Skip to content

פרק 120 – דברי הימים: ספר התורה מצאתי – על רפורמת יאשיהו חלק ב

Become a Patron!

בפרק זה נמשיך ונדון במעשי יאשיהו לאחר מציאת ספר התורה בבית המקדש.

https://s3.castbox.fm/ec/b6/93/2112224613beb1702efb8bf151.mp3
הורדה 

קריאה:

במהלך השיפוץ במקדש נמצא ספר תורה כזכור (ציטוט): וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית יְהוָה; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-שָׁפָן, וַיִּקְרָאֵהוּ (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ב 8).

שפן כראוי לסופר יודע קרוא וכתוב קרא את הספר והבין שיש לו משהו הדורש התייחסות של המלך (ציטוט): וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל-הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל-יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְהוָה. י וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר

לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 9 – 10).

שפן הסופר הבין מה חשוב למלך יאשיהו. קודם כל דיווח מהשטח, מה קורה במקדש. ואחר כך, כבדרך אגב כמעט – נמצא ספר. זה עדיין לא ספר תורה, אלא 'ספר' כלשהו. שפן קרא את הספר בפני המלך. איננו יודעים מה תוכן הספר, אבל תגובת המלך יכולה לתת רמז כללי על השפעת הספר על יאשיהו (ציטוט): וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו. יב וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת- אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַכְבּוֹר בֶּן- מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר. יג לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת- יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד-הָעָם וּבְעַד כָּל-יְהוּדָה עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה אֲשֶׁר-הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא- שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עָלֵינוּ (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ב 11 - 13).

העובדה ששפן הקריא למלך את תוכן הספר, שימשה הוכחה בידי אחדים לכך, שיאשיהו לא ידע לקרוא, ומכאן הם הפליגו לגבי אחוז יודעי הקרוא והכתוב בעת ההיא. לדעתי, יאשיהו פשוט התעצל, והיה לו נוח שמישהו אחר יקריא לו. גם ליהויקים בן יאשיהו הקריאו את המגילה של ירמיהו. אם כי שם זה נגמר בשריפת המגילה.

תוכן הספר היה כה מזעזע, עד שיאשיהו קרע את בגדיו. קריעת בגדים היא סימן ידוע לאבל. כך אחאב לאחר תוכחת אליהו בְּכֶרֶם נבות (ציטוט): וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיָּשֶׂם-שַׂק עַל-בְּשָׂרוֹ, וַיָּצוֹם; וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק, וַיְהַלֵּךְ אַט (סוף ציטוט. מלכים א' כ"א 27).

עוד לא ברור מה נכתב, אבל תגובת המלך היא לשלוח משלחת לדרוש את ה', בשל תוכן הספר. השערה סבירה היא, שהמלך הבין שהוא ושאר העם, חטאו בצורה חמורה. חטא כזה, שהעונש האלהי יהיה גדול, מפחיד ואכזר. המשלחת יצאה לדרך (ציטוט): וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל-חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן-תִּקְוָה בֶּן-חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ב 14).

 המשלחת הגיעה אל חולדה הנביאה. שימו לב כמה חיות יש פה... עכבור שהוא עכבר, שפן שהוא שפן, ואל תתבלבלו עם ארנב, בעל האוזניים הארוכות, וחולדה.

ראוי לציין, שחולדה אולי נביאה, אבל כדי שלא נתבלבל מזכירים מיד מי בעלה ומה תפקידו. מדובר באחד ממשרתי המקדש, האחראי על בגדי הפולחן אותם לבשו הכהנים. המלביש הרשמי של המקדש אם תרצו. חולדה ישבה בַּמִּשְׁנֶה, כלומר הרובע החדש בגבעה המערבית. הרובע היהודי והרובע הארמני של ימנו.

יקום המאזין חד הזכרון (במקרה זה ד"ר יגאל בן נון מחבר הספר 'קיצור תולדות ה'') ויאמר: רגע, מדוע שלחו אל נביאה אלמונית ולא חשובה בעליל? (ואחת מחמש נשים שהוכרזו כִּנְבִיאוֹת. האחרות הן: מרים, דבורה, נועדיה ואשת ישעיהו) הרי יש את ירמיהו, שכבר התחיל לנבא (ציטוט): אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמָלְכוֹ (סוף ציטוט. ירמיה א' 2).

