Skip to content

פרק 122 – דברי הימים: ספר התורה מצאתי – על רפורמת יאשיהו חלק ג

Become a Patron!

בפרק זה נשוחח על הסיבות לרפורמה, על זהות הספר שהתגלה במקדש, תוצאות הרפורמה, מדוע היא כשלה ומדוע היא הצליחה בסופו של דבר. האזנה נעימה 🙂

הורדה 

קריאה:

יאשיהו טיהר את הארץ מן האלילות, ביטל את הבמות לה' אלהי ישראל, והתיר להקריב קרבנות רק בִּירוּשָלַיִּם (ה-י אינה נהגית). יש ויכוח במחקר כיצד לכנות את מעשי יאשיהו. יש המכנים את מעשיו בשם 'ייחוד הפולחן', מלשון יחיד. ויש המכנים את מעשיו בשם 'איחוד הפולחן' מלשון אחד. כך או כך הכוונה היא לאותו דבר. זה מזכיר את הויכוח הנזכר בספר 'מסעות גוליבר' בנוגע לשאלה באיזה צד קוטמים את הביצה? בְּצִידָּהּ הרחב או הצר.

          מאליה עולה השאלה: מהן הסיבות לרפורמה? מדוע יאשיהו כה התעקש על הרפורמה. יש כמה תשובות, שאינן סותרות אלא משלימות: 1) מניע דתי – יאשיהו האמין באמת ובתמים שהוא עושה את הדבר הנכון. 2) מניע פוליטי – שליטה טובה יותר בממלכה. כל הממסד הדתי אצלו מתחת ליד. 3) מניע כלכלי – כל הכנסות המקדשים מגיעות לעיר הבירה. כלומר יש לו שליטה טובה יותר על הפן הכלכלי של המקדש. 4) מניע היסטורי. החזרת עטרה ליושנה. (ואפשר להזכיר פה את דעתו של ד"ר יגאל בן נון, לפיה יש פה יצירה חדשה לחלוטין של ד ישראל). המניעים אינם סותרים אלא משלימים.

לאחר טיהור הארץ מן האלילים ניתן לחגוג את חג הפסח כהלכתו. ממש כפי שכיום מנקים את הבית היטב היטב לקראת ליל הסדר (ציטוט): וַיְצַו הַמֶּלֶךְ, אֶת-כָּל-הָעָם לֵאמֹר, עֲשׂוּ פֶסַח, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב, עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל; וְכֹל, יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל--וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי, אִם-בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ: נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה, לַיהוָה--בִּירוּשָׁלִָם. (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 21 – 22).

מקטע זה עולות כמה נקודות. הראשונה היא, שחג הפסח נחגג כי בספר שנמצא נכתב לעשות כן. לא זאת אף זאת, מי שציווה לחגוג את חג הפסח היה המלך בעצמו. ומיד עולה השאלה: מדוע המלך היה צריך להורות לעם לחוג פסח? מה, זה לא ברור מאליו? זה לא חג שחוגגים בלי קשר לספר כזה או אחר שנמצא במקדש?

נקודה שניה היא, שמאז ימי השופטים ועד ימי יאשיהו לא חגגו את הפסח ככה. למרבה ההפתעה, מי שיקרא בספרי נביאים ראשונים לא ימצא שום אזכור לחגיגת פסח כלשהי. לא בִּיהוֹשֻע, לא בשופטים, לא בִּשְמואל ולא בִּמְלָכִים.

אם נצרף את שתי הנקודות זו לזו, נסיק שלמעשה יאשיהו הוא הראשון שחגג את פסח מאז יציאת מצרים. מעניין.

מצד שני, יציאת מצרים נזכרת במקורות שקדמו לימי יאשיהו. למשל אצל עמוס, שקדם ליאשיהו במאה וּשלושים שנה בערך (ציטוט): הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל, הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר, וַאֲרָם מִקִּיר (סוף ציטוט. עמוס 7).

ובכלל יציאת מצרים נזכרת במקרא לאורכו ולרוחבו. קשה לי לקבל שיאשיהו הוא שהמציא את הקונספט הֶחדש של יציאת מצרים.

יש הסבורים כי חג יציאת מצרים הוא חג ישראלי צפוני במקורו, שנדד דרומה ליהודה, לאחר חורבן ממלכת ישראל. אחד האדנים עליהם נמסכת טענה זו היא חגיגת הפסח הזו, של יאשיהו.

דעתי, הנסמכת על גדולים ממני, היא שעד ימי יאשיהו ציינו את חג יציאת מצרים, אך לא כפי שנכתב בספר שנמצא במקדש. יאשיהו הוא הראשון שחגג את הפסח באופן מסוים זה. פתרון לא מושלם, אך טוב ממנו לא מצאתי.

