Skip to content

הגברת הרושם – אליהו בכרמל

בצורת פרצה בארץ

ואליהו ברח לצרפת ליד צידון.

אחאב המלך נאבק בכל כוחו

על מנת להקל על המצב

"וַיֹּאמֶר אַחְאָב, אֶל-עֹבַדְיָהוּ:

'לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל-כָּל-מַעְיְנֵי הַמַּיִם,

וְאֶל כָּל-הַנְּחָלִים;

אוּלַי נִמְצָא חָצִיר,

וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד,

וְלוֹא נַכְרִית, מֵהַבְּהֵמָה'".

'שים לב עובדיה,

אתה לך מפה, אני אלך משם.

קו העצים זה גבול גזרה ביננו.

שיהיה בהצלחה.

אחרת נשחט את הבהמות'.

בדרך עובדיהו פגש את אליהו,

שדרש פגישה עם אחאב המלך.

הפגישה התקיימה.

לאחר ה"ברכות" המקובלות

(הטחת האשמות איש ברעהו.

אל תתבלבלו...)

אליהו הציע דרך לצאת מהמשבר.

תחרות בהר הכרמל.

בינו, כנציג ה' אלהי ישראל,

לבין 450 נביאי הבעל,

ו-400 נביאי האשרה.

וכך היה.

"וַיִּשְׁלַח אַחְאָב, בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל;

וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר:

'עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?

אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים - לְכוּ אַחֲרָיו.

וְאִם-הַבַּעַל  - לְכוּ אַחֲרָיו.

וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר".

'חברים!

זה לא יכול להימשך ככה.

או – או.

אי אפשר גם וגם.

אתם רוצים לעבוד את ה' – מצוין.

אתם רוצים לעבוד את הבעל – גם בסדר.

אבל אי אפשר גם וגם.

זה לא הולך'.

העם הנבוך לא ידע מה לומר.

לאליהו הייתה הצעה

כיצד לעזור לעם להחליט.

תחרות.

יביאו שני פרים.

אחד לו ואחד לנביאי הבעל.

כל צד בתורו ישחט את הפר,

ישים אותו על המזבח

אבל לא יצית אש,

אלא יקרא לאלהיו שיוריד אש.

האל אשר יענה באש

הוא האל האמיתי שלו יש לעבוד.

ככה פשוט.

העם הסכים. כמובן.

הראו לי אדם אחד שיסרב להצגה הכי טובה בעיר.

אליהו הציע לנביאי הבעל להיות הראשונים,

בטענה שהם הרוב.

שיתכבדו ויתחילו.

"וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם,

וַיַּעֲשׂוּ (שחטו והניחו על המזבח)

וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל

מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם

לֵאמֹר: 'הַבַּעַל עֲנֵנוּ!'

וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה;

וַיְפַסְּחוּ (דילגו), עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה

וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ,

וַיֹּאמֶר: 'קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל!

כִּי-אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ,

וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ (עשיית צרכים);

אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ'.

וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל,

וַיִּתְגֹּדְדוּ (חתכו) כְּמִשְׁפָּטָם,

בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים—

עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם.

וַיְהִי, כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם,

וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה;

וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה, וְאֵין קָשֶׁב".

נביאי הבעל התחילו וחוללו רעש ומהומה.

קראו קריאות מהבוקר ועד הצהריים.

בשלב מסוים זה התחיל לשעמם.

אליהו הסתבלט עליהם:

'מה קורה חבר'ה?

אולי תצעקו חזק יותר.

אולי הוא מדבר בדיוק,

אוי הוא בשירותים ולא שומע.

אולי הוא בכלל ישן.

העירו אותו'.

הם הגבירו את מאמציהם ביתר שאת.

הם קפצו באקסטזה מעל המזבח

ופצעו את עצמם (כמו השיעים בעשוראא).

ואז הגיעו שעות אחר הצהריים

(עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה).

אליהו גיחך.

