתי.
מדוע דרך לכיש ולא דרך חברון?
לא נוכל אלא לשער,
אולי הדרך לחברון נשמרה על ידי הקושרים,
או שבחברון היו יסודות עוינים לאמציה.
למרבה הצער לא נדע זאת לעולם.
"וַיִּשְׁלְחוּ אַחֲרָיו לָכִישָׁה, וַיְמִתֻהוּ שָׁם".
הקושרים גילו דבקות במשימה,
הגיעו ללכיש והרגו אותו שם
(כלומר הלכישים לא שמרו על המלך.
מה שמחזק את ההשערה שמגמת פניו
הייתה באר שבע דווקא).
אמציה פעל בכיוון הנכון,
אך במקרה הזה – זה לא הסתדר.
הלקח מסיפור זה ברור:
בעת מצב חירום – חוזרים לבסיס.
ואתם האם אתם ידועים לחזור לבסיס כשצריך?
האם אתם יודעים לשמור על בסיס הכח שלכם?
החיים מלאי מהמורות, צרות, פגעים ואסונות.
אתם לא צריכים אותי כדי לדעת את זה.
רוב הצרות הן בתחום 'הנורמה'
(איש איש והנורמה שלו).
אבל לפעמים מתרגש עלינו אירוע
היכול לערער את מצבנו עד כדי אובדן
(כלכלי אבל לא רק).
במקרה כזה החזרה אל בסיס הכח שלנו
יכולה לייצב את המצב – עד יעבור זעם.
בסיס הכח יכול להיות המשפחה
(הורים /אחים/ ילדים), המשפחה המורחבת,
חברים מהצבא, חברים מהלימודים / עבודה...
איש איש ובסיס כוחו.
אפשר ורצוי שיהיו כמה בסיס כח.
הם לא סותרים אלא משלימים.
חשוב לשמור על בסיס הכח ולטפח אותו.
הטיפוח נשען על שתי רגליים.
רגל ה'לשמור על קשר'
ורגל ה'להיות חלק מבסיס כח עבור אחרים'.
נכון, זו השקעה ועבודה
אבל ביום פקודה –
נקבל את ההחזר בריבית דריבית.
(בתמונה: כסא אמציה בלכיש).
