Skip to content

פרק 125 – דברי הימים: בצל קורתי – על הכנסת אורחים במקרא

Become a Patron!
פרק מיוחד עם חיה פז כהן על הכנסת אורחים במקרא, בדגש על אברהם אבינו

הורדה

 

לול - עולים חדשים:

קריאה: (השיחה סוטה מהתמלול, אך הוא משקף נאמנה את רוח הדברים)

אילן: שלום חיה, מה שלומך?

חיה: טוב. תודה. שמחה ונרגשת להתארח בהסכת,

אילן: אנא הציגי את עצמך.

חיה: בראש ובראשונה אני מורה לתנ"ך, בשנים האחרונות אני עוסקת בפיתוח תכניות לימודים ועכשיו עוסקת בתערוכות סביב נושאי מורשת והיסטוריה. אחד הנושאים שעסקתי בהם לאחרונה היה "הכנסת אורחים" בתרבות בעבר ובהווה. הפילוסוף היהודי-צרפתי-אלג'יראי ז'ק דרידה קבע ש: "הכנסת אורחים היא עצם התרבות ולא עוד ערך מוסרי בין שאר הערכים, ככל שהאירוח נוגע באתוס, בהכרה בביתיות, בהיות אצל עצמך" ובכך הביא את המושג הקדום לדיון פילוסופי-אתי-אקטואלי באירופה.

אילן: הנושא הוא הכנסת אורחים כאמור. מהי הכנסת אורחים לדעתך?

חיה: בעיננו כיום אירוח הוא חוויה חברתית מרגשת, אבל במקרא הסיפור אחר. ירמיהו בנבואת פורענות ומר: "לָ֤מָּה תִֽהְיֶה֙ כְּגֵ֣ר בָּאָ֔רֶץ וּכְאֹרֵ֖חַ נָטָ֥ה לָלֽוּן, לָ֤מָּה תִֽהְיֶה֙ כְּאִ֣ישׁ נִדְהָ֔ם כְּגִבּ֖וֹר לֹא־יוּכַ֣ל לְהוֹשִׁ֑יעַ" (ירמיהו י"ד 8 - 9) האורח בעולם הקדום הוא חסר בית, נווד, בדרך כלל מישהו שיש לו בעיה. אם הכל היה טוב הוא היה נשאר בביתו, שם השבט מגן עליו, הוא מכיר את השפה והחוקים. רוב האנשים עד המהפכה התעשייתית נולדו חיו ומתו בטווח שיכלו ללכת בו-ק"מ ספורים. אדם יוצא לדרך כי מישהו רודף אחריו (יעקב מפני עשיו, משה הבורח ממצרים כשהוא חשוד ברצח) כי הוא גורש מאדמתו, כי אשתו ברחה מימנו (הלוי והפלגש בגבעה), כי עמו הובס במלחמה.

אילן: רגע, אז מה זה: בַמִּדְבָּר, מְלוֹן אֹרְחִים (ירמיה ט' 1)? הרי המדבר הוא  מקום בו מדבירים, רועים את הצאן.

חיה: הכוונה היא לחניוני לילה בסיסיים לשיירות ולא שירותי אירוח כפי שאנו מכירים כיום.

סוג מיוחד של "אורחים" הם הסוחרים. עליהם יש סיכוי שהשלטון יגן, אבל גם הם זקוקים לסיוע. מוסדות אירוח, החלפת כספים ותרגום-אינם מוסדרים בדרך כלל.

אילן: אמת. והיה לי פרק על הסוחרים האשורים בכניש. בדף הפרק אשים קישור.

אילן: מעניין. אני מסכים איתך ואפשר לתהות: מה גרם להכנסת אורחים להיות כה חשובה במזרח הקדמון. הסיבה העיקרית לדעתי הם תנאי המחיה. מדובר באזור שהוא חם, חלקו הגדול מדבר או ספר המדבר. משאבי הקיום מצומצמים יחסית.

חיה: למעט מצרים ומסופוטמיה, שניזונו מהנהרות הגדולים.