כל פעולה שלו חושבה בדייקנות.

כל פיקסל היה מתוסרט בדיוק מילימטרי.

הוא קרא לעם לסייע לו.

קודם כל עשה פעולה סמלית רבת חשיבות.

הוא שיקם את מזבח ה' ההרוס.

לשם כך הוא השתמש בשתים עשרה אבנים.

אין יותר סמלי מזה.

לאחר מכן הוא חפר תעלה סביב המזבח.

הרבה גבות הורמו בשלב הזה.

'מה הוא עושה לעזאזל?'

אליהו ידע בדיוק מה הוא עושה.

כל פעולה שלו נועדה להגביר את הרושם.

הניחושים בנוגע לתעלה התרבו בטור הנדסי.

הוא ערך את העצים, ושחט את הפר.

הכל מוכן לאש שתרד.

אבל רגע! עוד לא. יש עוד משהו.

"וַיֹּאמֶר: 'מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם,

וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה, וְעַל-הָעֵצִים';

וַיֹּאמֶר: 'שְׁנוּ' וַיִּשְׁנוּ,

וַיֹּאמֶר: 'שַׁלֵּשׁוּ' וַיְשַׁלֵּשׁוּ ".

'חבר'ה ארבעה כדי מים אלי.

תודה. אנא צקו על העצים והעולה.

יופי. שוב.

מעולה עוד פעם.

תודה רבה.

עזרתם לי המון'.

12 כדי מים. הסמליות הברורה הופיעה שוב.

המים הציפו הכל ומילאו את התעלה.

הקהל חשב שאליהו התחרפן.

איך הוא יצית אש עם כל המים הללו?

אליהו חיכה לרגע הנכון.

"וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה".

השמש כבר התעייפה,

הדמדומים מתרבים.

ואז ורק אז אליהו פנה לחולל את נס.

תפילה קצרה אל ה' אלהי ישראל:

"וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה,

וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה

וְאֶת-הָעֵצִים,

וְאֶת-הָאֲבָנִים,

וְאֶת-הֶעָפָר;

וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה,

לִחֵכָה".

על רקע החשיכה היורדת

מראה האש היה דרמטי בהרבה.

הכל כולל הכל כולל  המים נשרף עד תום.

הסוף ידוע.

העם השתכנע בגדולת ה'

ובחר לעבוד את ה'.

ונביאי הבעל?

נשחטו על ידי אליהו עד האחרון שבהם.

הלקח מסיפור זה ברור:

הגברת הרושם מסייעת בהעברת המסר.

ואתם האם אתם יודעים להגביר את הרושם של מעשיכם?

האם אתם מבינים כמה חשוב להגביר את הרושם?

 

אנחנו מבצעים המון פעולות יום ביומו.

רובן פשטות וקבועות.

פעם בפעם אנו נדרשים למעשה משמעותי.

מעשה המכוון כלפי הסביבה (הקרובה או הרחוקה).

על מנת שמעשה יזכה להתייחסות הראויה

ובעיקר יניב את התוצאה המקווה

כדאי להגביר את רושם המעשה.

כך המעשה יראה גדול יותר ממה שהוא באמת.

גדול יותר, משמעותי יותר

ובתקוה גם משפיע יותר.

אליהו הקשה על עצמו בהוסיפו המון מים.

האפקט של האש השורפת את המים היה כביר.

זאת ועוד – האירוע תוזמן לשעת דמדומים.

מראה האש הבוערת הוא דרמטי בהרבה

מאשר אותה אש בדיוק בצהרי היום.

כך אליהו לקח מעשה עצום כשלעצמו

ו'ניפח' אותו למימדים מיתולוגיים ממש.

אם נשכיל להגביר את הרושם של מעשינו

(העיקר הוא המעשה. הרושם הוא תוצר לוואי.

לא להיפך!!!) – הסיכוי שנשיג את מבוקשנו יגדל.

(בתמונה: פסל אליהו במוחרקה).

נגישות
How can I help you?