כזכור, השיפוץ היה בשנה השְמוֹנֶה עֵשְרֶה ליאשיהו. כלומר, כאשר ירמיהו היה בעל ותק של חמש שנים.

למען האמת הייתי מאוד מתפלא אילו המשלחת הייתה מגיעה לירמיהו. יש לזכור שמדובר בשנה החמישית של ירמיהו, מתוך קריירה בת למעלה מארבעים שנה. ספק אם באותה עת המוניטין שלו היה כה טוב. ההיפך. רק בדיעבד, האומה, בעצם הכללתו בכתבי הקודש שלה, הפכה את ירמיהו לגדול בדורו.

דברי חולדה היו נוקבים וברורים (ציטוט): וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל  אִמְרוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר-שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי. טז כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה.  יז תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה.  יח וְאֶל-מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ. יט יַעַן רַךְ-לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי יְהוָה בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת-בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם-יְהוָה. כ לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל-אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא-תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר-אֲנִי מֵבִיא עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיָּשִׁבוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר. (סוף ציטוט. מלכים כ"ב 15 –  20).

לחולדה היו שתי בשורות. אחת טובה ואחת רעה. הרעה היא: שירושלים תֶּחֱרַב. הטובה היא: שיאשיהו ימות קודם ולא יראה את זה.

הדבר המעניין הוא שבקשר לִירוּשָלַיִםהיא צדקה. בקשר ליאשיהו היא טעתה. ונדבר על זה, כשנזכיר את מות יאשיהו עליו השלום. יש חוקרים הרואים בטעות הזו הוכחה לאמינות הנבואה (שהרי אילו הייתה זו נבואה בדיעבד הכותב היה "הורג" את יאשיהו, כפי שאכן קרה), ויש הרואים בִּנְבוּאָה זו הפוך על הפוך, עת כותב מאוחר שינה את גורל יאשיהו על מנת להעניק לנבואה אמינות.

מתוך דברי חולדה ניתן להבין שהספר עוסק בעבודת אלילים כלשהי. ככתוב: תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים. אבל כזו שהציתה את חמת ה' עד כדי כך שירושלים תחרב בשל עבודת אלילים זו. לא זאת אף זאת, רק ההקטרה (החלק הקטן) בפולחן העלתה את חמת האל באופן דרמטי. ניתן רק להבין מֶה היו שאר חֵטְאֵי העם. אולם יאשיהו רך הלבב, קְרוּעַ הבגדים והבוכה – לא יענש. העונש יבוא לאחר ימיו.

ניתן אך לתהות מה יום מיומיים? הרי העם עבד אלילים שנים רבות, מה קרה עכשיו? נניח לשאלה לעת עתה. עוד נחזור אליה.

 יאשיהו לא התעצל (ציטוט): וַיִּשְׁלַח, הַמֶּלֶךְ; וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו, כָּל-זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית-יְהוָה וְכָל-אִישׁ יְהוּדָה וְכָל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ, וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל-הָעָם, לְמִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל; וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית, הַנִּמְצָא, בְּבֵית יְהוָה. וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל-הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת-הַבְּרִית לִפְנֵי יְהוָה, לָלֶכֶת אַחַר יְהוָה וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְאֶת-עֵדְו‍ֹתָיו וְאֶת-חֻקֹּתָיו בְּכָל-לֵב וּבְכָל-נֶפֶשׁ, לְהָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, הַכְּתֻבִים עַל-הַסֵּפֶר הַזֶּה; וַיַּעֲמֹד כָּל-הָעָם, בַּבְּרִית. (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 1 – 3).

יאשיהו הבין שעת צרה ליעקב, וכינס את הזקנים. אני מזכיר ש'זקן' במקרא הוא לא רק ציון כרונולוגי, אלא מילה נרדפת לחכם, ותיק וּמְנוּסֶה. בחברה אוראלית, בה רוב הידע עובר בע"פ, לותיק בעל נסיון החיים יש יִתָּרוֹן על פני הצעיר.

יאשיהו קרא בספר לאזני הזקנים. הנה! כשזה חשוב לו - הוא יודע לקרוא. על מנת להגביר את הרושם, וגם על מנת שיראו ובעיקר ישמעו אותו היטב הוא עלה על העמוד. העמוד בה"א הידיעה. מדובר באחד העמודים שהיו בשער המקדש, אשר בנה שלמה (ציטוט): וַיָּקֶם אֶת-הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַיְמָנִי, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יָכִין, וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ בֹּעַז (סוף ציטוט. מלכים א' ז' 21).