אילן: אמת. אם כי השטח המיושב לצד הנהרות, עם כל היותו מאוכלס בצפיפות יחסית, הוא אחוז זעום מכלל המזרח הקדום. כך או אחרת, כשאתה בדרך, אתה מוקף באיומים: אקלים בעייתי, שודדי דרכים ושדים ושאר מזיקים. על כן נוצרה תפיסה ש'אני עושה לך טובה היום, ומחר אתה תעשה טובה לי'.

חיה: ועדיין הכנסת אורחים היא מידת חסידות. איוב כשהוא בא להצטדק ולטעון שהוא רק עושה מעשים טובים ולא ראוי לשום עונש אומר על עצמו. ואני קוראת בדילוגים: יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי-צֶדֶק;    וְיֵדַע אֱלוֹהַּ, תֻּמָּתִי... אִם-אֶמְנַע, מֵחֵפֶץ דַּלִּים; וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה.  וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי; וְלֹא-אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה... בַּחוּץ, לֹא-יָלִין גֵּר; דְּלָתַי, לָאֹרַח אֶפְתָּח (איוב ל"א 6 – 32)

אילן: ולמה להכניסם הביתה? האירוח הוא קריטי להישרדות. ללא אירוח ע"י תושבי הקבע במקום אין סיכוי לנווד להתקיים. הוא זקוק לפרנסה והגנה. קהילה שאינה נוהגת כראוי באורחיה נידונה להישמד. כך סדום וכך גם גבע בנימין.

חיה: אכן, אבל, אורח הוא גם בעיה. אורח מאתגר את מערכת ואת הסדר הטוב. עוד פה שצריך להאכיל במשק הבית שפעמים רבות חי על משאבים מצומצמים. (במשל כבשת הרש למשל, העילה ללקיחת כבשת הרש היא הצורך להאכיל את האורח) כמוכן, הוא מביא רעיונות זרים, מושגים זרים, הוא עלול להפר את הסדר הציבורי, את הצניעות, (כפי שנראה יש קשר בין אירוח לבין לידות ניסיות). ולכן: "כבדהו וחשדהו" חוקי האירוח נועדו לתת לאורח הגנה אך גם להגדיר את מקומו כאורח ולהגן על התושבים הקבועים מפניו. דרידה, שאיתו פתחנו דיבר על החשש של המארח שעלול ליהפך לבן ערובה של האורח שמחליט "להתנחל" בביתו.

אילן: אני מזכיר את יעקב, שבא עד יעבור זעם ונשאר 20 שנה... ובסוף ברח!

חיה: בדיוק. זאת ועד, יש חוקרים סבורים שהחובה החברתית לאירוח הזר נובע גם מהפחד מפני הזר, על פי האמונה שהנווד הזר עלול להזיק אם לא יכבדו אותו וישביעו את רצונו.

בתלמוד (בבא מציעא כג ע"ב בסוף העמוד) נאמר שבשלושה דברים התירו (נהגו) חכמים לשנות ולא לומר את האמת. ואחד מהם הוא "אושפיזא" – אירוח. ורש"י שם מסביר: "באושפיזא - שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות, ואמר לאו - מדה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו, ויכלו את ממונו". ויש גם פסוק מפורש במשלי כה יז: הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן־יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ (משלי כ"ה 17)..

אילן: מרתק! אז הבנו מהי הכנסת אורחים ומדוע היא חשובה. בואי ניגש למקרים מפורסמים של הכנסת אורחים. הדוגמה שקופצת לרוב המאזינים לראש היא...

חיה: אברהם אבינו והאנשים כמובן. המלאכים

אילן: בדיוק. בואי נקרא את הטקסט קודם כל. הוא הבסיס לכל.

חיה: בשמחה.

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹםב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה.

 ג וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ.  ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ--כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.  ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת--לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת.  ז וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.  ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ. (בראשית י"ח 1 – 8).

אילן: מופת לאירוח מופתי.