לאחר שחגגו את הפסח כראוי נזכרו עוד כמה מעשים קטנים של יאשיהו (ציטוט): וְגַם אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל-הַשִּׁקֻּצִים, אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם--בִּעֵר, יֹאשִׁיָּהוּ:  לְמַעַן הָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, הַכְּתֻבִים עַל-הַסֵּפֶר, אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן, בֵּית יְהוָה. (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 23 – 24).

לאחר טיהור המרחב הציבורי פנה יאשיהו לטהר גם את המרחב הפרטי. מה שאנשים עושים בבתיהם פנימה. הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים – הם דרישה אל המתים לצורך חיזוי הֶעתיד. הַתְּרָפִים הם צלמיות לצורך פולחן אישי. התרפים יכולים להיות קטנים עד כדי שניתן להחביא אותם בכר, כמו שסופר על רחל אמנו עליה השלום (ציטוט): וְרָחֵל לָקְחָה אֶת-הַתְּרָפִים, וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל--וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם (סוף ציטוט. בראשית ל"א 34). או גדולים עד שהם יכולים לדמות אדם ישן, כמו שסופר על מיכל בת שאול, עת סייעה לדוד להימלט (ציטוט): וַתִּקַּח מִיכַל אֶת-הַתְּרָפִים, וַתָּשֶׂם אֶל-הַמִּטָּה, וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים, שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו; וַתְּכַס, בַּבָּגֶד (סוף ציטוט. שמואל א' י"ט 13).

הַגִּלֻּלִים והַשִּׁקֻּצִים הם כינוי גנאי כללי לכל תועבות האלילים באשר הן.

התערבות יאשיהו בחיי הפרט, היא דוגמה יפה לפער הקיים תמיד בין הדת הרשמית לדת העממית. כך למשל היום, ישנם לא מעט רבנים המתנגדים להשתטחות על קברי הצדיקים, ורואים בכך עבודת אלילים. ברם מעט רבנים, אם בכלל, יכריזו על השתטחות זו כדבר אסור. היה את הרמב"ם שהתנגד לענין. אבל זה היה הרמב"ם וזה היה מזמן.

          לאחר תיאור מעשי יאשיהו, ובטרם מותו הממשמש ובא בהמשך הפרק יש קטע מאת עורך ספר מלכים, שהביע את דעתו על יאשיהו במילים חדות וברורות (ציטוט): וְכָמֹהוּ לֹא-הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ, אֲשֶׁר-שָׁב אֶל-יְהוָה בְּכָל-לְבָבוֹ וּבְכָל-נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ--כְּכֹל, תּוֹרַת מֹשֶׁה; וְאַחֲרָיו, לֹא-קָם כָּמֹהוּ  כו אַךְ לֹא-שָׁב יְהוָה, מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר-חָרָה אַפּוֹ, בִּיהוּדָה--עַל, כָּל-הַכְּעָסִים, אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ, מְנַשֶּׁהכז וַיֹּאמֶר יְהוָה, גַּם אֶת-יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי, כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי, אֶת-יִשְׂרָאֵל; וּמָאַסְתִּי אֶת-הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר-בָּחַרְתִּי, אֶת-יְרוּשָׁלִַם, וְאֶת-הַבַּיִת, אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג ).

יאשיהו הוא המלך הצדיק מכל. הוא נקודת הייחוס לכל הטוב שבעולם (כשם שאחאב הוא נקודת הייחוס לכל הרע שבעולם). רק העובדה שהוא נהרג בטרם עת, מנעה ממנו להיות אחד מאותם עשרת הצדיקים שעוד בחייהם נכנסו לגן עדן.

אבל למרות צדיקותו כי רבה, גורל ירושלים נחרץ. מעשי מנשה היו כה חמורים, עד שגם צדיק יסוד עולם כיאשיהו לא ביטל את רוע הגזירה. יאשיהו רק השיג דחיה של כמה שנים בחורבן ירושלים. קטע זה נכתב בדיעבד, כאשר ירושלים כבר חרבה, ובא לענות על השאלה: כיצד צדיק כמו יאשיהו לא הצליח לשנות את רוע הגזרה.