ראוי לציין, כי יאשיהו עוצב, באופן סִפְרוּתִי, כמשה שני (ואני מזכיר את פרק 58 של נעלך מעל רגלך על עיצוב דמויות מקראיות כמשה שני. בדף הפרק שמתי קישור. משה הוריד את התורה מהר סיני, יאשיהו מצא ספר תורה. משה הוציא את ישראל מִמִּצְרַיִּם, יאשיהו הוציא את ישראל ממצרים הרוחנית – האלילות. משה הוביל את העם לִכְנַעַן, יאשיהו הוביל את העם לאמונה באל אחד. משה כרת ברית בסיני, יאשיהו כרת ברית בירושלים. משה בנה את המשכן, יאשיהו שיפץ את המקדש.

לאחר כריתת הברית התחיל יאשיהו לפעול במרץ. קודם כל המקדש (ציטוט):  וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת-כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה, וְאֶת-שֹׁמְרֵי הַסַּף, לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה, אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת-עֲפָרָם, בֵּית-אֵל.  ה וְהִשְׁבִּית אֶת-הַכְּמָרִים, אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה, וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה, וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת-הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל, לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת, וּלְכֹל, צְבָא הַשָּׁמָיִםו וַיֹּצֵא אֶת-הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם, אֶל-נַחַל קִדְרוֹן, וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן, וַיָּדֶק לְעָפָר; וַיַּשְׁלֵךְ, אֶת-עֲפָרָהּ, עַל-קֶבֶר, בְּנֵי הָעָם.

ז וַיִּתֹּץ אֶת-בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים, אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים--לָאֲשֵׁרָה (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 4 - 7).

יאשיהו התחיל בטיהור מַעֲגָלִי. מבפנים החוצה. המקום הראשון שטוהר הוא המקדש כמובן. כל הכלים האליליים הושלכו החוצה מיד וללא דיחוי. כלי הבעל, האשרה וצבא השמים נשרפו היטב בשדמות קדרון, וַעֲפָרָם נלקח לְבֵית אל. על בית אל נדבר בהמשך. הבחירה בשדמות קדרון אינה מקרית. הכוונה היא למורד נחל הקדרון, בו זרמו השפכים של ירושלים, בהתאם לְכֹח הכבידה. ביציאה לְעָרוּץ הקדרון, בנקודה הנמוכה ביותר בחומה שכן 'שער האשפות' המקראי. וגם שער האשפות המודרני הוא בנקודה הכי נמוכה בִּירוּשָלָיִּם (ה-י אינה נהגית) (יש כמה מטרים בחומה שהם יותר נמוכים. בטל בשישים). השרפה בשדמות קדרון הבטיחה שהביוב והגשם ישאו את השרידים אל מדבר יהודה וים המלח.

המידע על הכמרים הובא כאן, הגם שזה חורג מתחום המקדש, ומתייחס לסביבות ירושלים, ולא למקדש גופא. יאשיהו ביטל את הכמרים. שם מכובס למשהו קטלני יותר. 'כומר' הוא כינוי גנאי לְכֹהֲנִים אליליים. כשהיהדות חיפשה שם לכהני הדת של הנצרות, המילה 'כומר' שנבחרה מסבירה היטב את דעת היהדות על הנצרות. בנוסף לכמרים המושבתים, יאשיהו גם עצר את 'החשודים הרגילים', כמו שנאמר בסרט 'קזבלנקה'. בעל וצבא השמיים.

בנוסף, יאשיהו הוציא את האשרה, בת זוגו של ה' (ואני מזכיר את הפרק על עבודת הבעל ואת הפרקים על חורבת תימן), שרף אותה בנחל קדרון (לא רחוק משדמות קדרון), את השאריות פורר לעפר, ואת הֶעָפָר השליך על 'קבר בני העם'. השלכת הֶעָפָר על 'קבר בני העם' היא מעניינת. יאשיהו לא נתן לַעָפָר להישטף בַּנַּחַל, ולא לקח אותו לְבֵית אל, אלא פיזר אותו על 'קבר בני העם'. והשאלה היא: מדוע?