חיה: אברהם רואה אנשים, עוברי אורח ומזמין אותם לביתו. מנוסח פנייתו אליהם נראה שהם יעשו לו טובה אם יאפשרו לו לארח אותם... האנשים נעתרים להזמנה ואברהם ממהר להכין להם סעודה מפוארת, כששרה מצטרפת להכנות. הוא מבטיח להם "פת לחם" אך דואג להכין חמאה וחלב וגם בשר,

אילן: אכן, הדוגמה המפורסמת למי שאכל בשר וחלב יחד. וחז"ל שפכו פה המון תחמושת על מנת להסביר שמה שכתוב זה לא מה שכתוב...

חיה: אל דאגה, לפי הסדר הנכון של חוקי הכשרות J, ואם כבר חז"ל, אז הם למדו מאברהם את הכלל "אמור מעט ועשה הרבה". הכתוב גדוש בפעולות של אברהם ומאופיין בזריזות: וירץ, וימהר, ויקח ויתן.

אילן: מן המפורסמות הוא, שריבוי פעלים מעיד על לחץ ומהירות.

חיה: בדיוק! אברהם הוא מארח אקטיבי, הוא מבקש את טובת האורחים עוד בטרם חיפשו אותה הם עצמם. את הלחם הטרי, המכונה "עוגות" מכינה שרה כי לחם הוא בעיקר תפקידה של האישה (לוט וגדעון אפו מצות)

אילן: נגעת בנקודה מעניינת. 'עוגה' בלשון המקרא היא מאפה עדין. זה לא משהו מתוק.

חשוב להדגיש שאברהם מארח אנשים ולא מלאכים, הפסוק הפותח את הפרשה אמנם קובע "וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" אבל לאורך כל הסיפור מדובר באנשים שיושבים ורוחצים רגליהם ואוכלים, וגם מבשרים לאברהם ושרה את בשורת הבן. וזה מה שאפשר לחז"ל לראות בסיפור הזה דוגמה ליחסו של אברהם לכל עוברי האורח.

אילן: אם אני זוכר נכון, חז"ל הסיקו על מבנה האוהל שלו מהסיפור.

חיה: נכון. כל מעונו היה מותאם לאירוח, מפולש-פתוח לשני הכיוונים (ובמדרשים מאוחרים אפילו ל-4 כיוונים) ובחזית היתה רחבה גדולה לאירוח. זאת ועוד. הכנסת האורחים כה מזוהה עם אברהם עד שחז"ל דורשים גם פסוק אחר על עניין זה: "וַיִּטַּ֥ע אֶ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּ֨קְרָא־שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם ה' אֵ֥ל עוֹלָֽם (בראשית כ"א 33).

אילן: מה כתוב במדרש?

חיה: רב ושמואל חד אמר: פרדס להביא ממנו מיני פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר: פונדוק לאכסניא ובו כל מיני מאכל (סוטה י' א). הקטע מופיע אצל רש"י אגב. המילה אשל נדרשה בעוד מקום: מהו אשל? אכילה ,שתיה, לינה (מדרש תהילים).

אילן: זה האש"ל המפורסם שבמשכרות?

חיה: כן! אז אם קיבלתם אש"ל במשכורת תגידו תודה לאברהם.

אילן: יש קשר לאשל של תנובה?

חיה: אינני יודעת (או שכן...).

אילן: רגע. לפי התיאור אברהם הוא הצדיק המוחלט. אבל אנחנו ספקנים בני ספקנים, ומדוע שהוא יעשה את זה סתם כך? חסיד גמור, או יש מטרה נסתרת???

חיה: שאלה טובה. נפנה למדרש: על ידי אותו אשל הִיקְרָה [=פרסם אברהם את] שמו של הקדוש ברוך הוא אלוה לכל העולם. לאחר שאוכלים ושותים, אמר להם: ברכו למי שאכלתם משלו; סבורים אתם שמִשֶּׁלִּי אכלתם? משֶּׁל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י' ב).

כלומר, בעיני חז"ל האירוח היה גם דרך לקדם את שליחותו של אברהם כמפיץ המונותיאיזם. אירוח עם סדר יום (נדמה לי שבכל אירוח אפילו של המארח המסור ביותר יש איזו מטרה ותועלת).