          יאשיהו פעל בדמדומי האימפריה האשורית ששלטה במרחב קרוב למאה שנה. בעוד יאשיהו מטהר במרץ ומייחד את הפולחן בעזוז, האימפריה האשורית הלכה והתפוגגה. בשנת 609 לפני הספירה נערך בחרן הקרב האחרון בין הבבלים ובעלי בריתם, לבין שרידי אשור ובעלת בריתה, האויב של אתמול, מצרים. קרב חרן הוא הקרב שהוריד את האימפריה האשורית מעל במת ההיסטוריה. נקודת מפתח בקורות המזרח הקדום. העולם ללא האשורים הוא עולם עצוב יותר. העזרה המצרית לאשור בקרב חרן נרמזת במקרא, וקשורה למות יאשיהו (ציטוט):  וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ, וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה:  הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים, עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים--לְמַלְכֵי יְהוּדָהכט בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-מֶלֶךְ אַשּׁוּר--עַל-נְהַר-פְּרָת; וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, לִקְרָאתוֹ, וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ, כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹל וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת, מִמְּגִדּוֹ, וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם, וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ; וַיִּקַּח עַם-הָאָרֶץ, אֶת-יְהוֹאָחָז בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ, וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ, תַּחַת אָבִיו (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 28 – 30).

השאלה המרכזית העולה מקטע זה היא: מדוע? מדוע פרעה נכה המית את יאשיהו כראותו אותו? שימו לב  - פרעה נכה המית את יאשיהו, אך לא צוין כיצד ובאילו נסיבות קרה הדבר.

בספר דברי הימים יש תיאור נרחב יותר, המציע הסבר למות יאשיהו (ציטוט): אַחֲרֵי כָל-זֹאת, אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת-הַבַּיִת, עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ, עַל-פְּרָת (טעות. חרן. קרב כרכמיש יתחולל ארבע שנים מאוחר יותר, ובעל דברי הימים טעה בנקודה זו. ונמשיך).; וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ, יֹאשִׁיָּהוּכא וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה-לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה, לֹא-עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל-בֵּית מִלְחַמְתִּי, וֵאלֹהִים, אָמַר לְבַהֲלֵנִי: חֲדַל-לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר-עִמִּי, וְאַל-יַשְׁחִיתֶךָ  כב וְלֹא-הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ, כִּי לְהִלָּחֵם-בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ, וְלֹא שָׁמַע אֶל-דִּבְרֵי נְכוֹ, מִפִּי אֱלֹהִים; וַיָּבֹא, לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹכג וַיֹּרוּ, הַיֹּרִים, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי, כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹדכד וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן-הַמֶּרְכָּבָה, וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ, וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם, וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו; וְכָל-יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִַם, מִתְאַבְּלִים, עַל-יֹאשִׁיָּהוּ (סוף ציטוט. דברי הימים ב' ל"ה 20 – 24).

לפי קטע זה יאשיהו יצא למגידו על מנת להלחם בפרעה נכה, ונפל בקרב. מות גיבורים ראוי למלך נערץ. אבל בקטע זה יש בעיה: מדוע יאשיהו בעל הצבא הזעיר ילחם בפרעה בעל הצבא האדיר? זה כמו שחיל הים הלבנוני ינסה לעצור את הצי השישי.

היו חוקרים שהפליגו על כנפי הדמיון, וייחסו ליאשיהו תבונה פוליטית מרחיקת לכת, לפיה הוא הבין שבמאבק על ירושת האימפריה האשורית בין מצרים לבבל – תצא בבל וידה על העליונה. אז הוא החליט להמר על הסוס המנצח, לשם שינוי. אך רעיון זה שגוי מיסודו. בשנת 609 כלל לא היה ברור מי ינצח במאבק הטיטאנים הזה. לבבל לקח עוד כמה שנים טובות עד שהאזור ייכבש, וגם אז זה ילך קשה. קשה מאוד. ומצרים תמיד אבל תמיד קרובה יותר מבבל, ונראית כסוס הבטוח.

הסיבה להופעת סיפור מוזר זה נעוצה בִּתְפִיסַת הגמול של בעל דברי הימים לעומת תפיסת הגמול של בעל מלכים. תפיסת הגמול בספר מלכים היא של 'גמול קיבוצי לדורות'. כלומר אנשים פועלים טוב או רע, ובשלב מסוים, אחד הדורות 'חוטף' במרכאות עבור כולם. כך ירושלים חרבה בשל חֵטְאֵי מנשה (שמת שישים שנה לפני חורבן ירושלים), וכך יכול היה יאשיהו למות 'סתם כך' במרכאות. ממילא השכר או העונש הם ענין לדורות הבאים. לבעל דברי הימים יש תפיסת גמול המכונה 'גמול אישי'. כלומר כל אחד מקבל לפי גמולו. יאשיהו מת מות אלים בטרם עת? סימן שהגיע לו. ואם הגיע לו, סימן שהוא חטא. אז צריך להדביק לו חטא כלשהו. ומה החטא? אי הקשבה לִדְבַר האל. ככתוב: וֵאלֹהִים, אָמַר לְבַהֲלֵנִי: חֲדַל-לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר-עִמִּי, וְאַל-יַשְׁחִיתֶךָ  .