התשובה נעוצה בִּתְפִסַּת הטומאה וְהַטָּהָרַה (שני קמץ קטן. לבטא כחולם: VEHATOHORAH) של דת ישראל. כידוע ביהדות יש כמה רמות טומאה (מצורע, נידה, זב וכו'). אולם דרגת הטומאה החמורה ביותר, מה שמכונה 'אבי אבות הטומאה', היא טומאת המת. לא לחינם יש כהנים הנמנעים מִכְּנִיסָה לבית קברות, ואני מזכיר את הִלְכוֹת פרה אדומה שנועדו לטהר את הכהן במקדש מטומאת המת.

פיזור שרידי האשרה על 'קבר בני העם' נועד לטמא את השרידים ולמנוע כל שימוש עתידי בהם. האשרה נתפסה כאלה נערצת וּלְגִיטימית בעיני חלקים גדולים מהעם. סביר מאוד, שיהיו כאלה שינסו לקחת את שרידי האשרה לצורך זה או אחר. חישבו מה קורה היום לאדם דתי הנתקל בספר תורה שרוף, קרוע או פגוע באופן כלשהו. איזה יחס מקבלים שרידי הספר. אז קחו את היחס והכפילו אותו מאות מונים על מנת להבין מה היה היחס לו זכו שרידי האשרה. אבל ברגע שיאשיהו טימא את השרידים באמצעות טומאת המת, אף בר דעת לא יעז לנגוע בהם. זה מוקצה מחמת מיאוס. זה כמו שהיום מישהו יפזר באתר מסוים פסולת רדיואקטיבית. מי יתקרב לשם?

זאת ועוד, 'קבר בני העם' הוא מקום סתמי לחלוטין. אצילי ירושלים נקברו במערות קבורה חצובות (כמו העדות מספר ישעיה). פשוטי העם נקברו בקבר שוחה בשדה.

בנוסף הוא נתץ את בתי הקדשים, שם ארגו הנשים בתים לאשרה. כפי הנראה יש לגרוס אורגות 'בדים' ולא בתים. כלומר נשים שארגו את בגדי הכהנים. לא ברור לחלוטין מיהם אותם הקדשים, אך אני משער, בעקבות אחרים, שמדובר בְּכֹהֲנִים, הקשורים בדרך זו או אחרת, לפולחן האלילי.

לאחר המקדש, יאשיהו טיהר את סביבות ירושלים (כולל הכמרים כאמור, שנדחפו לקטע על המקדש) (ציטוט): וְטִמֵּא אֶת-הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בני- (בֶן-) הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ. יא וַיַּשְׁבֵּת אֶת-הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית-יְהוָה אֶל-לִשְׁכַּת נְתַן-מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת-מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ. יב וְאֶת-הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל-הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר-עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת-הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית-יְהוָה נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת-עֲפָרָם אֶל-נַחַל קִדְרוֹן (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 10 - 12).

יאשיהו טמא את התופת וביטל את פולחן הקרבת הילדים. יש להדגיש כי הקרבת הילדים נתפשה כחלק מפולחן ה' אלהי ישראל. בספר ירמיה יש לנו עדות ברורה לענין (ציטוט): וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם, בָּאֵשׁ--אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי (סוף ציטוט. ירמיהו ז' 31).

בפרק עתידי על קרבנות אדם נרחיב בענין.

בנוסף, יאשיהו השבית (עוד מילה מכובסת) את הסוסים, שהיו חלק מפולחן השמש. חלק מהקדמונים ראו בשמש אל, היוצא לדרכו עם בוקר, וחוזר לביתו עם ערב. אל במעמדו לא ילך ברגל כמובן, יש לו מרכבה. אז כחלק מפולחן אל השמש היו מרכבות ייעודיות לְפוּלְחָן (ה-פ רפה) השמש. ויש אפילו את תיאור המסלול של הסוסים: מבית ה' עד ללשכה של נתן-מלך הסריס. לשכת נתן-מלך שכנה בפרורים. 'פרורים' רומז אולי, שלשכת נתן-מלך הייתה במה שמכונה 'הגבעה המערבית'. ברובע היהודי של ימנו. אני מזכיר ש'סריס' במקרא הוא, ברוב המקראות, משרת בכיר. מסלול מרכבות השמש יצא אם כן, מהר הבית, וירד למטה אל הגיא שבין הר הבית לגבעה המערבית. ירידה מתונה יחסית, כי הר הבית אז היה נמוך בהרבה, לעומת הר הבית בימנו אותו הגביה הורדוס במאוד מאוד. ומשם המסלול עלה לרובע היהודי של ימינו. עד ללשכה. כלומר המסלול חרג מגבולות המקדש, ועבר ברחובות ירושלים. כך הקהל יכול היה לצפות בתהלוכה, ואולי אף לצעוד עם המרכבות.