אילן: מעניין לציין, כי מידת הכנסת אורחים מופעלת כמבחן לנשים הראויות לבני אברהם: הכנסת האורחים שאפיינה את בית אברהם הייתה אבן הבוחן לבחירת אישה מתאימה ליצחק, כפי שעולה מסיפורו של עבד אברהם ומפגישתו ליד הבאר עם רבקה (בראשית כד). וכך גם באגדות על אברהם המבקר את ישמעאל (פרקי דרבי אליעזר פרק כט). בואי וספרי למאזינים את הסיפור.

חיה: אברהם בקר את ישמעאל והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם את אשתו של ישמעאל. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הלך הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. אמרה לו: אין לי לחם ולא מים. אמר לה: כשיבוא ישמעאל הגידי לו את הדברים הללו: אמרי לו: זקן אחד מארץ כנען בא לראותך ואמר: החלף מפתן ביתך שאינה טובה לך. וכשבא ישמעאל מן המדבר הגידה לו את הדברים הללו, והבין ישמעאל. ושלחה אמו ולקחה לו אשה מבית אביה ופטימה שמה.

ועוד אחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו והגיע לשם בחצי היום ומצא שם אשתו של ישמעאל. ואמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הוא ואמו הלכו לרעות את הגמלים במדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. והוציאה לחם ומים ונתנה לו. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אביו עליו כרחם אב על בנים.

לאגדה המאוחרת הזו יש מקבילות מוסלמיות ובמחקר יש דיונים מהו המקור ומה העיבוד.

אם נזכרת פה 'פטימה' סביר שזה העיבוד. בנוסף, איזה אינטרס יש ליהודי להוליך את אברהם לבקר אצל ישמעאל. למוסלמי יש אינטרס כזה.

אילן: מעניין. ברשותך בואי נעבור לתמונת הראי. רבים וטובים ראו בהכנסת האורחים המופתית של אברהם תמונת ראי מצד אחד, והצבת רף מצד שני, למה שיקרה פרק אחד אח"כ.

חיה: ביקור המלאכים בסדום. וכמו שאמרת, נתחיל מהטקסט.

אילן: בדיוק.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם; וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.  ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.  ג וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד--וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּד טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן: כָּל-הָעָם, מִקָּצֶהה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם.  ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו.  ז וַיֹּאמַר:  אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ.  ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ--אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי (בראשית י"ט 1 – 8).

חיה: מלחיץ משהו.

אילן: בהחלט. מול אברהם ש"צד" אורחים בפתח האוהל יש את לוט, שנמצא בשער העיר. אברהם משתחווה אפיים ארצה, ולוט גם כן. אברהם הוא יוזם ופעיל. הוא לא יחכה שהם יבקשו, אלא הקדים והזמין אותם. לוט עושה את אותו הדבר. יותר מזה, בעוד האנשים אצל אברהם מתרצים מיד, הרי על לוט נאמר וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד. הוא כנראה ידע מה עלול להתרחש לשני זרים בסדום. והוא לא טעה.

זאת ועוד על אברהם נאמר שהוא רץ וימהר. וגם על לוט נרמז שהוא מיהר.

חיה: איפה זה כתוב?

אילן: זו גדולת הסיפור המקראי. הוא לא תמיד אומר דברים במפורש, אלא בעקיפין. מה כתוב על הסעודה?

חיה: שעשה משתה ואפה מצות.

אילן: בדיוק! אנחנו זוכרים מספור יציאת מצרים, שמצות אופים כשאין זמן. כלומר לוט היה זריז לא פחות מדודו בהכנסת האורחים.

חיה יפה J מול אי הכנסת האורחים של אנשי סדום עומדת הכנסת האורחים של אברהם ולוט. ולא רק זאת. הביקור אצל אברהם נשא בקרבו את הבטחת הילד לשרה (הצנועה שהיתה באוהל הפנימי כשהיו אורחים בחצר המרכזית). בסיפור סדום יש היבט הפוך, של אנשי סדום המבקשים לדעת את האורחים.