יאשיהו לא הקשיב לִדְבַר האלהים, מפי פרעה נכה, כן? ולכן הוא נענש. בדיוק כשם שמנשה החוטא שמלך חמישים וחמש שנים חזר בתשובה בספר דברי הימים. דבר שלא נרמז כלל בספר מלכים.

לדעתי, לא התחולל כל קרב. ההסבר הוא פשוט יותר. לאחר נסיגת האימפריה האשורית מהמרחב, הפכה מצרים למעצמה השלטת בְּשִטְחֵי ארץ ישראל. כפי הנראה יאשיהו היה קצת בעייתי עבור המצרים, הוא הוזמן לבירור מנומס במגידו (ואם אתם זוכרים את הפרקים על אל עמארנה, אתם יודעים שהמצרים נוהגים להזמין פה ושם מלכים כפופים לבירור עניינים. גם היום שגריר זה או אחר נקרא לשיחת נזיפה בשל מה שקרה או נאמר במדינת האם שלו).

נראה היה שהתשובות שיאשיהו ענה לפרעה לא הניחו את דעתו של פרעה נכה, והוא עשה ליאשיהו 'קפד ראשו'.

          רפורמת יאשיהו התחילה בשל ספר שנמצא במקדש. מאליה עולה השאלה: איזה ספר נמצא במקדש? איזה ספר יכול היה לחולל כזו תגובת שרשרת של אירועים הרי גורל?

חוקר מקרא גרמני בשם וילהם מרטין ליברכט דה -וטה פרסם בשנת 1805 את הדוקטורט שלו. 30 עמודים בסך הכל. אבל בשפת המשכילים – לטינית. 30 עמודים, אבל כל אחד שוה יותר מהרבה דוקטורטים שנכתבו אחר כך. החיבור נקרא: 'דיון ביקורתי - פרשני , שבו מוכח, כי ספר דברים שונה מספרי החומש הקודמים והוא יצירתו של מחבר אחר, מאוחר יותר, כלשהו'. בלטינית זה נשמע יותר טוב.

לפי השערת דה וטה, שלמעשה הפכה לאקסיומה במחקר, הספר שנמצא במקדש הוא ספר דברים. מיד נרחיב מדוע זהו ספר דברים.

אבל ראוי לציין שכבר לפני דה וטה היו שהציעו כי מדובר בספר דברים. כך למשל (ציטוט): אמר רבי שמעון בן יוחאי: ספר משנה תורה (=דברים) היה סיגנום (חתום) ליהושע... (סוף ציטוט. בראשית רבה ו' ט). כלומר בימי יהושע נגנז ובימי יאשיהו התגלה מחדש.

גם אב הכנסיה הירונימוס כתב (בתרגום חופשי מלטינית. ציטוט): אך בשנה השתים עשרה ליאשיהו מלך יהודה, כאשר נמצא ספר דברים במקדש האל (סוף ציטוט. הפירוש ליחזקאל א' 1). בדף הפרק שמתי גם את המקור הלטיני (Sed a duodecimo anno Josix regis Juda, quando inventus est liber Deuteronomii in templo Dei).

רבי עובדיה ספורנו הפרשן מאיטליה של המאה השש עשרה כתב (ציטוט) אמנם הספר שמצא חלקיהו נראה שהיה הספר שנתן משה אל הכהנים נושאי ארון ברית ה' שהוזכר למעלה שהיה פרשת המלך בלבד (המופיעה בספר דברים) ...וכשקרא בו יאשיהו וראה שרחקו מכל זה חרד ודרש את ה' על זאת (סוף ציטוט. ספורנו על דברים ל"א 26).

כלומר הרעיון שהספר שהתגלה במקדש הוא ספר דברים, נראה שאינו מעורר התנגדות רבה. שימו לב, אמרתי מה התגלה, עוד לא אמרתי מתי הספר נכתב. בנקודה זו ניגע בהמשך.

הרעיון שזהו ספר דברים מבוסס על הקשר העז בין מעשי יאשיהו לאחר גילוי הספר, לבין העובדה הפשוטה – שמעשים אלו מופיעים כדרישות האל רק ואך ורק בספר דברים.

כך, ספר דברים הוא הספר היחיד בתורה המצווה על ייחוד הפולחן (ציטוט): וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה (סוף ציטוט דברים י"ב 11).

והביצוע (ציטוט): וַיָּבֵא אֶת-כָּל-הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ-שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד-בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת-בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 8).

ספר דברים הוא היחיד היוצא נגד פולחן השמיים (ציטוט): כִּי-יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:  אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ--לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ.  ג וַיֵּלֶךְ, וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחוּ, לָהֶם; וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ, אוֹ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם--אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִי. (סוף ציטוט דברים י"ז 2 - 3).