ואם יש מרכבה, אז יש סוסים. המרכבות נשרפו באש. גורל הסוסים כנראה לא שפר עליהם. אבל אני לא בטוח. סוס הוא חיה יקרה, היכולה לשמש היטב בחיל הרכב המלכותי. מצד שני הסוסים היו חלק מהפולחן הטמא, אז אולי באמת הם הושבתו לנצח.

מקטע זה עולה כי הרחבת ושיפוץ המקדש נעשו לא רק על ידי יואש ויאשיהו. אחז בנה עליה כלשהי, ומנשה בנה שני מזבחות בִּשְתֵּי חצרות. לא ברור האם מנשה הוא שבנה את החצרות, אך הדעת נותנת שכן. ספק אם מישהו בנה חצר לצורך חצר, ללא שימוש כלשהו. למשל מזבח.

באופן לא מפתיע, בעל מלכים שלא אהב, בלשון המעטה, את אחז ומנשה גדולי החוטאים בעיניו (מלבד אחאב כמובן), לא טרח לציין את פעולות הבניה בנוגע למקדש של מלכים אלה. כרגיל, מי ששומר על מסורות קדומות הוא ספר דברי הימים. בתיאור מעשה מנשה נזכרו המזבחות שנבנו (ציטוט): וְכָל-הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית-יְהוָה, וּבִירוּשָׁלִָם (סוף ציטוט. דברי הימים ב' ל"ג 15).

גם מעשי אחז וגם מעשי מנשה נותצו לרסיסים, והשאריות נלקחו אל נחל קדרון.

          לאחר טיהור המקדש וירושלים, ניתן לטהר את שאר ארץ יהודה (ציטוט): וַיָּבֵא אֶת-כָּל-הַכֹּהֲנִים, מֵעָרֵי יְהוּדָה, וַיְטַמֵּא אֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ-שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים, מִגֶּבַע עַד-בְּאֵר שָׁבַע; וְנָתַץ אֶת-בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים, אֲשֶׁר-פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר-הָעִיר, אֲשֶׁר-עַל-שְׂמֹאול אִישׁ, בְּשַׁעַר הָעִיר. ט אַךְ, לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת, אֶל-מִזְבַּח יְהוָה, בִּירוּשָׁלִָם: כִּי אִם-אָכְלוּ מַצּוֹת, בְּתוֹךְ  אֲחֵיהֶם (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 8 - 9).

עד עכשיו לא היינו מרימים גבה. יאשיהו טיהר את האלילים, ואנחנו בסדר עם זה. אבל פה יאשיהו חזר על מעשי חזקיהו. הוא פגע בְּבָמוֹת ה' אלהי ישראל שמחוץ לירושלים. יאשיהו הפיק לקח ממעשי חזקיהו. חזקיהו הרס את הבמות וזהו. כך הוא הותיר שכבת כהנים חסרי פרנסה וממורמרים. יאשיהו הביא אותם לירושלים. קודם כל, שיהיו אצלו מתחת ליד ולא יתסיסו את האוירה. דבר שני הוא דאג להם לְפַרְנָסָה. ככתוב: אָכְלוּ מַצּוֹת. צנועה אמנם, אבל לא הפקיר אותם לחרפת רעב.

בתיאור הטיהור יש משפט שאת פרטיו קשה להבין, אך בהחלט ניתן להבין את הכוונה: אֲשֶׁר-פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר-הָעִיר, אֲשֶׁר-עַל-שְׂמֹאול אִישׁ, בְּשַׁעַר הָעִיר. מהקטע עולה, כי חלק מהבמות היו בשער העיר. השער הוא מקום חשוב ביותר בעיר הקדומה. קודם כל מדובר במעבר הכרחי. מי שרוצה לצאת או להכנס לעיר חייב לעבור בשער. בשער התנהלו חיי המסחר והכלכלה. בשער נערכו המשפטים. בשער גבו מיסים. בשער כינסו את העם. ובשער גם הייתה פעילות פולחנית כלשהי.