אילן: ולא רק. בסוף הפרק בנות לוט שוכבות איתו. סיפור מרתק שלא נרחיב בו כעת. אבל תוך שני פרקים עולים על הבמה: יצחק שהוא האבא של ישראל ואדום, ומואב ועמון. כלומר עם ישראל ושכניו ממזרח.

חיה: חשוב לציין שהכנסת אורחים מעלה דילמות: עד כמה מחוייב המארח לדאוג לאורח על חשבון בני ביתו: לוט מגונן על אורחיו, יוצא בגופו אל הקהל שמתאסף סביב ביתו, ואף מרוב שאורחיו חשובים לו הוא מציע להוציא להמון הסוער שברחוב את בנותיו במקום האורחים.

על סדום נגזר חורבן כי במקרא קהילה שאינה יודעת לנהוג כבוד באורחיה אין לה זכות קיום. והסיפור על היחס לאורחיו של לוט בא להדגים את השפל המוסרי של סדום שמצדיק את השמדתה.

אילן: וזה מזכיר כמובן את הסיפור מספר שופטים המוכר בשם "פילגש בגבעה". לא נרחיב (כי אני מתכנן פרק על זה), אבל סיפור פילגש בגבעה הוא לדעתי אירוע שלא היה ולא נברא. לפחות כמו שהוא מתואר לנו כעת, והסיפור מגלה זיקה לכמה סיפורים מקראיים, וזיקה עזה במיוחד לסיפור סדום. יש למה לחכות.

חיה: נתאזר בסבלנות. אם אתה זוכר, הרי בסיפורים רבים יש קשר בין הכנסת אורחים מופלגת לבין הולדת בן לאחר עקרות ממושכת.

אברהם ושרה הזקנים מארחים ברוחב לב ומתבשרים על הולדת הבן המיוחל. והם לא לבד. גם  האשה הגדולה משונם ששמה לא נזכר. (מלכים ב ד). שמארחת את אלישע הנביא הסובב בין ישובי ישראל בנדודיו, בונה לו חדר אירוח "צימר" בביתה. כשאלישע רוצה לגמול לה על הטיפול המסור היא מסרבת, וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן.  וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח. מודגש שלא נעשו כאן דברים לא כשרים, והאישה ובעלה הזקן זוכים לבן.

אילן: הולדת בן כפרס על אירוח מופתי מוכר בסיפורים מהמרחב הגיאוגרפי הקרוב – בספרות היוונית אצל אובידיוס נמצא סיפור על הולדתו של אוריון: שלושה אלים (זאוס פוסידון והרמס) מבקרים אצל זקן ערירי בשם הירראוס והוא מארחם למופת. אחרי הסעודה הם מאפשרים לו להביע משאלה והוא מבקש בן הנולד לו כעבור 10 חודשים.

חיה: נכון, וגם בעלילת אקהת מאוגרית, מצוי סיפור על בוא שלושה אלים לדנאל ועל אירוחם למופת בביתו. זהו סיפור דומה מבחינה עניינית וספרותית לסיפור על אברהם ואורחיו. זהו סיפור המתאר כיצד גומל האל לאדם הראוי לכך. הבשורה על הולדת הבן נתפסת כשכר הצדיקות.

אילן: גם גלגמש זוכה לאירוח אצל סידורי המוזגת, שקידמה אותו לעבר אותנפישתים, ואצל אותנפישתים ורעייתו. וה מעניין, כי גלגמש חיפש חיי נצח, אבל המסקנה בסוף היא, שהדרך לנצח חלקית, את המות, היא באמצעות ילדים.

חיה: נכון. בשיחה המקדימה הצעתי שנסטה מעט מהעיסוק בטקסט, ונפנה את מבטנו אל

האומנות.

אילן: בהחלט. יש פה אתגר, להעביר מדיום ויזואלי באמצעות האוזניים, אבל אני שמח על ההזדמנות להרחיב את אופקי המאזינים ואת אופקיי שלי. ואני יכול לגלות לך, שבשנת הלימודים הבאה אעביר במכללה קורס על הפקת הסכתים, כשהתוצר הוא סדרת פרקים, של הסטודנטים, על יצירות אומנות ככלי לפרשנות מקראית. אז הנה הזדמנות לתרגל את הנושא.

