אבשלום מרד בדוד.
הוא השתמש בהונאה.
"וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה
(סביר יותר: ארבע שנים)
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם, אֶל-הַמֶּלֶךְ:
'אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת-נִדְרִי
אֲשֶׁר-נָדַרְתִּי לַיהוָה, בְּחֶבְרוֹן
כִּי-נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ,
בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם
(אחרי שהוא ברח
בשל רצח אמנון)
לֵאמֹר: 'אִם-ישיב (יָשׁוֹב) יְשִׁיבֵנִי יְהוָה
יְרוּשָׁלִַם, וְעָבַדְתִּי אֶת-יְהוָה".
איך שגלגל מסתובב לו.
כששמואל הנביא
רצה למשוח את דוד
ובעצם למרוד בשאול,
הוא סיפר לשאול שהוא
הולך לזבוח בבית לחם...
המרד פרץ בהפתעה.
דוד ממש לא ציפה לזה
(כשלון מחפיר של המודיעין של דוד).
המרד פרץ בחברון.
בחברון! בירת יהודה.
הבירה הקודמת של דוד.
שבטו ומשענתו של דוד –
הם מרדו בו.
"וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים,
בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
'כְּשָׁמְעֲכֶם, אֶת-קוֹל הַשֹּׁפָר,
וַאֲמַרְתֶּם, מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן'".
הקשר נחל הצלחה בשלב הראשון:
"וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ,
וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת-אַבְשָׁלוֹם".
אבשלום שלא שכח לדוד
את אי טיפולו אמנון,
ושלא שכח איך דוד
'יִבש' אותו בירושלים
היה מוכוון מטרה.
רק דבר אחד ענין אותו.
להרוג את דוד! ולהפוך למלך.
רק מות דוד יאפשר לאבשלום להתמלך.
הבעיה: אבשלום בחברון ודוד בירושלים.
חצי יום הליכה בערך.
אבשלום יצא מיד לדרך.
נחוש, זועם, חד והחלטי.
דוד בירושלים לא חשד בדבר.
לפתע הגיע אדם
ובפיו ידיעה חשובה מאוד.
"וַיָּבֹא, הַמַּגִּיד, אֶל-דָּוִד, לֵאמֹר:
'הָיָה לֶב-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם'".
'שומע דוד, פרץ מרד.
כולם עם אבשלום'.
דוד הופתע אמנם
אבל פעל בקור רוח.
אבשלום התקרב אליו במהירות.
יש שתי אפשרויות.
להשאר בירושלים, להתבצר
ולנהל מלחמה על סמל השלטון.
סמל שנפילתו תהיה מכה מורלית קשה.
או לברוח.
"וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל-עֲבָדָיו
אֲשֶׁר-אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם:
'קוּמוּ וְנִבְרָחָה!
כִּי לֹא-תִהְיֶה-לָּנוּ פְלֵיטָה,
מִפְּנֵי אַבְשָׁלֹם.
מַהֲרוּ לָלֶכֶת!
פֶּן-יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ
וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת-הָרָעָה,
וְהִכָּה הָעִיר, לְפִי-חָרֶב'.
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי-הַמֶּלֶךְ, אֶל-הַמֶּלֶךְ:
'כְּכֹל אֲשֶׁר-יִבְחַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ,
הִנֵּה עֲבָדֶיךָ".
'חברים המצב קשה.
אם נשאר פה - כולנו מתים.
אבשלום רוצה אותי,
אבל גם אתם תמותו.
וגם אנשי ירושלים.
קדימה. כל רגע שאנו פה
אבשלום מתקרב'.
עבדי דוד שציפו להיפך
הודיעו שהחלטתו מקובלת עליהם.
עבדי דוד חשבו על העתיד הקרוב.
אסור שעיר הבירה, סמל השלטון,
תיפול בידי המורד!!!
זו מכה מורלית לדוד ולתומכיו,
וכן תאוצה מורלית לאבשלום ותומכיו.
דוד לעומתם חשב על העתיד הרחוק.
הוא יכול היה להתבצר בירושלים.
(בהנחה שהייתה חומה.
הממצאים בחפירות אינם חד משמעיים).
אבל התבצרות בירושלים משמעה הפסד.
אבשלום היה מטיל מצור על דוד.
היה מבודד אותו מתומכיו.
מגייס את לב העם כולו.
הופך למלך בפועל.
ודוד? דוד היה נרקב בירושלים.
בין אם ירושלים הייתה נופלת
ובין אם לאו –
זה כבר לא היה משנה לדוד.
דוד הבין שירושלים חשובה.
היא סמל השלטון.
אבל יש משהו חשוב מירושלים.
דוד בעצמו.
דוד הוא השלטון.
בבחירה בין הסמל לבין הדבר האמתי –
הבחירה של דוד ברורה.
הלקח מסיפור זה ברור:
המהות חשובה מהצורה.
ואתם, האם אתם מבינים שהמהות חשובה מהצורה?
האם אתם יודעים לבחור במהות?
המהות היא דבר חמקמק.
לעיתים היא נחבאת אל הכלים.
לא תמיד מבחינים בה.
הצורה לעומתה בולטת ברוב המקרים.
הנטיה הטבעית, יש להודות,
היא להתבלבל בין השתיים.
חשוב לנסות להבין מה חשוב באמת
ומה רק נראה חשוב, אבל חשוב פחות.
ירושלים נראתה חשובה.
אבל דוד היה חשוב יותר.
אם נשכיל להבחין בין השניים
(כמה קל לכתוב וכמה קשה ליישם...)
נתקדם בכל תחום שהוא.
(בתמונה: בריחת דוד מירושלים. ויליאם בראסי הול
מאת William Hole - http://www.orientalism-in-art.org/David-fleeing-from-Jerusalem-is-cursed-by-Shimei.html, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=20344164).