הבאת כהני הבמות לירושלים העלתה השערה מעניינת אצל אחד מהאבות המייסדים של חקר המקרא. אנטישמי מנוול, אבל חכם בצורה בלתי רגילה: יוליוס ולהאוזן שטען שכהני הבמות המובטלים, הפכו למשרתי הכהנים בירושלים, וכך נוצר שבט לוי. השערה מעניינת, ובפרק עתידי על הכהונה נרחיב בנושא.

ממצא מרתק יש בתל ערד. המקדש בערד חרב, ללא חורבן של הישוב, בדיוק בסוף המאה השביעית לפני הספירה. מתאים בדיוק לימי יאשיהו. ככל הנראה זו עדות ארכיאולוגית לרפורמת יאשיהו.

          לאחר טיהור הבמות לה' נזכרו במות נוספות. הפעם ליד ירושלים (ציטוט): וְאֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר מִימִין לְהַר-הַמַּשְׁחִית, אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב, וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי-עַמּוֹן--טִמֵּא, הַמֶּלֶךְ. (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 13).

וזה מעניין. מדובר על מבני פולחן שבנה שלמה, בנו של מייסד השושלת. מבנים שאיש לא העז לגעת בהם, כולל חזקיהו. במות פולחן לאלהי העמים השכנים (ציטוט): אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה, לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב, בָּהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם; וּלְמֹלֶךְ, שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן (סוף ציטוט. מלכים א' י"א 9).

בערך 350 שנה התקיים פולחן אלילי בהר המשחית, ואיש לא נגע בו, עד יאשיהו. הר המשחית הוא כנראה הר הזיתים. 'משחית' מלשון 'משחה', כלומר שמן המשחה. ההר נמצא 'על פני ירושלים' – כלומר צופה על ירושלים. והר הזיתים של ימינו מתאים לתיאור הזה בדיוק נמרץ.

ובהמשך (ציטוט): וְשִׁבַּר, אֶת-הַמַּצֵּבוֹת, וַיִּכְרֹת, אֶת-הָאֲשֵׁרִים; וַיְמַלֵּא אֶת-מְקוֹמָם, עַצְמוֹת אָדָם. (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 14).

חזרה כללית על מה שנעשה. עוד מצבה שלא נהרסה, עוד אשרה שלא נכרתה, שתיים – שלוש במות אולי. ועל כל זה הוא פיזר עצמות אדם. את עפר האשרה הוא פיזר על קברים. את המקומות הוא טימא בהבאת עצמות אדם אליהם. כשנלחמים מלחמת חורמה באלילות, זוטות כגון כבוד המת, לא מטרידות את יאשיהו יתר על המידה.

לפי התיאור המקראי יאשיהו המשיך וטיהר את שטחי ממלכת ישראל לשעבר (ציטוט): וְגַם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית-אֵל, הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל--גַּם אֶת- הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת-הַבָּמָה, נָתָץ; וַיִּשְׂרֹף אֶת-הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר, וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 15).

 העיר בית אל נקשרה ליעקב אבינו שם הוא חלם את חלומו המפורסם. מקדש בית אל נִכְרַך על ידי בעל מלכים ישירות עם ירבעם בן נבט (ציטוט): וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כט וַיָּשֶׂם אֶת-הָאֶחָד בְּבֵית-אֵל וְאֶת-הָאֶחָד נָתַן בְּדָן (סוף ציטוט. מלכים א' י"ב 28 – 29).

מקדש בית אל נחשב כמקדש מלכותי, כמתואר בספר עמוס, בעימות שבין אמציה כהן בית אל לבין עמוס הנביא (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל-עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח-לְךָ אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל-שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא. יג וּבֵית-אֵל לֹא-תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא  כִּי מִקְדַּשׁ-מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא (סוף ציטוט. עמוס ז' 12 - 13).

תיאור הריסת מקדש בית אל רומז שגם מאה שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל, האוכלוסיה המקומית עדיין הולכת למקדש בית אל. רמז לכך שגלות עשרת השבטים לא הייתה מוחלטת כמו שספר מלכים מספר לנו. מקדש בית אל הוא המתחרה הישיר של מקדש ירושלים. ברור מדוע ליאשיהו יש אינטרס מיוחד בהריסת המקדש המתחרה בה"א הידיעה. אולם יש המטילים ספק האם יאשיהו אכן הרס את מקדש בית אל.