חיה: באמת? יפה! אני כבר מקנאה בסטודנטים שלך... בשנים האחרונות גובר העיסוק באמנות כדרך לעיון מחודש במקרא, עיון כזה קוסם למורים כדרך ליצירת לימוד רב תחומי הפונה למגוון אינטלגנציות. על מנת להבין את פרשנותו של האמן למקרא הבאה לידי ביטוי בציור, עלינו לשים לב למרכיבים שונים של הציור, כגון: הקומפוזיציה, הפרספקטיבה,

אילן: בואי תסבירי מה זה 'קומפוזיציה' ו'פרספקטיבה'

חיה: קומפוזיציה היא הדרך בה מאורגנים הפריטים בתוך היצירה והיחסים בין הרכיבים השונים. פרספקטיבה היא הזוית שהאמן בחר להתבונן מימנה על הפריטים שאותם הוא מצייר. תנוחות הגוף, הבעות הפנים, שימוש בצבעים חמים או קרים, שימוש בסמלים מקובלים. (...) ההתבוננות ביצירות האמנות מעוררת את המתבונן לבחון את הבנתו הקודמת בכתובים מתוך השוואה לנראה בציור.

אילן: ציור הוא למעשה פרשנות, לא?

חיה: בדיוק! עיון בפסוקים דרך אומנות מזמין את המתבוננים ביצירה לשאול את השאלות הבאות:

(אפשר עם הפירוט ואפשר בלעדיו)

  • איזה רגע בסיפור בחר הצייר לצייר? יש ציירים שבוחרים להתמקד ברגע המפגש של אברהם עם האנשים ואחרים מדגישים דווקא את הסעודה הדשנה או את הדרמה סביב הבשורה, הבחירה מספרת מהו (לדעת הצייר) הרגע החשוב בסיפור.
  • כיצד מוצגות הדמויות? (גיל, מצב כלכלי, מצב רוח וכו') האם אברהם הוא אדם מבוסס שעושה חסד עם עוברי האורח המסכנים (שאחכ יתגלו כמלאכים) או שהוא אדם פשוט שהאירוח של נכבדים הוא לו לכבוד ולזכות?
  • אילו רגשות שונים מביעה כל דמות? הסיפור המקראי כידוע לנו מצמצם מאוד הבעת רגשות. האם אברהם האמין לבשורה? האם היה ספקן? הבעת פניו בציור מציעה תשובות אפשריות.
  • מהו הקשר בין האנשים? איזו מערכת יחסים מתוארת כאן? האם שרה שותפה לחדוות האירוח של אברהם? אולי זהו עול מיותר מבחינתה? בחירת הצייר לשים אותם זה לצד זו, במרחק זה מיזו, בחזית במרכז הקומפוזיציה או בשוליה, כל בחירה משקפת פרשנות
  • אילו רגשות מעוררות הדמויות בצופים? האם הצייר בחר למקם את הסיפור באוירה הסטורית או אקטואלית, או במילים אחרות-האם זה "אירוע שקרה פעם" או משהו שקרוב אלינו ומקושר לחיים שלנו כאן היום, האם הצופה יחוש קרבה והזדהות עם הדמויות או דווקא ריחוק, ולחילופין: האם הן מודל להערצה מרחוק או להזדהות קרובה.
  • מה רוצה כל דמות על פי פרשנותו של האמן?
  • אלו שאלות בכתובים פותרת התמונה? מהפסוקים לא ברור כמה אורחים היו אחד שנים או שלושה, הפרשנות היהודית הגדירה לכל מלאך תפקיד אחר והדגישה את הבידול בין השלושה, בהתאמה לכך, יש ציירים שהדגישו דווקא את 3 האורחים ב-3 צבעים שונים ובאישיות נבדלת. הפרשנות הנוצרית הדגישה דווקא את האחדות ביניהם "השילוש הקדוש" ולפיכך ציירים אחדים מציירים אותם כגוש אחד. שאלה אחרת היא זהותם של האורחים: מלאכים כפי שכתוב בפרק יט או 'אנשים' כפי שכתוב ברוב פרק יח. הציירים נחלקים בכך. ציירים יהודים שנמנעו מלצייר מלאכים מנסים למצא מסלולים עוקפים: אבל פן מתמקד באברהם באוהל שרואה את צלליהם של 3 האורחים וכך נמנע מלצייר אותם במפורש.

