Skip to content

הכל בראש – בלק ובלעם

בני ישראל יצאו ממצרים.

לאחר הרפתקאות ונדודים,

כולל כיבוש כמה ערים בעבר הירדן,

הם התקרבו אל הארץ המובטחת.

הם הגיעו לערבות מואב

(בקעת הירדן בצד המזרחי.

מול מרחב יריחו).

המואבים הביטו מטה מהרי מואב

מעבר לנחל ארנון,

וחשכו עיניהם.

"וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן:

'עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל (בני ישראל)

אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ,

כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה".

'חברים, קוד אדום!

ההמון הזה הוא כמו ארבה.

מה ארבה?

שור רעב שמלחך עשב!

מה עושים?'

פשוט. קוראים לקוסם הכי טוב

שהתקציב מאפשר.

הבחירה נפלה על בלעם.

משלחת יצאה לדרכה

עם אמירה ברורה.

"הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם

הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ,

וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי.

וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה (קלל)-לִּי

אֶת-הָעָם הַזֶּה,

כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי—

אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ,

וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ".

'בלעם שומע?

אל תשאל מה נפל עלינו.

בני ישראל פה למטה.

הם המונים.

בוא אחינו,

קלל אותם.

אולי כך נצליח לסלק אותם'.

לאחר התלבטויות, ספקות

וסדרת הרפתקאות

(כולל אתון שפתחה את פיה לפתע)

בלעם הגיע כדי לקלל את בני ישראל.

הכל היה מוכן לנסיון הראשון.

אבל שוד ושבר.

במקום קללה יצאה ברכה!

בלק כעס.

"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם:

'מֶה עָשִׂיתָ לִי?

לָקֹב (לקלל) אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ,

וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ".

'אתה רציני?

אני משלם לך שתקלל.

לא שתברך.

הפוך!'.

מפלס החרדה עלה.

לא רק שלא קוללו, אלא בורכו.

נסיון שני.

שוב ברכה במקום קללה.

בלק מיואש.

"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם:

'גַּם-קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ;

גַּם-בָּרֵךְ, לֹא תְבָרְכֶנּוּ".

'הבנתי.

תודה. אין צורך.

אל תקלל ואל תברך.

רק נזקים אתה גורם לי'.

הכבוד המקצועי של בלעם

לא איפשר לו נסיגה.

איזה מוניטין יהיה לו.

פדיחה שחבל על הזמן!

יאללה. נסיון שלישי.

שוב ברכה במקום קללה!

בלק התפוצץ על בלעם.

"וַיִּחַר-אַף בָּלָק אֶל-בִּלְעָם,

וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו;

וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם:

'לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ,

וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ,

זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.

וְעַתָּה, בְּרַח-לְךָ אֶל-מְקוֹמֶךָ".

'אתה אמיתי?

שכרתי אותך לקלל.

אבל אתה, כן אתה,

שלוש פעמים בירכת ולא קיללת.

יאללה סע מפה,

שאני לא אראה אותך'.

וכך היה.

"וַיָּקָם בִּלְעָם,

וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ;

וְגַם-בָּלָק, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ".

ומה קרה בסוף?

לא כלום.

בני ישראל לא ליחכו את העשב.

המואבים ניסו

את הטריק הישן בסגנון

'חפש את האשה' בבעל פער.

אבל גם זה נגמר בלא כלום.

בני ישראל המשיכו אל הארץ המובטחת.

הלקח מסיפור זה ברור:

לפעמים יתוש קטן הופך בראשנו לדרקון יורק אש.

 

ואתם האם אתם יודעים לא להפוך סרדין לכריש?

האם אתם יודעים שלא פעם זה בראש שלנו ותו לא?

 

מנגנון 'ברח או הילחם' טבוע בנו.

הנטיה הטבעית היא לראות בסכנה,

לעיתים קטנה ולא משמעותית,

איום עלינו עד כדי איום קיומי.

זהו מנגנון הישרדות רב עוצמה.

כך אנו בנויים.

אבל נסיון החיים מלמד

שרוב הסכנות הן קטנות ולא קיומיות.

בין בני ישראל בערבות מואב

לבין המואבים למעלה

הפריד נחל ארנון.

מכשול קרקעי אימתני.

(מי שטס לאילת מנתב"ג

ויושב בצד שמאל

יכול להביט לצד הירדני

באמצע ים המלח בערך,

ולהתרשם מהערוץ האדיר

של נחל ארנון).

בני ישראל נצפו על ידי המואבים

והיה להם די זמן להתכונן

לכל פעולה עויינת של בני ישראל.

אבל המואבים ובעיקר בלק

דמיינו תרחיש אימה חמור במיוחד.

הם השקיעו זמן ומשאבים

על מנת לקדם סכנה לא רלוונטית.

אם נתייחס לכל אירוע

ונתכונן לתרחיש הגרוע ביותר

(שברוב המקרים אינו קורה)

נבזבז משאבים חיוניים.

למרבה הצער אין תשובה לשאלה:

איך נדע מתי סכנה היא ממשית?

איש איש ונסיון חיו.

איש איש ואופיו.

(בתמונה: נחל ארנון. בטיסה מנתב"ג לאילת. צד שמאל של המטוס).

 

נגישות
How can I help you?