נתחיל בעובדה הפשוטה שבית אל היא מחוץ לשטח השיפוט של ממלכת יהודה. לא בטוח שהפחווה, הנציב האשורי, היה כה שמח לראות את יאשיהו הורס אצלו מקדשים בחצר האחורית. יש הסבורים כי מדובר בדמדומי האימפריה האשורית (מה שנכון), ושיאשיהו הרשה לעצמו להיות קצת חוצפן.

בעיה שניה וחמורה יותר היא שבית אל חרבה אחרי ימי יאשיהו. אין במקום שום עדות לחורבן מלא או חלקי בסוף המאה השביעית, כמו שמצאנו בערד למשל. בעיה. כפי הנראה מדובר בִּנְקָמָה ספרותית של בעל מלכים בְּבֵית אל השנואה ומקדשה השנוא אף יותר.

בהמשך יש סיפור על קבר מסוים (ציטוט): וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ, וַיַּרְא אֶת-הַקְּבָרִים אֲשֶׁר-שָׁם בָּהָר, וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת-הָעֲצָמוֹת מִן-הַקְּבָרִים, וַיִּשְׂרֹף עַל-הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר קָרָא, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  וַיֹּאמֶר--מָה הַצִּיּוּן הַלָּז, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה; וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר, הַקֶּבֶר אִישׁ- הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-בָּא מִיהוּדָה, וַיִּקְרָא אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, עַל הַמִּזְבַּח בֵּית-אֵל. וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ, אִישׁ אַל-יָנַע עַצְמוֹתָיו; וַיְמַלְּטוּ, עַצְמוֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא, אֲשֶׁר-בָּא מִשֹּׁמְרוֹן  (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 16 - 18).

הסיפור הוא סגירת מעגל עם סיפור שבא במלכים א' י"ג. שם סופר על איש האלהים מיהודה, שבא אל ירבעם מלך ישראל (ציטוט): וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר יְהוָה אֶל-בֵּית-אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר. וַיִּקְרָא עַל- הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר יְהוָה וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר יְהוָה  הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לְבֵית-דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ... (דילוג על קטע בו נאסר עליו לאכול ולשתות. אך הוא אכל בכל זאת)  וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ וַיַּחֲבָשׁ-לוֹ הַחֲמוֹר לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה... וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת-נִבְלַת אִישׁ- הָאֱלֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל-הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל-עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ. וַיַּנַּח אֶת-נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו הוֹי אָחִי. וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל-בָּנָיו לֵאמֹר בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶּבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר בּוֹ  אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת- עַצְמֹתָי. כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר יְהוָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית-אֵל וְעַל כָּל-בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן (סוף ציטוט. מלכים א' י"ג 1 – 32).

הסיפור במלכים א' י"ג נכתב בימי יאשיהו, ונועד להכשיר את הרס בית אל (מקום קדוש לכל הדעות), באמצעות נבואה בדיעבד.

לאחר הטיפול הֶעָדִין בבית אל יאשיהו המשיך, לכאורה, עם שאר שטחי ממלכת ישראל לשעבר (ציטוט): וְגַם אֶת-כָּל-בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר, יֹאשִׁיָּהוּ; וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל-הַמַּעֲשִׂים, אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית-אֵל. וַיִּזְבַּח אֶת-כָּל-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר-שָׁם, עַל-הַמִּזְבְּחוֹת, וַיִּשְׂרֹף אֶת-עַצְמוֹת אָדָם, עֲלֵיהֶם; וַיָּשָׁב, יְרוּשָׁלִָם. (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 19 - 20).

גם פה פיזר יאשיהו עצמות אדם מלוא החופן. ושוב עולה השאלה האם מדובר בתיאור ממשי של האירועים בִּשְטָחִים שלא ברור האם היו נתונים לשליטתו בכלל, או שמא מדובר בייפוי ספרותי של המציאות?