והביצוע: (ציטוט): וְהִשְׁבִּית אֶת-הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם וְאֶת-הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם. (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 5).

ספר דברים הוא היחיד העוסק בחידוש הברית בין ישראל לאלהיו (ציטוט): אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--בְּאֶרֶץ מוֹאָב:  מִלְּבַד הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב (סוף ציטוט דברים כ"ח 69).

ספר דברים הוא היחיד המצווה על עליה לרגל למקום הנבחר (ציטוט): וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, צֹאן וּבָקָר, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. (סוף ציטוט דברים ט"ז 2).

הביצוע (ציטוט): וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-כָּל-הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה.  כב כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה.  כג כִּי אִם-בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַיהוָה בִּירוּשָׁלִָם (סוף ציטוט כ"ג 21 – 23).

וטענה שנוספה במחקר לאחר ימי דה וטה: ספר דברים בנוי בדיוק נמרץ בצורה של חוזה וסלים אשורי מהמאה השביעית לפני הספירה. חוזה כזה מכיל: מבוא היסטורי המתאר את היחסים בין מלך אשור לוסל, תנאי הברית הכוללים את חובות הוסל, עונשים לוסל מפר הברית וסיום. ואילו בספר דברים יש לנו: מבוא היסטורי (פרקים א' – י"א המתארים את יחסי ישראל וה'). תנאי הברית (פרקים י"ב – כ"ז החוקים והמצוות). עונשים (פרקים כ"ח – ל' הכוללים את העונשים לעם ישראל אם יפר את הברית), ולסיום יש סיום (פרקים ל"א – ל"ד הכוללים את מות משה ועליית יהושע).

מציאת ספר דברים מזכירה כמובן את המערכון המצוין של היהודים באים על מציאת ספר דברים. אני ממליץ בחום לראות את המערכון. נשמע אותו מיד, רק אציין כי הספר שמובא אל המלך הוא ספר קינוחים הקרוי 'דברים טובים'.

אמרתי מה נמצא, טרם אמרתי מתי הוא נכתב. לִשְאֵלָה זו קיימות שתי גישות. האחת היא שתורה ניתנה למשה בסיני, ולכן הספר נחתם ו/או נגנז ו/או אבד, ובימי יאשיהו התגלה שוב. הגישה השניה (שהיא גם גישתי) היא שהספר נכתב סמוך לימי הרפורמה. וליתר דיוק, אם נזכור שרפורמת חזקיהו נערכה ללא מסמך כתוב, ואילו זו של יאשיהו על סמך מסמך כתוב – הרי הזמן המסתבר לכתיבת הספר היא בין הרפורמות. כלומר ימי מנשה, או תחילת ימי יאשיהו.

אני מזכיר את סדרת הפרקים: משה קיבל תורה מסיני? על חיבור התורה, שם הרחבתי בנושא. חלק א. חלק ב. חלק ג.. בדף הפרק שמתי קישור.

          יבוא המאזין הסקרן וישאל: 'טוב, הספר נכתב קצת לפני הרפורמה, והוא זה שהחל את הרפורמה. אבל מה כל כך הפריע לִמְחַבֵּר ספר דברים? מדוע יצא קצפו על מוסדות מקודשים מזה מאות שנים? דורות על גבי דורות עבדו את ה' על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן. מה קרה עכשיו?'.

תשובתי (ואשמח לשמוע אם למי מהמאזינים יש רעיון נוסף), נתלית במורי ורבי פרופסור אלכסנדר רופא. במקרא האל נִכְרַך (ה-כ רפה) עם אתרים שונים או נזכר בשמות שונים: אֵל עֶלְיוֹן, אֵל רֳאִי, אֵל עוֹלָם, הָאֵל בֵּית-אֵל, אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה שָׁלוֹם  ואני מזכיר את ה' תימן וה' שומרון מכונתילת עג'רוד. אותה תופעה קיימת גם אצל הבעל (שהוא כינוי נוסף לה' אלהי ישראל): בַּעַל צְפוֹן, בַּעַל חֶרְמוֹן, בַעַל חָצוֹר, בַּעַל גָּד. כלומר היה חשש אמיתי שמא האל יתפצל לזהויות משנה. או לחילופין שתתקיים תופעת הסינכרתיזם. כלומר זיהוי אלים שונים באל אחד. כך למשל זאוס זוהה עם בעל ואחרי זה עם אמון. ונוס זוהתה עם אישתר וכו'. כך או אחרת, אם האל יתפצל לזהויות משנה – הרי יש פה סכנה ברורה ומיידית של עבודת אלילים. כנגד זה נעשה נסיון לאחד את האל לכלל זהות אחת במקום אחד. אין זה מקרה שהמוטו של ספר דברים הוא: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד!!!

