יהויקים מלך יהודה מרד בבבל.
במהלך המצור הבבלי הוא מת.
בנו יהויכין נכנע ויצא לגלות.
ירושלים ניצלה. לעת עתה.
בין היוצאים לגלות היה כהן צעיר בשם יחזקאל.
לאחר כמה שנים פרץ מרד חדש.
שוב הבבלים צרו על ירושלים.
הפעם המצור הזה יסתיים בחורבן בית ראשון.
אבל עד שזה יקרה יחזקאל כבר בבבל.
גורל ירושלים נחרץ למעשה.
העיר חיה על זמן שאול.
יחזקאל קיבל הוראות מהאל
על מנת להמחיש את מצב העיר:
וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ לְבֵנָה, וְנָתַתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ;
וְחַקּוֹתָ (חקוק) עָלֶיהָ עִיר, אֶת-יְרוּשָׁלִָם
וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר, וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק,
וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ, סֹלְלָה; וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת
וְשִׂים-עָלֶיהָ כָּרִים, סָבִיב.
'יחזקאל היקר, קח לבנה (מבוץ), צור דגם של ירושלים.
הטל מצור על 'העיר' הזעירה.
כולל דייק (חומה נמוכה המקיפה את העיר),
סוללה (לכלי המצור שמקעקעים את החומה),
מחנות הצבא סביב, וכרי ניגוח זעירים'.
אבל זה לא הכל.
כדי לסמל את הנתק בין האל לעירו הרי:
וְאַתָּה קַח-לְךָ, מַחֲבַת בַּרְזֶל,
וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל, בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר;
וַהֲכִינֹתָה אֶת-פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר,
וְצַרְתָּ עָלֶיהָ--אוֹת הִיא, לְבֵית יִשְׂרָאֵל.
מחבת ברזל תחצוץ בין יחזקאל לבין הדגם.
חציצה שמשמעה ניתוק הקשר בין אלהים לירושלים.
הכנת הדגם והטלת 'המצור' הם רק ההתחלה.
וְאַתָּה שְׁכַב עַל-צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי...
שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם...
וְכִלִּיתָ אֶת-אֵלֶּה, וְשָׁכַבְתָּ עַל-צִדְּךָ הימיני (הַיְמָנִי) ...
אַרְבָּעִים יוֹם.
יחזקאל צריך לשכב על צד שמאל ימים רבים.
ואחרי זה על צד ימין.
וְלֹא-תֵהָפֵךְ מִצִּדְּךָ אֶל-צִדֶּךָ,
עַד-כַּלּוֹתְךָ יְמֵי מְצוּרֶךָ.
אסור להתהפך באמצע!
אם יחזקאל חשב שזהו, אז הוא טעה.
כאילו שזה לא מספיק להכין דגם,
לשים מחבת ברזל בינו לדגם
לשכב על הצד ולא להתהפך.
יש גם הוראות תזונה דרקוניות:
וְאַתָּה קַח-לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים,
וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד, וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ, לְלָחֶם.
מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-אַתָּה שׁוֹכֵב עַל-צִדְּךָ,
שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם—תֹּאכְלֶנּוּ
וּמַאֲכָלְךָ, אֲשֶׁר תֹּאכְלֶנּוּ--בְּמִשְׁקוֹל,
עֶשְׂרִים שֶׁקֶל לַיּוֹם: מֵעֵת עַד-עֵת, תֹּאכְלֶנּוּ
וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה, שִׁשִּׁית הַהִין:
מֵעֵת עַד-עֵת, תִּשְׁתֶּה.
כל הזמן הזה הוא יאכל חיטה, שעורה,
פול, עדשים, דוחן וכוסמת.
זה אחלה דבר ומאוד בריא.
אבל רק זה?!?!
זאת ועוד, שקל הוא בערך עשרה גרם.
200 גרם לחם ביום.
ומים? שלא נדע.
הין הוא סביב 5 ליטרים
שישית הין זה כמעט ליטר מים ביום!
הכמויות הזעומות הללו אינן דיאטת כסאח
שכפה אלהים על יחזקאל.
אלהים לא רצה להתעלל ביחזקאל,
אלא להמחיש את המצור והרעב בירושלים.
הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה-לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם,
וְאָכְלוּ-לֶחֶם בְּמִשְׁקָל, וּבִדְאָגָה;
וּמַיִם, בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ
כדי שההמחשה תהיה מציאותית
ככל האפשר הגיעה ההוראה הבאה:
וְעֻגַת שְׂעֹרִים, תֹּאכְלֶנָּה;
וְהִיא, בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם--תְּעֻגֶנָה, לְעֵינֵיהֶם.
וַיֹּאמֶר יְהוָה, כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל
אֶת-לַחְמָם טָמֵא, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם.
את העוגה (מאפה עגול. לא בהכרח מתוק)
יש לאפות על צואת אדם!!!
אם לחם טמא אז עד הסוף.
פה יחזקאל נשבר.
הוא הזדהה עם המסר,
והיה נכון 'לתרום את גופו למדע'.
אבל גם לנביא מסור ונלהב כמוהו
יש קוים אדומים.
וָאֹמַר: 'אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה נַפְשִׁי, לֹא מְטֻמָּאָה;
וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא-אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד-עַתָּה,
וְלֹא-בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל!'.
'אלהים יקר,
עד היום הקפדתי על תזונה.
אין מצב שאני אוכל את החרא הזה.
פשוט אין מצב!!!!!!!!!!!'.
אלהים הבין שזה קצת מוגזם...
וַיֹּאמֶר אֵלַי--רְאֵה נָתַתִּי לְךָ אֶת-צפועי (צְפִיעֵי) הַבָּקָר,
תַּחַת גֶּלְלֵי הָאָדָם; וְעָשִׂיתָ אֶת-לַחְמְךָ, עֲלֵיהֶם.
נו, גללי בהמה כחומר בעירה לבישול אנחנו מכירים.
כבר נסתדר...
הלקח מסיפור זה הוא ברור.
המטרה לא תמיד מקדשת את האמצעים.
לא כל משימה דורשת את השלמתה 'בכל מחיר'.
ואתם, האם אתם יודעים היכן הקו האדום שלכם?
האם אתם יודעים מתי האמצעים מאפילים על המטרה?
מתי יש צורך להגיד 'עד כאן!'
לפעמים יש לנו מטרות גדולות וראויות מאין כמותן.
ברוב המקרים אנו נדרשים להקריב עבורן.
זמן, משאבים, יחסים ועוד.
אבל יש מקרים בהם השגת המטרה
דורשת שנחצה קו אדום.
לא תמיד המטרה שוה שנחצה את הקו האדום.
כשחוצים קו אדום פעם אחת, חוצים אותו בפעם השניה.
קל להצדיק לעצמנו חציית קו אדום באופן 'חד פעמי'.
קשה להפסיק להצדיק. תמיד המטרה חשובה.
שמירה על קוים אדומים מעניקה לנו שקט נפשי.
מעניקה לנו ודאות של גבולות המגרש.
מעניקה לנו מצפון שקט.
גורמת לנו לבקר את עצמנו, שמא סטינו מהדרך הנכונה.
(בתמונה: דגם ירושלים. קצת יותר גדול).