אילן: אברהם הוא גיבור הפרק שלנו. בואי נתמקד בו.

חיה: בשל מרכזיותו ביהדות ובנצרות, זכה סיפור אברהם והמלאכים לאין ספור ייצוגים אמנותיים (גם בקוראן, מוזכר ביקור המלאכים אצל אברהם לבשר לו על הולדת בנו בזקנתו).

הציורים הראשונים לפרק מגיעים מהמסורת הנוצרית, הדימוי המוקדם מגיע מהמאה ה־6, מפסיפס מרהיב בבזיליקה הביזנטית של סן ויטאלה, רוונה, איטליה. בהמשך צוירה הסצינה שוב ושוב בכל סגנון אפשרי. למשל: ציירים אירופים בתקופת הבארוק

אילן: מתי זה תקופת הבארוק?

חיה: סוף המאה ה-16 עד אמצע המאה ה-18. נגיד 1590- 1750 בערך. בכל אופן הציירים נטו לצייר את גיבורי המקרא בלבוש תקופתם, במאה ה־19 בסגנון רומנטי או אוריינטליסטי, ובמאה ה-20 גם בציור מופשט.

אילן: ויש את היצירות ברשת?

חיה: הו כן. מקבצים לדוגמה: באתר 'Biblical Art on the WWW'.

אילן: ציירים נוצרים, הבנתי. יש משהו יהודי?

חיה: בבית הכנסת של ציפורי שבגליל התחתון, הציעו החופרים אהוד נצר ז"ל וזאב ויס, שיחזור לפסיפס שרק שרידים מועטים נותרו ממנו. לפי הצעתם היה במקום ציור של ביקור האנשים אצל אברהם. הצעה מרתקת אך מסופקת.

אילן: אכן בעיה.

חיה: אמת. בכל אופן, ההפתעה הגדולה (שלי) היתה למצוא את ציוריהם של אמנים יהודים וישראלים. החל מציירי אסכולת בצלאל, ובעיקר משנות ה־50 עד ה־70 של המאה ה־20, פנו אמנים לא מעטים לספר את סיפורי התנ"ך בציוריהם. אם בגישה אוריינטליסטית, בחיפוש סיפורי המקרא במזרח הקדום, ואם בדרכי הבעה ריאליסטיות או אפילו מופשטות.

אילן: מה זה גישה אוריאנטליסטית?

חיה: אוריינטליזם היא הדרך שבה מתוארות ארצות המזרח (אסיה ואפריקה) בעיניים מערביות-אירופאיות. בהתפעלות אך גם בהתנשאות.

המסורת הנוצרית זיהתה את שלושה המלאכים עם השילוש הקדוש של האלוהות האחת, ובהתאם לכך בציורים הנוצריים הודגשה הבשורה על הולדת הבן עם הטרמת העקידה, 'פרה־פיגורציה' לחייו ומותו של ישו.

אילן: ואני מזכיר את ההסכת שלי 'למה שבקתני – על ישו הונצרות הקדומה'.

חיה: כמובן. לעומת זאת, במסורת המדרש היהודית נטו לפרש את שלושה המלאכים כמיכאל (שבישר על הולדת יצחק), גבריאל (שאחראי על הפיכת סדום) ורפאל (שאחראי לריפויו של אברהם). ציירים יהודים לפיכך ניסו להמעיט את גילויי האלוהיות של המלאכים ולהדגיש את מקומו של אברהם המארח. שאגאל, למשל, ענה לרעיון הנוצרי של השילוש הקדוש כמייצג האלוהות בהעמידו את אברהם וגלגוליו (לפני ואחרי פרשת הביקור) במרכז ציוריו. אברהם הוא היחיד שמתגלה במלואו. המלאכים מעוצבים מגבם, תוך הסתרתם מאחורי כנפיים לבנות. כמו ביקש להתפשר עם איסור הייצוג הגופני של האלוהות. האמנים הישראליים המשיכו ברובם בדרכו של שאגאל, כאשר הרחיקו מציוריהם סמלים נוצריים, העבירו את הדגש אל אברהם ונמנעו מהייצוג הנוצרי של המלאכים.