          רפורמת יאשיהו מצטיירת בספר מלכים כהצלחה מסחררת. אבל הרפורמה נכשלה כשלון חרוץ ומביך. לאחר ימי יאשיהו אנו קוראים על חזרה לעבודת האלילים, ועל זניחת כל עקרונות הרפורמה בזה אחר זה. ספרי ירמיה וִיחֵזְקֵאל (ה-י אינה נהגית) גדושים בעדויות להתנהגות שאותה הרפורמה ניסתה לשרש. כך בנבואת המקדש של ירמיהו (ציטוט): הַאֵינְךָ רֹאֶה, מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה, וּבְחֻצוֹת, יְרוּשָׁלִָם?יח הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת-הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים, לָשׁוֹת בָּצֵק: לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים (עוגיות כלשהן) לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם (הניקוד שגוי בכוונה. יש לגרוס 'מלכת השמיים'. כמו בתרגום השבעים), וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים--לְמַעַן, הַכְעִסֵנִי (סוף ציטוט. ירמיה ז' 17 - 18). בספר ירמיה יש לנו מספר נבואות על הקרבת ילדים. באחת מהן ה' התלונן שלא הוא ביקש את הקרבת הילדים הללו (ציטוט): וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם, בָּאֵשׁ--אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי (סוף ציטוט. ירמיה ז' 31).

יחזקאל מזכיר את הפולחן האלילי בבית המקדש (ציטוט): וָאָבוֹא (ברוחו אל המקדש הכוונה) וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה כָל-תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ, וְכָל-גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל--מְחֻקֶּה עַל-הַקִּיר, סָבִיב סָבִיב.  יא וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית-יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן-שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם, עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם, וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ, בְּיָדוֹ; וַעֲתַר עֲנַן-הַקְּטֹרֶת, עֹלֶהיב וַיֹּאמֶר אֵלַי (אלהים), הֲרָאִיתָ בֶן-אָדָם, אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית-יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ, אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ:  כִּי אֹמְרִים, אֵין יְהוָה רֹאֶה אֹתָנוּ--עָזַב יְהוָה, אֶת-הָאָרֶץ...דלגתי קצת  יד וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-פֶּתַח שַׁעַר בֵּית-יְהוָה, אֲשֶׁר, אֶל-הַצָּפוֹנָה; וְהִנֵּה-שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז...עוד דילוג.  טז וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-חֲצַר בֵּית-יְהוָה הַפְּנִימִית, וְהִנֵּה-פֶתַח הֵיכַל יְהוָה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ; אֲחֹרֵיהֶם אֶל-הֵיכַל יְהוָה, וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה, לַשָּׁמֶשׁ (סוף ציטוט. יחזקאל ח' 10 - 16).

אולם הביקורת הקטלנית ביותר על רפורמת יאשיהו מופיעה לאחר חורבן בית המקדש, עת ירמיהו ירד עם שארית הפליטה למצרים. שימו לב מהי תשובת האנשים לירמיהו, לאחר שהוא נזף בהם על עבודת האלילים שלהם במצרים (ציטוט): וַיַּעֲנוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי-מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וְכָל-הַנָּשִׁים הָעֹמְדוֹת, קָהָל גָּדוֹל; וְכָל-הָעָם הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר.  טז הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ, בְּשֵׁם יְהוָה--אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים, אֵלֶיךָ.  יז כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת-כָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יָצָא מִפִּינוּ, לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם (גם פה יש לגרוס מלכת השמיים) וְהַסֵּיךְ-לָהּ נְסָכִים, כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ, בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם; וַנִּשְׂבַּע-לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים, וְרָעָה לֹא רָאִינוּיח וּמִן-אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם (מלכת השמיים כאמור), וְהַסֵּךְ-לָהּ נְסָכִים--חָסַרְנוּ כֹל; וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב, תָּמְנוּיט וְכִי-אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים; הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ, עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה, וְהַסֵּךְ לָהּ, נְסָכִים (סוף ציטוט. ירמיה מ"ג 15 - 19).

ירמיהו האשים את העם שעבודת האלילים המיטה עליהם צרות. תשובתם היא מדהימה. בדיוק הפוך! כל עוד הם סגדו למלכת השמיים, הקטירו ונסכו נסכים – הכל היה מצוין. ככתוב: וַנִּשְׂבַּע-לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים, וְרָעָה לֹא רָאִינוּ. אבל! מהרגע שהם הקשיבו לשטויות של יאשיהו, וחדלו לסגוד למלכת השמיים הרי ככתוב: חָסַרְנוּ כֹל; וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב, תָּמְנוּ. אז ירמיהו יקר, אל תבלבל את המח. אנחנו נסגוד לה, כי היא הוכיחה את עצמה. הה' הזה שלך – לא.