נקודה מעניינת היא תיאור הרפורמה של יאשיהו בספר דברי הימים. האירועים נזכרים אמנם, אבל בסדר שונה (ציטוט): וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ, וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר, הֵחֵל, לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו; וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הֵחֵל לְטַהֵר אֶת-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם, מִן-הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים, וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹתד וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו, אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים, וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר-לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם, גִּדֵּעַ; וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת, שִׁבַּר וְהֵדַק, וַיִּזְרֹק עַל-פְּנֵי הַקְּבָרִים, הַזֹּבְחִים לָהֶם.  ה וְעַצְמוֹת, כֹּהֲנִים, שָׂרַף, עַל-מזבחותים (מִזְבְּחוֹתָם); וַיְטַהֵר אֶת-יְהוּדָה, וְאֶת-יְרוּשָׁלִָם.  ו וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן, וְעַד-נַפְתָּלִי בחר בתיהם (בְּחַרְבֹתֵיהֶם), סָבִיב .ז וַיְנַתֵּץ אֶת-הַמִּזְבְּחוֹת, וְאֶת-הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק, וְכָל-הַחַמָּנִים גִּדַּע, בְּכָל-אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וַיָּשָׁב, לִירוּשָׁלִָם. ח וּבִשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְמָלְכוֹ, לְטַהֵר הָאָרֶץ וְהַבָּיִת--שָׁלַח אֶת-שָׁפָן בֶּן-אֲצַלְיָהוּ וְאֶת-מַעֲשֵׂיָהוּ שַׂר-הָעִיר, וְאֵת יוֹאָח בֶּן-יוֹאָחָז הַמַּזְכִּיר, לְחַזֵּק, אֶת-בֵּית יְהוָה אֱלֹהָיו (סוף ציטוט. דברי הימים ב' ל"ד 3 – 8).

בעל דברי הימים עשה מה שכל מועמד לעבודה עושה. שיפץ את קורות החיים. בעוד שלפי ספר מלכים יאשיהו שיפץ את המקדש רק בשנה הַשְמוֹנֶה עֵשְרֶה שלו ורק בעקבות מציאת הספר נערכה הרפורמה בפולחן, הרי לפי ספר דברי הימים כבר בשנה השמינית למלכו יאשיהו החל לדרוש לה'. בעל דברי הימים קיזז לו עשר שנים ממה שאני מכנה 'תקופת הבערות' של יאשיהו, בטרם גילוי הספר.

יאשיהו מלך שמונה שנים כתינוק שנשבה, ומיד כשעמד על דעתו בגיל שש עשרה הוא החל לדרוש לאל. זאת ועוד, כעבור ארבע שנים, בגיל עשרים, הוא החל בטיהור האלילות, כלומר הרפורמה. ורק בשנה השמונה עשרה, לגמרי במקרה וללא קשר הוא ערך שיפוץ במקדש. שיפוץ בו נמצא ספר תורה, שאישר בדיעבד את מהלכיו.

בפרק הבא נדון בשאלה איזה ספר נמצא? מדוע בכלל קרתה הרפורמה? מה היו תוֹצְאוֹתֶיהָ? מדוע היא נכשלה? ומדוע היא הצליחה? יהיה מעניין.

השיר של רועי:

מַה שָׁוָה הַמַנְגִּינָה אם איש אותה אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ?

מַה שָׁוִים הַמַּיִם אם איש בהם אֵינוֹ טוֹבֵל?

גם צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת בַּשָׁמַיִם מְאַבְּדִים יופיָם,

מֵאֲחוֹרֵי עָנָן אָפֵל,

תַּפּוּחַ מסתתר מֵאֲחוֹרֵי עָנָף גָּבוֹהַּ,

הֶעָלִים אותו הסתירו וְאֵין איש רוֹאֶה,

אך אם לא יִקָּטֵף בַּזְמָן, מה טַעְמוֹ?

וּמַה שָׁוֵה אילן פּוֹרֶה?

מכחול בְּיַד צַיָּר מוכשר אבל נִיַר לו אַיִן,

וְאוֹצָרוֹת גְּנוּזִים שאיש לא יְגַלֶּה,

הַשֶּׁמֶשׁ עוד זורחת, הַכֹּל רגיל עֲדַיִן,

הַנְּחָלִים זורמים אבל הים אינו מָלֵא,

מַה שָׁוֵה הַסּוֹד אם איש אותו אֵינוֹ יוֹדֵעַ?

וּמַהִי צִפִּיָּה אם כלום אינו קורה?

גם פֶּלֶא הַבְּרִיאָה מְאַבֵּד את יִחוּדוֹ,

ללא הַמַּאֲמִין הַמִתְפַּלֵּל אל הַבּוֹרֵא

נגישות