Skip to content

יַד אַבְשָׁלוֹם – על הנצחה במקרא

אנשים רבים לאורך ההיסטוריה

תהו ותוהים בלבם

מה ישאר מהם לאחר מותם?

התשובה הנפוצה אז כהיום:

ילדים.

דרך אחרת היא עשיית שם.

להתפרסם.

לעלות לגדולה.

ספר משלי כבר קבע:

טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב (ז' 1).

המוניטין חשוב מהחומר.

דרך נוספת היא יצירת חפץ הנצחה כלשהו.

אתר ההנצחה המרכזי לשואה

נקרא 'יד ושם' לפי פסוק מספר ישעיה

וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם (ישעיה נ"ו 5).

ענין הנצחת המת כה חשוב,

עד שיש הליך שלם שנועד להנציח אדם

שמת ללא בנים.

כך נכתב בספר דברים:

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם,

וּבֵן אֵין לוֹ.

לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת

הַחוּצָה לְאִישׁ זָר.

יְבָמָהּ (אחי בעלה) יָבֹא עָלֶיהָ

וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.

וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד

יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת

וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל (דב' כ"ה 5 – 6).

אם איש מת בלא בנים,

אחיו צריך לקיים יחסי אישות

עם האלמנה, שהיא גיסתו.

הילד שיוולד ייחשב כילד של המת.

אופן ההנצחה הזה היה חשוב.

אבל לא מספיק חשוב

כי יש מנגנון יציאה הנקרא חליצה.

אם הגבר לא רוצה ליבם את גיסתו,

היא תירק בפניו, תחלוץ את נעלו,

ובזה תם הטקס.

היא יכולה להינשא למישהו אחר.

על אבשלום בן דוד סופר לאחר מותו:

וְאַבְשָׁלֹם לָקַח, וַיַּצֶּב-לוֹ בְחַיָּו

אֶת-מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק-הַמֶּלֶךְ—

כִּי אָמַר אֵין-לִי בֵן,

בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי;

וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת, עַל-שְׁמוֹ,

וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם,

עַד הַיּוֹם הַזֶּה (שמ"ב י"ח 18).

כל הסיבות בפסוק אחד.

אין לו בן.

הוא רוצה שם,

הוא הקים מצבה

המצבה נקראת בלשון המקרא

'יד', לזכרו.

הוא קרא לה 'יד אבשלום'.

הדוגמה הבולטת ביותר

להנצחה בימנו היא

המצבה בבית הקברות.

אבן עליה חקוק שם המת

ועוד כמה פרטים.

גם בתנ"ך היו מצבות לנפטרים.

לאחר שרחל התקשתה בלידת בנימין

היא מתה:

וַתָּמָת, רָחֵל;

וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה,

הִוא בֵּית לָחֶם

כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, עַל-קְבֻרָתָהּ—

הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל,

עַד-הַיּוֹם (בראשית ל"ה 19 – 20).

יעקב אבינו הנציח את אתו האהובה

במצבה בדרך לבית לחם.

לא רק אנשים הונצחו.

גם אירועים והסכמים.

לאחר ששאול הכה את העמלקים

נכתב: בָּא-שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה (בדרום הר חברון)

וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד (שמ"א ט"ו 12).

יעקב ברח מלבן דודו וחמו.

לבן דלק אחריו,

ובסוף הגיעו להסכם:

וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה.

 מו וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים,

וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל...

 מח וַיֹּאמֶר לָבָן, הַגַּל הַזֶּה

עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם;

עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, גַּלְעֵד. (ברא' ל"א 45 – 48).

(בתמונה: מבנה קבורה מימי בית שני, המכונה בטעות 'יד אבשלום').

נגישות