בני ישראל יצאו ממצרים.
אחרי ארבעים שנה פחות כמה חודשים
התחיל השלב האחרון במסע.
בשלב הזה הכו בני ישראל
את סיחון מלך חשבון
ואת עוג מלך הבשן.
ואז הם הגיעו לערבות מואב
(צפון ים המלח בצד הירדני).
מעללי בני ישראל לא נעלמו מעיני הסביבה.
"וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר,
אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי.
וַיָּגָר (פחד) מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד
כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב,
מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן:
'עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל
אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ,
כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה'.
וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב,
בָּעֵת הַהִוא".
בלק נשא את עיניו
ולא האמין.
קהל גדול עצום ורב
כיסה את ערבות מואב.
החשש היה ברור.
ההמון הזה יכלה כל חלקה טובה.
ממש כמו שור שלוחך עשב בשדה.
מה עושים?
שוכרים את המומחה
מספר אחת לריסון המונים.
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים (שליחים)
אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה...
לִקְרֹא-לוֹ: לֵאמֹר:
'הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם
הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ,
וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי.
וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה (קלל)-לִּי
אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי-
-אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ,
וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ:
כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ,
וַאֲשֶׁר תָּאֹר (תקלל), יוּאָר (יקולל)".
'בלעם היקר,
לא יודע מאיפה נפלו עלי אלה.
פחד אלהים איתם!
הם לא נגמרים.
עשה לי טוב,
קלל אותם קללה או שתיים.
עזור לי להיפטר מהם.
בתודה מראש'.
לאחר הרפתקאות שונות ומשונות
בלעם הגיע אל בלק.
והנה הגיע הרגע הגדול:
"וַיְהִי בַבֹּקֶר--וַיִּקַּח בָּלָק
אֶת-בִּלְעָם, וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל;
וַיַּרְא מִשָּׁם, קְצֵה הָעָם".
בלעם נוכח במו עיניו
בגודלו העצום של העם.
בלעם ביקש להקריב קרבנות.
כשזה נעשה הוא היה מוכן
לקלל את בני ישראל.
שוד ושבר. חזיז ורעם.
במקום קללה יצאה ברכה.
בלק הרים גבה.
בלעם התנצל ואמר
שעם כל הרצון הטוב
הוא יגיד מה שה' יגיד לו להגיד.
נסיון שני נחל כשלון חרוץ.
שוב הקללה במוחו של בלעם
הפכה לברכה בפיו.
הפעם בלק הרים שתי גבות.
נסיון שלישי ואחרון לקלל את בני ישראל.
ושוב תחת קללה יצאה ברכה!
מה יהיה עם בלעם?
לא מספק את הסחורה.
"וַיָּקָם בִּלְעָם, וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ;
וְגַם-בָּלָק, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ".
לאחר הנסיון השלישי
שניהם הבינו שצריך
להיפרד כידידים. בערך.
ומה קרה בסוף?
לא כלום.
בני ישראל המשיכו
בדרכם לארץ כנען.
ההר הוליד עכבר.
הלקח מסיפור זה ברור:
הדרך בה תופסים את המציאות חשובה מהמציאות.
ואתם האם אתם מבינים את הפער בין תפיסת המציאות למציאות?
האם אתם פועלים על מנת לצמצם את הפער הזה ככל הניתן?
בלק ראה את עם ישראל ונבהל.
תרחישי קיצון איומים חלפו בראשו.
בלק התעלם מהמציאות.
בין בני ישראל למטה בערבות מואב
לבין ארץ מואב למעלה
חצץ נחל ארנון.
מכשול קרקעי אדיר.
בלק רק ראה את הסכנה האפשרית
(זה תפקידו כשליט).
ולא ראה את נחל ארנון,
שהפך את הסכנה למזערית.
החיים מזמנים לנו לא פעם אתגרים.
חלקם מסוכנים. אין להכחיש.
לא פעם בעיני רוחנו הסכנה
מתגברת ומתעצמת מעל לסכנתה הממשית.
חברות הביטוח עושות יופי
של כסף מהפער בין הסכנה
לבין תפיסתנו אותה.
כשאירוע מפחיד קורה –
חשוב לשקול את המצב בקור רוח
(קל לכתוב. קשה מאוד ליישם).
לנסות להבין את חומרת הסכנה,
עד כמה היא מאיימת,
עד כמה היא בעיני רוחנו,
וכמה להשקיע בסכנה הזו.
בסוף מדובר בסדרי עדיפויות.
איש איש ואופיו
איש איש ונסיונו
איש איש ומטרותיו.
(בתמונה: נחל ארנון. צילום ממטוס בדרך לאילת).