הרחבה על ציורי ראובן רובין           : מוזיאון ראובן רובין

מכל היצירות הרבות שאספתי אני מבקשת להרחיב על אחת, שצייר ראובן רוּבִּין (1893 רומניה-1974 תל אביב) שהיה מגדולי הציירים הישראליים; התפרסם בתקופת טרום המדינה ובעשורים הראשונים שלה, וזכה בפרס ישראל לשנת 1973.  הואעלה בנעוריו לארץ ללמוד בבצלאל, ב-1924 היה רובין הצייר הארצישראלי הראשון, שהציג תערוכת יחיד של ציוריו במגדל דוד שבירושלים. שם התערוכה היה "הכל מזמר בקווים ובצבעים את יופי החיים".

ראובן צייר בסגנון אישי, וכמו ציירים אחרים בני דור החלוצים - יצר בסגנון ארצישראלי נקי וישיר. בהתפעלות מנוף ארץ ישראל ומראה החלוצים לצד תושבי הארץ הערבים, הוא הרבה לצייר את נופי הארץ, עצי הזית, ואת נופי ירושלים והגליל וביטא ביצירותיו את תחושת האור והרוחניות שראה בארץ ישראל.

אילן: זה הוא שצייר את החסידים הרוקדים בהרי צפת וציורי נוף באוירה רומנטית-חלומית?

חיה: בדיוק. בעבר היו רפרודוקציות כאלו נפוצות בבתים רבים בישראל, אני מניחה שהמאזינים נזכרים. ניתן לראות רבים מהציורים גם כיום ב"בית ראובן" בית הצייר שהפך למוזיאון בלב תל אביב. מומלץ לבקר! (קישור לאתר המוזיאון בדף הפרק) אני מבקשת להתעכב על ציור אחד, שזכה לשני שמות: אברהם ושלושת המלאכים או: עולים חדשים משנת 1923. לדברי הגב' עדנה ארדה, מנהלת הספרייה והארכיון במוזיאון בית ראובן, השם שנתן הצייר היה 'אברהם ושלושת המלאכים' ולא ברור מה מקור השם 'עולים חדשים', אך השם דבק בציור.

אילן: בטח בדיחה פנימית.

חיה: אולי ואולי לא, ראובן באמת התפעל מהחלוצים וצייר אותם בכל מיני מצבים. אתאר את התמונה: בחזית הציור אברהם, מבוגר ושזוף, לבוש גלימה לבנה. מוזג משקה (יין?) מכד לכוסו של אחד מ־3 הצעירים, שעורם בהיר ובגדיהם צבעוניים. שנים מהם אוחזים בתפוז. שלושתם נראים עייפים ו/או נוגים. על השולחן מונחת כיכר לחם ושני דגי זהב שוחים בקערה. ברקע: אוהל, שתילי עצים צעירים ועז, כל אלו סמלים ליישוב החדש בארץ ולתקוה שחוזרים בציוריו של ראובן.

אילן: אז מה כל כך מיוחד בציור הזה?

חיה: הקישור בין הסיפור המקראי על אברהם המארח את המלאכים לבין ההתרחשות האקטואלית שרואה ראובן לנגד עיניו, צעירים נלהבים, עולים חדשים חלוצים שמגיעים לארץ ואז נופלים אל המציאות הקשה. גם אם הם כמלאכים, חלק מתנועה מופלאה של התחדשות, יש לתושבי הארץ הוותיקים (שמגולמים באברהם) מחוייבות ליחס מיוחד כלפיהם, להקל עליהם את הנחיתה הכואבת. הקישור בין הסיפור המקראי למציאות האקטואלית הופך את הכנסת אורחים של אברהם למעשה שכל אחד מהצופים יכול לבחור להיות חלק מימנו.

 

Accessibility