אבל הרפורמה הצליחה בסופו של דבר להתנחל בלבבות. המחיר היה חורבן ירושלים. באופן פרדוקסלי – חורבן ירושלים הוא הוא שגרם לרפורמה להצליח בסופו של דבר. חורבן ירושלים היה טראומה לאומית בסדר גודל משנה תודעה. גולי יהודה בבבל תהו מדוע ניחתה עליהם השואה האיומה והנוראה הזו (השימוש במילה שואה הוא מכוון). ההסבר היה מתחום צידוק האל. תיאודיציה בלעז. האל הוא אל צדק. אם נענשנו אז כנראה חטאנו חטא איום ונורא. מהו החטא היכול להסביר כזה עונש? ודאי! חטא האלילות. בדיוק כפי שכתוב בספר דברים. לכן כדי להמנע מעונש כזה שוב – חייבים לַחֲדוֹל מעבודת האלילים. ואם ספר דברים צדק בנושא האלילות ועונשה, הרי סביר שגם בענין ייחוד הפולחן הוא צדק. או לפחות לא ניקח סיכונים מיותרים. וכך, שבי ציון חזרו ארצה בעלי תודעת ייחוד פולחן מפותחת ומגובשת. נכון, היו פה ושם נסיונות להקים עוד מִקְדְשֵי ה' כמקדש יב וּכְמִקְדַש (ה-כ רפה)  חוניו. בפרק עתידי ארחיב (וגם אחריב) בענין. אבל מקדש ירושלים הפך באופן בלתי מעורער לַמָּקום הקדוש בה"א הידיעה של עם ישראל. הוא ולא אחר. הוא ולא מלאך. הוא ולא שרף. הוא ולא שליח.

          בתחילת הסדרה אמרתי ציטוט מפרק 118. והנה הזמן לפרוע את ההמחאות.

מהן אם כך תוֹצְאוֹת הרפורמה? במה היא שינתה בכלל? לבד מריכוז הפולחן. כיום ממילא ענין הקרבנות אינו רלוונטי עד שייבנה שוב בית המקדש.

תוצאה ראשונה (אותה הזכרנו בִּקְצָרָה) היא הפיכת ירושלים למרכז הרוחני והדתי של עם ישראל. מאז ועד היום. וּכְפוֹעל (ה-פ רפה)  יוצא גם של הנצרות, ובמידה פחותה באיסלם. ירושלים חשובה כך או אחרת לִשְלוֹש הדתות המונותאיסטיות הגדולות.

תוצאה שניה היא העלאת חשיבות התפילה. אמנם במקרא נזכרות תפילות פה ושם (כמו תפילת חנה), אך האמצעי המרכזי לעבודת האל הוא הקרבן. עתה, כשלא ניתן להקריב קרבן אלא במקום אחד – התפילה הולכת ותופסת את מקומה כְּתַחֲלִיף. זה תהליך ארוך וממושך, ויקח כמה מאות שנים עד שהתפילה תהפוך למשהו מוסכם ואחיד – אבל התהליך התחיל כאן. בלית ברירה התפילה הפכה לתחליף.

פועל יוצא של תפילה כתחליף הוא רעיון בית הכנסת. אם אי אפשר להתכנס במקדש, אז נתכנס בכל מקרה. מי ממאזיננו שהולך לבית כנסת הולך גם כדי להתפלל וגם כדי לפגוש ולהיפגש. ולא תמיד ברור מה חשוב יותר. שוב, תהליך התגבשות בית הכנסת יהיה ארוך וממושך, אבל הרפורמה היא האירוע שיצר את אב הטיפוס של בתי הכנסת.

תוצאה נוספת היא שמעמד הכהנים ירד. אם אני גר בעיר שדה, והכהן כבר איננו, אז מתחיל להיווצר תחליף לְכֹהֵן (ה-כ רפה). מישהו שיכול להסביר לי ולהנחות אותי בתפילה, בטקסטים המקודשים ובעניינים שונים. פה החל להיווצר מעמד החכמים שיהפכו לרבנים ברבות הימים. גם פה מדובר בתהליך ארוך, ממושך וּרְצוּף מאבקים (כהני ירושלים לא ויתרו בקלות. היה צריך להחריב את הבית פעמיים כדי שהחכמים ינהיגו את העם לבדם)

התוצאה החמישית היא שחיטת חולין. אם פעם הייתם צריכים ללכת למקדש על מנת לשחוט את הבהמה, להקריב חלק ממנה ואז לאכול בשר, הרי עתה, בהעדר מקדש מקומי הותר, לראשונה, לשחוט חיות לצורך מאכל בלבד, ולא כחלק מטקס הקרבת קרבנות. הרי לא יעלה על הדעת שמי שגר בלכיש או חברון ורוצה לאכול בשר יכתת רגליו לירושלים..

התוצאה השישית והכי חשובה, משמעותית ומשפיעה לדעתי היא ניתוק הקשר בין הפולחן לאדמה. אפשר לעבוד את ה' באמצעות תפילה, גם ללא המקדש המקומי. לכן, כשירושלים חרבה והעם הוגלה, הגולים לא קרסו ונעלמו כמו גולי ישראל. הלוא מה ההבדל המעשי בין פולחן ה' ללא מקדש ומזבח בלכיש, בבית שמש או בִּירִיחוֹ לבין פולחן ה' ללא מקדש ומזבח בבבל? הרי מבחינה פולחנית מעשית חורבן המקדש לא שינה את חיי היום יום של רוב אנשי יהודה. ממילא מדובר במקדש רחוק שגם אם עלו אליו לרגל פה ושם, הרי רוב הזמן הוא לא נכח בחייהם.  בדיוק כשם שחורבן בית שני כמעט ולא השפיע על רוב היהודים מבחינת הפולחן, מאחר ורובם חיו בתפוצות בכלל.

יאשיהו, מבלי דעת, נתן לעם ישראל את הכלי בה"א הידיעה להישרדות בגולה.

אין קרבן? לא צריך, יש תפילה. אין מקדש? לא צריך, יש בית כנסת. עמים אחרים, ללא הכלי הזה, שגלו (כולל גולי ישראל) נטמעו בִּסְבִיבָתָם החדשה. בפראפרזה על דברי נפוליאון לפיהם: כל חייל נושא בתרמילו את שרביט הגנרל, הרי בעקבות הרפורמה: כל יהודי נושא בתרמילו את הקיום הלאומי ללא מקדש.

אלהים כבר לא נמצא במקדש, אלא עבר אל תרמיל הנדודים. זהו השלב המכריע בהפיכת ה' אלהי ישראל מאל מקומי לאל אוניברסלי. אל שמאמיניו לוקחים אותו איתם לכל מקום.

המשולש המפורסם עם ישראל – ארץ ישראל ותורת או אלהי ישראל יכול להסתדר עם שתיים משלוש הצלעות. ארץ ישראל היא לא חיונית. עובדה,

עם ישראל כל כך התרגל להסתדר ללא ארץ ישראל, עד שכאשר הרצל הציע להקים מדינה יהודית בארץ ישראל – רוב העם היהודי ראה ברעיון הזה הזיה סהרורית של חולי נפש הסובלים מתעתועי שוא, שימיטו חורבן גדול על היהודים בעולם. וגם כיום שבעים ואחת שנה לאחר קום המדינה, אנחנו עדיין לומדים תוך כדי תנועה מה זה להיות עם חופשי בארצנו.

העובדה שאני מדבר אליכם בעברית, בארץ ישראל, על המקרא  - היא דוגמה לאפקט הפרפר שהתחיל ברפורמת יאשיהו. בהיסטוריה חלופית הייתי יוצר את ההסכת בשפה אחרת, ומדבר על עם עתיק שנכחד, שנקרא 'ישראל', שחי בקדמת אסיה בין המאות השתיים עשרה לשישית לפני הספירה, ורק מומחים לענין יודעים על קיומו.

על המפה – האתר של אלון אדיר.

אִם צָמְאָה אֲדָמָה אֶל הַגֶּשֶׁם,

וּבִקְּשָׁה נַפְשְׁךָ נֶחָמָה,

בִּתְפִילָּה עֲמֻקָּה וְעִקֶּשֶׁת,

תְּחוֹלֵל סְעָרָה בִּדְמָמָה,

אִם הָרוּחַ לְמַטָּה מוֹשֶׁכֶת,

וְעוֹטֶפֶת אֶת הַנְּשָׁמָה,

אֱמוּנָה אֶת עִתֶּיךָ הוֹפֶכֶת,

וְקוֹלְךָ בַּמָּרוֹם אָז נִשְׁמָע,

הֵן לִגְמֹר הַמְּלָאכָה לֹא עָלֶיךָ,

אַךְ עִם זֹאת אֵין אַתָּה בֵּן חוֹרִין,

גּוֹרָלְךָ עוֹד מֻפְקָד בְּיָדֶיךָ,

הִתְגַּבֵּר אָז בְּלֵב גִּבּוֹרִים,

פִּקּוּדֵי טוֹבָתוֹ סוֹד גָּלוּי,

וּבְרִיתוֹ לִירֵאָיו עוֹד צְפוּנָה,

כָּךְ שֶׁגַּם אִם הַכֹּל כְּבַר צָפוּי,

זֹאת זְכוֹר – הָרְשׁוּת נְתוּנָה...

Accessibility